Category Archives: הגליל

האשה השותקת

האשה השותקת והפרשנויות

 

בשבועות האחרונים מתרוצצת מתחת למכסה פרשיה שעדיין אסור, על פי צו, לפרסם אותה במפורש. עם זאת, עיתונות זרה כבר פירטה את העובדות המרכזיות ואין מניעה, כלל הניראה, להפנות לכתבה מבריטניה בבחינת רקע שותק לפוסט זה.

מבלי להיכנס לתוכן הפרשה, שכאמור הוטל עליה איסור פרסום תמוה למדי, אנסה להעלות תימה כללית יותר, שעוסקת במקרים דומים,

בהם בחורה צעירה ובלתי מנוסה, נקלעת לדראמה מסוג CLOAK AND DAGGER, פרשיה בטחונית בעלת פרופיל פוליטי גבוה בדרך כלל, שבה היא משמשת מעין רכיב שותק, בעל מאפיינים של חפץ מיני גם כן, המעבירה מסרים, הלוך ושוב, באמצעות ספינים על כוונותיה ומחשבותיה. האשה בעצמה באותם מקרים שותקת, או שדבריה הופכים לנוזל צמיג, עכור, וחסר תוקף, כאילו עבר הדיבור שלה "מערבל" סינתיסייזר המרוקן אותם מתוכן, או תיקוף. דמות זו, אפשר למצוא לה אף שורשים ספרותיים ותרבותיים לאורך ההסטוריה, ובישראל של שנות האלפיים, היא נולדה וחיה מחדש, הדסה-אסתר, רובוטית מופעלת, זונה להשכיר, ומושא לפרשנויות.

כדי להתרחק מהפירסום הנוכחי, אזקק ככל האפשר לניתוח תרבותי ספרותי מופשט, להסביר את התופעה.

הסנונית

מטאפורה מרכזית בסאגה הזו, של האשה התלושה והומופעלת, היא הסנונית שבלשון מקצועית, בטחונית, מתארת

אשה "מעופפת" כזו שרגליה ניתלשו בכוח מן האדמה המחזיקה אותה מקרקעת וממורכזת, וכמו ציפור חסרת קן,

ורבת יופי לעתים, היא מוקפצת מסצינה לסצינה, וזהותה נגנבת ומומצאת בכל פעם מחדש, לפי הצורך המבצעי

בעלילה סבוכה שרוקמים גברים בדרך כלל.

מאטה הארי

התפקיד הקלאסי של סוכנת כפולה המשתמשת בתלישות הרגשית שלה, וביכולת לשרת כמה אדונים,

בדרך כלל כמעין פילגש לשעה.

אסתר, הלוא היא הדסה

כזכור מהווה אסתר מעין אב טיפוס לסנונית כזו, תולדות חייה, מלכתחילה, מכשירות אותה לתפקיד חסרת הזהות, או "אשה תחת השפעה" הזכורה מהסרט הותיק והטוב. יתומה, בת למיעוט, הנבחרת ונרכשת על ידי המלך. הדסה הופכת לאסתר המלכה, ונכנסת לתפקיד כדי ךספק בעיקר את הצורך בזהות מוגדרת ובבית, כמו הסנונית הנצחית. אך ההתנצחויות בין הגברים משליכות אותה הולך ושוב בין הזהויות, ולבסוף היא משתמשת בזהות החדשה כדי לקבל תוכן מהזהות הקודמת, ויוצאת מסבך הנאמנות הכפולה, כאשר ידה על העליונה. במקרה, נתקע הסכין ה DAGGER במקום הנכון (אצל המן במבושים) ולא, כצפוי בדרך כלל, על ורידיה של אותה אשה באקט של הרס עצמי. הגלימה, גם היא נותרת במקומה, עליה, והכל בא על מקומו בשלום כאשר היא זוכה בשני העולמות ובדבש, משתי הזהויות הסותרות לכאורה. או יותר משתיים.

לאור הפרסומים הראשונים בנושא "הפרשני" של הפרשה הסמויה החדשה, ובהם כבר נערך מאבק פטריארכלי על הפרשנות של הזהות, והמניעים, של אותה עלומה נאשמת, המצויה עכשיו עמוק בבור השתיקה הכפויה, חשוב לציין עד כמה תלושה התרבות הפוליטית שלנו מערכים, תרבות שבה נערך מאבק פרשני על זהות של אדם, כדי להכריע את גורלו לחיים או למות.

פרשנים מימין ומשמאל יחטטו בעדויות נסיבותיות לגלות מי היא הניצבת בלב הסערה, וגורלה יחתך על פי הסדר ביניהם, על חלוקת הכוח בכפיית הזהות עליה.

בסרט היפהפה "עיניים שחורות", מתבהרת לאט, ובהדרגה, מבין עריפילי זכרונות של טראומה קטועה, מציאות איומה, שבה האשה הענוגה, נשוא הסרט, שכביכול שקועה בסיפור אהבה נוטף טל ורומנטיקה עם הקצין הנאה והגברי, בעצם נאנסה לראות את בעלה-אהובה הקודם נלקח ומוצא להורג, ואז התמסרה לכובש שלה, והחליטה לבסוף לאהוב אותו, כי מה ?

זו הנשיות בתמציתה.

קטע אחר שעולה במוחי, לקוח מרומאן אחרון שסיימתי לקרוא, של גון לה קארה כמובן, ובו דמות של צ'צ'ני מעונה, פרי האהבה המשונה בין קולונל רוסי אכזר שאנס צ'צ'ניות לרוב, במסגרת תפקידו הקולוניאלי שם, ולבסוף התאהב באחת מקורבנותיו ולקח אותה להסדר קבע. אומרים שגם היא התאהבה בסוף, בו, אך במהלך הרומאן המשונה הזה, נרצחת האשה על ידי אחיה הזועמים, למען "כבוד המשפחה". זה בדרך כלל הגורל של אשה שותקת בתרבות שבה נקבעת הזהות של האשה לפי מאזן הכוחות של "בעליה" השונים. אך ישנה אסתר, ללמדך, שהדרך להחלץ קיימת.

הנעלמים הישראלים

נהגנו בעבר לדבר בצקצוק גינוי על משטר הגנרלים בדרום אמריקה, ועל תופעת ה"נעלמים" אותם אנשים

שנלקחו באישון לילה והפכו לשלט בידי אמהותיהן הנואשות שלא הפסיקו לחפש. אחרי זמן רב מידי, נחשפו

קברי האחים, או העדויות על מטוסים בחשכת לילה שזורקים בני אדם מפרפרים אלי ים. לפני חודשיים בערך

שאלתי את עצמי וכמה עמיתים ומכרים מדוע אין מזכירים את "הנעלם" שמאי ליבוביץ. והנה הצטרפה אליו

|נעלמת" שאיתה "נעלם" נוסף, החושש לחירותו ולחייו ופשוט הסתלק וברח, והותיר קריירה עיתונאית יפה.

ויש ערימה של נעלמים מסוג אחר, שקופים ומהלכים כגוויות חסרות חיים,זומבי אפשר לאמר ברוח התקופה,

שהחיים נשאבו מהם החוצה באיטיות משגעת, ואין מי שהולך מול בתי הממשלה עם שלטים המבקשים את

חייהם ואת כבודם מידי הממשלה.

אם דוחקים לקיר את העמיתים, המצהירים על מחוייבות, בדרך כלל, לזכויות האדם מקבלים תשובה שאפשר

לתרגמה למילה אחת, פ-ח-ד. הפחד מותמר כצפוי לגינוי, ומציאת קן פגמים בקורבן, שיצדיקו את חיסולו גם בעיני מי שמעלו בחובתם כלפיו. בדרך כלל, ברוח הימים, הפגמים יימצאו בצורה אינקויזיציונית, אולי אינו מספיק "משלנו" אולי מניעיו לא היו מספיק נאצלים. מגיע לו. לה. כמובן.

 

הבגידה

אחת הבגידות הבלתי נסלחות היא זו שביצעו "הנאורים" הזרים (ממשלות, ארגוני זכויות אדם וכלי תקשורת מחו"ל) שנמנעו בעקביות מלסקר את הפרות זכויות האדם המתרחשות בישראל נגד ישראלים יהודים. היה זה מעין הסכם בשתיקה עם ממשלות ישראל לדורותיהן, שהן מקבלות יד חופשית וגיבוי מוחלט, בהנחה שהן פועלות לטובת האינטרס הציבורי ואין לפשפש במעשיהן.

הדלתות שבפני ישראלים שנפגעו מהפרות זכויות אדם פה בארץ היו תמיד נעולות למשעי, בתוספת הכתף המאד קרה של סוכני הכוח היהודים בחו"ל שיושבים על ברזי התקשורת.

הפרסומים הזרים לאחרונה בנושא המושתק המדובר ביותר מעוררים שמץ של תקווה, ונקווה שלא אשליה,

שהבגידה הזו עומדת להסתיים והמדיניות תשתנה לכיוון שוויוני והוגן יותר. יתכן שהתערבות זרה תפוצץ את

פעמון הזכוכית שיושב ומשתיק וחונק את "האשה השותקת", ותחלץ אותה מכפיית הפרשנויות והזהות,

באלימות, עליה. לא יהיה זה בזכות ההתפכחות של ארגוני זכויות אדם, או התקף אומץ נדיר, אלא פרי

המאבק הפלשתינאי נגד הכיבוש, שתופעת לואי שלו תהיה טיפול משמעותי בעריצות של הממשלה כלפי

נתינים ישראלים, ובפחדנות של המגזרים האמורים להגן על הפרט מפני התעמרות.

 

סדרי שלטון ומשפט

מה שנתון על הכף במאבק המושתק בין הממשלה לבין היחידים הנופלים בחרכים נוגע לסדרי השלטון והמשפט ממש,או לשאלת הלגיטמיות של המדינה הישראלית ותפיסתה את גבולות הכוח שלה מול הפרט.

מבחינה תרבותית מדובר בהבדל הדק והחשוב מאד שבין שלטון, במשמעות של איזון בין אינטרסים שונים לטובת מיצוע הטוב הכללי\ ובין מעשה של קורבנות אדם, כלומר ריטואל שבטי פולחני שבו קבוצה של בעלי כוח מקריבה פרטים מסויימים ומוחלשים בקבוצה, כדי להרוויח על חשבון חייהם את הישרדותה.

המציאות הנחשפת לאחרונה מלמדת שההסדר התרבותי-פוליטי שעליו מושתת המשטר בישראל דומה מידי להסדר של הקרבת אדם, ולא לתפיסות שלטון ומשטר תקין שבבסיסו הבנה מובנית של מטרת הכוח, האחריות הנלווית לו, וגבולותיו.

בהיעדר אמנה חברתית בלתי פורמאלית, משמשת המדינה כרגע כלי משחית בידי קבוצות כוח שאין להן אפילו יומרה שטחית לשרת את הכלל, משום שאין להם אפילו הגדרה סבירה של אותו "כלל" שהם אמורים לשרת בנייטרליות וללא משוא פנים. יש אונזערע, דלאנה, מי שלא שם, דינו מוות.

הפרשה הנוכחית, מבלי להיכנס לפרטיה, אך מתוך התייחסות בעיקר לאורכו של צו איסור הפרסום, והיותו מפוקפק בעליל (לנוכח העובדות)\ מלמדת שסדרי השלטון והמשפט קרסו. הנערה התורנית שנזרקה לבור טובעת בשקט, ושתיקתה מזינה את קטטת הכנופיות המבקשות נתח בגופה ובזהותה, כמו שבטים קמאיים הרבים על שיירי קורבן הבתולה שהעלו לאלילים ולפסילים שמבטיחים את קיומם.

 

 

 

 

 

 

ביקור חוזר, בירושלים

שאלוה לשלומה

 

ביקור חוזר, שני בעשור האחרון (אם לא סופרים חפוז לילי למועדון "דיילה" להרצות על הסחר בנשק וחזרה במונית שהביאה אותי בלי לדעת איפה אני), בבירה הנצחית, משכנו של אלוהים,כך חושבים לפחות כמה מיליארדי בני אדם מוביל אותי להמלצה בלתי מסוייגת וחמה לרוץ לגן החיות "התנכי" (התנכיות שלו היא בשביל התורמים בלבד). בשתי הפעמים ביקרנו, ויצאנו מרוצים להפליא, במחיר סביר פלוס, ובהנאה של ממש. מקום מושקע שעשוי טוב מאד. פשוט לקחת את התחת עם הילדים וללכת ליום שלם.

 

אפשר לברוח מירושלים אבל היא רודפת אחריך…

 

"אם אשכחך ירושלים תדבק לשוני לחיכי" אומר המשורר המקראי, ויש מי שעוזר לו לממש את הפתגם בפועל. מחלקת הגבייה של העיריה תרדוף אחרי השוכחים את הבירה, ותוודא שתודעתם צרובה היטב וזוכרת את העיר ואת מחמדי הביורוקרטיה שלה.

כותרות העיתונים, והסכסוך בין ברקת, ראש היעירה, ובין יועצו המשפטי (חביליו) מזכירים לי את הימים הקשים מאד לפני שנתיים בדיוק, כאשר מחלקת הגבייה ביצעה בי מעשה סדום קבוצתי, בשירות העולם התחתון. היו אלה ניר ברקת, ביחד עם חביליו, שחילצו אותי מהמלתעות, בשן ועין אמנם, אבל איכשהו.

כתבתי אז על הבעיה של "שירותי הגבייה" בחברות ממשלתיות, רשויות מקומיות, ותאגידים ציבוריים, אשר הפכו לחלק מן הפשע המאורגן, מה שפותח פתח לניצול לרעה, סחיטה, איומים, ופשיעה חמורה.

כאשר אין דין ואין דיין, יכול כל בעל שרירים, ובטוח שיכול בעל שרירים עם פלאפל על הכתף, למשוך בחוטים, ולחסל אנשים, בלי לירות כדור אחד, הכל בעזרת ביורוקרטיה אלימה ומושחתת, שקיבלה הרבה יותר מידי סמכויות משפטיות, מתוך מטרה טובה יש לשער (לייעל את הגבייה, כניראה).

חבל שהסכסוך בין ברקת לחביליו תופס ספין פוליטי עקר (כאילו מדובר על ההתנחלויות במזרח העיר), בעוד שעדיף היה לו התגייסו שני אלה להלחם בכוחות המאיימים על סדרי השלטון והמשפט בישראל. ניר ברקת מחוייב פוליטית לגופים שונים ומשונים, לא כולם צחים וטובים, אך גם המחלקה של חביליו קשורה בזיקות גומלין לפלוגות וכנופיות פרע, ומשלמת להם את ליטרת הבשר במינויים מפוקפקים בתוך המחלקה עצמה, שאינם מבוססים על כשרון אלא על קשרים. כדאי היה דוקא שיאחדו כוחות לשמור כל אחד על עצמאותו, וביחד על עצמאות הממסד שהם משרתים, מפני מי שמשתמש בו לרעה ומבצע מחטפים תוך פגיעה בזכויות האזרח והאדם של חפים מפשע.

 

ממוריז ממוריז, ביקור חוזר

הביקור בירושלים הזכיר לי נשכחות, את הקריירה הקצובה והבלתי נשכחת שלי בשירות המערכת המשפטית, כמי שניהלה ביד לא רמה את "האגודה לסיוע משפטי" פרוייקט משותף של האוניברסיטה העברית ומשרד המשפטים. תולדות העמותה כתולדות "הסיוע המשפטי" והצדק בישראל, וניראה לי לפתע מגוחך שעמדתי פעם כמו הילד ההולנדי עם האצבע בסכר, או ככה הרגשתי, מול גלי העוול הצובאים על המשרד הקטן, ומצד שני, הביורוקרטיה המרושעת שהלכה והפכה למפלצת ממש באותם ימים (והרי היום היא לתפארת היגון, מערכת משפט מושחתת, לא יעילה ורעה עד מאד).

במבט לאחור נידמה לי שכל הרציונאלה הכלכלית שהחזיקה את הפרוייקט היתה העובדה שבאמצעות העמותה הקטנה הזו הרוויח הממסד כמה נקודות שלא לשמה, כמו "הפעלה של משתפ" במזרח ירושלים (שאני חשבתי שהוא באמת עובד סוציאלי), וכמו היכולת לכתוב לתורמים שהאוניברסיטה "תורמת לקהילה", וכמובן השתתפות בחינגא של השחיתות של העיריה שמקיימת עם האוניברסיטה יחסי גומלין מורכבים. הפרוייקט שלי איפשר לכמה פקידות מושחתות לטוס לנסיעת כיף בהולנד ללמוד איך "מטפלים בדיירי רחוב" במקום שהכסף ילך לדיירי הרחוב בעצמם וכך הלאה.

מנוסים ממני יגידו שזה דרכו של עולם, וכל ארגון צדקה מכובד מפריש מעשר לקצת מעשי טרור או ריגול או משהו שהממסד נהנה ממנו, אחרת בשביל מה יקצה הממסד חדר ומזכירה בכלל מראש ?

יתכן שכך הדברים, ואינני אומרת אלא את הידוע מאליו, אבל לכל דבר מידה ואמת טעם טוב, ומניסיוני הדברים חרגו מזמן, והפראיות שבניצול היתר של "עלי תאנה" אינה מתאימה לי בודאי, ועדיף לשבת בלא תעשה מאשר לתת יד לקומבינות מסריחות במיוחד.

כל זה קל יותר לעיכול כאשר מסיימים לקרוא את "איש מבוקש מאד" של גון לה קארה, העוסק בעמותת צדקה, מהסוג הזה, שמסייעת לפליטים, והופכת שלא מרצונה לשותפה למעשה נורא של הסי.איי.איי (חטיפת שני מוסלמים מאדמת גרמניה), בצורה ערמומית ומתוחכמת, המותירה את המעורבים בתחושה של אשמה ואונס, כאילו יכולים היו לעשות משהו אחר. כניראה שאי אפשר לעשות משהו אחר, במצבים כאלה, ולכן, עדיף באמת לפרוש ממערכות שנתונות במשבר עמוק, וזה כרגע המצב במערכת המשפט הישראלית.  המחלוקת העיקרית שלי עם עמיתי לשעבר היא בשאלה אם צריך לדבר בגלוי על הדברים האלה, (זו עמדתי) או להמשיך את ההצגה (עמדתם, ההגיונית יותר כלכלית).

 

נתניהו וכל זה…

 

השווה דייביד לנדאו, העורך לשעבר של "הארץ" את ראש ממשלתנו, נתניהו לפרעה שאנחנו מזכירים החג הזה. השוואה נועזת בהחלט, ולא נטולת אמת, אם כי לנדאו מעדיף לראות את הפלשתינאים כעבדים העבריים בסיפור ההגדה, ואני רוצה להחזיר אותו למציאות קצת, ולהוסיף גם את העבדים העבריים ממש, שנתניהו עומד ונוגס בהם בשוטים ועקרבים.

הבעיה היא שלנדאו, ועיתון הארץ, הם שותפים נאמנים וצמודים של אותו פרעה, כאשר הוא מנהל את חצר העבדים העבריים שלו (שלהם), ולכן לנדאו מעדיף לייצר את החזות המלאכותית של יריבות, במקום שבו זה משתלם. (די דומה לספין שנעשה על העימות בין חביליו לברקת).

האמת, לדידי, שהספינולוגיה הזו הופכת את ההשתתפות שלי בטכסי "חג החירות" לטנטטיבית מאד, אולי בלתי קיימת. סביבי ריטואל ריק, שגם המנסים להפיח בו חיים, מכירים למעשה מושג חירות אחד, והוא חירות הנקנית בשעבוד מוחלט ואכזרי של אחרים. אם זה הדתיים שמעבידים את האשה במטבח לקראת "ביעור החמץ" וליל הסדר, וחוגגים חירות על הגב של מישהו אחר, (הנשים המבשלות והמנקות עד מוות), ואם זה כל מיני קבוצות יאפיז שממציאות סדרים חדשים, אך את הדבר היחיד שנדרשים לעשות, לא עושים, והוא לשחרר, בשקט ובצד, איזה עבד או אסיר מצינוקו או מלאכת הפרך. כמה כסף נשפך בחג הזה על הריטואל ועל האפולוגטיקה, כאשר החג בעצמו הפך ל"עלה תאנה" רחב המסתיר את פשיטת הרגל המוסרית הפושה בישראל אך בכלל בתרבות היהודית.

המעניין הוא הפסיכולוגיה האנושית, כאשר המצפון מציק, אך קשה מאד להיפרד משקל או שניים או להתנצל, או להחזיר את הנגזל, או לשחרר עבד, ובמקום זה הולך הרבה כסף וארגיה לפיאור עצמי, לרבנים שיכבסו את המצפון בפומבי, לעריכת טקס "אחר", וכל כיוצא באלה.

יש לי פה כמה דוגמאות חיות ופתטיות לידי. זוג אחד שמוסר את נפשו ומקצת כספו לאיזו "כת קבלה" מפוקפקת, במקום להחזיר גזל שהם יודעים עליו, אך לא נעים להם להתערב בזה. זוג אחר, ממש קרוב אלי, שעושקים דירים שלהם במפגיע, וגם מוכרים מזון קלוקל ומסוכן בעסק שלהם, כדי לממן "ספר תורה" לזכר הסבא וסבתא. ספר תורה עולה כמאה ועשרים אלף ש"ח, הרבה גניבות מיתומים ואלמנות דרושות כדי לממן את ה"כבוד" שעושים לאלוהים, עאלק.

מאחר שהייתי במקום הזה, שבו משקיעים אנרגיה למצוא פנינים במקום שהן ממש לא קיימות, אין לי שיפוט על התועים בדרך הזו, אבל דוקא ממקום של אמונה, אני משערת שאם מישהו מאמין בבורא עולם, כדאי שלפחות ייחס לו תבונה מינימאלית ולא ינסה לקמבן אותו כמעשה הרוכל הנוכל, שאת שמו לא נזכיר פה, המנסה למכור לעולם לוקשן ונופל על פניו אפיים ארצה.

 

ברלוסקוני…

כבר הספדתי פה את המוגול המגעיל מאיטליה, ואני חייבת לחזור בי בגדול. ברלוסקוני מגלה כושר השרדות השקול רק לזה של נתניהו, גם מול הוכחות ניצחות לשקרנות ושחיתות אישית וציבורית. ננסה להתנחם בזה שגם פרעה נראה מנצח ממש לפני הקריסה, פטנט ישן שלא עובד בדרך כלל, לשכנוע עצמי של "לוזרים"…

המסקנה, לצאת לחירות מהזירה הציבורית, יאללה הכל זורם, ואין חדש תחת השמש.

 

המלצה לביקור חוזר מוסיקלי – סטיבי וונדר, שירים במפתח החיים, לא נס ליחו, אהבה אהבה אהבה….

  

 

ובקשה ליוניברס, מחפשת רמקולים טובים, שמישהו לא צריך למערכת שמע.

סרטי ילדים ועוד

 

 

אינדיאנה גונס וגולגולת הקריסטל

 

קצת מאוחר בזמן, הזדמנתי לסרט הזה, לפי דרישת קהל הדור הצעיר. שוב אינדיאנה המוכר, הפעם כבר הרבה אחרי גיל 50, אבל עדיין מלבב. זה סרט ש"עובר" גם לצופים המבוגרים שמכירים אותו מ"התיבה האבודה" כאשר יצא לאקרנים ולא רק ממשחקי וידאו ולגו. הריסון פורד עם שיבה שזרקה בשערו, מגלם אותה דמות מוכרת ואהודה, הפעם במלחמה הקרה, בשנות החמישים, מול הרעים הקלאסיים (הסובייטים). לסרט מתגנב גם המוטיב הפופולארי של "חייזרים" כמובן, וסביבו נעה העלילה. סימני ההיכר הרגילים, עקרבים, נחשים וג'וקים במערות טחובות ומלאות גופות מרקיבות, כולם שם בגדול מלא ובדולבי.

 

הפעם, הרשע מגולם על ידי כוסית אוקראינית, מהסוג שאנחנו רגילים לראות כאן בשפע, חלק בתור נאשמות ברצח פולחני כזה או אחר, העובדת בשירות הסובייטים לחפש את גולגולת הקריסטל וחייזרים מרוזוול, כדי להשתלט על המחשבות של בני המערב "הטובים". לולא הכרתי כמה אוקראיניות כאלה, גם במשפחה (יהודים או לא, המוצא האתני גובר), הייתי חושבת שמדובר בסיפורי מעשיות לילדים…

 

בכל מקרה, סוף טוב הכל טוב, עם "טויסט" אופטימי במיוחד. אידיאנה לא רק מוצא את הגולגולת, נלחם ומצליח נגד האףבי איי (בתקופת מקקארתי, המזכירה מאד את ימינו אלה פה, כולל האוקראינים והמולדבים שאצלנו הם הם הממשלה עצמה, ובידיהם פצצות האטום), אלא גם מתאחד עם אהובתו היחידה, ה"אקסית המיתולוגית" מצעירותו. אז מתברר לנו שאידיאנה הבריז לה, וברח שבוע לפני החתונה, ולא ידע שיש לו….ילד. הבן של אינדיאנה דומה לו, אבל גרסא עדכנית של "DUDE", אמיץ, יפיוף, חצוף, אבל "נושר" ממערכת החינוך…כלומר, פרופסור הוא כבר לא יהיה….

 

נידמה שהחתונה המאוחרת בין הקשישים שמצאו זה את זו, סופסוף, היא היא החלק הבדיוני היחיד בסרט.

 

קונגפו פנדה

שנתיים אחרי הזמן, צופה ביצירה המדוברת הזו, ונהנית מאד (מי לא ? כל מי שסובל מעודף משקל מרגיש שהסרט נעשה בשבילו, כולל המעשנים, הנרפסים, והחולמים מול הטלויזיה). דוב פנדה שנולד לבית עני, בסין או יפאן, לאב שהוא מנהל דוכן נודלס, וחולם להיות לוחם קונגפו. בדרך לא דרך, הוא מגיע ללב זירת העניינים, לתוך "ארמון הג'ייד", מעין דוג'ו מסורתי, שבו מאמנים ומכשירים לוחמי קונגפו אמיצים ברוח סרטי הקונגפו המוכרים לכולנו. הדב השמן מוכרז כיורשו של "לוחם הדרקון" ונכנס לתפקיד, בדרך משעשעת ונחמדה, ואף נגמל מאכילת היתר בדרך לתהילה. הסרט רצוף בפנינים מן המסורת המזרחית, באופן שילדים יכולים להבין, וגם אני נשביתי בקסמו של המאסטר הזקן, אוגווי (דמותו של צב מזדקן וחכם) שפולט קלישאות בודהיסטיות לרוב, אבל איכשהו מצליח לשכנע שהן "תופסות". סרט מצויין, לסוגו המלמד בעיקר את החכמה הנכונה והחשובה, שאין "סודות" ואין "מרכיב סודי" שנותן למישהו כוחות על, הכל נמצא בפנים, במי שאתה, לטוב ולרע. זה התלבש אצלי טוב להסביר לעצמי למה יש לי אלרגיה מכל האנשים סביבי שלומדים קבלה וסודות מטופשים אחרים, ועוד מנסים לשכנע שזה טוב.

 

חנהלה ושמלת השבת (הצגת ילדים)

גם את זה נאלצתי לעבור, מבחר ההצגות פה בגליל המזרחי אינו רב, וכל מה שמגיע – אוכלים בתיאבון. סיפור קלאסי שגם אני גדלתי עליו ואהבתי אותו, הופך למחזמר מודרני, עם אושיק לוי ועוד כמה שמות חדשים יותר שלא אומרים לי כלום.. חביב בלבד, לא ממריא, אבל הילדים נהנים מדחקות פשוטות ומהחגיגיות כמובן. יותר מידי שירים דתיים, עד שבסוף הכל ניראה לי כמו "טיש" של חב"ד בפונה, אחרי כמה באנגים.

 

חנהלה הוא סיפור טוב מאד, למעשה, שיכול היה להפוך ל"אגדת עם" מוצלחת מאד ומקומית שורשית. אבל מה יש לדבר, כולם מעדיפים לרעות בשדות זרים, ואת המקומי מפקירים ומשליכים לפח, או שמים עליו כיפה, שזה אותו דבר כמו לזרוק לפח.

 

אגדה שמגדה (או שם דומה)

סרט אנימציה יפה, הפקה גרמנית (באנגלית), שעושה רויזיה קטנה ל"שלגיה" ומעביר אותה לזמננו פחות או יותר, אף שהתפאורה נותרת ימי ביניימית. איכות אמנותית מעולה של האנימציה, הילדים אולי לא מעריכים את זה מספיק, ועיבוד ככה ככה, לפיו שלגיה היתומה הופכת לפריחה מצויה, עסוקה כל היום בבגדים וחברות מטופשות (זהבה, כיפה אדומה, והרועה הטובה), ובאירועי פתיחה של מועדונים, במקום לעזור לאביה למלוך, ולסייע לעניי הממלכה. המלכה הרעה אמנם נותנת לה תפוח מורעל, אבל הוא אינו מרדים אותה, אלא משחרר את לשונה, וגורם לה להשמיץ ולריב עם כל חבריה, ולפגוע בשמה הטוב, עד שעליה לברוח ליער. שם, היא פוגשת את הגמדים שעושים לה סדנא של "ארגוני סיוע וצדקה", היא לומדת לתת לאחרים, ולכן, הנסיך (שקודם נגעל מהסנוביות שלה ועזב אותה) בא לחפש אותה ומחזיר אותה לארמון, שם שניהם נלחמים ברשעית, ומסבירים לה שיופי זה לא רק דבר חיצוני, אלא גם טוב הלב והנתינה. נו שוין….

 

 

ביקור חוזר

 

 

הכותרים – הגנן המסור, איש מבוקש מאד

 

סיימתי בנשימה עצורה את שני הספרים החדשים למדי של גון לה קארה, ובמקרה (או לא ) יוצרים מבנה המשכי מסויים בתימות המרכזיות, בעיקר סביב דמות מפתח, ארכיטיפאלית, מיתית כמעט, של עורכת דין צעירה, העוסקת בזכויות אדם וב"תיקון החברה", ונתקלת בצד האפל של הממסדים הגדולים. הגנן המסור הפך גם לסרט שובר קופות (לא צפיתי בינתיים), כך שעלילתו ודאי מוכרת יותר לקהל הרחב. בבסיסו, עוסק הספר בטרגדיה של אפריקה, המהווה מעין "פח אשפה" וחצר אחורית לתאגידי הפארמה הגדולים, המנצלים את השחיתות והחולשה, וביחד עם מבנים פוליטיים קולוניאליים, משתמשים באפריקה לבצע ניסויים לא אתיים ואף קטלניים בבני אדם, לשווק תרופות ישנות שפג תוקפן, ולמשוך בחוטים של הפוליטיקה הבינלאומית והמסחר הגדול.

 

לתוך המציאות הזו פורצת עורכת דין אנגליה (מעורבת, למחצה איטלקיה), הנישאת לדמות הקבועה בספרי לה קארה, הבריטי העייף, המקפל בתוכו את כל הטוב של בריטניה, את נשמתה, אם אפשר לאמר, והוא מנסה לעשות את הדבר הנכון, הגם שללא ההרואיות המתפרצת והקיטשית של הגיבור האמריקאי (שהוא בדרך כלל צעיר, נמרץ, ואימפולסיבי). כאן מדובר בדיפלומט אפור, שקידומו תקוע, בוגר איטון, ממשפחה ותיקה וטובה, שמתאהב בצעירה, ונותן לרוח הפראית והאמיצה שלה, להוביל אותו…למותו (ספוילר, מצטערת). במהלך ניסיון להתערב בשחיתות הכלכלית באפריקה, מנסים בני הזוג הללו, להניע את גלגלי הממסד הבריטי "לעשות את הדבר הנכון". הפעולה הזו לא צולחת לחלוטין, אם כי גם לא נכשלת לחלוטין, אך היא לא מספיק נמרצת כדי להציל את הזוג מגורלם המר של "חושפי שחיתויות" בעולמנו הנוכחי. עם זאת, לה קארה פודה את ארצו בכך שהוא מתאר בקצרה את המשך הסיפור, ואת העובדה שמישהו, איזה חבר פרלמנט מהספסלים האחוריים, מפיח חיים בשערוריה, והבדיקה נמשכת, לקראת שיפורים כלשהם במדיניות הבריטית.

 

ארצות הברית, כבר כאן, מופיעה כגורם שליט וחזק, המצוי ברקע למצב הנוראי באפריקה, ואשר מדיניות החוץ שלה, בעצם, מהווה כיסוי וראש חץ לעוולות הפארמה בעולם השלישי. יש גם איזכור לישראל, הפעם לא בצד הטוב, אלא כספקית של :"גורילות" (שומרי ראש) לטייקונים מפוקפקים ואוליגרכים. הישראלי מתואר בקצרה כקוף שרירני המכור לפורנוגרפיה, וחי בצללים ביחד עם כלבי השמירה באחוזות המפוארות באפריקה.

 

הנושא של פמיניזם מופיע בצורות שונות. לה קארה מביא מפי גופי הדיפולמטיה את ההערכה המקובלת (גם בעולם האמיתי) שהעתיד של אפריקה טמון בהעברת השליטה לנשים, כי הגברים באופן כללי מועלים בתפקידם, מכורים למלחמה חסרת תוחלת ושחר, הימורים, זנות וסמים והורסים את עצמם ואת סביבתם. אך בתבונתו הוא גם מרמז שאותה מסקנה נכונה בחברה המערבית, והנשים הן המובילות את העתיד, מול ממסד פטריארכלי הרסני ולא מוכשר במיוחד. אפשר להשוות, עם הרבה הסתייגויות מתבקשות, לרם אורן למשל, שהעניק מעמד כלשהו למאבק המינים בספר "הרמטכל", אך מתוך נאמנותו לפטריארכיה השבטית ישראלית, הוא חורץ את גורל המורדת הקטנה, בת הרמטכל שפועלת למען השלום, להינשא לבסוף עם מתנחל ולחזור לחיק השבט בתור עקרת הבית אם הבנים, הסרה למרות הממסד הצבאי-שבטי. בסך הכל הניסיון של אורן כושל, והנשים בספרו נותרות זונות, שפחות מין, מוטרדות מינית, אמהות מסורות, ורעיות/פילגשות. ומכאן גם ההבדל (אחד מהם, כמובן) בין אורן, שהוא סופר מותחני טיסה, ובין לה קארה ההולך ותופס מעמד קאנוני בספרות ובתרבות העולמית.

 

איש מבוקש מאד

 

התימה של עורכת דין צעירה, שואפת צדק ותתיקון עולם, חוזרת ומתפתחת ברומאן האחרון הזה, שתורגם לאחרונה לעברית. כאן נכנס לה קארה לעימות חזיתי עם האמריקאים, ובעקבות כך מעמדו בארצות הברית הפך בעייתי גם במוסף הספרים של הניו יורק טיימז. ברומנים הראשונים, היו הבריטים, והעולם ה"חופשי" כולו, באופן כללי מאוחדים נגד הקומוניזם הסטליניסטי שמעבר למסך הברזל. אך מאז עברו מים בירדן, כמו שאומרים, ואצל לה קארה ניתן לאמר שהאמריקאים תופסים את מקום "ציר הרשע" של מסך הברזל, לפחות במידה מסוימת, וזמנית אולי. ברומאן הזה מתוארת "המלחמה נגד הטרור" (שיש המייחסים את הלוגו שלה לחוש המסחרי והיחצני של נתניהו וחבריו). לה קארה אוחז בקרני השור, ומתאר את ה EXTGRAORDINARY RENDITION, הנוהל הפסול והמגונה שאישר ממשל בוש, ולפיו ארצות הברית חוטפת את מי שבא לה, מוסלמים בעיקר, מכל העולם, תוך התעלמות מהריבונות, החוק ומושג בסיסי של זכויות אדם.

גיבור הספר, שנושא את השם העוצמתי עיסא (ישו, בערבית), הוא היבריד (כמו רבים מגיבוריו לאחרונה), של קולונל רוסי מושחת וצ'צ'נית חטופה ואנוסה למעשה. (שנרצחה על ידי בני משפחה ל"כבוד המשפחה"). זהותו הקרועה מעדיפה להזדהות עם האם, והוא רואה עצמו כצצני מסור, המתעב את אביו האונס והכובש. מכאן מתגלגלת העלילה עד להתערבות האמריקאים ורמיסת חייו של עיסא, שעונה וסבל בידי הרוסים, הטורקים, ומי לא, רק מתוקף מוצאו.

הגיבורה הממשיכה את עבודתה של טסה, מהגנן המסור, היא עורכת דין גרמניה, גם היא מבית טוב וממוסד, שהופכת למתקנת עולם. כמובן, גם כאן נתקלת הצעירה המוכשרת והנלהבת במציאות הקשה, אך לפחות אינה מתה הפעם, אלא נופלת בזרועותיו, (שוב) של הבריטי הנצחי, זה שנושא את הלפיד שלה קארה אוהב לדברר. הבריטי כמו שהוא צריך היה להיות, במקרה זה בן 60, בנקאי שגר בגרמניה, ומגלה בגיל מאוחר שהוא החמיץ את חייו האמיתיים תמורת בטחון ומסורת. אך גם פה הצמד של "הטובים" מצליח חלקית מאד מאד, לעמוד מול הציניות והשחיתות של האמריקאים, במקרה זה, המנהלים את העולם ביהירות, בורות ואלימות וכמובן גזענות וחשדנות בערבים.  ישו-עיסא נרמס ונטחן בידי הקמפיין הרהבתני, האמריקאי שלאחר 9-11, ומתוקף החולשה של גרמניה ואנגליה לעמוד מול הפטרון האמריקאי החזק מהם. לה קארה שם בפי מנהלת תחנת הסיאייאיי האמריקאית בברלין את הביטוי "פודל" כדי לתאר את היחס לשירות החשאי של בריטניה, המשרת את אדונו מחוסר ברירה.

 

יש להניח שלה קארה מרוצה, אולי, מבחירתו של אובמה ושינוי המדיניות בארצות הברית,  ב"הגנן המסור" ישנו תינוק אפריקאי, מקניה כמובן, שיונק משדיה המלאים של טסה, עורכת הדין האנגליה גיבורת הספר השוכבת לצד אימו במחלה. האם גוועת מן הניסויים הלא אתיים שנעשו בה על ידי תאגיד פארמה תאב בצע. לילד הקטן הזה, קורא לה קארה בשם "ברקה" (ברכה, מאותו שורש של שמו של אובמה).

 

בריטניה יכולה להשתבח ב"קול לאומי" כזה, המצליח להעביר ביקורת, דוקא מתוך נאמנות ל"רוח העם" כפי שהוא היה רוצה לראות אותו, ולא כפי שהמציאות לעיתים כופה.

אקטיביזם ?

אקטיביזם ?

עיתון הארץ, הגיעה עת חילופי גברי

הנושא של יצחק לאור מתגלה כחלק מקמפיין רחב ואחר נגד עיתון הארץ, יתכן אפילו יריית פתיחה במאבק על משרות יוקרתיות, שקצרה הרוח מלהמתין להתפנות המשמרת הקודמת. כמקובל לעיתים, כאשר נחלש הכלב בראש העדר, מתחיל אי שקט בקרב המשמרת הצעירה יותר, שממנה יגיע היורש. קרבות בין היורשים, ולבסוף מבחן האומץ, זה שיתקוף ראשון את השליט המזדקן, יקבל נקודות זכות רבות ועשוי לזכות בירושה הנאה, מתוקף המנהיגות והנחשוניות. מאחורי יצחק לאור, עומד במלוא (אי) הדרו, בני ציפר, שמזה זמן מעצבן אנשים מכיוונים שונים ומשונים. בני ציפר מעורר אצלי השתאות בדרך כלל, ונידמה כחבר באיזה מסדר מאסוני מעופש, שמתעלק על בתולות צחות, או משהו כזה .   .הנה מוטיב הערפדים, איכשהו נכנס, והיה זה שכננו המפוקפק אלי אשד שזרק אותו לביצה, בבחינת הודאה גנובה וחטופה, בדמות הנערצת עליו. ערפד במסורת העממית הוא דמות מיסוגנית להחריד, הניזונה ממש מדם נשים צעירות וברות, ואילו אבירי התרבות העברית, בעידן המלחמה הנצחית, הם אכן ערפדים, דה לה שמעטה כמובן, אך מוודאים ששום דבר חי וצומח ויוצר לא ילבלב באדמת הטרשים של המולדת הלוחמת. מכל מקום, התופעה רחבה ועמוקה יותר מאשר מעשיו המיניים של לאור, מאחר שמדובר בשכבה ממאירה של קניבלים, וגם לא מוכשרים במיוחד כפי שהם רואים עצמם (בהיעדר פידבק המשוחרר מפניות ואימה) והכוחות המחזיקים אותם על "ברז" התרבות אינם משוחרי התרבות, ודי בזה להסביר. משול הדבר למוכתארים מושחתים ששלטון כובש _ועוין, ממנה על הציבור הנכבש, כדי שינגסו בבני קהילתם ויוודאו ששום דבר טוב ומשוחרר וחזק לא יוצא משם, לאיים על הכובש.

עיתון הארץ אינו יותר רע או יותר טוב במובן זה, ממתחריו, אך הציפיות ממנו תמיד הופכות את הדיון בו לדחוף ומרתק יותר, לכאורה מתקדם, לכאורה הניחוח של הניו יורק טיימז והגארדיאן, ה"REAL THING מן העולם הגדול שבו לא גנרלים קובעים אילו תמונות יתלו במוזיאון או מה השירים שיכתבו. אך חשוב לדעת שאין חריגים, מדובר בנוף כללי שאין מנוס מאשר לשנותו, ולא להתמקד בשאלה של הצבועים המתחזים להיות "משהו אחר" שיכול לשרוד באותה קרקע צחיחה ונמוכת מצח. ברור שהצבועים חיוניים לתחזוק המערכות, כיון שהיוצא מן הכלל מכחיש את הכלל, ומטיל איזה צל אשם על מי שאינו מסוגל לשמור על חירותו במצב של דיכוי., "הנה", יגיד לו מצפונו הרע של הקורא הנבוך," ראה את שמערל הזה, שבועט ואומר את אשר על ליבו, ואינו חושש, רק אתה פחדן קטן" וכולי וכולי, ואין צורך כבר בקלגסים, שמערל הרי הוא מכה את עצמו ומעריץ מייד את הבני ציפרים או היצחק לאורים, ומוסיף ומחזק את "השיטה" , וזה הרי תפקידו. להיות סטטיסט נטול רצון.

 

האקטיביזם המקרבן

 

האקטיביזם שבו נתקלנו ברשת לא מזמן בקשר ליצחק לאור עורר אצלי דאגה, בסופו של דבר, לאחר שנעמה כרמי ניסחה את המוטו של המאבק כחיפוש אחר מישהו שצריך להישרף כדי שלה יהיה מספיק אור. זה הזכיר לי יותר מידי את החיפוש אחר הקורבן לבניית מגש הכסף, ואיכשהו לאחרונה המגש הזה הוא תמיד מישהו אחר, ומנהיגות כיום היא הוכחת היכולת ללכוד ואם צריך, לפתוח במרמה, ממש איזה אדם כסוף כזה, אשר ישמש מגש ויסתפק בשכר מצווה בעולם הבא.

מייד חלמתי בעיני רוחי איך הגברות האקטיביסטיות יושבות באיזה "מטבח" של ציפי אה..גולדה…ומחפשות בקדחתניות אחרי נשרפת, כי צריך לקדם את החקיקה, וכידוע, כל דבר היום מקדמים עם יחצנים, ויעידו אייל ארד ואדלר, שהתיישבו אחר כבוד בכס האלוהות הפנוי. הנה, ודאי יחפשו איזה "מוחלשת" אני חושבת בליבי כמעט בקול רם, אתיופית ? או איזה דתיה מרובת ילדים ועניה מהפריפריה, נו לא את עצמן ישרפו למען האור הגדול והחדש בציון, אזי באותו אופן שצדים ילדים לפנימיות צריך עכשיו לצוד את הילדים שיישרפו כדי שלא יהיו פנימיות, אלא שהכסף ילך למישהו, אלוהים יודע מי. אקטיביזם כזה ודאי שאינו לרוחי, וגם כל מרקם החשיבה המתלווה לו

ובאמת, הגיע תורו של ציפר ללכת, ואנשים מסוגו גם כאשר שיניהם קהו, לא הולכים בשקט, כפי שראש העדר חייב להינגף בקרב הירושה, לא משום שאין בדעתו ללכת, אלא שהוא ה"גביע" בקרב שבין היורשים הרבים על כסאו. אני מקווה, כמובן, שאת מקומו תתפוס אשה, יהיה זה אך צודק שזה יהיה מהלך הדברים, גם בהתחשב במסורת העמוקה והארוכה של העיתון לשמש עלה תאנה די שקוף, לערוות התרבות המקומית. רק צריך ללהק איזה אפריקני (תואם אובמה) ואשה (תואמת הילארי) ולהחליף את התמיכה בביבי לתמיכה בציפי, כדי לעבור גם את "מתקפת השלום" הנוכחית שמגיעה מעבר לים. בו בזמן, כפי שיודע העיתון לעשות, משכבר הימים..

חשוב.

ביקורת מעניינת\ מדוע אין נרניה יהודית ?

 

 

בו בזמן שאני הוגה הגיגים אלה, נופלת לידי ביקורת ספרים מעניינת, ומתקפת, ג'ואיש רוויו אוף בוקס Why there is no Jewish Narnia, Michael Weingard,, הפעם על הגריל הספרות הישראלית בכלל, וזו שעוסקת בפנטזיה תיאולוגית בפרט. המבקר חולף במהירות ובבוז לא מוסתר, היתי אומרת, על שלל סיפורי "הפנטזיה" של התרבות העברית, בראשם הגר ינאי. בד בבד הוא סוקר ביתר אהדה שני ספרים עיוניים המקבצים את המקורות האגדיים היהודים, בתקווה לחדש ימים כקדם ולמצוא את רבי הארי פוטר היהודי, אולי בקרב התנאים או האמוראים. המבקר, מלומד שעיסוקו הוראת היהדות באמריקה, סבור שהמרק המקומי רדוד ודלוח, ובעיקר אדולסנטי, ואינו מציע שום דבר מעניין לקורא, בתחום הפנטזיה. חלק מזה הוא מייחס ליהדות עצמה, שהתרחקה לדעתו מהפאגאניזם מספיק כדי לא למצוא שם שום דבר מעניין, אפילו בתחום הדמיון היוצר. סיבה שניה, לדעתו, נעוצה באיבה ההסטורית של הזכרון היהודי כלפי ימי הביניים (האבירים, שבזכרון היהודי מזוהים עם מסעי הצלב ואולי אינקוויזיציה), שגם הם מהווים מקור תרבותי חשוב לספרות הפנזטיה. בעיניו, היהדות קרובה יותר מהותית לספרות המדע הבדיוני, ושם גם יש לה ייצוג פרסונאלי, בדמותם של כמה יוצרים חשובים, כמו אסימוב. הטיעון מעניין אך לא מפותח דיו, ופוסח לדעת הח"מ על החשוב יותר, וזה המיסוגניה הטבועה ביהדות במתכונתה הישראלית במיוחד, שמרחיקה אותה מן המיסטיקה הטבעית והאלילית משהו, שקשורה יותר עם רוחניות נשית ומאגית (כישוף במובן המסורתי של הביטוי כלומר הפעלת כוחות טבע). לגבי ישראל הוא מחמיץ לחלוטין את סוד הרדידות, שהוא בטעות מייחס רק לספרות הפנטזיה. הסיבה לכך פרוזאית יותר, וקשורה לפוליטיקה של הלאגר, מפסקה ראשונה. כדי לפרסם בישראל אפילו ספר שירים או פמפלט צריך אדם לרצוח כמה תריסרי ילדים, בעזה או בכלל, או לשתות דם ילדים משדי אימו (או אביו הגנרל). השדה כולו נשלט בפרוטקציה הקשורה למנגנון הכוח האמיתי והיחידי בישראל, והוא הצבא והמלחמה, ולא רק שהוא מצמיח פירות באושים מאד, מתוקף עובדה זו (גנרלים, למעט ספורים וחריגים, אינם מהווים תרומה חיובית לשדה השירה והתרבות), אלא שהוא מוודא בקפדנות צבאית ממש שרק בני ציפרים ודומיהם יסננו וישלטו בשוק האמירה היצירתית, ואלה כבר עושים את העבודה בהתנדבות ומצמיתים, מעשה ערפד יסודי ממש, כל צמיחה של דמיון והשראה. כמובן, בהינתן העובדה שערפדים כמו גם גנרלים שותים דם ילדים ובתולות כדי להתחזק ערב קרב, הסיכוי שתצמח ספרות פנטזיה כמו הארי פוטר (תארו לכם, אם חד הורית עניה שהעזה לכתוב) היא נמוכה יותר מהסיכוי שהשמש לא תזרח מחר. לכל היותר, החד הורית המחטטת בפחים, יכולה לקוות להישרף בקמפיין של איזה חנה בית הלחמי כדי להלחם בשר הרצוג, וכדי שלנעמה כרמי יהיה אור במקרר. בכך נתרמת המערכת בחיזוקה, וחזק חזק ונתחזק במלחמה נגד אויבנו או משהו כזה. לזה הוסף שאת מעט הדמיון היוצר שנשאר בישראל הצחיחה מגייס המוסד,כדי לייצר רוצחים טניסאים, כפי שתאר בכשרון רב אוסטרובסקי, והרי לך מתכון לאדולסנטיות אסונית.

זה מזכיר לי שיחה עם חברה (זו שסיפרה לי על הרופאה מהפוסט "הדוקטורית") ובו היא מתארת איך התפכחה לרסיסים יום אחד כאשר הבינה את השקר המובנה במיתוס שעליו גידלו אותנו, כאילו כל הזמן קמים עלינו לכלותנו, ותחת אותה היפנוזה גנבו את הכסף, ממש מעשה הירשזון, אשר בחסות דמעות התנין על אושוויץ, הכניס את הכסף שלכם למזוודות שלו, כדי שלבן שלו המהמר בקזינו, נאבעך, יהיה אור במקרר או משהו כזה. כי מישהו צריך להישרף…

בקיצור, סיכמנו שתינו בחילופי שינונים, שהאימרה נכונה למעט השמטה חשובה אחת, שבכל דור ודור אנחנו קמים עלינו לכלותנו…וד"ל. מכל מקום, מי צריך ספרות פנטסטית כאשר לנו יש פנטסיה כל יום, די להביט בנתניהו ורעייתו, כדי להבין ששום סופר מוכשר ושום דמיון ספרותי לא יכול היה להעלות במוחו קוסם ומכשפה כל כך רעים, ורבי עוצמה. אבל על כך, על ביבי ודור הנחשים שהוא גידל , כולל מכשפים מקומיים המתחזים ל"רבנים" ודמויות רוחניות, ראוי לכתוב פוסט נפרד.

 

והערה לעניין אתיקה של התבטאות ברשת, בעיקר מול נשים

זנב כלשהו מעידן לנדו, מאלץ אותי לדקדק בקטנות, ולשחזר עניינים מן הבלוגים פה ברשימות. בפוסט "הדוקטורית" ציינתי ומניתי את לנדו במניין המטילים טרור מילולי, בעיקר על נשים. כותב לנדו בטוקבק לרשימה זו כי הוא הקפיד לשמור "מרחק בריא" ממני, מבלי לנמק מתי ולמה החליט זאת. אני יכולה לשחזר את חילופי האימיילים, בינינו, שהובילו להחלטה משותפת שלא להתייחס זה לזו ולהיפך. אני לא בטוחה שלנדו יוצא טוב שם. מכל מקום, באמת כחצי שנה שרר שקט תעשייתי מבורך, עד שלפני זמן קצר נדהמתי למצוא את עצמי מככבת בפוסט לעגני המתחפש לסאטירה נוקבת. אין זו "שמירה על מרחק בריא" אלא זבלנות אלימה כפי שעשה בעבר. לא הגבתי בחומרה למעשיו, מתוך שעמום וחסכון באנרגיה. 

 

ומשרד הרווחה…

בינתיים היו כמה פרשיות מעניינות, ביניהן הפרשיה האחרונה מהכותרות, האונס הקבוצתי התורן, שחשף את משרד הרווחה כשותף וסרסר לדבר עבירה. תופעה דומה היתה באונס בבסיס חיל האויר, שוב נערה מטופלת כדבעי, מטופלת כל כך, שהטיפול הוא הוא שאיפשר את האונס הקבוצתי. במקרה של נבטים היו גם פסיכולוגים והפסיכיאטרים למכביר, ואילו כאן, כניראה רק עו"סיות שלא ידעו ולא הבינו, לדבריהן, אך קצת קשה להאמין שכך הדבר. משרד הרווחה הוא אחד הגורמים הישירים להתגברות האלימות הממוסדת בחברה הישראלית, והוא שותף מלא בביצועה. העובדים הסוציאלים מאיימים על הנזקקים לשירותיהם, ומבהירים כבר במגעים הראשונים שלהם עם המטופלים שהם לא שם בשביל לעזור אלא בשביל "לחפש אותם" ולחפש עילות לדפוק אותם באמצעות שפע הכלים המשפטיים העוצמתיים שהוענקו להם. חשוב לזכור, עד כמה שלא פופולארי לאמר זאת, שהרבה מהבעיות נוצרו מהחקיקה המופרזת ביוזמת ארגוני נשים וילדים, חקיקה שאומצה במהירות והועתקה ממדינות אחרות ללא התאמה לביורוקרטיה הישראלית ולהיעדר הגנות חוקתיות על זכות האדם בישראל ( כלומר, אין מנגנוני שיפוט והגנה יעילים וזמינים לאזרח מול השלטיון). גם חקיקות אלה נעטפו עבורנו בצלופנים יחצניים של רצון טוב, של "מקרי בוחן" מתוקשרים שבהם נשרפו קצת אנשים כדי שלאחרים יהיה אור, ובעיקר כדי שלעובדי העמותות הללו יהיו משכורות ומשרות באקדמיה עם שמות יפים. החקיקה והפסיקה הראוותניים האלה, מזכירים לי תמיד את המבצעים של ביבי ׁכמו האחרון שבהם, בדובאי, מתחיל בקול ענות גבורה ונגמר בבכי. כתבתי ביקורת בעבר על פסק הדין המוזר של בייניש על "הכאת ילדים" שבו היא מרחה עשרות עמודים להסביר שאסור לתת פליק לילד, ובעיקר התנגחה עמוקות עם החכמה העממית הדתית של "חוסך שבטו" וכל הג'ז הזה. אלא מה ? כל התשפוכת הזו נפלה על הראש של חד הורית מוחלשת ועניה, ו"מטופלת" על ידי הרווחה, שחטפה קריזה על הילדים וזרקה עליהם נעל. ובאותו זמן, רוצחים, אנסים, סוחרי נשים וילדים, מתעללים סדרתיים, קיבלו צביטה קלה מבית המשפט ושוחררו על תנאי. כמובן, את האם הנוראה שעליה הלבישה בייניש את "האור", ייצג עורך דין מהסניגוריה הציבורית והיא חטפה עונש קשה. אף אחד לא עידכן את הצופים בטלנובלה מה קרה לילדים כאשר אמא שלהם ישבה בכלא. מישהו צריך להישרף….

השאלה אינה מה כתוב בחוק או בפסק הדין, אלא מי מיישם. ואם מדובר בעו"סיות הקיימות במשרד הרווחה, אזי עדיף שיהיו בידיהם כמה שפחות אמצעים חוקיים לפעול נגד אזרחים, גם אם זה מכוסה במלל צדקני של "טובת הילד" או "מניעת אלימות" וכמובן הבאז וורד המועדף "זכויות נשים" והגנה על בטחון האישה מעבירות מין. המציאות מלמדת שמשרד הרווחה משתמש לרעה בכל סמכויותיו, וכאשר לפניו מקרי אלימות קשים ובוטים, הוא מצטרף למתעללים ומסייע להם להשתיק את הקורבן ולהמשיך את הפשע. חשוב לזכור גם את מקרה "רוז הקטנה", שוב משפחה מוכרת לרשויות, ושוב השתקה מסיבית של פשיעה, וטאטוא מתחת לשטיח. הדפוס הזה של פחד ורעדה מהאביוזרים החזקים באמת, שפגיעתם מרה, לעומת פרץ צדקנות כאשר מדובר בנאשם חלש שהוא בעצמו קורבן, מאפיין את הקהילה הפעילה, הן חברתית והן משפטית, למרבה הצער. הפחד הוא השליט. במקרים של אוירה כזו, ברור שנערה במצוקה מן הסוג המתואר, מבינה בחוש שמולה נ מצאת אשה, עו"סית במקרה זה, הנשטלת על ידי אותו עקרון הפחד, ואין שום סיכוי שהיא תעשה החלטה עקרונית לעמוד לימין החלש מול חבורה שעלולה להזיק גם לה (היום כל אחד דואג למשרתו ולבטחונו האישי בכל מחיר). כך הופכת העו"סית למעין חצי אויב נוסף שמולו צריכה הנערה המותשת לעמוד ולא להסגיר את מצבה, פן יבולע לה ממקום (משרד הרווחה המיטיב) שנתפס כאף מאיים יותר מחבורת אנסים אלימים, צא ולמד מה כלי המשחית שמחזיקה העו"סית בידיה אשר כה מפחידים את הנערה. באמצעות העו"סית מתרגלת הנערה דיסוציאציה מובנית, כאשר העוסית דורשת ממנה בעצם להסוות את המציאות, וללמוד טכניקות יצירתיות להלבשת פרשנות הפוכה למציאות בלתי נסבלת. וכך האויב נקרא "אהוב", והבחורה כותבת ביומנה שעליה להמשיך לחייך, אולי מעין הדהוד מצמרר לססמאות שמחלקת לה העו"סית, שכל מטרתה לסיים את יום העבודה ולחזור ברכב המשובח לבית היפה והנקי שלה, ולספר לכולם כמה היא טובה ועוזרת "לחלשים". הרי לשם כך שלחו אותה לאוניברסיטה, זה וגם לתפוס חתן, אולי רופא או עורך דין. חסר לה לחשוף חבורת אנסים ממשפחות חזקות, עוד עלולים לקחת לה את הפריבילגיות. ביינה לבינה היא ודאי החליטה שהנערה הזו "מוצר מתכלה" וכל תפקידה הוא לשמש סטטיסט בהצגה הפרטית שלה כעוסית שעוזרת לחלשים, כמו האזרחים שתפקידם רק לשמש "זהויות" לחבורות הרוצחים של ביבי, הנוסעות בעולם כולו – במחלקה ראשונה כמובן – וזורעות הרס ומות. הדג לומד מהראש איך להתייחס למי שנתון באחריותו וטיפולו, ואם כך מתייחסים למעלה לאזרח הקטן, מה להלין על האזוב בעיריית תל אביב שלא סופר את "המטופלים" שלו אלא בתור סטטיסטיקה לתקציבים ?

יש לי חשש שדפוס זה של "אקטיביזם" חברתי ממשיך להתקיים גם עכשיו, כל פעם מתלבשים על נושא אחר, אך העקרון נשאר זהה, והוא העקרון של קורבנות אדם, והתפיסה שמוכרחים לזרוק את זה שליד לתנור הגז, כדי להרוויח משהו. אי אפשר למכור חירות בשיטות של לאגר, ומה שיוצא לא שווה כלום כפי שמוכיחים המקרים האחרונים וכל "פרץ העשיה" של משרד הרווחה, באדיבות החוקים "הנאורים" שמכרו לנו אנשים שחייבים לדחוף מישהו אחר לאש כדי להדליק להם מדורה. יתכן בכלל ש"פעולה בגדול" אינה נכונה בימים אלה, ועדיף במקום זה להיות איש במקום שאין בני אדם, ולהגיב בקטן לסביבה הקרובה.

מקרה זה, ויש לקוות שהאונס לא יזום למטרה זו, כניראה משמש דלק יחצני במאבק סמכויות בין המשטרה לבין הרווחה בנושא הלוהט "מי יחקור קטינים", כאשר בעבר תוקן החוק והעביר לידי פקידי סעד/חוקרי נוער את הסמכות לחקור קטינים, ועתה מתברר שפינפונים וחינחונים לבני נוער שמסוגלים כבר לאונס קבוצתי אינו הדבר הנאור ביותר, וגם משרד הרווחה לא בטוח בעמדתו ומזגזג, וכניראה יעביר בסוף את הסמכות למשטרה, כפי שצריך היה להיעשות מראש. גם בנושא קורבנות, היתה כוונה טובה לכאורה לאפשר חקירה "מקצועית" של ילדים או מאותגרי תקשורת למיניהם לידי אנשים טיפוליים (עו"סים וכיוצב), אך כאמור זה לא משנה מה היחידה המנהלית שמטפלת, ברגע שמדובר בביורוקרטיות מושחתות, לא הטכניקה היא הבעיה אלא הרצון הציבורי והפוליטי למגר פשיעה. בעבר לימדתי בבית הספר לעובדים סוציאליים את חוקרי הנוער בנושא של קורבנות עבירות מין, והבעיות של טראומה ודיסוציאציה כפי שהן באות לידי ביטוי בהעדה וחקירה. אך מולי ניצבו אנשים שאינם מוכשרים לגילוי עבירות, ולכן הכשרה טיפולית אינה מספיקה. המשטרה צריכה להכשיר חוקרים, שיש להם כבר מיומנויות בחקירת עבירות, לחקור גם אוכלוסיות שנוטות להדחיק, או שיש לגביהן הגבלות חוקיות (כמו נוער) או מנטאליות. בעיקר אין למשטרה היום כוח מקצועי המסוגל לגבות עדות מקורבנות עבירות מין בילדות, ובעלי התמחות בדיסוציאציה וזכרון. התוצאה היא שיש בישראל פשיעה מוגנת, כל העבירות נגד קטינים למעשה מאפשרות פשע מושלם. עד שהנפגע מספיק בשל להעיד בצורה קוהרנטית, יש התיישנות ובא סוף לסיפור. בנוסף לכך משרד הרווחה היום מוסמך לפי חוק העונשין לבלום חקירות כביכול תחת סעיף :טובת הקטין וכך אין כל קושי "להשיג" פטור מעבירה, על הגב של הקטין הנפגע. למיטב ידיעתי הנוהל עדיין קיים ואין עליו פיקוח ציבורי. (שוב, לטובת הקטין כמובן). במקרה אחר לאחרונה גילינו שבית המשפט העליון מנע הסגרה של פדופיל מוכח (לאמריקה) כי "יש התיישנות". בית המשפט העליון סימן בכך את האינטרס הארגוני למנוע אכיפה בעבירות האלה.

עניין הזכרון המושהה מזכיר לי את הדיונים שהיו פה לאחרונה אגב הפוסטים של ענת גור. מצער להיווכח שישראל נמצאת שנות דור מאחורי הקידמה, הן התרבותית, המשפטית והמדעית, וכל הנושא עדיין בחיתוליו, וסובל מהפוליטיקה הנמוכה ביותר שבנמצא. האלימות מצד הלובי המצדד בעבירות נגד ילדים (בטענה שהם לא זוכרים כלום במילא) חונקת את הויכוח הרציני יותר סביב שאלות הזכרון, ההדחקה, וגם האפשרות לשתול

screen memories

במטרה לטשטש עקבות או לחתור תחת אמינות הקורבן או העד. הויכוח הישראלי, המהווה הד קלוש ושטחי לזירה העולמית המרתקת בתחום זה, עדיין מצוי בשלב של קטטת נעורים בין הבנים לבנות או משהו כזה, או בין "כן זוכרים" ל"לא זוכרים", והבעיה היא שאותה רמת דיון קיימת כיום גם בבתי המשפט. לשמחתי כבר איני עוסקת בנושא הזה, ונחסכת ממני עגמת הנפש המתמידה של אלה המנסים לקדם את המודעות לתחום. לא אשפוך מים קרים על הפעילות, אך צריך לזכור שהמשרדים שמולם עובדים אינם מכוונים ארגונית לייצר סדר ובטחון אלא כפופים לאג'נדות אחרות ופחות מיטיבות, ולכן מדוב רבמלאכה די סיזיפית. בספרו של ליאונרדו שאשא, אחד מגיבוריו מסביר את המנטליות בסיציליה. לאחר שמישהו נרצח וגופתו נקברת עמוק בבטון של פיגום, קם הכומר ואומר שמספיק לחשוב על הנרצח (בעיקר כאשר מתנהלת חקירה) אלא צריך לחשוב על החיים. על האנשים החיים ? שואל אותו גיבור ספרותי, הכוונה כניראה שעכשיו צריך לדאוג לרוצחים.(שלא ייתפסו).זו הכוונה.

 

 

אז בינתיים, בין הצורר מהממשלה, הצורר הקם לכלותנו, ובין האקטיביזם הקטלני שמתפרץ סביבנו, אני פורשת קצת לעשות לביתי, כי גם זה חשוב.

 

 

משל החמורים

 

 

חוטפי הזהויות והתודעות

 

אדם מתעורר בבוקר ומגלה שחטפו לו את הזהות הפורמאלית, והנה במקום שען או אולי מוכר בסופרפארם, הוא הופך לרוצח בינלאומי נוצץ ומבוקש. אך לא על זה ביקשתי לכתוב אלא על איך נחטף נושא והופך בידי היחצנים למזון לציפורים.

כך אני פותחת עיתון ומגלה כביכול עימות בין הנכבדת הדוקטורית אורית קמיר ובין הנכבד המראיין ירון לונדון. יחשוב החושב, השען או מוכר בסופרפארם שהנה נפלה בין המומחים מחלוקת כנה על נושא חשוב, והוא אוירת הבטחון המיני של נשות ישראל, בעבודה, ובכל מקום, בעיקר החופש לחשוב כרצונן. נפקדת מעיניו העובדה ששני המומחים לוחצים ידיהם ביציאה מן הזירה, שמחים על ההזדמנות להשתכר עוד קצת, ובעיקר להשתכר מבושם הפרסום, זו מוכרת ספריה וזה רוכל בתדמיתו הטלויזיונית. איש איש יוצא לפרנסתו.

זה האתנן.

התמורה הנדרשת מהנכבדים המפורסמים היא להסתפק, אם כן, בהזדמנות שהיקרו בדרכם היחצנים, למכור את מרכולתם לציבור.

אין מי שיהין לספר שאת מעשה הגבורה הנחשוני, המלחמה בסכין מצטה בשיניים, ממש כמו בדובאי, עשה אדם מפוקפק משהו, שגדל באיטליה והושפע עמוקות ממסורתה המפוארת של סיציליה. מעין בריון בוא נאמר, שיש לו אי אלו מהלכים בעולם היחצנות והפירסום, וגם התקשורת, אך את טיעוניו המוצקים נגד "הטרוריסט לאור" (ובעינינו אנו מדמים, ממש מבלי לרצות, את קוזו אוקומטו, בכובע גרב מחורר כדבעי ותמ"ק נסור קנים), מגבה עופרת לא פחות יצוקה, ממקומות אחרים, נאמר שהכותבת מעדיפה שלא לפרטם. או בלשונו המעודנת של חנוך מרמרי, שמצא עצמו לפתע, כמו אנשי הזהות הגנובה, מושאל לרגע מרבצו כדי לשמש שק אגרוף מזדמן, "נוצר מצב פוליטי מיוחד", כך אמר, ולא הוסיף.

אך מרגע ששוחרר לאויר הברווז, אין לך, אדם נבון וחפץ חיים, או גברת אוהבת חיים, אלא להצטרף לספין, מי לימינו ומי לשמאלו, ולהסתפק לפחות באתנן. חיים פעם אחת.

 

לאונרדו שאשא

בעוד אני תוהה איך מתנהלים דברים בישראל, נופלת לידי מציאה ממש, אפשר לאמר אוצר בלום. ספר קטן שנדחק לשולי המדף המאובק, ושמו אף מרמז לפמיניזם הלוהט שנשפך עלינו לאחרונה מכל עבר. "יומה של הלילית", בתרגום מופלא של בארי ורפופורט. הספר עוסק בנימים הדקות של חיי סיציליה, בצל השמועה שיש שם מן ארגון שנקרא "מאפיה" אך אין להוכיח קיומו, ויש הטוענים שזו השמצה חסרת יסוד שהפיצו הצפוניים הלבנבנים ממילאנו על הדרום השליו והמסור באמונתו לצבא ולכנסיה.

לעיתים מזמן לי היקום מתנות כאלה, בעיקר על מדף הספרים, פחות מזה בין היצועים או הרגליים. שאשא, בתרגום נפלא, מספר כבר ב 1961 על מה שעדיין לא נרמז פה. ופה ושם מעיר על "מעמד האשה" בתל אביב, אה סליחה, סיציליה.

 

תגלית של ממש

 

ידיעה מעניינת על השירותים הנוספים והמסלקהשל "תגלית", התוכנית להטסת מיליונרים לישראל לחופשה על חשבון הברון.

 

הדוקטורית

 

 

שוחחתי עם חברה השבוע, והיא סיפרה על מפגש שהיה לה עם המציאות שהוביל אותה להרהורים חדשים בנושא מעמד האשה. הגרוש שלה, חולה אלצהיימר נזקק לעזרה רפואית, היא הזמינה שירות אליו הביתה, והגיעה לפתח הדלת רופאה נמרצת. חברתי שאלה אותה לשמה, והרופאה השיבה באסרטיביות ראויה להערכה "את יכולה לקרוא לי דוקטור האגר", ובסמכותיות רבה רשמה מה שרשמה, לא הסכימה לשמוע שאלות, לא הסבירה, אלא העבירה רושם ש"הכל בסדר, אני בשליטה" כמו שעושים רופאים מהסוג הזה. חברתי התרשמה מאד מהאשה, שהעניקה תחושה של פיקוד וידענות, משהו כמו מפקד מיומן, והוסיפה בינה לבינה לחשוב כמה השתנה העולם, והנשים השתלבו במקצועות הגבריים, והכל טוב ויפה. והנה, שעה קצרה לאחר מכן, החמיר מצבו של הגרוש, והיא נאלצה לקחת אותו לבית החולים. רופאי המיון פסקו שהתרופה שרשמה הדוקטור הפסקנית, לא מתאימה, הרימו יותר מגבה על שיקול דעתה הקלוקל, והחליפו את התרופה, ובא לציון גואל.

חברתי הסיקה מכך מסקנות מרחיקות לכת על תביעת השוויון של נשים. הנה, היא אומרת, מה קיבלנו, אישה שעושה את השטיק שממנו סבלנו מגברים, הפסקנות והידענות המזוייפים, אי ההקשבה, המנהיגות המזוייפת והקלוקלת שבה בטחון עצמי וסתימת הפה של האחר, באים במקום שיקול דעת אמיתי. אז מה הרווחנו ?

המשכנו לדון בנושא, והגענו למסקנה שאולי זהו שלב רע, וחיוני, באבולוציה של הנשים, כלומר, ניצול לרעה של כוח.

 

ומשם לכאן

ולמה נזכרתי בזה. חשבתי לעצמי מדוע למעשה נכשלים המאבקים של "זכויות האשה" פעמים כה רבות, בעיקר פה, כי הנה אם אני בוחנת למשל את "פרשת לאור" אני מגלה שכולם וכולן טוענים שכתם הוא על החברה הנאורה שלא העמידה אותו במקומו, לאו דוקא עם שוטרים ובתי משפט, עוד כאשר היה קטן, ובודאי לאחר מכן., ובאמת, גם אני ראיתי בכך תעודת עניות לכל המתיימרים לרגישות מצפונית קוסמית, שעמדו לידו, כאשר השתלח ללא מצרים, ושתקו או עודדו בחיוך דק. השינוי אם כן, צריך להיות בכך שדברים כאלה לא יתרחשו.

לי למשל פה ברשימות היו כמה פעמים תחושות דומות לאלה שהיו לי במשרדו של אמנון זכרוני לפני עשרים שנה, כאשר לאור היה מגיע לקבל שירות משפטי כלשהו. פשוט סוג של אימה מהאפשרות שהוא יפנה את זיו פנינותיו המיסוגניות אלי. עמיתי, מיטב המצפונאים, לא חשבו אפילו להגן עלי או להעמידו במקום, וכך הבנתי שאני לעצמי והם..איתו בעצם. כאן היתה לי תחושה דומה בעבר למשל עם הטוקבקים מאלי אשד, מהדיאלוג פה ושם עם שוקי גלילי (בנושא רפונזל שבו הרגשתי שהוא מנסה למנוע ממני לתמוך בה בפוסטים פה) ולאחרונה יותר מצד עידן לנדו, שמצאתי אותו אלים מילולית מאד ומטיל אימה עד כדי שיתוק והתנערות מנושאים שדוקא נוגעים ללבי. גם כאן, לכאורה ב"זמן החדש" של הפמיניזם הנאור, לא מצאתי אף אחד שיעמיד את הבריון באדיבות על מקומו, ללא צורך בשאלות משפטיות נכבדות על פליליות ההתנהגות. סתם להיות בני אדם.

הקמפיין שעלה נגד לאור כאן, נכנס לאותו דפוס כוחני של מנהיגות לא ישרה וכוזבת, כלומר, "תסמכו עלי" אני מוביל אני יודע/ת. אצל לנדו, לאחר ה"פרשיה" עם גלי וינשטיין, התברר שרק יוסי דר הוא כניראה פמיניסט מהסוג החדש, או סתם "מענטש" מהסוג הישן, הוא פשוט עשה מה שצריך לעשות והעמיד במקום. התברר שזה הדבר הנכון לעשותו. לעומת זה, חנה בית הלחמי, למען הקמפיין, צידדה בלנדו, רמסה על כמה חברות ועקרונות, וגייסה אותו נגד לאור, כאשר העניין תמוה מראש, ומעלה שאלות שכן לנדו הוא מסוג האנשים שעליהם שואלים מדוע לא העמיד את לאור במקום, בסגניון שיוסי דר הראה לו שאפשר לעשות. לא משטרה ולא ערוץ 10, סתם הערה גנטלמנית שמבהירה את הגבולות של הפופולאריות של הפה המלוכלך.

המשדר בערוץ 10 עשה דבר דומה, וגייס סייעתא דשמיא מאד מפוקפקים כדי להעביר מסר שלכאורה הוא תומך בנשים. בקיצור, לא ראיתי במה כל זה שונה מהימים ההם, שאסתי כתבה עליהם בהרחבה (ולצערי מחקה ?), ימים שבהם היינו מבודדות מול התקפות, הטרדות והצקות, כאשר כולם עומדים ועוצמים עיניים.

 

סגנון של קמפיינים, יצירת מציאות חדשה

התחושה שלי מהקמפיינים האלה שמהם אני אמורה לחוש ש"בא שינוי" ומקרה כמו לאור לא ישוב, מותירים אותי בתחושה כמו את חברתי עם הרופאה האסרטיבית ד"ר האגר הרשלנית. השינוי הוא שאם קודם היינו צריכים להתמודד עם רופא ממין זכר, יהיר ואטום שמשדר בטחון כוזב ושולח אותנו לגיהנום, הרי עכשיו יש לנו אותו דבר בשינוי אדרת, וקוראים לה דוקטור, והיא עושה לנו אותו תרגיל.

 

פוסט אורח – כנסו כנסו

דורסנות התאגידים באמצע היום מאבטח של אקרשטיין תקף פעיל שרצה לחלק חומר הסברה

מאת: מורן רייכמן, חבר הסניף הכללי "כוח לעובדים"

דורסנות של תאגידים כלפי מי שמנסה לעמוד על זכויות עובדים אינה דבר חדש.
אבל כשהחבר'ה בחליפות משתמשים במאבטחים בשכר מינימום כדי לעשות זאת – זה מרתיח.

זה מה שקרה ביום רביעי האחרון, ה-17 בפברואר.
קבוצה של פעילים מארגון "כוח לעובדים" קיימה משמרת מחאה מול משרדי הנהלת חברת אקרשטיין בהרצליה פיתוח, במחאה על כך שהחברה אינה מנהלת משא ומתן עם ועד עובדי המפעל שלה בירוחם, בניגוד גמור לפסיקת בית הדין לעבודה בבאר שבע. רקע על הסיפור אפשר למצוא כאן.

שי, חבר ב"כוח לעובדים", בחור צנום וסימפטי שבמקום ללכת לעבודה בא להפגין תמיכה בעובדי אקרשטיין מירוחם.
ההפגנה החלה ב-12:00 והתנהלה די בשקט. כחלק ממשמרת המחאה רצו להיכנס 4 מהפעילים, בהם שי, לבניין ההנהלה כדי לחלק חומר הסברה לעובדי אקרשטיין (החוק מציין במפורש שמותר לעשות זאת ולהנהלה אין כל זכות למנוע זאת, מתוך חוק ההסכמים קיבוציים, התשי"ז 1957, סעיף 33ט').
אך כנראה שמנהלי אקרשטיין לא מתרשמים מחוקים והורו למאבטחים במקום למנוע בכל מחיר את כניסת הפעילים.
ברגע שמצד אחד ישנם פעילי עובדים חדורי מוטיבציה, ומהצד השני מאבטחים שקיבלו הוראה ישירה ממנהלים בחליפות ההתנגשות מובטחת.
המאבטחים – 4 חבר'ה במשקל ממוצע של 100+ קילו – תפסו את הפעילים והחלו להדוף אותם החוצה. שי, במשקל (מדויק) של 65 ק"ג, הוציא את מצלמתו ורצה לתעד את האירוע. כאשר ראה זאת אחד מהמאבטחים, הוא החליט שלא מתאים לו שמישהו יתעד את הבושה הזו, וניסה לשבור את המצלמה. שי, שלא מוכן היה לוותר, ואחז ברצועת המצלמה בחוזקה, מצא עצמו מוטח אל הרצפה בכוח על ידי המאבטח המגודל.

לבסוף הצליחו המאבטחים לסלק החוצה את שאר הפעילים. זמן קצר לאחר מכן הגיעה למקום ניידת משטרה. שי סיפר ששמח מאחר והוא היה קורבן לתקיפה וקיווה שהחוק יבוא לגונן על הצד החלש והמותקף.
כשניסה לעניין את השוטר במה שקרה, פטר אותו הלה ב"לך תתלונן בתחנה" והמשיך לתוך בניין ההנהלה.
משראה שי את השוטרים מדברים עם מספר אנשים בחליפות (שכמובן לא היו שם קודם לכן) הוא הבין שמשהו לא טוב מתבשל. לאחר מכן יצאה אחת החליפות עם השוטר החוצה והצביעה על עליו.
השוטר ניגש אליו, אמר לו שהוא מואשם בתקיפה ושהוא מעוכב לחקירה. שי שוחרר בערבות לאחר מספר שעות.

אז מה היה לנו? חברת אקרשטיין, שלא מכבדת את עובדיה, לא מכבדת את החוק, ומפעילה אלימות כנגד פעילים שבאים לעמוד על זכויותיהם של העובדים, ומשטרה, שכנראה מתרשמת ממנהלים בחליפות, עוצרת בחור צנום באשמה שתקף מאבטח בגודל מקרר. איפה ההיגיון פה? האם כך נראים מאבקי עובדים בישראל שנת 2010?

 

 

האתר של כוח לעובדים – www.workers.org.il

הפרות חמורות

 

 

פנו אלי באימייל כמה קוראים (שאינני מכירה) אשר התרעמו כמעט, אין לי מילה אחרת, על מחיקת הפוסטים שלי והורדתם במהירות.. במיוחד כאלה שטרחו והגיבו, חשים נבגדים. מאחר שהודעתי כבר עשרות פעמים שרוב הפוסטים פה הם "מתכלים", אני מניחה שמדובר במצטרפים חדשים למניין קוראי. אז ברכות ותודה על ההצטרפות, אבל אלה כללי העבודה פה (בבלוג הזה שכבר לא קיים, פורמאלית). רוב הפוסטים קצרי מועד, מיעוטים נשארים וחלק אחר, ניכר, יורד ל"ארכיון" מהאינדקס וניתן לחפשו לפי כותרת הפוסט.  אני לא עיתון, לא משלמים לי, זה בלוג שלי ואני עושה בו כבשלי. אף אחד לא חייב לקרוא, להגיב או וכולי.

 

בכל זאת לנוכח הזעקה ממש של כמה קוראים כאלה אחזור בקצרה על "מה שכתבתי" במסוכם, לאורך השנים על נהלי החטיפה של ישראלים, לצורך אספקת כיסוי, זהות, וכולי, למבצעי מערכת המודיעין על אגפיה השונים. כמובן, אין בדעתי לחזור פה על כל מה שכתבתי, זה הרבה מידי, אבל את עיקרי הדברים.

 

לגבי דרכונים של מדינות ידידותיות

 

זה הנושא שעולה עכשיו, והוא החמור פחות מכל מה שנכתב פה בבלוג בנושא זה. בענין זה מדובר על הסיכון שמושת תדיר על אזרחי ישראל התמימים כאשר הם נקלעים באי ידיעה לתוך "מלחמה צולבת" בין מדינות שדרכוניהם נגנבו (כמו קנדה וניו זילנד בעבר), ועלולים להיפגע. זה רלוונטי היום לאותם אזרחים שזהותם נגנבה. הכוונה היא ששם זה נשאר במאגרים לתמיד, וגם אם הם חפים מכל קשר לנושא, וגם אם הממשלות הזרות מודעות לכך, הם בסיכון להיעצר בחו"ל, ועל כך דיווחתי פה בקשר לאירועי קנדה. הסיבה לכך שנהוג בין ממשלות "להתחשבן" בצורה כזו, וכניראה זכויות האדם במקרה זה הן שיקול משני אצל שני הצדדים.  ציינתי, וזה אולי מידע מועיל לתובעים הנוכחיים, שאם מתרחש אירוע כזה, אין עליהם לצפות לגיבוי או סיוע של משרד החוץ אלא להיפך הגמור ! מאחר שזו כאמור "התחשבנות" בין שתי הממשלות הללו, כל הכלים כשרים, וממשלת ישרא5ל במיוחד מזלזלת בחיי אנשיה, ותעשה הכל כדי "לנצח" במאבק המנהלי הזה, כולל ובעיקר על חשבון אותו ישראל שנדפק פעמיים ובעצם שלוש (פעם אחת לקחו לו זהות והכניסו אותו לפרשה שאינו שייך אליה, ופעם שניה, נדפק לרוב ביודעין על ידי הממשלה הזרה שעוצרת אותו ביודעה שהוא לא בעניינים, ופעם שלישית, בבחינת וידוא הריגה, משרד החוץ מחסל אותו כדי למנוע שלל מהממשלה הזרה.). אני ציינתי שגורל זה עלול לקרות לכל אחד, וספגתי ביזוי, השתקה, פה ברשימות עד שהפסקתי לכתוב בנושא.

 

איך "מבשלים" מבצעים

 

הדבר היותר חמור שעליו כתבתי, ואחזור ממש בקצרה, היה קשור לפרשת ניוזילנד. לשם כידוע שלחו סוכנים נועזים שיגנבו דרכונים מנכים ועיוורים מקומיים. גם כדי לגנוב צריך "להתארגן", ולשם כך גם כן צריך "כיסוי", ולכן גם לשם כך מפרים זכויות של ישראלים, בעיקר ישראליות תמימות. במקרה שעליו כתבתי, מכר שלי מילדות שאת עיסוקיו האמיתיים לא ידעתי, ניסה לאלץ אותי באלימות ובכוח להצטרף אליו לניו זילנד כ"בת זוג" כדי שייראה כבעל משפחה המגיע לנושאים תמימים, ואף כבר "ארגן" לי שלצורך כך אעבוד שם באיזה אוניברסיטה (ובטח גם שם היה צורך במישהו שיוציא מידע). ה"שכנוע" הוא דבר אלים, ולא אכנס פה לתיאור, כאמור כתבתי על זה במפורט בעבר ומי שממש רוצה שיטרח ויחפש. השאלה מניין יש סמכות להתנפל על ישראלי חף מפשע, שאינו עובד מערכת, ולא קשור לכל זה, ולאלץ אותו "לתת כיסוי" באיומים ובאלימות ? לאלוהים פתרונים. מאחר שהתלוננתי על כך ושלחתי מכתב למשטרת ניו זילנד, בדיעבד, נשמע נגדי ברחשים בלבד (כי כל האירוע מוכחש לחלוטין ומיוחס לתעתועי נפשי המסוכסכת 🙂 ש"פגעתי בבטחון המדינה". נו שוין. ומאז אני גם אויב. לא הם, לא החוטפים והפושעים בשלמות, אלא אני שהתגוננתי מפני אלימות בלי לדעת שמדובר ב"מבצע".

 

 

איך מגייסים ילדים

 

הנושא השלישי שעליו כתבתי הוא על "גיוס ילדים" ברשתות סחר בילדים ופדופיליה, וייחסתי את זה כללית לאדם ששמו עלה פה בבלוג בקשר לאישומים שהוגשו נגדו בשחיתות (והוא נפטר בינתיים). גם בזה עסקתי, ואוכל לאמר שככל הניראה ,הופרטו מלאכות מלוכלכות של פגיעה בזכויות אדם בישראל לידי ברוני פשע, אשר בתמורה לכך קיבלו כספים, והפכו "אנשי עסקים" וגם קיבלו מעין חסינות מפני פשיעה פלילית "רגילה". זה דיל מקובל עם משתפים וסייענים, ומחיריו הקשים ידועים אפילו לכל חקלאי שמחסנו נפרץ על ידי ערבי "משתפ" (והמשטרה לא מגיעה לחקור) או כל אשה שנאנסה או הוטרדה על ידי סייען, והתפלאה לגלות שהמשטרה ממש "לא מוצאת את התיקים" כל פעם מחדש.

 

מאחר שארגונים אלה זקוקים, כניראה, לזהויות רבות כדי לבצע כל מיני דברים, נוח ל"גייס" מישהו מקטנות באיומים ולתפלל אותו כך שייסע לחול בזמן שהם צריכים את השימוש בזהות שלו. נכנסתי אז לתיאור של טראומטיזציה מכוונת לצורך שליטה, וכולי, לא אחזור על כך. מכל מקום מדובר על עבדות והתעללות מוסדית, שלדעתי היא די מעוצבת ומסוגננת וממוסדת וקיבלה את הפלומבה של הרשויות, שהחליטו שאפשר "להקריב" כמה "לא חשובים" למען המולדת. 

 

לסיכום, ניראה לי שיש שיפור בעבודת המוסד בכך שלקחו דרכונים מאנשים אחרים, ולא השתמשו באודים עשנים ועבדים, לכן במידה מסויימת, החדשות האחרונות הן אולי בשורות טובות וצריך לחזק את ידו של ראש המוסד וראש הממשלה שאישר פעולה זו.

 

 

חומר לפרשנים

 

בומרנג

 

קל עכשיו לפרשן ולתת עיצות לרוב, כאשר יושבים ביציע הגליאדטור וצופים במערכת המשפט שלנו מבצעת חרקירי לאור יום. יש בדרמה הזו את כל המרכיבים הטובים לעלילה מותחת, והפרקים שלנו הרבה יותר פנטסטיים ומקוריים מכל סדרת "עורכי דין" הוליוודית.

לפי הדעה בשוק, "ידיעות אחרונות" עושה יד אחת עם אולמרט, וכולם ביחד קמו לחרב את הבית של חשין, והוא הרי איים שהוא יגדע את היד, כלומר זו מלחמה "עד הסוף" משני הצדדים.

לכן, לפי פרשני השוק, מישהו "מכר" את הקלטת הלוהטת של סגן הפרקליט, וכולם שמרו עליה טוב טוב, עד התאריך החשוב, ימים ספורים לפני תחילת המשפט של אולמרט. בית המשפט נקלע למצוקה, בין הכעס על הקומבינה ובין הכעס על הפרקליט ש"נתן להם נשק" וגם העליב בפורום פרטי, את מערכת המשפט שהוא בשר מבשרה.

למתבונן מהצד, כאמור, זה ניראה יותר טריוויאלי. מרצים בפני סטודנטים נקלעים לאמירות מן הסוג שהוקלט מתוך האוירה של חוסר רשמיות, והקירבה לנוער צעיר שטרם ראה את העולם האמיתי. נידמה לי שנוהל זה אפילו רצוי, כדי שהתלמידים לא ישקעו באילוזיות מזיקות בקשר למה שצפוי להם בפרקטיקה. מרצים בעלי פרופסורה, אלה שהיו תמיד במגדל השן, חושפים בדרך כלל את התמימות שלהם, ולאחרונה אפשר לאמר שיש תלישות מוחלטת בין החלק האקדמי בתחום הוראת ומחקר המשפטים (בארץ) ובין הפרקטיקה, והדברים ברורים למי שקורא מידי פעם מאמר או אפילו פוסטים של פרופסורים שלא ראו את "השוחות" מימיהם. צריך לזכור שעד לפני זמן לא רב מקצוע המשפטים כלל לא היה אקדמי אלא בתחילה נלמד בדרך של ,שולייה" (כמו שלומדים נגרים ב"גילדה" של בעלי המלאכה או שולייות קוסם, אם תרצו משהו מחמיא יותר) ואחרי כן במכללות של שנתיים, בערך, אפילו בישראל שלאחר המנדט. כיום יש תהליך שלדעתי הוא "אובר" (OVER) אקדמיזציה, בארצות הברית למשל, התואר הראשון במשפטים חייב להלמד אחרי תואר ראשון מלא בתחום אחר, וכיוצב.

אין לכך כל הגיון מקצועי לדעתי, והראיה לכך הוא אותו עורך דין ירושלמי ותיק ומשגשג שניהל שנים פרקטיקה מצליחה, עד שבמקרה לחלוטין נתפס, והתגלה שהוא בכלל מתחזה. מכל מקום, טוב שפרקליט מתבטא בחופשיות בפני תלמידיו וחבל מאד שמישהו ניצל זאת לרעה ורץ עם הקלטת לעיתון של המדינה. אבל זה דרכו של עולם, וזו באמת הפרקטיקה 101, שלמדו הסטודנטים היטב, ולא ישכחו.

 

זה מחזיר אותי לאחד השיעורים האחרונים שלימדתי בפקולטה למשפטים בירושלים הנשגבת. אמרתי לסטודנטים שלפי הבנתי את המתרחש כיום, חבל על זמנם בשינון מאמרים ופסקי דין ארוכים. ילמדו לצלם שופטים בפוזה עם המזכירה, או שיסחטןו את הצד השני, וישיגו תוצאות הרבה יותר טובות וזולת מאשר התמודדות עם ,"החומר". ומאז זה רק הולך ונפרש במלוא הדרו.

 

דחיה במשפט

החלק השני של הפרסה הוא העובדה שהמשפט אכן נידחה, כלומר התרגיל הצליח, וזו לדעתי טעות, אם כי ככל הניראה יש בקנה הזה עוד תחמושת, וזו היתה יריית איום, שאחריה ישקלו שוב את ההליך הזה, כניראה ולמרבית הצער. אינני יודעת אם אולמרט אשם או לא, וזה לא משנה, השיעור שייחרט שוב, וזה לאחרונה מנהג, זה שמערכת המשפט מתכופפת כמו כל כנופיה מול איומים בסגנון מאד לא אקדמי ומשפטי.

 

אפשר בהחלט לשלוח עורך דין אחר, זהו דיון פורמאלי ראשון, ולקיים אותו כסדרו בלי לתת לציבור עוד לחם ושעשועים ודם לארוחת בוקר, כאשר גם כך, מערכת המשפט סובלת מדימוי נחות ובצדק מוחלט, למרבה צערי לאמר זאת בימים אלה, שכל אמרה משמשת נשק בידי מישהו.

 

הרושם המתקבל הוא שאפילו בייניש "כפיפה" ללחצים של המאפיה, ועירעור עצביה, הן על ידי הנעל של פיני, ואחרי כן הפצצה של עו"ד קרוב. זהו קרב התשה מהסוג שכל מתדיין מכיר בסקאלה קטנה יותר, אבל לא פחות אלימה ומאיימת. בהתחלה קצת אלימות סמלית, אחרי כן הכפשות, אחרי כן מוצאים חוליה חלשה בתוך "המחנה" שלך, ובסוף…התיק הוכרע גם בלי דיון. כיום, אגב, אין צורך לזרוק נעליים על שופטים (בשלום ובמחוזי) הם מתקפלים בפני הבריונים מראש, למה לספוג נזקים.

 

מומלץ לקרוא, קריאה קלה ונעימה, את הספר "המתמחה" של גל אמיר, שעוסק אמנם בבית משפט בעפולה ובנצרת, ובעלילות המערכת ב"קטן" יחסית (ארגון פשע ערבי מקומי ומשטרת מחוז הצפון), אבל החומרים די אותנטיים לטעמי.

 

עצות בחינם

כאמור, קל לפצח גרעינים ולזרוק קצת עגבניות לזירה,פעם לפה ופעם לשם, וקשה יותר לבצע. לדעתי, עם כל כמה שזה נראה הפוך,מבחינת האינסטינקט להתגונן, המערכת צריכה לבצע בדק בית שהולך אחורה עשרים שלושים שנה, כדי לעקור מן השורש את האלימות שהשתלטה עליה וביערה כל חלקה טובה.