ארכיון קטגוריה: דרשה

YES MINISTER

הוקפץ במקרה, אל יוצא רלוונטי…

שיחה שלעולם לא תתרחש בין שר ומנכ"ל משרד בממשלת ישראל –

 
השר: "נו, אז אולי תסביר לי למה אני מקבל פקסים כאלה מחו"ל, מה קרה שם….דבר"…
המנכ"ל :"טוב, אדוני זה מתקופת המנכ"ל הקודם. בכל מקרה שאלתי וביררתי אצלי במשרד, הם אמרו שזה באחריות משרד אחר בכלל."
השר:" נו טוב נו טוב, חסוך לי את התירוצים אני לא עומד לתלות אף אחד, צריך לפתור את העניין, זה עושה לי תדמית גרועה, בדיוק עכשיו כאשר המנובל ההוא מהמפלגה מחפש אותי, תוקע לי סכינים בגב."
המנכ"ל :"אה, בסדר בסדר. אז באמת מתברר אדוני השר שהמדינה לא נהגה כשורה עם העניין הזה. באמת מקרה חמור מאד, עשו פה עוול משווע, אבל כאמור זה היה עוד אצל המנכ"ל הקודם ובכלל לא באחריות משרדנו."
השר:"נו טוב, אז מה נעשה עכשיו עם האיש הזה? אה..זו אישה ,,טוב אני לא רוצה לשמוע את הפרטים, כמה שפחות לדעת יותר בריא בעניינים האלה. מה ההמלצה בעניין הזה ?"
המנכ"ל :"טוב, אז אין ספק, אין ספק אדוני שמגיע פה פיצויים גדולים מאד. אין ספק, כאמור העניין כבר הגיע לחו"ל, אי אפשר להכחיש."

רקוב בממלכה

השר:"נו, אז נשלם, מה אפשר לעשות, אתה אומר הגיע לחו"ל…אמרתם להם בחו"ל שזה אנטישמיות הביקורת הזו עלינו ?"

המנכ"ל :"ודאי אדוני, מה אתה חושב ? זה דבר ראשון שעשינו, וגם ביקשנו מראש הקהילה היהודית שם לכתוב מאמר, בלי קשר, על התגברות האנטישמיות שם בחו"ל הזה. אבל זה לא עזר, גם איומים לא עזר. מתעקשים על זה, אני לא מבין למה."

השר:"נו טוב, אז אם עשיתם הכל, ואין מה לעשות, אז צריך לשלם…תשלם."
המנכ"ל :"אבל זו בדיוק הבעיה אדוני, הכסף יש, אבל המנכ"ל הקודם שזה באחריותו כאמור ולא שלי, הוא הרי התקדם מאז, והוא לא רוצה שהעניין ילכלך את שמו, אי אפשר להתעלם אדוני."
השר:"נו אז מה עושים, אני מבין אני מבין…אז יש הכסף, וצריך לשלם, אבל אי אפשר בגלל המנכ"ל הקודם שהוא עכשיו התקדם."
המנכ"ל:"כן, הוא אומר שאם נשלם יצא שהוא לא היה בסדר, בעקיפין."
השר:"נו, אבל סוכם שהוא לא בסדר, שנעשה עוול, ככה אמרו מחו"ל. אין מה לעשות כבר. זה בחו"ל."
המנכ"ל :"נכון, אבל הוא לא מוכן. הוא אומר בחו"ל זה דבר אחד, ופה שיעשו לו במפלגה מזה מטעמים, זה הוא לא מוכן. זו השפלה בשבילו. "
השר:"אז איך יוצאים מזה ? אתה אומר יש מחו"ל צד אחד, ויש המנכ"ל הקודם שעכשיו התקדם מצד שני, ודוקא הכסף יש."
המנכ"ל:"זהו, אז אין ברירה…."
השר:"אין ברירה ו…? דבר דבר."
המנכ"ל:"צריך לקבור את הבעיה כולה…"
השר:"לקבור ?"
המנכ"ל:"המנכ"ל הקודם הציע לקבור…זה לא יהיה בטיפול שלנו, הוא יטפל בזה. הוא מוכן לקחת אחריות בעניין זה, כלומר לקבור."
השר:"אני לא רוצה לשמוע פרטים. אז מה אתה אומר ?"
המנכ"ל:"אני אומר זה צודק. העוול באחריותו, אז הוא צריך לקבור. לגמור. שיעשה מה שהוא מבין. למה אנחנו צריכים את זה עם החו"ל והכל."
השר:"ומה נגיד בחו"ל ?"
המנכ"ל:"נכתוב שאירעה תאונה מצערת…או התמוטטות עצבים, מחלה קשה, אני לא יודע איך הוא עומד לבצע, אולי באמת היא חולה מאד, ככה הוא אומר, מה אני יודע, זה הרי באחריות שלו."
והשר:"ומה עם הכסף לזה, הרי קיבלנו פה העברה של מיליונים בשביל זה…"
המנכ:ל : "אז זהו זה, אדוני, פה יש חלק טוב בכל הסיפור. המנכ"ל הקודם, שזה באחריותו היה, והוא עכשיו קודם כידוע לך, אמר שאנחנו יכולים להשאיר את הכסף במשרד, לצרכים מיוחדים של לשכת השר, הוא מבין שיש תמיד בעיה של תקציבים….במיוחד עכשיו עם המנובל הזה מהמפלגה שמנסה לתקוע לך סכין בגב."
השר:"אה..יפה יפה…בכמה מדובר ? 12 מיליון דולר….יפה יפה…באמת יש צורך בתקציב נוסף, אני רוצה להקים ועדה ציבורית לבדיקת השחיתות…בעיתונים אומרים שזה יעשה רושם טוב מאד על הבוחרים. תקרא למזכירה אני רוצה להתחיל להוציא הודעות לעיתונות…איך נקרא לזה "השר הנכבד נלחם בנגע השחיתות ?" לא , נדוש מידי, נו יש לך איזה רעיון ? "
 
 

לאנשים המצולמים אין קשר לכתבה

ההתארגנות החדשה

סקיצה לא מחייבת, שתרד עוד מעט

 

דוקטור סושי – משפטן למען זכויות אדם קוויר – מוכרחים לעשות משהו, אתה בא לפגישה של השמאל החדש המתארגן שוב ?

המשוררת לושי – חברת מועצה מטעם מר"צ בהרצליה וסוחרת נשק באזרבייגן – באמת נורא, אני לא מבינה מה השינאה הזו אלינו ? חייבים להתארגן

עורך דין מושי, חתן פרס השלום – כן, אז מה אתם רוצים ממני , אני ממהר יש לי דיון מחר, כן, נו צריך להתפרנס, בקשת הסגרה מברזיל נגד הלקוח שלי בעניין של אונס ילדות בשגריגות וקצת אקסטזי, זה בגלל שהוא מזרחי, תראו עשיתי לו חולצה (חושף חולצה T ועליה מראים ילדה בוכה ערומה מוצצת זין ענק). מדליק לא ?

תככן תחמן ח"כ – תראו, הציבור לא מאמין לנו, אני לא מבין למה, שטפו להם את המוח. אז בוא נכניס כמה פרענקים, איזה דתי אחד, רק לא נשים בבקשה. מי שפה מתחילה לי עם נשים, שתלך עם ציפי ושימון פרס.

 

המשוררת לושי – למה צריך אנשים חדשים, מספיק שנדליף שיש אנשים חדשים…

 

העיתונאי גרושי, חוזר מהשטחים בדיוק – נורא ואיום, הוא מחייך חיוך דק ורע, מה שקורה שם בשטחים. לקחתי איתי כתב של הבי.בי.סי., נו טוב, הםא מחפשים פרשן קבוע, צריך להתפרנס אחרי הכל.

 

כולם (במקהלה) – נורא מה שקורה שם בשטחים.

 

המשוררת לושי : "אתם חושבים ששמעו אותנו מספיק חזק, אתם יודעים, מהאיחוד לתרמות כספים מאירופה לאנשים עם מצפון ?"

 

תככן  תחמן ח"כ – תשמעו יש פה הזדמנות עם אובמה, להרים פה חזרה את מה שהיינו פעם, זוכרים, בשנות התשעים, 15 מנדטים, תקציבים, למה לא ? נפנה למפלגה הדמוקרטית…נזכיר את תוכנית השלום שלנו…

 

 

עורך הדין מושי – אה, אילו היו ימים. אני קיבלתי בוחטה כסף מהדמוקרטים. היה נהדר, קניתי חליפות ארמאני.

 

דוקטור סושי – כן, איפה הימים האלה של הדוקטורט שלי בהרוורד, שכולם רחשו לי כבוד, ולא כמ עכשיו שצועקים עלי פייגעלה סושי, אז היו ימים, קיבלנו כבוד,ידעו להעריך מוסר. 

 

מקהלה "נורא מה שקורה בשטחים, נורא ואיום".

 

המשוררת לושי -"שמעו מספיק חזק במפלגה הדמוקרטית ? צריך להגיד באנגלית…"

 

ח"כ תכמן – תגידו מה עם הצד החברתי הזה, מה הם רוצים? רוצים שנגיד משהו על העוני וכל הזבל הזה. אני אגיד לכם, זה הכל כדי להמשיך את הכיבוש. העניים לא אוכלים סתם כדי להרגיז, כדי להמשיך את הכיבוש. נורא מה שקורה בשטחים (שמעו ? להגיד באנגלית ?). מה רוצים מה שנעשה ?

 

דוקטור סושי – רוצים שאני אפסיק לאכול סושי, אתה מבין ? במקום להתעסק במה שחשוב, מתעסקים בסושי שלי. זה הכל כדי להמשיך את הכיבוש. אני – המצפון. ואני רעב וצריך לאכול סושי. אח,..הימים ההם, בהרוורוד, עם הדמוקרטים…היה כבוד.

 

המשוררת לושי – רק חסר לי שמישהו יגיד שאני סוחרת נשק באזרבייגן, אני לא אוכל למכור את ספרי המחאה שלי נגד המלחמה ובעד הנסיגה המוחלטת לקווי 48, ודו קיום בשלום. לא מבינה מה זה עניין של כל העולם מאיפה יש לי כסף ואיפה אני מפקידה אותו ואם משלמת מס או לא. חוצפה כזו. שמעת כמה נורא בשטחים ?(שומעים ? זה מספיק חזק ?).

 

ח"כ תחמן – יש לנו בעיה מאז שכהן עזב אין לנו פרענק ייצוגי, ואומרים כל הזמן שאנחנו שונאים דתיים, וערבים ונשים.ובעצם שאנחנו רק אוהבים אשכנזים לבנים עם חצי רגל בחו"ל ורצוי עם פינה בעיתון על מסעדות יוקרה או הופעות מוסיקה שעולות כמו שכר מינימום לחודש בנהרייה.

 

המשוררת לושי – נו, וזה זה לא נכון ?

 

נכנס הסופר המוערך והמתוחכם והמתעלה על עצמו, חרשטיין – "זו ההתארגנות החדשה ?"

 

מקהלה – כן כן חיכינו לך פרצוף חדש, או האם מותר לקרוא לך דם חדש ?

 

חרשטיין "נורא מה שקורה בשטחים" מעפעף לעבר העיתונאי גרושי שמתחיל להרדם ולנחור בפומבי.

 

גרושי -כבר עברנו את הססמא, כן נורא נורא. תגיד אין לך לפחות בת זוג מרוקאית ?

 

חרשטיין – לא, אבל אני מציע פרצוף חדש , נוקאאוט לימין.

 

מי ?מי ?מי ?(מקהלה)

 

 

בבטן הלווייתן

יוה"כ

 

ראשית, צום קל וגמר חתימה וכתיבה טובה לכל מי שמאמין בזה, וגם לשאר.

 

בשבילנו, החוטאים והאוכלים ביום כיפור, מדובר בכל מקרה בעינוי הגוף והנפש, כך שזה לא באמת משנה, כולם סובלים. למזלנו, האינטרנט עדיין לא מושבת ביום כיפור, ויש גם כמה תחנות טלויזיה זרות. מעבר לכך, די עונש.

 

 בשבילכם, חנות קטנה ששווה את זה

 

 

“Everyone is a microcosm…”

Olam Qatan Books & Music

54 Emek Refaim, Jerusalem

(behind Café Hillel)

Store hours: 10 -2 & 4 -7

Phone: (02) 563 -7507

info@olamqatan.com

www.olamqatan.com

כנסת או חנות ספרים רוחניים.

כדי להמשיך להתקיים, אינני מבקש ממכם תרומות (למרות שכל תרומה תתקבל בברכה), כל שאני מבקש ממכם הוא לקנות מאיתנו בצורה סדירה: כל שבוע, כל חודש או כל עונה. לפי הצורך …והכיס. אל תתייחסו לקנייה בעולם קטן רק כאל פינוק; זהו בעצם שירות שאתם מספקים, ובכך שאתם מספקים אותו אתם מאפשרים לנו להמשיך ולספק את שירותינו לכל קהילת המחפשים בירושלים ובארץ כולה 

 

כאשר גרתי בעוונותי בירושלים, היה מקום אחד שפקדתי, ואף פעם לא הכזיב. חנות קטנה ונהדרת, בשם "עולם קטן" אי שם בעמק רפאים, בתוך קומת קרקע של בית די ישן. בעל החנות, יהודי אמריקאי — ילד טוב – שהתאסלם ועלה לארץ (יעקוב אבן יוסוף) , והפך לסופי מדופלם, אדם מיוחד ובעל סבלנות וסובלנות רוחנית יוצא מן הכלל. בחנות אפשר למצוא תמיד את מה שמכונה cutting edge בלע"ז, כלומר המילה האחרונה בתחום הרוחניות, וברמה. יעקוב גם דואג "לדחוף" תרגומים לעברית של יצירות חשובות, והוא "מנוע" חיפוש, ומקשר בין אנשים לחיפושים שלהם. קיבלתי לאחרונה את האימייל הזה מהחנות, אני מקצרת את מה שלא רלוונטי, ועוברת ישר לשורה התחתונה – החנות בסכנת סגירה, ואינה מבקשת צדקה ולחם נדבות, אלא מזכירה לכולנו שכדאי לנו לתחזק תחנות שירות שאנחנו אוהבים ורוצים.

 

כוזרים בעל כורחם

 

הנושא הכוזרי עולה מידי פעם בתקשורת, וגווע שוב לכמה שנים. זהו נושא מעניין מאד שהפיק כבר מחקרים וספרים, וגם סרטים. בכלליות, מדובר על מה שלמדנו בתיכון, "ספר הכוזרי" המפורסם, העימות בין חכמי הדת, על ליבו של מלך הכוזרים, וניצחון הדיאלקטיקה היהודית. (יהודה הלוי). לפי המסורת שלמדנו, בעקבות הנוק אאוט היהודי, החליט מלך כזריה להתגייר מייד ולגייר את כל ממלכתו, וכך היה.

 

לפני כעשור הוזמנתי ( נידמה לי על ידי לשכת עורכי הדין) לצפות בהקרנה פרטית של הסרט שהפיק אהוד יערי על הכוזרים, ויצאתי משם ה-מו-מה. הנה כי כן, ההיסטוריה קורמת עור וגידים, וכל הסיפור הפך ממשי מאד. אהוד יערי בעצמו נראה לי לפתע כוזרי להפליא, והוא גם הביא איתו מעין "גאווה כוזרית", על כך שמאז חורבן הבית השני, זו בעצם ההצלחה הצבאית היחידה והמרשימה של יהודים, וקישר את זה איכשהו למיליטריזם הציוני. הסרט הפיל לי חמשה אסימונים בבת אחת. אה…

לאחרונה עלה הנושא שוב הפעם בהקשר של המאבק המזרחי נגד האפליה האשכנזית. והיתה תקופה אחרת שיאסר עראפת קידם את העניין באתרים בחו"ל, בקשר לסכסוך על פלשתין. בתחושה, ואין לי שום ידיעה בנושא, העובדה שנערך שם גיור המוני (שאסור לפי ההלכה), של עם שלם, אכן הכניסה את הכוזריות בדלת האחורית לתרבות היהודית, אולי בצורה מוגזמת, כלומר, ללא הדילול הטבעי המתרחש בתהליך יסודי ופרטני של גיור רגיל.

הםרשה הזו צריכה לעורר שוב את הדיון על גיורים מסיביים וקולקטיביים. כאשר מדובר בגיור קולקטיבי במצב שבו ישנה ישות יהודית ריבונית, זה עוד איכשהו נסבל (והיה בעבר, למעשה שבטים נכבשו ונטמעו בממלכה היהודית בעבר), אבל במצב של גלות זה באמת בעייתי. האיסור ההלכתי הוא לפיכך הגיוני, וגם במצב הנוכחי, אין למהר להנפיק גיורים אגביים מטעמים פוליטיים.

למה נזכרתי בזה ? השבוע התראיין מישהו אצל לונדון וקירשנבאום, יורם אטינגר, הוא היה פעם ציר ישראל בוושינגטון ועכשיו מרכז קבוצת מחקר על "הבעיה הדמוגרפית". טענת הקבוצה שלו, בראשותו, שאין בעיה דמוגרפית, ושהחרדות בתחום זה מופרזות, בעיקר ביחס לשיעור הגידול באוכלוסיה הערבית (לעומת היהודית), וגם מספר הערבים בשטחים, שהוא לדעתם קטן ממה שנהוג לצטט. הסתבר רק בסוף הדיון, שהפער בין העמדה של אותו ארגון לבין העמדה המקובלת (וההיסטרית) נובע ממניפולציה בנתונים. ישנם כחצי מיליון לא יהודים (רוסים) בישראל, שהם בעצם נוצרים (או חסרי דת אבל בטח לא יהודים). המחקר החדש "מספח" אותם דה פקטו למניין היהודים (כי הם לא ערבים), ומתבסס על שילובם במגזר היהודי וגיוסם לצבא. מייד נזכרתי בכוזרים, ותהיתי אם חישובים לטווח קצר, וניסיון להטות דעת קהל (במקרה הזה לטובת הסדר מדיני), לוקחים בחשבון אינטרסים לטווח קצת יותר ארוך, ומה המשמעות של "הכנסה אנ בלוק" של קולקטיב בעל זהות מובהקת ותרבות משלו, לתוך הקולקטיב היהודי. בעיני, לא חכם בכלל, והניסיון הכוזרי ותוצאותיו המאוחרות יעידו.

 

נוהגים לתת כדוגמא את המנהג המוסלמי שהיה רווח לחטוף אוכלוסיות שלמות כדי להשתמש בהם בתור צבא שכיר, ולאסלם אותן במהירות, דרך ה"רגליים" והשירות הצבאי (צ'רקסים למשל). אך אין הנדון דומה לראיה, לא מבחינת הכמויות האנושיות, ולא מבחינת ההרכב הפנימי החברתי. אבל גם אם ניקח את הדוגמא המוסלמית, הרי במשך כמאתיים וחמישים שנה השתלטו ה"חטופים המאוסלמים" (הממלוכים) על האימפריה המוסלמית, הרגו אתמ מלכיה ושעבדו את משעבדיהם. זהו מחיר לא קטן להנאות הסיפוח והמגלומניה, ומבחינה תרבותית יתכן שהשתלטות כזו, בקטן,  אירעה ומתרחשת בצורה מסויימת גם בישראל.

 

חרב גדעון השליימזל

 

הפוסט הזה מקבל אופי דתי או בעצם בינדתי, אז אני מסיימת בהרהור על "מחפש דרך" אחר, דובר אל קעידא אדם יחיא גדהאן, או בעצם אדם פרלמן, כן, אונזרע למחצה. מדובר בילד טוב לוס אנגלס, סבו מצד אביו ממשפחה יהודית שורשית (רופא וממייסדי הליגה נגד השמצה ADL), וסבתו פעילה בקהילה הנוצרית. אביו של אדם בחר עם רעייתו לחיות כנוצרים, והזוג שינה את שמם לגדהאן, ולמעשה ל"גדעון" (מן התנ"ך לפי כתיב שנשמע להם יותר אותנטי). הזוג חיו בחווה מבודדת בקליפורניה, באורח חיים "אלטרנטיווי פרוגרסיבי", וגידלו את אדם הקטן בעיקר בחווה ב"חינוך ביתי". בגיל ההתבגרות אדם הראה נטיות חיפוש רוחני, ולבסוף בחר באסלאם, התערבב איכשהו בחוגים היותר מיליטנטיים והגיע לאל קעידא. ממשפחה של רופא אשכנזי יהודי מבוסס בלוס אנגלס, הישר למערות של אוסמה באפגניסטן.

 

השבוע הוא מוציא קלטת תוכחה נוספת, המפריכה את השמועות כי נהרג.

 

כוזרי אפגני מזרחי כזה, ממש לא פשוט.

Adam Yahiye Gadahn

 

 

תזכורת

פוסט טראומה

 

פוסט טראומה

 

 

טראומה

 

 

טראומה

פוסט טראומה

 

הקרן הקיימת לאמריקה

 

בעקבות פוסט מעניין ב"העוקץ", העוקץ את המגזר לשינוי חברתי (או – את השמאל, למעשה), חזרתי במחשבתי אחורנית לשנות השמונים והתשעים, עת הייתי, כדברי כותבת הפוסט ב"העוקץ" נאיבית או אידיוטית, כלומר, לא השגחתי בהיררכיות הפנימיות של ארגוני השמאל לצדק חברתי בלה בלה.

 

שני בתי הגידול המרכזיים של השמאל החברתי-ליבראלי שעמם נפגשתי בדרך היו משרדו התוסס של אמנון זכרוני, שהיה ממוקם אז בדירת קרקע עלובה סמוך לשנקין ההסטורית, מתחת לדירתו של יצחק לאור, ולאחר מכן "הקרן (הקיימת) החדשה לישראל", ארגון שלימד את השמאל שאפשר להיות צדיק וגם עשיר, כמו באמריקה.

 

במשרד של זכרוני, קיננו באותה עת אושיות השמאל, פלדמן (בשלבי יציאה), דב חנין, אילן סבן, יורי גיארון, ושני אחרים שהפכו לעורכי דין רגילים (גדעון ודני). בקרן החדשה, הייתי המחזור הרביעי של משפטנים בתוכנית המיסיונרית להנחתת האתוס האמריקאי על כווולללם. לפני היו שלושה מחזורים, הראשון, שוב פלדמן הנצחי, יהושע שופמן (שהפך לימים לאושיה במשרד המשפטים) ונטע גולדמן. המחזור השני – אילן סבן ואדם פיש, והמחזור השלישי – כלל את שירה דונביץ שפרשה בקסאח ממעורבותה בארגונים ופתחה משרד עצמאי, יובל קרניאל (היום עוסק בתקשורת ומשפט ועושה ימבה כסף). המחזור שלי, כלל בנוסף אלי את דודי פלאי, לשעבר מתנחל ימני שנישא לביתו של השופט הדרומי ויקיר השמאל לרון, ואוסמה חלבי, על תקן הערבי הראשון של התוכנית (דרוזי שנישא למוסלמית והיום פעיל שמאל בירושלים המזרחית).

 

 נעזוב אותי בצד רגע (היי, זה הבלוג שלי אז נימאס כבר לשמוע עלי), ואני מנסה לבחון מה צמח מן הזרעים הללו.

——————————————————————————————————————-

קודם כל העניין המזרחי. נקל להבחין (כולל גם ברשימה הנוכחית של בוגרי התוכנית) שאין בין בוגרי התכנית יותר מידי מזרחים, בהשוואה למספר הערבים למשל, ובודאי ביחס לאשכנזים. התוכנית הזו, כך מסתבר דומה

לניסוי חברתי אמריקאי, הדומה במקצת לפעילות המיסיונרית של רדיו אמריקה ו USIA, וסוכנויות אחרות המפיצות "דמוקרטיה" בעולם, ביחד עם כמוסות רעל בלתי ניראות של ריסוק חברתי והשתלטות תאגידים אמריקאים.

הסגנון השתנה במקצת, לאחרונה, ועבר מעמותות נאורות לכאורה ותככים פוליטיים, לפצצות ועינוים (מבצע היצוא האחרון של הדמוקרטיה הוא עירק…). את הגלולה המרה ציפו לנו הפעם ביידישקייט מתוק, כלומר, סוכני תיווך יהודים – אמריקאים שניראו כמו סבא טוב מהשטעטל, אבל מין סבא כזה שנותן סוכריה וגם רוצה קצת חירמון (מידלה תגעי לי כאן…קצת רק).

כך תורמי הקרן החדשה ובעיקר תוכנית המשפטנים היו אלה ששכנעו לאמץ את המודל האמריקאי הנאור, מצופה בצ'ופרים שעבורם זה מחיר של "טיפ" בקושי, כדי לטפח את הילידים הישראלים וללמד אותם להתלבש יפה ולדבר בלי מבטא נוראי. מנהל התוכנית באמריקה (אז, נורמן רוזנברג) היום משווק עבור חיים סבן נידמה לי, ויש כמה פרופסורים שהמשיכו לרוץ בעולם ולמכור את "החוקה האמריקאית" לרפובליקות של מזרח אירופה. על הכרטיס הזה הרי הם התעשרו באמריקה, כלומר, תפקיד יהודי מסורתי של נושא כליו של הפריץ.

עם הזמן השתנו קצת כללי המשחק, ואת מקומם של אלה תפסו חביירים ברוטאלים יותר מאייפאק שכבר לא נזקקו למילה דמוקרטיה, אלא הסתפקו בלובי ושוחד, ועסקאות נשק.

מה שקרה הוא שילדי הטיפוחים של מהפכת זכויות האזרח שימשו, מדעת או לא, כחיל החלוץ בריסוק התשתית הסוציאלית בישראל, יותר מכך – ריסוק הסולידריות. כך למשל, ארגון "בזכות" שהוקם בזכות כספים ומיסיון אמריקאי, הקדים אך במעט את הקיצוץ הנורא בתקציבי הגמלאות לנכים, והחליף אותם ב"הצעות חוק לשיפור הנגישות בבתי שימוש של האופרה". ארגון "בזכות" אינו עוסק בגובה הקצבאות, או "בפוליטיקה" אלא מציע אשליה של "זכויות" לנכים שאין להם היום אוכל.   השלב השני, הגיע מהר מאד לאחר מכן. "בזכות" כבר היה שם בכוננות, מוכן לפעולה, להכשיר את הריסוק  של רשת הבטחון, שהביאו הגייסות שלפתע הגיחו מאחורי הדודים היהודים הנאורים מן האוניברסיטה. אלה היו הדודים היותר עשירים מהשטעטל.

אחוז הערבים גבוה יחסית בין בוגרי התוכנית, והוא מעורר אצלי חשש שזוהי הסנונית של הטרנספר, עכשיו כשיש "עדאלה" מפואר ועשרים עורכי דין ערבים שמדברים אנגלית בלי שגיאות אפשר לעבור לשלב ב', ולהגיד שיש "עדאלה" אז זו דמוקרטיה. ממש כמו באמריקה. (בני דודים, הזהרו…).

המחזור הראשון של התוכנית מלמד כניראה באופן סמלי על היעדים שהוצבו ויושמו. בוגר אחד (הוא אמריקאי ממילא) נהיה אחראי חקיקה בזכויות אדם במשרד המשפטים ; השני מייצג אנסים מיוחסים וקצת ערבים מדוכאים (הנה, יש דמוקרטיה); והשלישית כותבת מאמרים באנגלית על כל מה שאין בישראל, ומגייסת כספים.

אושיות הקפיטליזם. וכך הלאה.

המשרד של זכרוני דוקא היה יותר מעניין, כפי שרואים. דב חנין הוא אושיית קומוניסטים, ולא היה סיכוי לשלוח אותו למלגה אמריקאית, דרוש היה מהלך ארוך ומחושב יותר להכניס אותו בעול תורה ומצוות. אקולוגיה, הפתרון לקומוניסטים מתוסכלים, וכמובן משרד באוניברסיטה, כך שבתום עשרים שנה הוא חבר לנטע גולדמן, ירצה או לא.

היום, בתום המהלך, וכפי שמראה הפוסט ב"העוקץ" המהלך הושלם. החסר הזמני במזרחים תוקן לאחרונה כאשר נמצאו נתיבים וקרנות שפע עוקפות אשכנזים וציונים לטפח מזרחיות רדיקליות באוניברסיטאות יוקרתיות ב…אמריקה. יש להניח שגיוס הזיבורית המזרחית החברתית לא תועיל לסולידריות של המגזר אשר ימצא את הצידוקים להעדיף את הטיפוח האינדיווידואליסטי של יחידים על קשרי הגומלין בקהילה (המנוחשלת).

 

והיו עוד דברים.

 

ואם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום על הדוד סקאם מאמריקה, הרבה ציפיות ואכזבות שוא היו נחסכות. מילה אחת נשארת מכל הקומבינות האלה, והיא סולידריות, או מה שפעם היה "כל ישראל ערבים זה לזה", והפך לחול בפינו המתלעלע. כאשר הערבות ההדדית הופכת לססמא קפיטליסטית, אפשר לסגור את הבסטה. זה קרה כבר אז בראשית שנות השמונים ומי שהבין= הבין והתיישר עם הקו, ומי שלא הבין – אכל אותה.

 

נמאס מהצבא הזה

 

 

קראתי את הפוסטים והדיווחים על ה"מיני סקנדל" במכללת ספיר, עם המרצה הערבי שסילק חייל במדים (יש הטוענים שזה כלל לא קרה כך). אין לי מה להוסיף כבר על מה שנאמר, אבל לי זה הזכיר כמה חוויות אישיות מעצבנות, המתקשרות לסיפור הזה.

 

כאשר עברתי דירה מהמרכז לצפון המוריק, איחר הדייר הקודם בפינוי הבית, ומי שפעם עבר דירה, יודע שזה "עונש" רציני מאד להיתקע בדירה ארוזה, לבטל הובלה, להסתכסך עם בעל הבית שמחכה לפינוי וכולי. ארבעה ימים תמימים חיכיתי עד שיכולתי להיכנס, מתוכם ביליתי שני לילות – על חשבוני כמובן – בבית מלון.

 

להפתעתי הרבה, הדייר המאחר לא התנצל אפילו, אלא שלף את הקלף המנצח. מילואים. אפשר היה לחשוב שמדובר בצו 8 לפעולת מלחמה. אך מה הסתבר ? החייל שוויק הוא פחות או יותר בשנה האחרונה למילואים, עושה בעיקר כיף חיים, מסתובב עם רכבי שטח ומפליץ עם החבר'ה. אין לו שום בעיה לדחות את המילואים, וברוב שעות היום הוא ממילא היה משוחרר, ואפילו קיבל איזה ג'יפ על חשבוני וחשבונכם.

 

למזלו הרע, הגיעו האישורים על המילואים לכתובתו הקודמת, כלומר ישר לידי. ומה הסתבר, המילואים הנוראים היו שלושה ימים, שהתחילו ביום שהוא כבר היה אמור להיות בחוץ. זה ניראה יותר כמו משהו הפוך. קודם הוא הבריז, ואז – כדי להמלט מהתוצאות הכספיות הוא "ארגן" לו אישור על שלושה ימי מילואים מהחבר'ה. כמה טוב שיש חביירים.

 

00000

מול הבית החדש מתגוררים השכנים החדשים, בוילה נחמדה הצופה אל עמק מוריק. מאחר שיש להם צאצא בן גילו של הנסיך, הזדמן לי להבחין בזה ששניהם כל היום בבית, אמא ואבא גם. לשאלתי, השיבו בחיוך של מנצחים שהם באמת בני מזל, שארגנו לעצמם פנסיה מוקדמת מהצבא (הם בוודאות בני פחות מארבעים), ולמעשה פטורים מעול פרנסה עד קץ הימים. הבית כולו מעוטר במודלים של טנקים ומטוסי קרב, ובספריה אפשר למצוא רק ספרי קרבות ומלחמות. השניים נראים מתוחי עור ורעננים, מבלים את ימיהם בין מועדון בריאות זה לשני, ובין לבין נוסעים לחו"ל "להתאושש". התברר שלא מדובר, גם במקרה זה, ביחידת סער מסוכנת, אלא באדם שבילה את רוב זמנו בצבא בעורף, בתפקיד ניהולי בבסיס שריון סמוך לבית. מכוח האינרציה רכש דרגת סא"ל, הצליח לפרוש מוקדם (לא שאלתי איך), והוא מסודר. יופי טופי. אין עיני צרה בהצלחות של אחרים, אך כאן מתחיל הסיפור. על ה"טיקטה" של "איש צבא" – הזוג המלכותי מהלך כאילו מגיע לו הכל מכולם, דורש ואף מקבל פריווילגיות ביניהן הפריווילגיה העיקרית לדרוך על אחרים ולצאת מזה. ל"אנשי קבע" ולנשותיהם שלא עבדו יום בחיים, מותר הכל.

 

000000

 

תמונה שלישית ואחרונה. פונדק דרכים באחד מכבישי הצפון המוריק. אני עוצרת לנגב משהו, ואולי גם להוסיף לו איזה בשר על הגריל, ונוחתת במקום לא רע דוקא, שבו המבחר סטנדרטי אבל הכל טרי ומכל הלב, במחירים מגוחכים. בעוד אנחנו יושבים וממצמצים, נכנס אדם לא צעיר, שמן, עם קרחת חלקית, בהליכה אדנותית. הוא נכנס לחלק הפנימי, כלומר לדלפק ההגשה ופותח בשיחה בקול רם, באופן שממנו אפשר להסיק שהוא בעל הבית. אני שואלת אותו משהו, והוא מסביר לי שהוא "איש בטחון", צו צו, הכוונה שו שו, ואני אמורה בשלב הזה להתעלף ואולי למצוץ לו במהירות מאחורי הדלפק. למקום מצטרף בעל המקום, שהוא…אוי ווי, עראפי מקומי, בפנים דאוגות.

מן הדינמיקה שמתחילה פה, מתקבל הרושם שאיש הבטחון בא לקבל איזה פרוטקשן או מידע, וממש מתנחל לבעל הבית בתוך המסעדה. אני שואלת אותו למה הוא נכנס לחלק הפנימי, כלומר לאזור הבישול וההגשה, והוא עונה בהתחכמות "זה לא אני מנדנד לאחמד, הוא ממש מתחנן שאני אבוא", וממשיך לעמוד שם.

 

בשלב הזה אני מעירה על השחיתות במשרד הבטחון, ואיש הבטחון מתכרכם קצת ואומר מייד בקול מתנצל "לי לא יוצא כלום אישית מהעבודה שלי", ללמדך שהוא מסביר הוא לא לוקח לכיס שלו משהו, כן בטח. לפחות השתנה משהו בישראל, ואנשים כבר יודעים שעבודה בממסד הציבורי הופכת אותם לחשודים אוטומטית בעיני הציבור. הוא לוקח לעצמו אוכל, קפה, ממש מתארח בחופשיות, ובעל הבית ממלמל בשקט מתחת לשפם את אי הנוחות שלו אבל לא מעז להתחצף.

 

000

 

אני עורכת ניקיון בבית החדש בצפון המוריק, ומאחד הבוידעמים נוחתים עלי מיכלי פלסטיק כבדים, כמעט מוחצים אותי ושוברים את הרצפה. אני פותחת את המיכלים, חושך בעיניים, קליעים גדולים של איזה כלי משחית מתפזרים בכל עבר, ולידם חבילה של פצצות תאורה. מסתבר שבעל הבית, זה שכבר לא גר שם עשר שנים, השאיר את הסליק שלו מימי השירות שלו, סליק נכבד וכניראה שגרתי בישראל. כל התעודות, כל מיני כפפות מלאות עש ועובד, וגם קצת תחמושת לכל מקרה שלא יבוא.

 

000

אז אני לא יודעת מה קרה באולם ההרצאות ב"ספיר" אבל האמת, נמאס כבר מהצבא הזה, ומהפוזה של "מקריבים למען האומה". שלושת המקרים שלי היו בדיוק ההיפך, מושחתים שמשתמשים בפוזה כדי לקדם את עצמם ועוד לדפוק אזרחים אחרים. אז לא נורא, הגיע הזמן שהצבא, כמוסד ייכנס לפרופורציות.

העקרב שעקץ את עצמו

 עבירות מין באזורי מלחמה

 

מזכ"ל האו"מ יצא בקריאה דרמטית היום לפעול למיגור וצמצום האלימות המינית נגד נשים בחברות המתאוששות ממצבי מלחמה או באזורי סכסוך. לפי נתונים המתקבלים באו"מ העלייה במימדי הפשיעה וההתנכלות לנשים בעולם עלתה לשיא חסר תקדים, לא רק בהיקף אלא באכזריות, ודורשת אמצעי חירום. אחת הבעיות המרכזיות שאותרו הן חסינות למבצעים.

 

יש מקום לקוות שאי שם בין "כוכב נולד" לבין תיקי החקירה של אולמרט ימצא הזמן לטפל בחלקה של החברה הישראלית בתופעה זו, כלומר, פשיעה מינית אלימה נגד נשים בהקשר בטחוני ולאומי.

 

פשיעה נגד נשים בהקשר צבאי ובטחוני מהווה סמן ברור לתהליך מסוכן של הרס עצמי, כאשר יצרי המלחמה (הנובעים מהגנה על הטריטוריה והמשפחה) מופנים מכוח אינרציה חולנית כלפי פנים, כלומר כנגד מושאי ההגנה = נשים וילדים. תהליך כזה קיים גם בישראל, אם כי הוא שוכן כלאחר כבוד מתחת לשטיח, שם נערמים רוב הדברים החשובים בישראל.

 

ובאותו ענין…

 

 "כל אחד עושה מה בא לו" – תעשיות הנשק הישראליות מכרו ציוד ומידע לסין, שמצידה מכרה אותו עכשיו לאיראן.  גם זה סימן ברור של הרס עצמי שיטתי, כאשר שיקולים של בצע, אגו, תחמנות לשמה, ובגידה – מחליפים תהליך של קבלת החלטות אחראי.

הפטריארך הישראלי יצא מדעתו והחוסים מנהלים את המוסד… 

 

יום הדין

 

 

פסטיבל טרימבלולה-רבין

 

אי אפשר בלי מילה על הפסטירבין ההולך ומצטייר כמו "רוקי הורור שואו" לאומי. דעתי בעניין ידועה. מדובר במפגש ידוע מראש בין אקלים נתעב אחד (חצר המלכות המסואבת של רבין-שבס והדרעקס) ובין אקלים ביזארי נתעב (מחתרות הסיקריקים למיניהם המעלות באוב את המכשפות מעין דור), שיצר רצח סוג ג', המזכיר קצת סרטי מד"ב בינוניים, עם אלוזיות והתכתבות לא סובטילית במיוחד עם רצח קנדי המפואר (להלן,זפרודר המקומי).

 

אין ספק שהעול מוטל על הרשויות הישראליות לפזר את ענני הספקות העולים מחקירת הרצח הזה, במקום להגביר את הווליום כאשר אומרים "הרוצח הנתעב" (לצד הקלות מפליגות בתנאי המאסר). בינתיים מצפים השנה ללידות עכוז משונות, פרי המיניות המעוותת הקשורה לכל הפרשה הזו.

 

 

 

 

מנפלאות האפליה

 

 

"הארץ" חושף היום נתונים ראשוניים של מחקר מעניין המפלח את שיעור המיעוטים בקרב סגל אקדמי בישראל. כצפוי, ובהתאם לתחושה, השוויון מאתנו והלאה. נשים, מזרחים, ערבים ועולים…נמצאים אי שם בשוליים והרחק משיעורם באוכלוסיה.

 

הנתון המזרחי הוא מעניין משום החתרנות שבעצם הצגתו, תוך כפירה באתוס "כור ההיתוך" המפורסם. זה הזכיר לי התדיינות שערכתי מול מערכת הרווחה בירושלים, בפני בית המשפט לנוער, ובה החלטתי לטעון מה שאמרה לי הלקוחה שלי, נערה צעירה ונחמדה – "אני לא רוצה ללכת לבית ספר כי הילדים מפלים אותי על רקע עדתי". כך, בפשטות. מסתבר שהיא היתה שייכת לאיזו תוכנית מפוצצת לאינטגרציה, במסגרתה הוסעו ילדים משכונות מצוקה לבית הספר היוקרתי "ליד האוניברסיטה". לפי התיאורים שלה, הילדים המקומיים התייחסו לילדי התוכנית כאל מוצג זואולוגי מבודד, ובמקום אינטרגרציה הודגשו דוקא הבדלי העדה והמעמד, עד כדי כך שצעירה זו לא רצתה ללכת לבית ספר, אחרי שחוותה כמה "זובורים" בחדרי השירותים.

 

משרד הרווחה מיהר להתערב ולאיים על הילדה בהוצאתה מהבית לפנימיה. שטחתי בפני השופט את הטענות של הילדה, בפירוט מוחלט, וביקשנו שיאפשר לה לחזור לבית הספר "הגרוע" במקום מגוריה, שם היא מרגישה שייכת, כמו כולם, ובטוחה בעצמה. ההשתוללות של השופט החלה בשלב שבו טענתי בכתב שמדובר באפליה עדתית, שיטתית, כלומר, הפרת זכויות אדם של הילדה. השופט – אחרי כמה ג'סטות של שבץ והתרגזות – נימק את דבריו בכך שלדעתו המשפט הישראלי לא מכיר בקטיגוריה העדתית בכלל, ובודאי לא בטענה עובדתית של הבדלים עדתיים.

 

בסופו של דבר הגענו לתוצאה המקווה בלי להידרש לסוגיה מעניינת זו, יתכן שהתוצאה החיובית התקבלה בגלל הטענה הזו, אינני יודעת, אך כך נחשפתי לראשונה לבעייתיות המשפטית סביב קטיגוריה זו. נזכרתי בדבר דומה שקרה לי במפגש הראשון עם מערכת השפיטה. מדובר היה בעתירה לבג"צ בקשר להפליה של בדואים בהחכרת אדמות לחלקאלות. השופט שישב בדין הקשיב לי בעייפות ואי נחת, ולאחר שסיימתי אמר לי בפסקנות "לא יעלה על הדעת שיש אפליה על רקע לאומי בישראלי" . זהו, ובזה בעצם הסתכם הדיון, לאחר שהמדינה הסכימה באדיבותה לטפל עניינית בתלונות של העותרים הספציפיים ונתנה כל מיני התחייבויות לשנה הבאה.

 

מפאי – ו"לא יעלה על הדעת"

 

מן הנתונים שמתפרסמים עולה תמונה לא סימפטית בכלל, המאשרת את הטענות של הומוגניות אליטיסטית נפוטיסטית באקדמיה הישראלית, המשמרת מבני היררכיה מסורתיים. הדרך המקובלת לבלום מחאה היא בשיטת מפא"י שתוארה לעיל, כאילו עצם העלאת הטענה היא פגיעה באושיות המדינה, המצדיקה כמובן צעדים חמורים נגד המבשר.

יש אמנם קושי מחקרי לקבוע מהו "מזרחי" (לעומת ערבי או אשה) אך אפשר להתגבר עליו כמובן.

 

נשים נשים

 

אינני מזרחית, אך כאשה ומתך השוואה למצב בחו"ל, ברור לי שמצבי   קשה יותר בהתקדמות באקדמיה בישראל, עד בלתי אפשרי. בשתי הפקולטות היוקרתיות, ת"א וירושלים, מלמדים גברים גם את רוב הנושאים הקשורים לאפליית נשים ועבירות מין נגד נשים. בירושלים, הדיקאן הוא תמיד גבר, ויש אישה נצחית בתפקיד המשנה לדיקאן שזה מילת קוד למזכירה בכירה ותככנית – האלפסי הנצחית – שעושה לו את המלאכה המלוכלכת.  בירושלים זו היתה איזה מלי, שאכפה עבור הפטריארכיה את חוקיה, כמו האחראית על המילה של נשים בקהילות אחרות.

 

בכל העולם קיימת הבעיה של אפליה, אך ברוב המקומות מזה עשרות שנים נעשה מאמץ מודע להכניס את השוליים פנימה, בכללי אפליה מתקנת ברורים מאד, וגם על ידי יצירת נישות לחקר האפליה שאותה יחקרו כמובן בני הקבוצה המופלית. כל זה פסח על ישראל בדילוג גדול, הישר לאיזה באק לאש אלים מאד. אין מה לאמר,

i will hand it to them שמפאי יכולה ללמד את העולם כולו שיעור בשימור עצמי חסר בושה. כך, נוצרה באופן פלאי מחלוקת וסכסכת בין קבוצות מודרות בישראל, כמו מזרחים נגד נשים, זה מתרחש כאשר את מלאכת האפליה של הנשים מעניקים למשל לבן (זכר) של מיעוט אחר, או הנישה המעניינת והישראלית למהדרין של ייצוג אנסים  ופדופילים בני מיעוטים כעשייה חברתית (?), וכל מיני ארגונים מוזרים של "זכויות הגבר" בתחום דיני המשפחה המוציאים את זעמם על השופטות דוקא או על הפרקליטות כעניין של מגדר. ניתן היה כמעט להעלות קונספירציה מופלאה של מינוי שופטות אשכנזיות מטומטמות במיוחד (מה שנכון, לצערי) כדי שיעמדו כ"כליא ברק" בין המקופחים על רקע עדה/לאום ובין הפטריארכיה המאפיניקית. וכך אנחנו מוצאים את ההמונים פורקים זעם (מוצדק) על כמה משפטניות בינוניות שמקודמות "דוקא", כמעין סמרטוט אדום, ובזה נעצרת המחאה.

 

המדהים הוא שהדפוקים לא מצליחים להתגבר על המקיאווליזם הזה, ומכלים זה את זעמו של זה על רעהו הדפוק, או על נשים באשר הן, מה שיורה לעצמם ברגל כמובן. יש לקוות שאנשים שרמתם מזכה אותם בתארים אקדמיים נבחרים ישכילו לראות דרך ענני החול הללו, אך בינתיים זה לא קורה.

 

 

 

 

יציאה לחופשה

 

 

לרגל מעבר…יציאה לחופשה, כניראה ארוכה.

 

 

נ..ב תשובה לטרול "ביטוח לאומי"

 

הטרול המכונה "ביטוח לאומי"

 

בפוסט קודם החלטתי להודיע על יציאה לחופשה מתוך מחשבה שהמעבר המתיש וקשיי החיבור לרשת יגרמו להיעדרות, שתוביל לגמילה מהכתיבה הבלתי מתוגמלת הזו כאן.

והנה, בין המברכים לרגל השתיקה שאני גוזרת על עצמי, מצאתי את הטרול הותיק שלי, הכותב לי טוקבקים תחת השם הלא מאד מקורי "ביטוח לאומי". מתוך שורת הטרולים המעצבנים שחויתי כאן, זהו האחרון שנותר, והמתמיד בהם.

ביטוח לאומי הצטרף למניין המטרידים הקבועים ממש באותו שבוע שבו ביטוח לאומי, האמיתי הפעם, פתח במלחמה נגדי, מכמה חזיתות, והתיש אותי עד כדי כך, שפשוט ויתרתי על זכויותי למען הבריאות. על הרקע הזה, שמו של הטרול היה מטריד במיוחד, ואף מאיים. מאז הוא טרח לקרוא את כל הפוסטים שלי, ובכל פעם שנזכר נושא כספי, הוא שואל אותה שאלה "מאיפה יש לך כסף לעשות כך וכך….", ללמדך שהוא או היא מעודכנים במצבי הכספי ונושאים אותו כמעין נס ודגל.  מאחר שהיו לו עוד כמה התבטאויות, יותר בוטות, הגשתי תלונה ל 012, שהוא מקור פעולתו (באזור השרון) ולתקופה מסויימת הוא חזר למחילתו. אך, לאחר שלמד את רזי האביוז

של הספקים, הוא מצמצם את טרוליותו לשאלה אחת בלבד, אשר יכולה להתפרש כתמימה דיה, ולמנוע ממנו אי נעימות חוזרת מספק האינטרנט

 

זהו אכן מקור סטרס מסויים, כיון שהוא מקפל בתוכו אגד זכרונות של הטרדות ממשיות ומסוכנות יותר, וגם מזכיר לי את הדחק המרכזי בחיי כיום שהוא המצב הכספי הקשה מאד, שמבטא יותר מכל את המפלס הרוחני שלי.

אך אם מתבוננים בטרול הזה במבט חברתי מקיף, מגלים כי הוא מקפל בתוכו אמיתות עמוקות ומשמעותיות. המשמעות טמונה בשם עצמו, "ביטוח לאומי", ובכך שאחת הבעיות הקשות לאחרונה היא היפוך שחל בישראל בתפקוד של מוסדות ואנשים ממגינים ומסייעים לתוקפים ופוגעים. המדינה, שבעצמה אמורה לשמש מסגרת חיובית המאפשרת חיים של פרטים וחברה, הפכה לרועץ, ובעיקר מוסדות מיטיבים, כמו הביטוח הלאומי, משמשים למעשה כמערכת נגיסה מופרטת. כלומר, בנוסף לבעיות הרגילות והמחמירות של החברה בישראל, נכנס בעוצמה רבה מוטיב, או תימה, של בגידה.

מבחינה ארכיטיפית ישראל, והקהילה היהודית במידת מה, סובלת זה מכבר ממשבר הנהגה, המתבטא בהיפוך של דמות האב, הפטריארך, איש הסדר, ההגנה והחוק, לדיקטטור המשתמש בצאן מרעיתו לצרכיו שלו, כלומר, ה"צל" של דמות אב, זה שמנצל את מרותו ואת האמון, לפגוע. השימוש בביטוח לאומי למטרות נגיסה, מזכיר דוקא את הארכיטיפ של האם, המגוננת והמזינה (זה תפקידו של מוסד זה), הגונבת את המזון מילדיה לעצמה, ומעבירה אותו לאיזה סאטיר, נאמר, הלוקח אותה למקומות בילוי.

השימוש בשפה במעין קוד "הפוך על הפוך" הוא חלק מן הסימנים של התהליך, וקיומו של טרול, המבקש להטריד באמצעות אימוץ הניק "ביטוח לאומי" הוא ביטוי תמציתי ורב עוצמה לתהליך הרחב. לא מן הנמנע, אגב, שהמטריד מתפרנס מהקופה הציבורית (אחרת "מאיפה יש לו כסף לשבת כל היום ולקרוא בלוגים.." ?).