ארכיון קטגוריה: יומן בישולים,

מתכון; מים ; קפה

מאפינס מושלמים, זה אני

זהו, נידמה לי שהיום הגעתי לשלמות בענף מאפינס מסוים שניסיתי כמה שבועות, ואני מוכנה לחלוק את המתכון, אם כי "אצלי זה יותר טעים" כמובן בגלל הרגש והטאץ.

התחלתי את המסע אל המאפינס מטעמי עצלות, כיון שלדעתי זו ארוחת הבוקר המושלמת לילדים, שאינה דורשת התפצקרות, כלים, חיתוכים והכנות. שלפתי מהאבק את התבנית המחוררת שקניתי פעם ולא השתמשתי בה, ויאללה.

לא אלאה בטעויות ובניסויי השוא השונים, ישר לתכלס, המושלם –

חומרים –
רבע כוס שמן
רבע כוס סירופ שוקולד (או, לילדים בריאים וחכמים, סירופ מייפל)
2 בננות
שקית אבקת אפיה
כוס ורבע קמח מחיטה מלאה
מלח
הל
קנמון
אגוזים (או תמרים או מה שבא לכם).
קוקוס, סוכר חום

לעבודה –
מחממים תנור אפייה למאתיים צלזיוס
משמנים תבנית ששה חורים
בקערה מערבבים שמן וסירופ שוקולד ושתי בננות מעוכות. מוסיפים ומערבבים לתוך זה כוס ורבע קמח מחיטה מלאה, שקית א. אפייה, חצי כפית מלח, חצי כפית קנמון, חצי כפית הל, ושתי כפות אגוזי מלך כתושים (או 2-3 תמרים כתושים). מערבבים טוב טוב ואחיד. שופכים לשש הקעריות.
בכוס מכינים ציפוי משתי כפות סוכר חום ושתי כפות קוקוס מגורר, מפזרים מעל התערובת. עשרים שלושים דקות בתנור.

בעקרון הפטנט הוא נפלא, ואפשר לשחק עם החומרים, ניסיתי למשל עם גרגרי פטל (קונים קפואים, אצל הרוסים, או אוכמניות), את אלה עדיף לעשות עם קמח לבן ועם ביצה, טעים אבל פחות בריא לדעתי. אפשר גם לגרר גזר במקום בננה וכולי, לעשות ארוחת בוקר שלמה בתוך המאפין.

דילמת המים
רשימה בהעוקץ הזכירה לי את דילמת המים הנצחית. כאשר גרתי ביפו, כמו שכולם שם יודעים, נזקקתי למים מבוקבקים כדי להמנע מעוגמת הנפש של שתיית בוץ חום ומטונף ומסריח היוצא מהברז. אלא שאחרי שנה בערך התחלתי להרגיש שהמים ה"מינרליים" לא עושים לי טוב, וחזרתי לברז עם כל מיני פילטרים שעולים כסף ולא שווים הרבה. ובאמת, זמן קצר לאחר מכן התגלו כל מיני ליקויים במים המינרליים, בעיקר העובדה שהפלסטיק עומד בשמש ומוציא כל מיני ג'יפות תעשייתיות. מעבר לכך, מי שמאמין לחברות הישראליות שהן שואבות ממעיינות צלולים וזכים שירים יד. עם זאת, החוויה של מי הברז ביפו היתה קשה ומציקה ובסוף עברתי לצפון הרחוק, ושם מי הברז טעימים וטובים (במקום שבו גרתי שואבים מבארות מקומיות די נקיות ומשתינים לכינרת כדי שהתל אביבים ישתו).

לאחרונה כאשר חזרתי למרכז, יחסית, הבעיה חזרה. למרות שמנוי וגמור איתי שמי הבקבוק המינרליים לפחות תוצרת ישראל ובתוך פלסטיק, מסוכנים לבריאות לעומת מי הברז בישראל, הרי החוויה של כוס מים חומים ומקציפים, שמותירה סימני חול בכלי המטבח לא מאפשרת אלא להיזקק שוב לבקבוקים, שהם גם מגעילים, גם יקרים וגם…כבדים לאללה.

אני מניחה שעיקר הבעיה נעוץ באיכות הצנרת דוקא ולא המים עצמם, אבל זה לא משנה, גם חלודה וטינופת בוץ אינם נעימים לצריכה, הגם שיותר בריאים משיירי פלסטיק מחומם. מה עושים ? מקטרים.

טיפ רטרו

אני שותה די הרבה קפה, ועד היום השתמשתי במחממים החשמליים, שהם נוחים ומהירים. אך בגלל הסעיף הקודם, המים במרכז הארץ, הקומקום החשמלי הפך למלכודת ג'יפה, בקרקעית שלו הצטברו כל מיני יצורים וזיהומים, והרגשתי שכבר לא נעים לשתות קפה ככה. התלבשתי על ניקיון הקומקום בשיטה הישנה, עם חומץ, ומרוב יסודיות, נוצר חור בקומקום שהתקלקל. בין לבין התחלתי להרתיח את המים בפינגאן קטן מצופה טפלון (הסוג הפשוט, 25 ש"ח), והחלטתי לא לרכוש שוב קומקום חשמלי. התברר לי שנכון יותר, מכל מיני בחינות, להרתיח את המים על האש, אני לא יודעת אם הקפה טעים יותר, אבל חשוב גם תהליך ההכנה, שחזר להיות מודע יותר, איטי יותר, טיקסי יותר, כראוי למשקה המלכים.

אז אני אמנם שותה "אינסטנט קופי", כלומר "נס" גבישים רגיל, אבל לפחות עכשיו אני מתפנה לחשוב על ההכנה כדת וכדין. מומלץ !. (ככה גם מתפנה מקום על השיש שמתמלא בגדגטים דבילים).

עוד מרגל ? וכמה הערות

 טלי פחימה פירסט קלאס-

או חלוקה שוויונית של הזובור

פסיכיאטריה וגיאוגרפיה

 

קורא חביב הפנה שימת לבי לשערוריה היזומה האחרונה, "המרגל הפסיכיאטר הקצין המפקסס"…מגבעתיים. ובכן, הכותרות זועקות שמדובר בתיק בטחוני חמור. עיון בפרטים מגלה שמדובר בספין אדלרי של סלקום, כניראה, המנסה להגן על הנספח הסודי, או שירותי הבטחון בע"מ שרוצים אישור גורף מראש להאזין לכל תשדורת ולכל אדם, מבלי להיזקק להליך המסורבל והמעצבן של צו האזנת סתר.

 

בחודשים האחרונים היינו עדים לדליפות ממאבק הדיאדוכים בין חונטות שונות, לגבי הסמכויות של מערכי הבטחון בתחום ההאזנות. הסתבר הרי שסלקום חתומה לשב"כ על צו האזנה לכל לקוחותיה מראש, ובעצם השב"כ בכלל מבקש לעגן בחוק את זכותו לחטט בפחים, בסלולרי, ובאימייל שלכם.

 

באופן מפתיע לחלוטין, יש מתנגדים, והם מיוצגים כרגיל על ידי חונטת כנופיית החוק מרחביה (תמיד זה איזה עורך דין מלוקק אשכנזי מקליניקה או אגודה כלשהי שמקורבת לשופט ברק בדרך כלל), שאיכשהו מצליחים לקבל לידיהם את החומר הרלונטי, לפני העיתונאים. מה שאני באה לאמר, שגם ההשגות האלה הן די יזומות ומדובר בתפאורה לדו קרב לא מהותי בין חוג יודעי הח"ן, בעלי השררה בישראל, שמנהלים את המדינה הרחק ומעל הציבור השקוע בבורות מבורכת.

 

כל זה לא חדש ולא נורא, לול הנוהג בעשורים האחרונים לשחוט כמה כבשים, אה בני אדם, במהלך הפילפול המשפטי. מערכת הבטחון נוהגת להדגים את הקייס שלה, בפני היועצים המשפטיים, באמצעות פיברוק של "הסצנריו הרע ביותר". לשם ההדגמה, לוקחים קורבן חי, כדי שצווחותיו יישמעו אותנטיות ושכלם יתנו שואו טוב.

כך קיבלנו את וענונו, את פחימה, שלל "איקסים במזוודות", ועכשיו דוד שמיר, המדגים של העקרון ש"פקס מזיק מאד יכול לצאת מכל מקום בכל עת לכל שירות זר בעולם". כלומר, ממה נפשך, אם רס"ן מגבעתיים מפקסס פתאום ושולח אימיילים וסמסים לאיראן, חמאס ופוטין, מ.ש.ל – אי אפשר לדעת מה יעשו אנשים, וצריך כל הזמן להאזין לכולם. כווווללללם חשודים.

 

אני לא רוצה לחשוב איך השיגו את הדוגמית החיה הזו, ולא אצפה במחזה המוכר של "משפט הראווה" וצקצוקי האוי וויי. לא יודעת מי זה הרופא הזה, מקווה שיקח לו פחות זמן מעמוס ברנס לצאת, או שהוא מתואם על זה ומחכה לזהות הבדויה כדי לצאת לחו"ל בדלת האחורית של הזינזנה.

 

אותי כל הסיפור לא משכנע. מה שכן יכול להיות, שהד"ר הזה השתתף ביותר מידי ניסויים פסיכיאטריים על חיילים ובסוף נפל קורבן לאחד מהם, או לפרוייקט המתחרה של "כישופים" איראנים. במקרה הזה לא מדובר בריגול בכלל אלא על שורה של הפרות זכויות אדם המתקיימות פה בסיטונות, וגם האיראנים והרוסים עוסקים בזה.

—————–ויקטור אוסטרובסקי, צייר

 

אנטי קליימקס

 

אחרי הפרומואים המפוצצים על פרשת "המשטרה בצפון", קיבלנו ידיעה די לא מסעירה על כמה שוטרים שנמאס להם לסבול והחליטו להלחם בשיטת הארי המזוהם, וגם נכשלו, וגם יאכלו את הדגים המסריחים. חבל שמח"ש לא מטפלת בכזו התלהבות ויעילות בהתנכלות של המשטרה לאזרחים חפים מפשע, אלא הולכת ומגוננת על העולם התחתון. הבנו כבר מזמן שרק חברי ארגון פשע מקבלים במדינה הזו שירות, כולל "זכויות אדם".

 

 

לא מתכון של מרק

 

אין לי עדיין כיריים, אז אין מרקים, אבל חציתי מחסום פסיכולוגי ומעשי ישן. עשיתי מיונז ביתי ויצא מעולה.

הרבה זמן אני מפנטזת שפעם, כאשר יהיה לי אומץ, אתלבש על זה, ובסוף זה קרה. הלכתי על הגרסא הכי פשוטה, בתור ניסיון וגם היא שווה.

 

שתי ביצים, 300 מ"ל שמן, חצי לימון סחוט, מלח וכולי (כאן אפשר להשתלח עם הדמיון כמה שרוצים).

 

mindless sex

 

העקרון

להוציא את הביצים מהמקרר לפחות יומיים לפני המבצע, שיגיעו לטמפרטורת חדר. להפריד, ולהשתמש בחלמונים בלבד. לוקחים פוד פרוססור שגרתי, עם הסכין המסתובבת, זורקים שני החלמונים, ומתחילים עם המנוע, לאחר כמה שניות מתחילים להזליף את השמן בזרזיף מתמיד ודי דק עד שהוא נגמר. כך עושים עם הלימון, מוסיפים מלח וכל מה שרוצים (אפשר מיונז ירוק עם עשביה, ורוד עם קטשופ (להמיס ולדלל אותו במים פושרים), או טונה שום קצוץ, בקיצור, מה בראש. אפשר להשתמש בשמן זית למיטיבי לכת ואוהבי הטעם האיטלקי קצת. אפשר לשלוט על המרקם באמצעות מים פושרים (כלומר להפוך אותו ליותר נוזלי וממרחי). לא להגזים בזמן הפעולה, לפעול מהר יחסית, כיון שאחרת הוא סתם מתגבש מידי.

אין להשוות זה עם הקנוי. וגם, חינוכי מאד. אחרי שרואים ממה זה עושים, ממעיטים מאד בצריכה.

 

 

פורסם ב 23 בנובמבר 2007 17:55 במדור דרשה תגובות נעולות

k = "kyueio47jkhQEHh#$7 45OQ7VPbKUYYHGku&y897HKGjkyWHJR56YW&^*#jbgkHJOLGUY S8O7EERTRMAY.";

התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.

חייש  [אתר]  בתאריך 11/23/2007 6:16:34 PM

פוסט טוב

"מדובר בתפאורה לדו קרב לא מהותי בין חוג יודעי הח"ן"
כתבתי על זה גם ממש עכשיו, אבל פחות טוב.
וגם מתכון למיונז, זה בכלל דובדבן.

איריס  [אתר]  בתאריך 11/23/2007 6:34:18 PM

חייש

קראתי את שלך, מאד מדוייק למעט שהאיפיונים שאתה עושה למחנות הניצים כרגע הם חלקיים ויותר חמקניים. זה קצת חוצה את המחנה של השמאל הציוני, כלומר יש עריקים. כפי שהזכרת, יש חוג שלם של נפגעי העליון שהצטרף ללאומנים, ואולמרט בכלל רק מעוניין שיפסיקו לחקור אותו ויש האומרים שביבי תומך בכלל בבייניש בקיצור בוקא ומבולקא, אבל בטח לא ויכוח ענייני, ובטח לא מעניין. כלומר אם אתה לא אוכל שיירים מאחת הקבוצות, זה לא ישפיע על האין זכויות שלך.

אהבתי את המשפט המסיים.

 

אוף, הבטטה הזו

 

החלטתי היום לחרוג מעט ממנהגי לאכול פסטה מחוממת במיקרו, ועשיתי מעין תבשיל מאולתר מחזה עוף, אננס, ובטטות, הכל בתבנית והופ ! לתנור.

 

בטטה לקונית

 

דע עקא, טעות מודיעינית חמורה עומדת לשבש את המבצע היפה הזה. העוף אמור להיות לא יותר משלושים ארבעים דקות, ואילו הבטטה מסתבר…זקוקה לשעתיים תמימות כדי להתרכך. הטעות נבעה מטעות אחרת שעשיתי לפני שנה, כאשר בישלתי במים תפוחי אדמה ביחד עם בטטות, רק כדי לגלות שהבטטות צריכות אולי רבע מזמן הבישול לעומת הבני דודים הלבנים. אך אין להסיק מבישול במים, לאפייה בתנור.

בינתיים אני רצה כל חמש דקות לתנור ומרטיבה את העוף המיובש שניראה כמו רון חולדאי בחדר המיון, אחרי יותר מידי תרגילי כושר..

 

נקווה לטוב.

 

—-

תגלית בהירה ופשוטה מעיון באתר "הארץ" היום. עמוס שוקן פשוט לא יודע לכתוב. לאיש יש עיתון שלם, הוצאות ספרים, וים כסף, אבל מאמר קצר ופשוט הוא לא יודע לכתוב, וחבל שהוא לא מודע לזה, אלא מתעקש להותיר את חותמו, באמצעות כתיבה של רואה חשבון, על דפי העיתון.

 

—-

 

 

עמבה

 

ימבה ועמבה

לפני כמה ימים מישהו ביקר והביא שווארמה, ולצידה מיכל קטן של עמבה. מזמן לא אכלתי מן הצהוב הזה, וגיליתי מחדש את קיסמו. טעים, אבל מסריח.

אפשר לשדרג קצת את היח"צ של העמבה אם מכנים אותה צ'אטני מנגו למשל, ומגירים אותה לקערית מעוטרת.

כל זה הזכיר לי את הסחוק, והחמוצים הנצחיים שמזמן לא הכנסתי לפי.

 

הזדמנות אחרונה

לפני שלוקחים לנו את התענוג האחרון, לצד העמבה והחמוצים, לקרוא "נאצי" למי שראוי לכך, כדאי להספיק מהר לכתוב או להגיד נאצי לכל מי שרציתם ולא יצא לכם.

 

ועוד הזדמנות אחרונה

להתענג על החום והיובש לפני הגשם והקור (שלא יימשך זמן רב).

 

דברים שאין בתל אביב

חוג לתפיסת עגלים בלאסו, אם מתעקשים על ההובי…

 

 

 

שאלה

 

האם אפשר להקפיא עוגת גבינה פירורים (עשויה משמנת מתוקה מוקצפת, גבינה וכולי, לא אפויה), ואם כן לכמה זמן ?

תודה

פרות, שופטות, והחיים

 

פרות בטוסקנה

 

בינתיים אני פה בגליל, נהנית, ותיארה את המצב הזה, מכרה שעברה גם היא לפני שנה מן העיר אל הקפמנייה כ"לגור בצימר כמה חודשים". כלומר, חוויית המעבר, בחודשים הראשונים, משכרת ונותנת תחושה של נופש מתמשך. פותחים את החלון, אויר צח נכנס פנימה, וממול נוף ירוק, הרים ועמקים, וכמה פרות רועות באחו.

 

האמת, מבחינה כלכלית זה רעיון לא רע להחזיק בית בכפר לנופש ולדעתי מוזיל מאד את סעיף ההוצאה, במיוחד אם עוד אפשר להתחלק עם אחרים. שכירות, תחזוקה שוטפת וכיוצב עולים להערכתי לחודש בערך כמו שלושה לילות ב"מצפה הימים". מומלץ גם לבורגנים מתחילים שאין להם עדיין כסף לרכוש מטוס פרטי ויאכטה.

 .

 

שופטים ובתי משפט בישראל

 

נושא מערכת המשפט הולך ומתרחק מחיי האישיים מאד, לאחר שסגרתי כבר כמה שנים בלי המקצוע הזה, ולא חסרתי אותו למעט ההתפלפלות שהוא מאפשר, בור ללא תחתית ממש של נימי נימים של דקויות ופרשנויות, תענוג והכל עוד במסווה של "עבודה" ולא תחביב.

 

המפגש היחידי שנותר לי עם "המערכת" (או בלשון הטוקבקים "מעכרת") היא זנבות של התדיינות שלי עם בני משפחתי, בבית המשפט למשפחה בראשון לציון. מידי פעם אני גם מתעמקת קצת בידיעות על המערכת, כמו במקרה של יגאל עמיר וברית המילה ועוד כהנה וכהנה פיקנטריה. ממרחק מה, אני מתחילה להבין שיש משהו מאד מטעה – מתעתע ממש – במערכת המשפט, שלציבור הרחב "מוכרת" תדמית של נאורות, חלק מזה בגלל ריבוי הנשים העוסקות במלאכה ופה ושם איזה פסק דין שמרגיז את החרדים וכמה חוקים נגד הפריווילגיות של הזכר היהודי לאנוס, להטריד ולפעמים לשלם אתנן זונה או לא, תלוי בחשק שלו. בזה בערך מסתכמת הנאורות של המערכת, וגם בתחום המין, שהצליח להפיק את שארית התשוקה מן הציבור (התגייסות מדהימה של טוקבקים לפחות להציל את מקצוע הזנות מן הכורת האכזר של חופש העיסוק), הדימוי רחוק מאד מן המציאות בפועל.

 

המערכת הזו דומה הרבה יותר למערכת החינוך, שגם בה יש המון נשים, ומידי פעם אפילו נותנים לאשה להיות שרה של החינוך, אבל היא מנוהלת הרבה יותר פטריארכלי מאשר משרדים אחרים או מערכות אחרות, שדוקא יצא להן שם ""גברי", נגיד משרד התחבורה או השיכון. (נהגים ובנאים הם תמיד גברים). למעשה השופטות וגם הפרקליטות וכל הקצ'קעס האלה נשמעות לחלוטין, לא לאימת החוק, אלא לבוסים שלהם, ול"בוסים" אחרים בישראל (עולם תחתון, גנרלים, או בן הזוג) וכדי להרגיש טוב, הן מידי פעם מארגנות מעין מסע קטן נגד "הבנים" שנגמר בפיאסקו אדיר, למשל פרשת קצב או רמון.

 

אני מצאתי שהפרשה של השופטת הזו, שאת שמה שכחתי, דליה משהו, שנחקרה במשטרה על קשריה המיוחדים עם עורך הדין המושחת, מסמלת יפה את המצב. לפני שהפרשה נחשפה, ולדעתי זה קרה מטעמים לא ענייניים בכלל אלא שוב מחמת קינאת נשים זו בזו ומלחמה על ליבו של גבר די עלוב (אולי אשתו השוטרת יזמה את החשיפה ? משהו בסגנון), ניתן היה לסבור בטעות שבאים להתדיין בפני ברקודה עצמאית, וזה נראה כך מהתספורת האחידה שלה כמו כל השופטות שראיתי, ששמות קצת יותר מידי ספריי. הלשון נשמעת רהוטה בפסקי הדין, והכל מתקתק ב"כאילו". אבל מסתבר, שמי שמשך ברוב החוטים של אותה אשה נאורה ומתקדמת הוא איזה נוכל ונואף קטן, שבהינף אבר, גם לכך שהיא הסכימה – העצמאית – להרוס את הקריירה שלה בשביל לרצות אותו. במקרה כזה צריך לשאול באמת, מה קרה בפסיקות קודמות, ומי בכלל "מחליט על האשה הזו" כמו שאומרים הילדים היום.

 

ככה השופטת שאני זכיתי לראות לשתי דקות בדיון שלי, שישבה כאילו זחוחה וניצחת על כסא די יפה, עם אותה תספורת חובה, והפליגה בשבחי עצמה ובעצמאותה, עד כדי כך שנכשלה בלשונה והסבירה לי שעצמאותה כוללת את הזכות לפסוק שלא לפי החוק בכלל, אלא כפי "שניראה לה". בינתיים, לאחר שזימברה לח"מ את הצורה, מתחילים לתהות מי בדיוק מחזיק את ה"שלט" לאשה הזו. וכך הלאה. עיינתי בדף הביוגרפיה שלה, כדי לדוג קצת תובנות וראיתי שהיא בכלל היתה ביוכימאית, ולפתע עברה למשפטים ומהר מונתה לשופטת.

בכלל, כל הפסאדה הזו של הנוקשות העוצמתית של בנות ישראל מעוררת חשד שהיא מחפה על כניעות מוחלטת. בשלב שמגלים את זה, אומרים שזה קשור "לחיים הפרטיים" שלה, כמו שאמרו לי שהעובדה שבן זוגי (במקרה מנכ"ל עיתון חשוב וחושב) מתעלל בי היא "מקרה פרטי", אבל התוצאות של זה, הן "פרצופי הציבורי". זו הצביעות של החברה הישראלית.

 

נזכרתי בזה השבוע, גם משום שהייתי צריכה לשלוח לכבודה – הקצ'קע עם הספריי – בקשה בכל זאת להתחשב קצת בחוקים, וגם במושג המופשט "צדק". בעוד אני כותבת הבנתי שזה מגוחך, כיון שצריך לשאול, כמו במאפיה "למי צריך למצוץ פה כדי לקבל תוצאות" או "תביאי את בעל הבית נדבר איתו ישר". זה ברור שהאשה הזו היא ברווזה המבקשת גם לרצות את בעלי הבית, וגם להיראות אבו ג'ילדה בעיני עצמה והציבור. נזכרתי בזה גם כאשר ישבתי בגינת הילדים במושב ותהיתי למה כל הנשים שם, האמהות מדברים כמו רס"ריות בצה"ל ורובן גם לבושות כך, עם דגמ"ח ומנסות להראות כמו הבעל המג"ד שלהן.  קצת קינאתי שהן כאלה שאטריות, עד שפשפשתי קצת וראיתי שהן אחוזות בעתה קיומית וחסרות כל בטחון באהבה של בן הזוג שלהן, ובערך העצמי, ולכן הן פשוט החליטו לדמות יותר לחברים שלו מהגדוד, בתקווה שהוא לא ישים לב ויישאר לפחות עד גיל הפרישה מהמילואים, איתן.

 

הנוקשות והעוצמה לכאורה, והתוקפנות הזחוחה, אינם אלא ניסיון כלשהו לשקם את האגו ההרוס מאימה וכניעה. קצת מזכיר את הפוזה של ישראל הציונית, המשקמת את דמותו של הסבון ההולך לגאזים. בשני המקרים זה לא "אוכל", כלומר לא מחזיק מים. בטחון הוא דבר שקט המאפשר גם להודות בחוסר בטחון וחולשה.

 

בגלל שהשופטות האלה מבצעות למעשה את דבר המפקד, בעיקר כאשר הן "נכנסות" בגברים אחרים, כלומר משחקות את תפקיד בולם הזעזועים, הרי הן מאבדות עוד מכוחן המועט גם ככה, כאשר הן הופכות למוקד המתקפה הנגדית. במידה מסויימת זה לדעתי גם הפוזה של בייניש עם כל התדמית ההפוכה. מה שקרה במערכת המשפט, כמו במערכת החינוך, זה ששימור השליטה על ידי הפטריארכיה מושג דוקא ביצירת "מקצוע נשי".

 

העצוב בכל זה הוא שמרוב נשים במערכת הזו, מתברר שההחלטות הכי לא פמיניסטיות, הכי שוביניסטיות יוצאות כמובן מפי השופטות, וגם הפרקליטות ניראית כמו חדר המורות ובדרך כלל בצמרת יושב שר גבר, וגם היועמ"ש הוא תמיד גבר, פה ושם נתנו לפרקליטות גם תפקיד די בכיר, פרקליט ראשי, אבל הן רק הצליחו לחזק את המבצר הפטריארכלי כדי למצוא חן בעיני הבנים כניראה.

 

קטן, שוטה, והחיים כפי שהם

 

כאשר אני מסיימת את ההגיג הזה, הלא שלם, אני מקבלת טלפון מהשכן שלי, בקשר לאיזה בעיה טכנית בחצר. אנחנו מדברים, ובאמצע השיחה נשמע צלצול הסלולרי אצלו, הוא מבקש סליחה ואני ממתינה. מבלי לרצות אני נחשפת לשיחה שלו עם החברה שלו, כאשר הוא מדווח לה על משהו והם קובעים לדבר אחרי כן. לא נמלט מאוזני כינוי החיבה שהוא נתן לה "קטנה". זה מייד מחזיר אותי לגיל 19, כאשר היה לי חבר טייס מושבניק מלח הארץ (שאחרי כן הפך לטייקון הייטק ונעצר על שערוריות מיסים מתוקשרת), שכך היה קורא לי, כאשר נפגשנו פגישות אוהבים מתגעגעים, בחופשותיו מן הצבא. "קטנה"…ואחרי כן, למיסוד היחסים "קטינא". ממרחק של שנים, ומתוך הבנה של התהליכים שהתרחשו פה, אני מצטערת בכנות שלא נשארתי איתו, על תקן ה"קטנה", במקום לעבור את התרמית המסוגננת של הנאורות הישראלית, בשנותי היפות בשירות מערכת המשפט. עדיף לדעת איפה אתה נמצא, או כמו שאמר מי שאמר, הכל נסבל אם אתה יודע באמת את הגודל של הזין שלך…

 

 

 

 

קפה, מלצריות, עופרה שטראוס, נשים

דבר הפועלת

 

קיבלתי הרגע אימייל לתיבתי ובו הודעות על אירועי תמיכה במלצריות רשת הקפה של עלית-שטראוס. נחמד, ואכן נחרדתי לקרוא השבוע שהן חטפו תביעת דיבה מהבעלים, הליך שסותר לחלוטין את מהות הסכסוך, שהוא סכסוך עבודה מוגן.

 

לפני חודשיים בערך, כאשר חרשתי את הגליל לחיפושי דיור, התעכבתי יום אחד בכפר תבור, כור המחצב של משפחתי המקורית, ואף חניתי לקפה ביישוב המשגשג. להפתעתי, בעודי לוגמת קפה במרפסת המשקיפה לנוף המרהיב, קלטתי שאני בתוך דראמה. כל המלצרים והמלצריות ערכו "כינוס עובדים" במרפסת, התווכחו ושוחחו בלהט, נטשו את הלקוחות, ולבסוף קראו למי שנראה לי כבעל המקום. האזנתי כקהל שבוי, ונפלתי מהכסא כאשר הבנתי שזהו "מרד מלצרים" על גניבת הטיפים שלהם, והחשד שלהם שבעל הבית "שם יד בקופה". הבנות עמדו יפה במשימה, הסבירו איך בשעה שתיים היו 400 ש"ח ושעה אחרי כן, רק 300 ש"ח, ואף טענו יפה בתקיפות וברגישות שזה יכול להיות רק…הוא ! כלומר, אתה ! בעל הבית. חשבתי שאני בסרט, אך בתום הישיבה הזו, שוחחתי קצת עם העובדים והתברר שלא טעיתי ולא הזיתי. זה מה שקרה שם, ולטענתם, זה כבר הגדיש סאה של מעשים קודמים דומים, והתאנות למקור פרנסתן העיקרי שהוא הטיפים.

 

חלקתי את הסיפור המשעשע (לי הוא היה משעשע) עם מכרים תל אביבים, ואז נפרצו הסכרים והחרצובות ושמעתי מכל מיני אנשים דברים די מזעזעים על מצב המלצרים, הטיפים והפרת חוקי עבודה. לא עבר זמן רב, ופורץ המשבר הנוכחי. אני קצת חלוקה לגביו ואסביר למה.

 

ראשית, חבל שמארגני התמיכה במלצריות הן…שני גברים, אמנם שני בלוגרים חתיכים ושמאלנים מ"רשימות" (פרגנתי) אבל אנחנו מקבלים פה שוב את המודל של "הדובר", במקום נציגות אותנטית או לפחות נציגות נשית של אקס מלצריות או משהו כזה.

 

שנית, מלצריות זה בדרך כלל שלב ביניים של הבורגנות בין החיים בוילה של ההורים ובין הפרנסה המשובחת. זה בדרך כלל משהו שעושים בין הצבא לאוניברסיטה ורוב המלצרים והמלצריות שאני רואה הם לבנבנים למדי וניראים די מטופחים. זה לא אומר שלא מגיע להן הגנה, שלא יובן לא נכון. אלא שיש פה תחושה של "הבנות של השכנות של עופרה שטראוס" רומזות לה שנמאס מהעושק של הילדות, וצריך להעלות לבייביסיטר את השכר בכמה שקלים.

את זה למדתי מאירוע אחר של אותה עת. יש לי איזו חברה (היתה, בעצם) מאושיות הבורגנות התל אביבית. התפקיד שלי במערכת היחסים בינינו היתה ה"מוכיחה בזעם שמגזימה" והיא – על תקן "את מגזימה" בכל הקשור לעוולות החברתיות שאני עברתי אישית, וגם שמתרחשות בארץ. אין העשיר מבין את הרעב, וכך עלו היחסים שלנו על שרטון, לבסוף. אך בין לבין, היא הספיקה להתקשר אלי לשאול (אני, על תקן המומחית ל"עוולות") מה עושים אם הוטרדת מינית בעבודה. שאלתי אותה מה קרה, והיא הטעימה סוד, שאחת מחברותיה הבורגניות מאד, קיבלה הלם לשמוע יום אחד מבתה הצעירה והיפה, שבמקום עבודתה, בבית קפה יוקרתי במרכז תל אביב, היא עברה הטרדה מינית קשה, לא בדיוק זה, אלא התעללות מינית ממושכת וקשה מאד על ידי הממונה הבכיר ממנה. עכשיו, היא לא יודעת מה לעשות. ניסיתי לנחש מי זו ה"חברה" (יש שם די הרבה שעונות על התיאור) ונידמה לי שהבנתי, זו אשה זחוחה, כוחנית, בורגנית לעילא שתמיד זלזלה מאד בכל טענה על עוולות במיוחד על פמיניסטיות המיללות על אונס וכולי. אמרתי לחברתי (בדימוס) שאני לא מוכנה לעזור, ושאולי הגברת הזו, שחשבה ש"לה ולבנותיה המוגנות" לא יקרה כלום, תתעורר, ויפה שעה אחת קודם.

 

מזה הבנתי גם שהמקצוע המועדף על בנות הבורגנות התל אביבית, בשנים הראשונות אחרי צבא או תיכון, זה מילצור בבתי קפה בסגנון קופי טו גו. לא בדיוק המעמד המנוצל אלא סידור תעסוקה בין חברים.

 

לבסוף, אספקט נשי נוסף. ההתמקדות בעופרה שטראוס. דעתי על הנ"ל לא ממש טובה, היא תמיד נראתה לי כמו בובת חרסינה שאבא שלה שלח אותה להתחתן עם הבן של צ'יץ' (עוד מלוקק) כדי לשפר את המצב העסקי של הממלכה. זה לא בדיוק כוס הקפה טו גו שלי, אך היא גם במידת מה נוחה יותר למתקפה בתור אישה, וכאשר ברור שהיא לא לגמרי בשליטה על העניינים אלא פועלת בשירות הפטריארכיה. זה לא פוטר אותה כמובן, וכמו שאמרתי, החברות שלה מרמת אביב כניראה רוצות שהיא תתייחס לבנות שלהן יפה יותר, אבל זה ניראה שוב כמו המקריות הזו, שנשים הן הכתובת דוקא, למרות שהן לא בדיוק הרוב בקרב בעלי ההון המנצלים. שרי אריסון, שטראוס וכולי, אולי באמת צריכות לדעת טוב יותר ואנחנו רשאים לצפות מהן יותר, אך מסתבר בסוף שבתוך המיליה שלהן, הן גם כן לא בדיוק "שוות". שרי אריסון ובעלה השובב (מה ? לא יכלה למצוא משהו יותר טוב ? הרי הוא ניראה כמו עונש שהיא בחרה לעצמה כדי לשמר את מעמדה הנחות כאשה המקבלת מכות בטוסיק מאבא), וגם עופרה שטראוס החנוטה בארוחות הערב של זיוה להט, זה לא בדיוק האשה המשוחררת.

 

מעבר לזה, צריך לקעקע את תביעת הדיבה המגעילה הזו, למען יראו וייראו. אי אפשר לסמוך גם על בתי המשפט שישכילו לחסום את התביעה על הסף עם הוצאות עתק לדוגמא, בתור עקיפה של זכות המאבק של עובדים.   ויפה שעה אחת קודם.

 

 

חילול השם בפרהסיה (העדכון)

תולדות הפסטה המחוללת, ועוד כמה פתיתים…

 

קודם כל דיווח על הפסטה שבושלה במיקרוגל. הפתעה !!! יוצא מעולה, לא מרגישים הבדל מסיר מים, ואני ממליצה בחום (גבוה), גם למי שלא חייב. הנקודה היא למצוא את הזמן הנכון לפי איכות התנור שלכם. אתאר במדוייק את המבצע. לקחתי מיכל פלסטיק רגיל מרובע, שפכתי לתוכו ספל וחצי מהפסטה שנראית כמו ברגים עבים, על זה שפכתי מים רותחים שיכסו אינצ' מעל הפסטה. לערבב. להקרין שלוש דקות בחום גבוה, לערבב – ועוד שלוש דקות בחום גבוה, לערבב שוב, ולהשאיר עוד כמה דקות במים החמים. לסנן.

 

חילול השם…

חילול השם אחר, גם הוא בפרהסיה, זה כאשר מישהו משבש את השם שלך, חצי בכוונה, חצי בלא משים, וחצי כהפגנת כוח. הנפוץ ביותר מנדלבאום      ( פה נכנסת שורה משיר ידוע : "לו הייתי מנדלבאום, אי די בי די די די…") ואחריו במרחק קטן מאד טננבאום.

 

אתיקה ועורכי דין

 

ידיעה צדה את עיני, בקשר ליו"ר (לשעבר) של ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין (מחוז ת"א), שנתפס בקומבינה די שגרתית אצל עורכי דין ישראלים. איזו פאדיחה, אין מילה מתאימה יותר. לזקוקים לפירוש רש"י, זה הקימבון. קרקעות שרשומות עדיין על שם המורישים המנוחים, ולא הועברו לצאצאים, מהוות טרף קל ונוח לעורכי דין ולנוכלים. ממציאים איזה הסכם הלוואה שכביכול המנוח עשה לפני מותו, המייחד כבטוחה (ערבות) את הקרקע במקרה שאין פירעון. מגישים את ההסכם לבית המשפט, ובהיעדר הגנה בדרך כלל (בתי המשפט בישראל לא טורחים לדרוש מעורכי דין מסויימים שיחפשו את היורשים וימציאו להם את התביעה) מתקבל פסק דין הממנה את עורך הדין לכונס נכסים. אחרי כן, לך תרוץ אחרי עורך הדין והנוכלים להוציא את הטרף מפיהם. קרקע שנכבשה לא תשוחרר, ומכל מקום עורך הדין ירחץ בנקיון כפיו כי הוא "רק" מייצג את הנוכלים. בדרך כלל קשה להוכיח שהוא ידע או שהיה עליו לדעת שזה הסכם מפוברק.

דברים כאלה מתרחשים הרבה, גם בחו"ל (עם נדל"ן שהוחזר עכשיו ליהודים במזרח אירופה ובמרכזה). הבעיה במקרים האלה שגם כאשר התרמית מתגלה, ההפסד הוא גדול, עם כל שכרי הטירחה והערעורים, היורשים או הבעלים החוקיים יוצא ניזוק מאד ונאלץ למעשה "להתפשר" עם השודדים כדי להציל משהו מנכסיו.

זה מפלס האתיקה הדי שגרתי היום במקצוע שהיה פעם שלי. אך אין לבוא בטענות לעורכי הדין, ואני אומרת את זה אחרי ששקלתי בנושא. האחריות (החורה, בלשון התלמוד) רובצת לפתחה של מערכת המשפט שהפכה שותפה לשודדים. אני בעצמי נשדדתי כך על ידי אחותי, פעם אחת בתרמית שביצעה מול שלטונות ההגירה בקנדה בסיוע עורך דין ישראלי שהוטס לשם כדי להגיש ניירת מזוייפת, ובפעם שניה – וקשורה לכך – בקשר לעזבון של אבי ז"ל. כניראה זה פשוט מקובל כאן, והשופטים מרגישים נוח עם תפקידם המתמצה במתן הכשר לשוד.

 

 

 

התעללות בפסטה

 

ברגעים אלה אני מבצעת חילול השם, כלומר, מבשלת פסטה במיקרוגל. הפכתי והפכתי בגוגל עד שמצאתי כמה וכמה אגנוסטיקנים שהתמחו בזה. רשמית, אסור לבשל פסטה במיקרוגל, אלא רק על כיריים בסיר, אך מסתבר שישנה מחתרת בינלאומית של כופרים. נשים ממהרות, סטודנטים, עובדים שמכינים צהריים במפעל, וסתם אנשים, כמוני, שנתקעו בלי כיריים.

 

הדיווח יבוא מחר, על תוצאות המעשה הנמהר…

 

שבע השנים

 

 

בשבועות האחרונים אני מסיירת באינטנסיביות בצפון הארץ, מחיפה-נהריה במערב ועד מבואות הגולן במזרח, ומגלה שהחיים האמיתיים מתרחשים מחוץ לתל אביב. לא שאני דוגמא מייצגת, כיון שעבורי תל אביב אינה אלא פיח, צפיפיות ויוקר מחיה שידי אינה משגת לקטוף את פירותיו. הידיעה שלידי מתרחשים חיים תרבותיים ערים לא מחממת אותי, והאמת, אף שהסיבה לכך שאני נפקדת מאירועים היא כלכלית, עד היום לא הרגשתי שהחמצתי משהו מדהים, איזו הצגה מדהימה, או תערוכה יוצאת דופן. אם כבר היה לי כסף, הייתי ודאי מנסה מסעדות ומועדוני ספא, אך אלו קיימים גם במקומות אחרים ובחצי מחיר.

 

הביקור האחרון שלי החל בכמה ישובים סמוכים לראש פינה (את הלילה ביליתי ביסוד המעלה, מקום מוזר מאד), וסיימתי אותו באזור נצרת, בואך כפר תבור. הצפון מתברך בכל היתרונות שאין בתל אביב, אויר קריר ונעים, נוף, פיזור אוכלוסין, ויתר נוכחות לפלשתינאים (בתל אביב הפלשתינאי הוא או פועל מטבח נסתר מן העין או שחקן חתיך, ויש גם יפו, שתושביה הפכו קודם כל לתל אביבים אחרי כן הם ערבים). הכבישים מתפתלים וגרועים, אמנם, אך בסך הכל מתקדמים יותר מהר מאשר במרכז. הגלילאים, כך ניראה, הם בדרך כלל אנשים שלווים מאד, החיים שלהם עוברים בסלואו מושן, ויש להם זמן לעצור ולתת הנחיות נסיעה מפורטות וגם לצייר מפה. הם ניראים יותר מאושרים, או מסופקים, מהתל אביביים המסתובבים עם יצרם, החצוי, בידם גלוי לכל.

 

הבדלי המעמדות בגליל מודגשים וגלויים, בניגוד לשיוכים הסודיים למחצה של התל אביבים לכתות, או משפחות פשע, או למשפחות הון. יש "קיבוצניקים", "מושבניקים", עירונים כמובן, וזן של עירונים לשעבר המתחלק בגדול ל"הייטק נשק" (גוש משגב), או ל"אורגאניים רוחניים" הפזורים מכליל המפורסמת ועד ראש פינה בכל מיני יישובי תמהונים או ניו אייג'. המאחד הוא השינאה למרכז, וגם לערבים לצערי. הגלילאים לא נענים לקוד הפוליטיקלי קורקט ואומרים בפרצוף את מה שהתל אביבי חושב ("אל תלכי לשם, יש ערבושים, רוסים ואתיופים"…מפיה של צ'רקסית המעריצה את יובל בנאי שגר באילניה לדבריה).

 

ביסוד המעלה יש אוירה של "טווין פיקס" וסודות, כניראה סביב מאבקים נדל'ניסטים. מערכת החינוך המקומית עברה קריסה עקב סכסוכים מקומיים, ועכשיו מנסים לשקם ולהחזיר את הילדים לבית הספר המקומי. יש שם קהילה דתית לא מבוטלת, למעשה חריידית (כניראה רובם חוזרים בתשובה), אי אלו אנשי צבא בכירים, והגלעין הקשה של המקומיים, אכרים שתקניים עם חריצים ענקיים בפנים, שיער מקורזל ופרוע, מעין ז'אן גאבן מקומי, שאין הרבה מה לדבר איתם, אבל הם מאד מעשיים.  את הלילה אנחנו מבלים בצימר, כמובן, המנוהל על ידי מדען לשעבר, שפרצופו מוכר לי, והוא אכן עשה כמה שנים במכון וייצמן בעיר רחובות. אני תוהה אם הוא עורך ניסויים על האורחים, ומגרשת מן החדר חתול שניראה מהונדס קצת, ומקפידה לסגור את דלת חדר השינה. בלילה אני חולמת על מפקד פיקוד צפון (??) בדימוס, המנהל אחרי מרדף ברחובות יסוד המעלה, ולבסוף, בחלום הוא אומר לי "יחיאל חורב הוא רק נוכל ממון קטן, וזהו הוא איננו, נגמר". כניראה אפשר להוציא אותי מהגו'נגל הקונגולזי אבל לא את הקונגו ממני, או שצריך חופשה ארוכה יותר.

 

אפשר לאמר שהגליל כולו זה צימר אחד גדול. כמו כל דבר בישראל, יש הגזמות. אמרת צימר, פתאום הכל צימרים, וכמובן היצף מוביל לחפיף, מוביל לשפע מיותר, מוביל לעגמת נפש, והרבה צימרים נטושים או עומדים להשכרה, וניראים כמו בית זונות שהתיישן, שרידי גדולתו הופכים פתטיים, היומרות ניכרות מהריפוד המתקלף, מהגקוזי המחליד, הכוונה ל"עשות קופה" מהר, נחשפת ומעוררת אי נחת. מחמת חסרון כיס לא פקדתי אף מסעדה, ביסטרו, חומוסיה, אבל חלק ניראו די מבטיחות.

 

עצרתי כנדרש, בדרך חזרה בכפר תבור, הלא היא מסחה, ל"עשות כבוד" לשורשי המשפחה שלי. לצערי המוזיאון היה כבר סגור, אז הסתפקנו בביקור ב"מוזיאון המרציפן" שבינתיים החל לגבות הון עתק לכניסה כמובן, וללקות גם כן במחלת ההגזמה שסופה ידוע. הזדמנו לי שיחות מדהימות, כמו תמיד, עם המקומיים, המכירים עוד את משפחת אב סבי, מן המייסדים, ושמחו לרכל על הסכסוכים המשפחתיים הקשים שפירקו לבסוף את השבט הקטן, אדלבאום, כך שמה שנותר שם הוא שני בתים די חדשים של אחד הנכדים שכמובן גר באמריקה, וילדיו אמריקאיים והם רק משכירים וגובים את הכסף. כולם נלחמו בעולם, איש באחיו, ולבסוף …אמריקה, זה מה שנשאר.

 

בשיחה עם מקומי קשיש שעוד מכיר את משפחתי מן העבר, אנחנו מייד מסכימים שאם מפא"י לא היתה משתלטת על הכל, אז בעצם הרעיון של המסחאים להשתלב במרחב היה נכון יותר. כולם דיברו ערבים שוטפת, וחיו "כמו ערבים", לטוב ולרע. משם אנחנו ממשיכים ומקטרים על מיכה גולדמן התככן, ועל ראש המועצה הנוכחי "אותו דבר" (זה בא לתאר את אופיו של הנוכחי בשתי מילים, בהשוואה לגולדמן), והקיטור הרגיל על הפוליטיקאים. הקשיש מאיץ בי "לגדר את החלקה" שנותרה למשפחה עדיין שם, כדי שלא יעשו תרגילים ויקחו גם את זה. זה שווה שלוש או ארבע מאות אלף דולר, הוא אומר לי, ואני תוהה אם כדאי להיכנס למלחמות עם המועצה המסוכסכת הזו עבור קרקע ששייכת לי ולעוד שלושה שאצטרך להתדיין איתם, מה שיצית עוד שלוש מלחמות עולם עקובות מדם ומדמים. גם אצלנו רוב הצאצאים באמריקה. כפר תבור השתנתה ללא הכר, מיישוב קטן וישן, דומה לאילניה הסמוכה הוא צמח והפך כמעט לעיר פורחת של וילות עם שכונות והרחבות, והפעלות, ומפעלים, ומזון, וצימרים כמובן.

 

רק אורחים

 

אני ממשיכה לדהור לכביש  6 המפורסם, שאני רוצה לנסות פעם ראשונה, ואז מרוב רצון למהר, אני נתקעת בפקק תנועה אדיר המשתרך עד אום אל פאחם, שם עומדת להתרחש הפגנה-עצרת של שייח ראעד סלאח מן התנועה האסלאמית. אם הייתי נוסעת בכביש הרגיל והאיטי כבר הייתי מזמן בתל אביב, אך עתה נלכדנו בפקק ומחכים. זו ישראל, "כביש מהיר" תקוע בצואר בקבוק של נתיב אחד. אני נזכרת בכתבה המספרת שטלי פחימה עומדת לגור שם או משהו כזה, וגם השליח במכולת שלי חזר לשם, לאחר גלות ארוכה ביפו. גדודים של שוטרים ניצבים בפתח העיר, ושיירת אוטובוסים עם דגלי התנועה, בירוק המכותב לבן, מתנפנפים ברוח.

 

בלי לרצות אני נזכרת במאורעות אוקטובר 2000, כאשר נסעתי בפעם האחרונה (לפני זו) לגליל לנופש בראש השנה, כרסי בין שיני, שבוע לפני לידה, ובדרך חזרה מחופשת ראש השנה, נתקעתי בתוך ההפגנה הידועה והיריות. חמקנו מן המהומה אך נתקענו בפקק של שבע שעות מחיפה לתל אביב, עם כל "עמישראל" שנמלט מהפרעות בסופו של החג. אני תוהה אם היתה "שריטה" בגלגל הזמן, בדיוק לפני שבע שנים, באותו זמן בשנה.

אהוד ברק שוב מדבר ברדיו, אני נוסעת באותו כביש, אי השקט מפעפע ורוחש, ממש ליד השלט "מגידו" הלא היא ארמגדון המפורסמת. שבע השנים הרעות הסתיימו, ובפתח שבע שנים רעות יותר.

 

שיחה בדרך

 

בני הקטן שואל מה המהומה הזו שגורמת לפקק, וליללות הסירנות. אני אומרת לו שזה חג. "איזה חג ?" הוא שואל. "חג עצוב" אני עונה. "חג של ערביתים ?" הוא שואל למראה הדגלים. "כן, חג של ערביתים" אני עונה ומתלבטת מה להגיד. "הם עצובים שלקחנו להם את הארץ ?" הוא שואל, ומפתיע אותי. "כן, הם כועסים. אבל אני ואתה לא לקחנו להם." אני מנסה להוציא אותו מן "הסכסוך". ואז הוא אומר לי בקול מבוגר להפליא "אנחנו לא לקחנו להם כלום. אנחנו רק אורחים".

 

 

 

בשבח הריסון העצמי – הערה על החינוך הביתי

 

אחד העקרונות הקשים ליישום, אך המתגמלים ביותר, בחלק משיטות "החינוך הביתי" נוגעת לשאלת "הגבולות", האם צריך ומי לשים גבולות לילדים ?

 

ה"אדוקים" מבין שוחרי החופש, מנסים להקפיד שלא להפעיל שום סמכות משמעתית ליצירת גבולות ושליטה בהתנהגות, והיתר, המזדנבים והמתפשרים, נשברים באמצע אם לא קודם לכן. האם אפשר באמת והאם רצוי לא לשים שום גבול ? מסתבר שכן, אלא שזה דורש מאיתנו ההורים להתגבר על התניות שהוטבעו בנו כל כך ביסודיות. זה גם מחייב אמון בתהליך, וזה כמובן קשה עוד יותר.

 

כאשר עוד הייתי בעניינים (לפני שלב ההתשה שבו מוותרים על כל עקרונות החינוך הנשגבים ורק שורדים), ניהלתי שיחות עם אמהות-חברות המתלבטות בבעיות דומות, בין העקרונות ובין היכולת שלהן לעמוד בזה.  היינו מתבדחות על הויכוחים ב"באופן טבעי" האם לשמוע לילד שמסרב לקחת אנטיביוטיקה כאשר הוא גסס מדלקת ריאות, או שמא אז, ורק אז לנסות לשכנע אותו בטוב, את הפעוט בן השנה, כמובן. וכך לגבי סירוב ללבוש חגורת בטיחות. כל זה הצחיק אותנו, אף שהתקנאנו באמהות הללו שיש להן כל הזמן והסבלנות בעולם להיות מושלמות. אני זוכרת שיחה לגבי צריכה שוקולד מלפני שנתיים בערך, כאשר אני עוד צידדתי בריסון העצמי שצומח בעצמו, במקום כניעה ומרי.

 חברתי טענה שזה לא הוגן כיון שבני לא מכור לשוקולד כמו הבת שלה, שכבר נזקקה לטיפולי שיניים יקרים. אמרתי בחוצפה, שזה המבחן האמיתי שלה, המקום שבו יש חולשה. כמובן, אכלתי את מילותי שנה לאחר מכן, כאשר הכנסתי טלויזיה הביתה לראשונה לאחר שש שנים של פרינציפ שהצליח. לא רק זה, אלא שהקטן התגלה כמכור אמיתי לטלויזיה, ממש אי אפשר היה לנתק אותו, בלי צרחות של "קולד טורקי", גם אחרי ארבע שעות.

כתוצאה מכך נפתחה תקופה מגעילה של מלחמות על הטלויזיה, וכל סגירה הפכה לטקס תוקפני מצידי, ורווי צרחות והתקפי זעם מצידו. לאחר זמן מה, חזרתי לעצמי והחלטתי שאני סומכת עליו גם בנקודה הזו והשבוע זה קרה. הנס ! הדרדס המכור הגיע בעצמו, אחרי הרעלת צפייה והודיע שהקץ לטלויזיה, להוציא את "ערוצים" ומייד הוא לא רוצה כי זה עושה לו "כאב ראש". עבר שבוע והוא עומד בזה, ולא מראה סימני חרטה. עשינו אפילו ניסיון נוסף, ואחרי פרק זמן קצר, הוא הציע שהפעם זהו, אולי אפילו לזרוק את המכשיר, למרות שהוא אוהב וידאו, אז אולי נשאיר.

 

אין מה לעשות, זה עובד, והמגבלה היחידה היא כושר הסבלנות שלנו, ההורים. כאשר המגבלה מופיעה ספונטנית, נפתרה הבעיה מן היסוד ואין צורך יותר בהטלת מגבלות ועונשים. זה הריסון העצמי המופיע באופן ספונטני, ושעליו סמוך ובנוי החינוך הביתי החופשי.

 

————————–

סיפור מאלף על איש מילואים למופת, ואזרח מועיל ומלומד, שמוצא יום אחד שתיקו האישי בצבא כולל מידע מרשיע מאד, כמו בעיות נפשיות, סמים, אלימות ואי יציבות. האיש תויג לפתע כ"שולי החברה הבעייתיים" וכך, מבלי שנמסר לו דבר, החל הצבא להתנער ממנו, וכל מיני דברים מוזרים קרו. שאלותיו נענו בהתחמקויות ואפילו פניה לקצין קבילות חיילים. האזרח עשה בשכל ושכר שירותי עורכת דין שלא התעצלה ולא הסתפקה בתשובות כלליות. לאחר שהתברר מה שהתברר, התחייב הצבא "לתקן את הטעות" אך לא הסביר מה קרה.

 

חשוב לדעת ש"רעל" אנונימי כזה יכול להיכנס לכל מיני תיקים, בכל מיני מקומות, וליצור עננת חשד ועוינות מצד גופים ואנשים, ללא ידיעה ובודאי ללא "זכות טיעון" או התגוננות. מערך המחשוב הישראלי פרוץ לכל אחד, בין בתשלום סמלי למאכער, ובין באמצעות "טובה" מחברים שעובדים שם. עובדה שנכנסה לאיזה "תיק" כזה לא תימחק ולא תשתנה לעולם, אלא תעבור מיחזור ותקבל חיים משלה. כך אפשר להרוס אדם בקלות.  מי שנחשף לרכילות רעה שמקורה עמום, מכיר את התחושה המעיקה הזו, שאפשר להשוותה רק לאונס בעיניים עצומות.

 

הלקח מכך הוא שאין לקבל רכילות במקום עובדות, לגבי אנשים המוכרים לך זה מקל וחומר, כדאי ללכת ולשאול, וגם לגבי זרים. תמיד כדאי לוודא, בצורה עניינית, שמשהו רע שנאמר, הוא אכן נכון, בצורה מנומסת. רצח אופי הוא מכשול חמור יותר מפגיעה ממונית ישירה או מתקפה.

 

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/900295.html