ארכיון קטגוריה: ביקורות ספרים וסרטים

"השאלה הגרמנית" ומילה על תרבות איטלקית

 

IPOC

 

הוצאת ספרים איטלקית משווקת בחינניות יצירות באנגלית (ובשפות נוספות) הקשורות לאיטליה בעיקר של יוצרים איטלקים. לאחרונה, מפיצים גם ספרים ומאמרים אלקטרוניים בנוסף לכותרים מודפסים. ההוצאה ממוקמת במילנו, ומסתערת על השווקים הבינלאומיים, בהחלט מפעל מרשים, המזמין מתורגמנים ל/מ איטלקית כדי לשפר את הזרימה התרבותית בין דוברי האיטלקית לעולם הרחב.

 .

 

"השאלה הגרמנית" ושורשי המלחמה הקרה

 

Nicolas Lewkowicz – The German Question and the Origins of the Cold War

 

על היצירה חתום ניקולס לבקוביץ (בעל שם יהודי בעליל, יליד ארגנטינה) המלמד היסטוריה ויחסים בינלאומיים בבריטניה, ומתמחה בנושא.  לבקוביץ עוסק עתה במשמעויות ההסטוריות של "המלחמה נגד הטרור".

 

בבסיס התיזה הטענה שהמקרה של גרמניה מהווה אבן בוחן ליחסי המעצמות לאחר המלחמה, והשאלה הגרמנית היא המודל ליחסים הבינלאומיים של עולם המערבי בזמן המלחמה הקרה, מרגע התבוסה ועד לנפילת החומות ואיחוד גרמניה. המאמר מתמודד גם עם האסכולות השונות בקשר למעורבות האמריקאית באירופה מאז מלחמת העולם.

 

אינטרס אמריקאי או התגוננות מפני הסובייטים

 

לבקוביץ כותב את המאמר בתוך שדה אקדמי המחולק, באופן כללי, בין שתי אסכולות. האחת, הרואה את הסדרי המלחמה הקרה, וגם את פרוץ מלחמת העולם השניה, כחלק מהשתלטות מכוונת, אמריקאית, על הכלכלה העולמית ואירופה כדי להרחיב את השווקים החופשיים. והשניה, הרואה במעורבות האמריקאית התגוננות עניינית מפני איום (סוביטי) ממשי, כלומר, פעולה המונעת משמירה על אינטרס קיומי. לבקוביץ בוחר בשביל ביניים בין שתי הגישות.

 

המאמר מתאר בקצרה את האינטרסים הכלכליים האמריקאים ואת מידת השפעתם הניכרת, חלקה גלויה ואחרת סמויה, על מדיניות החוץ, והקשר ההדוק בין האינטרסים של וולסטריט והתעשיה האמריקאית ובין השיח הבטחוני-פוליטי. הוא חושף מסמכים של מכוני מחקר וגופי ייעוץ נכבדים, אמרקאים, ניירות עמדה של כלכלנים ונציגי ההון, אשר מהווים בסיס להכרעות הפוליטיות שיצאו בסופו של דבר מהבית הלבן. במקרים רבים, הלובי הכלכלי-פיננסי הטיל וטו, בהצלחה, על ההצעות של הצבא או גופים פוליטיים.

 

ארצות הברית נזקקה להרחבת בסיס הפעילות המסחרית שלה כדי להחלץ מהמשבר הכלכלי הגדול שפקד אותה, היא נזקקה לפתיחת שווקי ענק חדשים לסחר חופשי, וצורך זה, כולל ההשקעות האמריקאיות בגרמניה שלפני המלחמה, הכתיבו את ההחלטות החשובות – כינון משטר דמוקרטי, קפיטליסטי בגמרניה, וחלוקת העולם ל"אזורי השפעה", תוך שמירה על שלום, והמרת המלחמה בדיפלומטיה והסדרים בינלאומיים.

 

"The protection of the vital strongholds in Germany, Europe and Asia entailed the creation of a military and intelligence establishment which ensured the enforcement of US economic interests. This would have an enournous significance for the post war international order as intervention for the enforement of US vital interests would be a feature of the wold war international political system"

 

המעצמות- "תוכניות גדולות"

 

לבקוביץ רואה את היחס וחלוקת גרמניה כביטוי למיצוי הקונפליקט בין "התוכניות הגדולות" של שתי המעצמות, ומודל לפתרון שילווה אותן לכל אורך המלחמה הקרה. האמריקאים אימצו מודל של "selfish interventionalism"', כלומר, במקום מודל הבידול, מודל התערבות המבוסס על אינטרס עצמי כלכלי. ואילו הסובייטים מבססים על גרמניה את יצירת "הגוש המזרחי" כמודל של "התוכנית הגדולה" שלהם. הקונפליקט עובר הבנייה.

עבור ברית המועצות, תהפוך מזרח גרמניה למודל של מזרח אירופה. הגוש המזרחי תלוי לקיומו בהחזקת חלק מגרמניה, שמהווה גם גבול של הגוש, וגם, כאמור, מודל השתלטות.  כמו בגרמניה (המחולקת), ההשפעה העולמית ובעיקר האירופאית מחולקת בין הגושים, ואף צד לא מתערב אצל השני יותר מידי. ברית המועצות לא תומכת באופן משמעותי במפלגות הקומוניסטיות באירופה המערבית, ואילו ארצות הברית מושכת ידה מהתערבות ממשית בגוש המזרחי שסגר את עצמו בפני הכלכלה האמריקאית. האינטרס הסובייטי בחלוקת גרמניה היה בעיקר מניעת התחייה של גרמניה ככוח צבאי מפריע, ובמובן זה היתה זהות אינטרסים בין שני הגושים. על פי הניתוח הזה, גם לברית המועצות לא היה אינטרס לנסות ולהפוך את המשטר בגרמניה המערבית לקומוניסטי, אלא לעודד צמיחה של דמוקרטיה פרלמנטרית אנטיפשיסטית במובהק.

האינטרס האמריקאי הראשוני היה מניעת שוק כלכלי אוטרקי-גרמני, רעיון שהיה בבסיס הנאציזם, ולפיכך לא התישב עם האינטרס האמריקאי לטווח ארוך. מבחינתה של ארצות הברית, דה נאציפיקציה פירושה בעיקר חיסול האידיאולוגיה הפולקיסטית כפי שהיא באה לביטוי בכלכלה של הרייך. ולכן, כך ניראה מהמסמכים, תהליך הדה נאציפיקציה הוגבל בהיקפו לשיעור הדרוש להשגת יעד כלכלי זה, ולא מעבר לכך. שכן, לאמריקאים היה אינטרס בסופו של דבר לשמר את האליטה התעשייתית והפיננסית שבה הם תלו את עתיד ההסדר, ובה היו להם השקעות קודמות, כולל קשרים חברתיים טובים עם עמיתים בארצות הברית.

 

מלחמה כגורם מפריע ולא רציונאלי

 

השיח של המלחמה הקרה, כנובע ממלחמת העולם השניה, אימץ את הרעיון שמלחמה היא דבר לא רציונאלי ומפריע, ויש למנוע אותו. את המלחמה הפיזית יחליפו לפיכך, מאז משפט, דיפלומטיה וקבלת "מאזן הכוחות (מאזן האימה)".  העיסוק באידיאולוגיה הפך בעצמו לאידיאולוגיה של היחסים הבינלאומיים שלאחר המלחמה. וכך, כמו שהתחילה המלחמה הקרה, בדיפלומטיה, משפט והכלה, היא גם הסתיימה באיחוד גרמניה באותם אמצעים בדיוק, ובאותה צורה.

 

———-

זוהי סקירה קצרה, וחלקית, מטבע הדברים. אך המאמר הוא קריא וקומפקטי ומפיק תובנות רבות גם למצב הנוכחי בעולם. מומלץ.

 

 

 

ביום שבו ….

 

 

לפני כמה ימים עשיתי מעשה והלכתי לצפות בסרט, ממש בבית קולנוע ("ביטוח לאומי": מאיפה יש לך כסף לסרט ?), ולא בבית בקלטות. חוויית הקולנוע וההתנתקות המוחלטת מהסביבה שווה בהחלט הוצאה של כמה עשרות שקלים, לא בתכיפות גדולה.

באזור הגליל התחתון המזרחי ועמק הירדן, כולל טבריה, יש בית קולנוע אחד שהוא גם "בית תרבות", ומציג סרט אחד או שניים ביום בלבד, ולא בכל יום. כניראה תושבי האזור אינם ראוים ליותר מזה 🙂

הסרט שנבחר לאותו יום היה שובר הקופות והמותחן מד"ב "ביום שבו העולם עצר מלכת…" עם קיאנו ריבס הנפלא. הסרט כצפוי אינו חורג מהנוסחא ההוליוודית הבדוקה של או טו טו הולך העולם, וההצלה ברגע האחרון עם איזה תיקון לב או עולם מתבקש. הנוסחאות מלמדות יותר מכל על הלכי רוח באימפריה שמעבר לים, ויש להם לעיתים כוח מנבא מבחינה פוליטית.

הפעם, הכליון הצפוי מגיע מאינטליגנציה גבוהה יותר, חייזרית, המחליטה שהזיהום של הכדור, בידי בני אנוש, הגיע לרמה המסכנת אותו, ולכן, מתקבלת החלטה להשמיד את הגזע האנושי (אשר יושמד ממילא עקב הזיהום).

את המין האנושי מייצגת כמובן אמריקה, וממשלתה, המנסה להתמודד עם החייזרים בכלי המוכר לה, אלימות. אך הפעם נתקלת הממשלה בישות חזקה ממנה. ולכן, את תפקיד הצלת העולם מקבלת אשה קטנה, הנוקטת בעמדה הפוכה, הידברות, ושינוי (נטישת האלימות לטובת אהבה או משהו כזה). האשה היא מדענית צעירה, המגדלת ילד שחור כמובן, יתום, שאביו המנוח היה בעלה (בנישואיו השניים לאחר שהתאלמן מאמו של הילדון).  ובקיצור, במונחים שלנו "חד הורית". אז יש לנו פה ברית שכבר מוכרת מן הסרטים לאחרונה, בין הנשים ובין ה"שחורים", כנגד האלימות והיהירות של הזכר הלבן.  ברגע האחרון מצטרף לזוג המציל גבר לבן, בכל זאת, מדען, מתימטיקאי חובב באך, המציג את הצד היפה של האנושות. ביחד, השלישיה הזו, גורמת לחייזרים לשנות את ההחלטה הגורלית, ולתת לאנושות הזדמנות חוזרת. המוטו של הסרט, השינוי מגיע בדקה התשעים, תמיד, ולפני המוות. הילד הקטן, והיתום, המסמל את הגבריות "החדשה", לומד שיעור מאימו החורגת, ונוטש את הבטחון המדומה שמקנה לו מורשת אביו המנוח, שהיה חייל. דמות נשית נוספת, היא שרת ההגנה האמריקאית (קאתי בייטס הנהדרת), המגלמת את ערכי הפטריארכיה, מעבירה לבסוף את שרביט ההחלטה למדענית הצעירה, ומרשה לה "לנסות" את הדרך, הפוליטיקה האחרת. בסרט נפקד מקומו של זכר אלפא, ולא במקרה. ישנו הזקן המדען המגלם את ערכי העל של התרבות הגוועת, וילד מבולבל שחולק על אימו. קיאנו ריבס, החייזר, נוטל את מקומו של הבעל המנוח, שהיה כאמור איש צבא, ומוביל אל העתיד, אך הוא נזקק לעזרתה של המדענית, בטיפול בגוף שהוקצה לו, לשם תפקוד בכדור הארץ.

 

בתור חד הורית המגדלת שווארצע חייעה קטן, שאביו עסוק ב"חזרה בתשובה" או משהו כזה, כלומר יתום בפועל מאביו, הייתי אמורה לצאת מעודדת. הנה הצייטגייסט לטובתנו. ואולם, ביציאה מן האולם החשוך, בלב עמק הירדן, נתקלתי במציאות. ביחד עם עוד נשים, לא צעירות, המתנו שעות בתחנת הטרמפיאדה להגיע הביתה. ביום שישי, בשעה תשע בערב, אין בעמק הירדן תחבורה ציבורית. טבריה עסוקה ב"חזרה בתשובה" (לאן ?), והרבה נשים נטולות רכב, מופקרות לחסדיהם של בעלי הרכב. ככלל, זו תופעה שגרתית כאן, למצוא נשים, לאחרונה חלקתי טרמפ עם דוקטורית, מרצה מממכללת עמק הירדן, בת קיבוץ מקומית, שמצבן הכלכלי לא מאפשר החזקת רכב.

 

אז יש לנו עאלק אשה (ציפי לבני שעיקר הקרדיט שלה נובע מאביה, למרבה הצער, ולא מיתרונותיה האישיים) בראשות מפלגת השלטון, ושפרה שניצחה ב"אח הגדול", אבל לא הרבה יותר.

 

אני יוצאת מן הסרט מהורהרת קצת, וכבר לאחר כמה ימים הוא נשכח ומתפוגג, כמו עשן.

 

 

משל צפוף על מדינה קטנה

Lord Of War

 

הבוקר צפיתי סופסוף בסרט המדובר הזה, (שתורגם בעברית ל"שר המלחמה" ומחמיץ את העוקץ) והוא הצליח לרתק אותי.

 

ניקולס קייג' במשחק מעולה (ברגיל), מגלם מהגר אוקראיני שגדל ב"אודסה הקטנה" בברוקלין, ומחליט לצאת מהגורל העלוב שנגזר עליו בשכונה האלימה והענייה, באמצעות העיסוק האופנתי בסחר בנשק. אך מהר מאד מתברר שהסרט אינו בדיוק "אחד על אחד" אלא מהווה בעצם חומר מיתי, או מעין "אגדת עם" מודרנית שמקפלת בתוכה ארכיטיפים רבים, ותופסת את הטרגדיה של המצב הבינלאומי.

 

יורי, אב הטיפוס של סוחר הנשק חסר העכבות, מגלם גם ארכיטיפ מקומי, היהודי-רוסי מאפיונר שהתרגלנו לראות אצלנו באחרונה, כמו גאידמק. במקרה של יורי, המוצא היהודי הוא מפוקפק קצת, והחל כהתחזות לצורך הגירה, אך הסתיים במעין גיור מרצון של אב המשפחה לתוך היהדות. זהו פרופיל לא רע של יהדות אשכנז, כולל האמריקאים ממוצא יהודי-רוסי, גם על פי המטריצה המזרחית שהתעוררה לחיים לאחרונה ורואה באשכנזים מעין תערובת לא ברורה של גרים נוצרים (סובוטניקים, כוזרים, וסתם כדאיניקים).

 

יורי הוא שובה לב ונוראי באותה מידה, ובסופו של דבר ההרסנות פוגעת בו, כאשר אשתו (שהוא "כובש" כאילו היתה יעד מסחרי או מוצב) ובנו עוזבים אותו; הוא מביא במו ידיו למותו של אחיו הרגיש; ועל כן, בסופו של דבר הוריו מתכחשים לו. אך זה רק משביח את מקצועיותו ומחוייבותו למקצוע, להיותו סוחר נשק מושלם. מידי פעם הוא ניצל מן החוק, כאשר שיקולים פוליטיים מכתיבים זאת, אך הוא יודע שגם החסינות שמוקנית לו בנסיבות אלה (משום שהוא במקרים רבים מוכר נשק עבור ממשלת ארצות הברית שאינה מעוניינת לזהות עצמה כמוכרת, או שהוא קשור לגורמים שיכולים לסייע למודיעין האמריקאי) היא זמנית. במועד אחר, הוא יכול להיות מוקרב כ"שעיר לעזאזל" על מזבח הפוליטיקה הגדולה.

 

יורי מנצל את נפילת ברית המועצות לקנות בזול את הציוד הסובייטי, ולמכור באפריקה. לאחר מכן הוא הופך לידיד קרוב וסוחר נאמן של שליט ליבריה העריץ המטורף, ומוכר גם למיליציות בסיירה לאונה.

 

מול יורי מציב הבמאי את האיש הטוב לכאורה, השריף מסרטי המערבונים הקלסיים. זהו סוכן אינטרפול ואף.בי.איי המנהל מצוד אחרי מפרי אמברגו. אך העולם כבר השתנה מאז קלינט איסטווד, ובנאום הסיום של הסרט, מסיר יורי את הלוט שהורדנו על עינינו מרצון. הוא מסביר לסוכן המשטרתי שהוא, יורי, לא יבלה אפילו דקה בכלא, גם אם יש עליו ראיות מספיקות למאסר עולם. זאת, משום שבשלב זה משתלם לנשיא ארצות הברית להמשיך להשתמש ביורי, וגם לכסות מידע שיסגיר עסקאות חשאיות של ארצות הברית, שנעשות בניגוד למדיניותה המוצהרת. וכאן, אומר יורי, את האמת הטרגית של דורנו – הנשיא בוש, הוא אומר, הוא סוחר הנשק הגדול ביותר בעולם, ואחריו, צרפת, אנגליה, רוסיה וסין כולן חברות מועצת הבטחון אשר אמורה לפקח על סכסוכים ולכפות שלום. החוק, ה"אמברגו", שאותם אוכף האף.בי.איי, נכתב על ידי אותם גורמים שעיקר פרנסתם מן המלחמה, כך שברור שהוא נכתב "בחצי פה" ולא נאכף בכלל.

 

דוקא הסוחר העצמאי, כמו יורי, הוא הפחות נורא מכולם, אך הוא סופג את ההשלכות, את האיבה הציבורית, על הסחר והמדיניות הרשמיים. במידת מה, זה גם מצבם של היהודים בהקשר הזה, וגם מעמדה של ישראל כולה בתוך משחק הדמים הכפול של המעצמות. הסרט נפתח באיזכורה של ישראל (כיצרנית העוזי), וכישראלית אני גם מזהה את ההקשר הישראלי בכל תיאורי הסחר בסרט. כך, נפילת ברית המועצות יצרה את האוליגרכים היהודים שהיו להם קשרים עם האנשים הנכונים שיכלו למכור להם נכסים ממשלתיים וצבאיים ולהעבירם למערב או לסחור בהם באפריקה. המכירות בסיירה ליאונה, ובכלל המעורבות של ישראל בסחר באפריקה, מוכרת לכל מי שקורא עיתון. במידת מה יורי הוא הדובר של ישראל והביליונרים היהודים שחרשו את הדרך לשדרוג ישראל בסחר הנשק העולמי. במידה מסויימת, גורלו של יורי הפרטי דומה לגורל של המתווכים העצמאיים (ישראל) בזירה של ה"גדולים". גזר הדין הוא הימצאות בגיהנום, אבדן "הבית", אבדן המשפחה, הילדים העתיד, והתמכרות לתפקיד שכולם שמחים שיש מי שמוכן למלא אותו. תפקיד זה הוא מסוכן ולא מבטיח שום קביעות, שכן שינוי קל בנסיבות פוליטיות יביא להשלכת הסוחר (ויהא עשיר ומוצלח כשיהיה) אל מלתעות ההמונים.

 

העובדה שישראל כולה הפכה ל"יורי" כזה מבשרת טרגדיה דומה, וגם את נאום הסיום האפולוגטי, שבו אומר לבסוף סוכן האף.בי.איי ליורי "הייתי שולח אותך לעזאזל, אבל ניראה לי שאתה כבר שם (in hell)".

מן הגורן והיקב

סמול מימין ומשמאל

 

עיון באתרי החדשות הבוקר מעלה כמה פכים קטנים לתגובה. ראשית, מאמר תמוה באתר "הארץ" המנתח את המונח החדש (יציר האינטרנט, לעניות דעתי) "סמול" ומוכיח בורות בבלוגוספריה ובעגת האתרים המובילים. אכן, המונח "סמול" נוצר ככל הניראה בידי הטוקבקיסטים הימנים-דתיים כמנהגם היפה דוקא, לחלץ משמעויות פונטיות מביטויים קיימים, באופן המשרת ערכיהם. שינוי הכתיב, מוליך לאסוציאציה של "קטנות", ומכאן להקטנת העמדה השמאלנית המגונה על ידי טובעי המונח. גם אם אני שייכת בעיני ממציאי הביטוי למחנה השלילי הזה, אני משבחת מידי פעם את היצירתיות והשימוש התוסס בשפה העברית, מן הכיוון הזה של המפה.

 

ואולם, כותב המאמר מגלה חוסר יסודיות והיעדר בקיאות בהשתלשלות הביטוי לאחר שהומצא, דוקא בקרב השמאל עצמו. חוגים רדיקליים יותר (מאלה שהכותב מציין כבר כרדיקלים מידי, כלומר "סמולניים"מידי) בתוך השמאל, בעיקר מקרב המזרחים, אימצו את המונח, אך הוסיפו לו תג קצת ויצרו את ה"אסמול", לציין את השמאל הציוני או השמאל הליבראלי, בצורה מגונה בהפוך על הפוך. כלומר, גינוי משמאל, דוקא, ומכיוון התוקף את ההגמוניה האשכנזית ומגמות ליבראליות כלכליות.

תוספת הא' יכולה לציין חיקוי לעגני של ההיגוי האשכנזי של ה' הידיעה, בתוספת הסכמה להקטנה שטבע הימין, או תוספת של הא' בערבית שהיא מעין ה' ידיעה מקובלת כרישא, ומלמדת על המזרחיות של טובע הביטוי.

זו ההזדמנות לציין שהעברית חוגגת לאחרונה, בבלוגוספירה ובטוקבקים, תחייה מחודשת גם מן הכיוון השמאלני רדיקלי מזרחי, ובאופן דומה שיורד לרבדים בלתי חרושים של שורשים, מילים, צלילים, ויוצר ממש יצירות לולייניות וקליטות, ממונחים מאובנים. מבנה הטוקבק, והצורך לחסוך במילים יוצר מוטיבציה נפלאה ליצירתיות.

 

מה קורה פה עם האופניים ?

 

אתרי האינטרנט מוצפים לאחרונה בכותרות ענק בנוגע לחוק המחייב לבישת קסדה ברכיבה על אופניים. נוצר הרושם שישנה יד מכוונת, אם מיבואני האופנים או מלובי אנשי תקשורת שוחרי האופניים, ללחוץ על מקבלי החלטות לפטור מעונשה של הקסדה. אין לי עמדה ברורה בנושא, בארץ האופנים, היא דנמרק יש חובת קסדה גם על ילדים קטנים מאד, כך שלא מדובר באיזו התעמרות ישראלית ייחודית. יתכן שיש טעם לייצר תמריץ כרגע לשימוש באופניים מטעמים דחופים של חסכון וייעול וגם בריאות הציבור, אך הכתבות אינן מנמקות את התביעה שניראית די סבירה על פניה. רכשתי השבוע את אופניו הראשונים של בני, בתוספת קסדה , ובאמת מחיר הקסדה היה שליש ממחיר האופניים, דבר תמוה למדי בעיני, אך זו בעיה אחרת הקשורה בודאי למיסוי והיטלי יבוא. לי דוקא יש בעיה עם חוקי חגורת הבטיחות, אך אלה התקבלו ללא מאבק, וגם חוקים הנוגעים להיטלי מיסוי על מעשנים, ועוד מיני חקיקה פטרונית שמקצצת באוטונומיה של הפרט לסכן את עצמו כרצונו. דוקא הקסדה באופניים ניראית לי דרישה תמימה ולא מעיקה במיוחד, המסוגלת להציל חיים שכן הראש הוא האבר החשוף ביותר לפגיעה כאשר רכב פוגע במדווש. מידי פעם אני נתקלת בסוג כזה של "קמפיין" מתואם, ותוהה איך מתקבלות ההחלטות העיתונאיות בנושאים כאלה.

 

 

מדינת ישראל נגד האמנות

                                                           

 

פסל וגם מסיכה

 

שלל כותרות מן הימים האחרונים חושף שוב מגמה קיימת בחברה הישראלית להטיל אשמה ולייצר שעירים לעזאזל. הקבוצה הנבחרת לאחרונה היא "אמנים", מה שהתחיל בקמפיין נגד זמרים פופולארים שלא שירתו בצה"ל, ונענה בדרישת החרמה של אמנים המופיעים בפני מתנחלים. אקורד אחרון להיום, ליברמן יוצא להגנת האמנים המוחרמים על ידי השמאל, ועושה להם שירות דוב, או כמו שאומרים יורה לעצמו ברגל. אם עד עכשיו לא היתה לאנשים רבים דעה נחרצת לגבי ההשתתפות של עידן רייכל, אהוד בנאי ואתי אנקרי בפסטיבל גוש עציון, אחרי שהפכו לחביביו של ליברמן, הם נכנסו באמת לבעיה. לצד המאבק הזה סביב האמנים, התבטאויות של הכוכבת בר רפאלי נגד התרבות הישראלית, בעקבות התנסות שלילית עם פפרצי מקומיים. לדעתי, ההתמקדות באמנים אינה פרופורציונאלית לחשיבותם בחברה הישראלית, ולאיכות האמנות בישראל באופן כללי. זמרים או דוגמניות שלא עשו צבא לא משפיעים על דעת הקהל בענייני צבא, אחרי הכל זה לא בוב דילן או גוני מיטשל במלחמת וייטנם. האמנות מגוייסת בישראל בדרך כלל למפעל הלאומי, הרבה יותר מאשר שוליה הביקורתיים. החרפת מגמת הגיוס של האמנות (שגם כך היא בלתי נסבלת) ממשיכה לפגוע באיכותה. אמן מגוייס לשמאל-סרבנות או כזה המגוייס לייהוד יפו העתיקה דה לוקס, הוא בדרך כלל אמן גרוע. אפשר לתהות אם הנטיה הזו לגייס בבהילות ברוטאלית את האמנות לפוליטיקה נובעת גם מהמורשת היהודית-דתית שבאופן כללי מצמצמת או שוללת עיסוק אמנותי כשהוא לעצמו, אלא מתירה אותו בהקשר פולחני בלבד, כלומר, העמדה היהודית ההיסטורית היא "גיוס" של האמנות לצרכי פולחן. אין זה בהכרח עקרון מגונה בעיני, אך אפשר לקיים עליו דיון המציל ממנו רעיונות מעמיקים ומעניינים על האמנות כביטוי רוחני ואסתטי, ביחס ובניגוד אולי ליצירת הדתית הפולחנית כאמצעי לאותו צורך, והקשר שבין האסתטי למוסרי אם בכלל קיים.

 

ספר, איש, תופעה

 

ד"ר הרווי שוורץ הוא דתל"ש אמריקאי-יהודי, שהפך לפסיכולוג, הפך את תורתו לאומנותו ופרסם כמה ספרים בתחום של התעללות בילדים, זכרון, וטראומה. לאחרונה פרסם ספר מרתק על תופעה נידחת מבחינה תקשורתית אך נפוצה מאד חברתית, התעללות פולחנית ומאורגנת בילדים ובנשים. זהו ספר נדיר בכמה רמות, הן באיסוף החומר, הן ברמת הטיפול, ובעיקר בתוכחה כלפי המקצוע והחברה כולה, בטיפול בנושא כאוב זה.

Dialogues with Forgotten Voices: Relational Perspectives on Child Abuse Trauma and the Treatment of Severe Dissociative Disorders

שוורץ צנוע ועניו ונמנע מלדחוף את עצמו ואת ספריו בתקשורת, ולכן שמו מוכר בעיקר בקרב מטופלים וקולגות רציניים, ועובר מפה לאוזן. שוורץ משתמש בחומרים יהודים מסורתיים ואחרים, הן בטיפול והן בהפקת הלקחים החברתיים, ועומד כנביא בשער, באומץ וללא מורא, מול האדישות הכללית ורפיון רשויות החוק. אין תימה איפוא שהוא לא זכה בפרס הפופולאריות של הקהילה היהודית בארצות הברית, כיון שהוא מעלה נושאים קשים הרלוונטיים גם לעם הנבחר, הנוטה לראות בכל אקט של ביקורת חברתית משום איום קיומי על יחסי הציבור בעיני הגויים (מה שעלול לפגוע באינטרסים כלכליים).

 

אין זמן מתאים יותר מיום הכיפורים מאשר להזכיר את הרווי שוורץ, את סיפרו ומאמריו, ואת האיש.

 

בקצרה, הקליניקה של שוורץ התמחתה בטיפול בניצולים בוגרים של התעללות בילדות (ואחריה) במסגרות מאורגנות, בין אם מדובר בכתות, רשתות מסחריות של ניצול מיני לסוגיו, תוכניות ממשלתיות לניסויים או לניצול אזרחים, ועוד דברים המתקיימים בחסות ההכחשה הציבורית והשחיתות. לדעת שוורץ, מדובר בתופעה נפוצה מאד, זוועתית, ויחד עם זה מוכחשת ביעילות. באפן אישי יסביר שוורץ שלדעתו מדובר בתופעות המאתגרות את תפיסת העולם המקובלת על טוב ורע ועל טיב ומהות החיים והאדם, והתרבות האנושית.

 

הספר כולל תיאורים רבים של מטופלים, אך רובו מופנה בשפה מקצועית לקולגות, ומוכיח אותם על שיתוף פעולה בהכחשות, על פחדנות ושחיתות מוסרית בעצם. חלקים אחרים מכשירים מטפלים להתעסק בחומרים האלה, והפרק החותם הוא ניסיון להתמודד עם התופעה ברמה הרוחנית, מהי מטרת הנפילה העמוקה ביותר לחשיכה, "ירידה לצורך עליה", וגם קונספציות מין הקבלה. החומר הרוחני מסתמך על היהדות אך מנקודת מבט יונגיאנית, כלומר, בחינת האירועים כהתבטאות של ארכיטיפים באמצעות בני אדם המגשימים אותם בחייהם.

 

שוורץ השתתף לאחרונה גם בכתיבת ספר נוסף, המטפל בזנות, סחר בנשים ו"מיינד קונטרול", תרומתו לספר היא בעיקר בתחום האחרון, כלומר סקירת התהליכים והטכנולוגיה המדוייקת של השאה ו"שבירת" הרוח, כדי לייצר שפחות מין, בין בילדות ובין לאחר מכן. לספר שותפים שני כותבים נוספים העוסקים בתחום הזה, ד"ר מליסה פארלי פסיכולוגית מומחית בתחום הזנות, והפסיכיאטר הקנדי קולין רוס, המתמחה בטראומה ו"פיצול וריבוי אישיות" ובעיקר התפרסם בקשר למומחיותו בטיפול בשורדי תוכניות ממשלתיות ליצירת סוכני ריגול, מתנקשים ושפחות מין (ספרו האחרון "רופאי הסי.אי.איי"). השלושה הוציאו לאור ספר מרתק ומקיף, הנוגע בפירוט ורהיטות בדינמיקה של הרשע.

 שוורץ מסכם באכזבה מסויימת את פירות פועלו במשך זמן רב, בעיקר מאוכזב מהיעדר פידבק ציבורי או עניין ציבורי. לדעתו, עם זאת, הדברים נמצאים קרוב מאד לסף ההכרה החברתית, ויפרצו בקרוב כהר געש מפעפע.

 

שוורץ התרגש מן התכתובת איתי על רקע היותי ישראלית, ומיהר להזדהות גם בשמו המקורי, העברי, כאשר עוד היה דתי-אורתודוכסי ולפני שעזב לטובת האוניברסיטה והחיים החופשיים. אני הרגשתי שהוא עוסק ממש במיגור האלילים, כמו אברהם אבינו, וגם שם ארך התהליך זמן עד שהבשיל וזכה להכרה. התרגשתי למצוא יהודי נוסף, ועוד דתי (לשעבר אמנם) שעוסק בדברים הללו, ונוקט עמדה מוסרית חד משמעית ולא מהוססת, בדיוק ה"קול" החסר בקהילה היהודית, בישראל ובמקומות אחרים. זה מענטש אמיתי והלוואי שהיו עוד רבים כמותו שאפשר להתברך ולהשתבח בהם, בקרב "עם הסגולה" שלאחרונה מתבלט יותר בקזינו מאשר בתחום הרוח או המוסר החברתי.

 

במסעי ב"ליל הנשמה" שאורך בינתיים את כל חיי כניראה, שמחתי גם לגלות כמה נקודות אור, אם כי נחבאות, המעוררות תקווה ש"לא אלמן ישראל" ודברים עוד יתהפכו לטובה.

 

זנות, ספרים ושאר ירקות

 

אני מקלידה מידי פעם מאמרים ורשימות שלי שפורסמן בדפוס ולא נימצאים באינטרנט. היום מצאתי את הרשימה הזו, שלושה ספרים באנגלית כל אחד מתאר זוית אחרת של בעיית הזנות. רלוונטי מתמיד.

 

 

אלטרנטיבה

 

הזונה היא גם אמנית

Reading, writing, and Rewriting the Prostitute Body, Shannon Bell, Indiana University Press, 1994 230 pp

באחרונה רבו הקולות הקוראים לרפורמה בפיקוח החברתי על מוסד הזנות. חוקים חדשים בדבר לגיטימציה של הזנות, הסדרת שירותי הבריאות, הגנה על הזונה מפני עושק וסרסורים ועוד, מוצעים חדשים לבקרים. התנועה הפמיניסטית עסוקה בויכוח על הפתרונות הרצויים, אך לצד לימוד ההסטוריה וההוה של מוסד הזנות על נזגרותיו השונות, במסגרת הפעילות הפמיניסטית בעולם המערבי, יש לבחון את התגובה הפוסט-מודרנית.

כצפוי, מזמנת לנו הפרשנות הפוסט-מודרנית הפתעות וזעזועים מכוונים היטב. בזו אחר זו נושרות שכבות של מוסכמות חברתיות בתהליך של "דה מיסטיפיקציה" והפיכת משמעויות, ומתגלה ליבה המטוהר של הזונה. כוחה ופארה של הזונה נחשפים מתוך דפי ההסטוריה המושתקים והמצונזרים : הזונה הנביאה, הזונה הכוהנת, האשה העצמאית והפילוסופית, חוקרת את ההתנהגות המינית מתוך תשוקה וריחוק גם יחד. כל אלה הן נשים המתחבאות מתחת לצביעות של החברה המודרנית. אין זה ספר פשוט, והוא שייך לז'אנר הנפקד כמעט מן השיח הפמיניסטי בישראל, אולי גם בשל מורכבותו. שורשיו נעוצים בתרבות האירופית הקלאסית, והוא אינו מסתפק ב"מהפכת השוויון" של המאה ה- 18 בארצות הברית ובצרפת.

כוח מכתיב פרשנות חברתית, ומכאן שיחסי כוחות מכתיבים במידה רבה את "תורת המיניות". היה זה פוקו אשר טען שהשיח הנוצרי טען את המיניות בכוחניות, כאשר הוא כופה עליה את חוויית הוידוי והחקירה, אשר הולידה מניה וביה את הבושה והאשמה. כך, מעניק השיח השליט (הפאלוצנטרי) משמעויות למיניות ולזנות בדרך שלילית. שנון בל טוענת ומוכיחה כי גם השיח הגינוצנטרי (הנשי) המתנגד מעניק משמעות שלילית לזהות של הזונה. בכך, מהווה השיח של "הזונה" התנגדות כפולה ומכופלת, ומכאן העניין שבו, כמו גם דיכויו והשתקתו.

הזונה היא גם אמנית, או אף מיצג בפני עצמו, המבטא מרי בזהות הכפויה עליו בידי השיח השליט למיניו. שנון בל מאתרת את שרידי קולה של הזונה הקדושה ( הקדשה) זו שהיתה מורת הארוס, מורה רוחנית וחוקרת הסקס כמכשכיר להעברת ידע אנושי. לשם כך היא עורכת מחקר ארכיאולוגי בכתבי אפלטון ובקלאסיקה היוונית, מהם היא מעלה באוב את הזונות המשמשות ככוהנות הגוף והחומר במובנם הנעלה, בימים שהמיניות היתה פדגוגיה. בכך מביאה שנון בל את המחלוקת הפמיניסטית לשורשיה. לטענתה, השיח הנשי מקבל את התיוג של האשה כ"רחם" כאובייקט רביה בעיקר. אך האזור המדוכא והמאיים הוא דוקא ה"קליטוריס הפילוופי", והוא המציב אתגר של ממש הן לשיח הנשי והן לשיח הגברי. הזונה משחזרת את המונולוג הדרמטי של הקליטוריס. המספר על העונג הפיסי ככלי וכמוליך לעונג הרוחני. אלו רק מקצת הרעיונות החדשניים בספר, העורך סקירה הסטורית של התפתחות המשמעות החברתית והפוליטית של מיניות האשה לאורך הדורות, ומביא מדבריהן של נציגות ארגוני זונות מן העולם הרחב.

לסיום, דוקא השפה העברית משמרת את הקשר הסודי ששנון בל וחברותיה טורחות כה קשה להוכיח. הרי האקט המיני מכונה במקורות בשמות כמו "ידע", "בעל" ו"פקד" וכולם מרמזים על המקור המשותף למין, אינפורמציה, כוח ואמת

סטטיסטיקה זנותית

Women working : Prostitution Now, Eileen Mcleod, Croom Helm, 177pp 1982

מחקר יחודי וראשוני בתחום הזנות, בהוצאה כמעט מחתרתית, כל מה שרצית לדעת על זנות _במקרה זה באנגליה – ולא ידעת את מי לשאול. המחברת עושה עבור הקורא את העבודה "השחרוה" של איסוף נתונים וסטטיסטיקה יבשה כמו מספר הזונות יחסית למספר אוכלוסין, מספר הלקוחות לזונה, פעילות מועדפת של לקוחות, פילוח אוכלוסיות הזונות והלקוחות, נתונים סוציו אקונומיים, מחירים, רווח לעומת שכר ממוצע במשק, ועוד.

המחברת נוקטת עמדה אמפתית, מרוחקת ואנושית כלפי כל המעורבים ב"עסקת הזנות" אך עיניה נשואות לקידום נושאים חברתיים שונים על סדר יומן של הזונות, ובעיקר שיפור התנאים הבריאותיים וההגנה מפני אלימות וניצול. בין הנתונים והתאורים שזורים קטעי שיחות אמיתיות, וידויים של זונות, שיחות עם לקוחות, ובסך הכל מתקבלת תמונה מלאה של עולם קשה זה. כמה נתונים מעניינים, לדוגמא: רוב הלקוחות נשואים וזקוקים למפלט מהציפיות והלחצים של חיי הנישואין, ולכן מחפשים פנטסיה של "בית" ו"אקסלוסיביות" נתון זה עומד בסתירה, לכאורה לדימוי הגברי. נתון מעניין נוסף נוגע לזונות : בניגוד לסברה המקובלת רוב הזונות נמצאו במדרג אינטליגנציה גבוה יותר מהממוצע בסביבתן. בבחירתן בזנות הן נמלטות מגורל אכזרי יותר המצפה להן, נישואין גרועים ואלימות ואבטלה.

פילגש סינית

Concubines and Bondservants, Maria Jaschok, Zed Books, 156 pp, 1986

עוד מחקר סביב נושא הזנות, הפעם זו הזנות הממוסדת והמסורתית בתרבות הסינית. בעוד שהספר הקודם חוקר את תופעת הזנות באמצעות איסוף נתונים רבים, מחקר זה מתבצע בצורה הפוכה. המחברת מתמקדת במשפחה אחת בלבד, וחוקרת את תולדותיה במשך כמאה שנה. דרך הדינמיקה המשפחתית הנפרשת בפניה היא יורדת לעומק תופעת "שפחות המין" בתרבות הסינית. נקודת המבט, גם כאן, היא אמפתית ולא שיפוטית. מן התעוד הסטרילי והנאמן למקור, עולה מציאות אכזרית מאין כמוה. הפילגש הסינית, המוי-ג'ה, קיומה על פי ערכי הקונפוציוניזם הוא מוסד חברתי מוגן ומוכר במסגרת המשפחה הפוליגמית הסינית.

גיבורת המחקר נולדה למשפחה כפרית אשר ירדה מנכסיה, וכמשפחות רבות אחרות נאלצה למכור את בנותיה לסוחרי פילגשים. כך נמכרת מוט קסיו לי לבית חינוך לפלגשים, המנוהל על ידי אשה הרוכשת מעמד חברתי וכלכלי עקב קשריה עם משפחות המעמד העליון שלהן היא מספקת את הבנות. המכירה נעשית לאחר "חינוך" קפדני והחיים במוסד מזכירים במשהו סצינות מ"ילדה יפה", כאשר פסגת החינוך היא הקניית כישורים מיניים ומזג צייתני להפליא.

המנהלת עושה את רווחיה ממכירת הילדות שבגרו לאדונים החפצים בפילגשים, בעיקר לקשישים. כמו במכירת חפץ או בעל-חיים, מוצגת המועמדת לקונה, הוא בודק את שיניה, את הליכותיה, ואת ריחה. הנערות עושות ככל יכולתן לרצות את הקונה ואת בעלת הבית ונענשות על כל כשלון. לאחר המכירה, עוברת הנערה למשפחת האדון. במקרה המתואר, הנחשב ליוצא דופן, מצליחה הפילגש לרכוש השפעה ניכרת על האדון, למגינת ליבה של האשה הראשונה מן מעמד העליון. זו האחרונה, נישאת בשידוך בין משפחות, הנעשה בדרך כלל בגיל צעיר מאד. הדרמה בבית המשפחה דומה לטלנובלה רוויית תכיים ומאבקי כוח.

מעמד הפילגש הוא נמוך מאד, וכך גם מעמד ילדיה, לעומת המשפחה הפורמלית, ותלוי לחלוטין בשביעות רצונו של האדון משירותי המין המוענקים לו. שיאו הטראגי של הסיפור הוא במסירותה יוצאת הדופן של הפילגש למשפחת המקור שלה, זו שבגדה בה ומכרה אותה בכסף. עצוב באותה מידה הוא עיוורונה של בת הפילגש, גם כבוגרת , לאינטרסים האמיתיים של אביה, האדון הקשיש והחמדן, ונסיונותיה להגן עליו ולצייר את דמותו בקוים חמים ואוהבים.

 

פורסם ב"מעריב -ספרים וספרות", 25-7-1997

 

 

 

 

רשימות נוספות עולות מעת לעת למאגר "פרסומים שלי (ביקורות "מעריב")" בתפריט הראשי.

 

 

פתיתים וספרים…

 

 

 

במהלך חופשתי הספקתי לקרוא כמה ספרים מומלצים, רובם בודאי יתורגמו בקרוב לעברית.

 

נורמן מיילר

– סיפרו האחרון של הסופר היהודי אמריקאי עתיר הפרסים – "טירה ביער" – עורר פליאה בקרב קוראיו והמומחים לספרות, אכן חורג מסגנונו הרגיל. הספר הוא דיבור בגוף ראשון מפיו של אחד העוזרים הבכירים של…השטן, ועוסק באופן שבו "טופח" היטלר להיות מי שהוא, ואיך התערב השטן באירועים הפוליטיים ברוסיה, כדי לסכל את תוכניתו של אלוהים (המכונה בספר "ראש בטטה" פחות או יותר תרגום חופשי ל dummkopf ). אותו עוזר בכיר לשטן כותב את ספרו מאמריקה עכשיו, כאשר הוא מגלם כעת תפקיד של קצין במודיעין האמריקאי…

הספר קלוש מבחינה ספרותית, לטעמי הלא מקצועי, יש בו מחווה כלשהי לבולגקוב, אך הוא חסר עידון וזורק את האמיתות הישר בפרצופו של הקורא. עם זאת, התיאורים המפורטים של משפחת היטלר הם משובחים וגם אירוניים, ורק בשל כך ראוי הספר לקריאה.

 

קורמק מקארתי

 – פנינה ספרותית, "הדרך" (the road) ?, זוכה פרס פוליצר השנה ומשלים את יצירות המופת של הסופר האמריקאי האיכותי. ספר אפוקליפטי-נבואי, המתרחש "אחרי הסוף" (לא ברור מה הוביל לאותו סוף, אסון גרעיני, אקולוגי, מלחמה ?), סאגת נדודים והישרדות מינימאליסטית אך מזעזעת, של אב ובנו המנסים לשמור על אנושיות בגיהנום. מתוך הזאנר ההולך ומתפשט של ספרות "סוף הציויליזציה", ולוקח את "על העיוורון" למקום יותר פסימי.

 

מייקל דיבדין

 – משהו קליל ומושחז, סיפור בלשי המתרחש באיטליה ומהווה גם מראה גרוטסקית למציאות הפוליטית והאינטלקטואלית בה אנחנו חיים. שוטר מושחת, פרופסור פוסט מודרניסטי, ושף של תוכניות טלויזיה מככבים בתעלומה של רצח כפול. דובדבן לקיץ. "חזרה לבולוניה". (הסופר נפטר השנה בגיל צעיר יחסית) האחרון בסדרת הבלש אאורליו זן, ספר נוסף עתיד לצאת בקרוב.

 

 דגלס קופלנד

, הסופר והמסאי הקנדי הותיק, מגיש ספרון עזרה ראשונה "החיים אחרי אלוהים". זהו מסוג הספרים של "שנים עשר צעדים", המתאר מצבי משבר ומציע מעין פתרונות סמי-פילוסופיים אך בורגניים. כאשר מקבלים ספר כזה במתנה, זהו רמז שאתה "על הקרשים".

 

קרל קראוס

יהודי מומר ואיש הגות מוינה שבין מלחמות העולם, תגלית מרעננת שהוגלתה אל מחוץ לישראל מטעמים מובנים (הנ"ל המיר את דתו ואף התנגד לפרויד). קראתי אוסף כתביו בעריכת הארי זוהן, ואוסף נוסף עם הערות ועריכה של תומס סאס (מייסד האנטי פסיכיאטריה באמריקה). אחד היחידים ש"עלה" על הנאציזם לפני כולם וכתב את האמת, כולל ביקורת על תקשורת ההמונים שהיתה אז בראשיתה ועשתה את ה"ספין" הראשון לטובת היטלר.

מבקר שנון ומושחז של פרויד, הרצל ושאר איקונים, השפיע ועיצב את בני תקופתו, וזוכה לאחרונה לעדנה (בעיקר עם האכזבה ממשנתו הפרובלמטית של פרויד, יריבו האינטלקטואלי), אליאס קאנטי, ויטגנשטיין ורבים וטובים אחרים חבים לו את יצירותיהם ומודים לו. באותה הזדמנות הצצתי בספרו של החוקר ההודי צ'נדק סנגופטה על אוטו ויינינגר, עוד "יהודי מומר ומוכשר להכעיס" שהסעיר את הרוחות באותה תקופה, לאחר צאת ספרו על מין ואופי, והתאבדותו המתוקשרת בגיל צעיר. צ'נדק סנגופטה קורא מחדש – ובאופן ביקרתי – את ספרו על רקע התקופה.

 

קצת המלצות, ספרים סרטים גברים

 

 

שבע חרבות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סרטים (די.וי.די)

 

בשש השנים האחרונות לא מזדמן לי לצאת לקולנוע לצערי, הן מטעמים כלכליים והן מטעמי בייביסיטר (שזה נגזרת של כלכלי). גם הדי.וי.די הוחרם לטובת יורש העצר, וכשהוא כבר ישן אני הרוסה מידי. בכל זאת, הצלחתי להגניב צפיות בשלושה סרטים, כולם מומלצים (אבל, אולי משום שאלה השלושה היחידים שראיתי).

 

1. שבע חרבות – סרט סיני מדהים, גם מרהיב וגם נוגע בכל הנקודות המענינות. זילות חיי אדם בסין הקיסרית, משל למציאות הקיימת, כאשר מלחמה על רקע אידיאולוגי כביכול, הופכת לטבח שמניעיו כלכליים. לעזרת המצב מגיעות שבע חרבות קסומות, מאסטר חכם, ולוחמים שלומדים על עצמם תוך כדי המאבק. הרבה דם ואיברים קטועים וקטעי ברוס-לי-איש הזעם למביני דבר.

 

2. בבל – כתבו הרבה. שווה מאד. השחורים תמיד נדפקים, זו המסקנה.

3. חייל מצטיין, (BUFFALO SOLDIER) סרט לא חדש אבל משובב לב. בסיס צבאי אמריקאי בגרמניה, ערב נפיילת החומה. משהו שבין מילכוד 22 ובין פארודיה על סרטי וייטנם. ובסוף האהבה מנצחת. צפיה בסרט מזכירה לי שבעוד עשר שנים יפיקו סרטים מעולים על עיראק.

 

 

קונסואלה דה סיינט אקזופרי סובלת

ספרים

 

כנ"ל (לגבי למה לא קראתי כלום שבע שנים…)..  בכל זאת הגנבתי, את רמטכ"ל של רם אורן לצרכי עבודה, "זכרונות הורד" של קונסואלה סנט אקזופרי, אשתו של מחבר הנסיך הקטן וראשוני הטייסים בעלי היהלום בשפיץ.

ספר מקסים, ואף חובה לכל מי שהתאהבה בטייס קרבי אי פעם (ומתכחשת לזה), וספרות מקצועית לנשות אמנים אגוצנטרים שדורשים חופש אמנותי ומיני בשם ההשראה. הכל בשפה אנינה ומדוייקת ביותר, אשה מקסימה, על רקע מלחמת העולם השניה. תיאורים ופנינים מחיי הזוג הבוהמי הזה במרוקו, עוד לפני שהמציאו את הפוליטיקלי קורקט. כולל תיאור של הגיבורה כאשר היא מגלה שנדבקה בצרעת, לא פחות. התחשבנות לא מאד נשכנית עם אנדרה ז'יד שלא אהב אותה, ותיאורים של הפיכות גנרלים בדרום אמריקה מפרספקטיבה אחרת.

הוצאת כרמל.

 

 

 

קוראת את התנ"ך כל הזמן, כי הוא מונח  וזמין, תמיד יש שם משהו מעניין שלא ראיתי קודם.

 

ציטוט נבחר

 

"And it seems to me perfectly in the cards that there will be within the next generation or so a pharmacological method of making people love their servitude, and producing … a kind of painless concentration camp for entire societies, so that people will in fact have their liberties taken away from them but will rather enjoy it, because they will be distracted from any desire to rebel by propaganda, brainwashing, or brainwashing enhanced by pharmacological methods."
Aldous Huxley, 1959  

גברים או

ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה

 

כנ"ל (לגבי השש וחצי שנים בלי…). הגבר האחרון היה אבא של בני באקט הקובע. אחרי כן היו שלושה זיונים לצרכי עבודה, זכר לשעבוד מצרים, ועבור השב"כ או הכור האטומי, אלוהים יודע, הייתי מסוממת מידי. ואז…דממת אלחוט. הדלאי למה אישר לי חיי נזירות בסן פרנסיסקו באופן אישי, לא אכנס לסיפור.

ובכל זאת, זוקפת לזכותם של שלושה גברים מן העת האחרונה את תחיית המתים. בחדרי כבר תליתי איקון של מריה ובנה הקטן, לזכר הבתולה שלא היה לה כסף לבייביסיטר. ואז הגיע יוסף א, להעיר את הגוף, ויוסף, יותר נכון יוסוף ב, כדי להעיר את הלב והנשמה, ולבסוף היה מעשה ההזרעה המלאכותית והנפתלת שהוביל אותי לפתוח ספר וממש לקרוא. זה הגיע עם שליח, התעכב ובסוף, נאלצתי להתחיל לקרוא, בין אם רציתי או לא.

אי אפשר איתם, וגם בלי, אי אפשר.

 מייד התאהבתי ביוסוף דרך האינטרנט, ובמזריע הספרים המלאכותי דרך הטלפון. אין המלצות בשלב זה. בתיאוריה לפחות, אני מזדיינת עם ערבים. 

אינטרנט

צימוקים נחמדים. פרשת הטוקבקיסט של השבוע, האם הבעל של עדנה ארבל גולש בבלוגוספירה ומדליף ומקסח ? ואם כן, האם חשיפת זהותו חיסלה את האנונימיות ברשת בלי התערבות של "חוק חסון" ? הכל התחיל ברוטר נט, ועוד לא הסתיים.

 

 אוכלת אותה בנוהל שכן לבייניש

—————————————————————————————————————–

תרבות

הלהיט של העשור – אני !

 

 

.

 

 

כל מיני המלצות ודברים אחרים

מומלצים

 

 

גם אני מאד רוצה להכניס רשימת בלוגים ואתרים שאני נהנית לקרוא, אך לא מצליחה להעלות את הרשימה. מאחר שעניינים טכניים מאוסים עלי במיוחד, זה נידחה לבלי קץ. אני מקווה השבוע לשלוח את האימייל הגואל למנהלי האתר, לברר מדוע הרשימה לא עולה לדף עצמו.

 

בינתיים דיווח קצר איפה אני משוטטת חוץ מאשר בתוך הראש שלי. לאחרונה, "החברים של ג'ורג'", בלוג שבהתחלה הלהיב אותי, אך אחרי שבועיים קצת דעכה ההתלהבות. יוסי גורביץ כותב חד ומצויין, אך כמו בלוגים אחרים מאותו ז'אנר, בסופו של דבר הוא מתגבש סביב "יאללה להפציץ את דמשק" או איזו קריאת קרב אחרת המהווה טקס חניכה והתקבלות למניין באי הטוקבקים.

 

זה מזכיר לי שבסופו של דבר, הדבק המאחד הבסיסי ביותר בישראל הוא הצורך להוכיח, ואף להצליח בהוכחה, שאתה יודע את מי להפציץ ומתי. מאחר שאין לי ידע בתחום הזה, וגם לא יומרה לדעת מתי לצעוק "נסאראללה הזהר" או "צריך היה להפציץ את דמשק בשבוע ההוא, ואילו עכשיו מי שמציע את זה הוא נאצי", אני בדרך כלל מתעייפת מהר ופורשת לעניינים אחרים.

 

נכנסתי לביקור קצר גם אצל מרמיט (סוכן זוטר), בעקבות אליסטייר קראולי שהוא מבין תלמידיו או חוקריו. באותה הזדמנות קראתי עוד פוסטים ונהניתי מהכתיבה החופשית, הקולחת, הכנה, ששזורים בה הרבה אזכורים וידע. מרמיט ניראה לי מברי המזל הישראלים שהמציאות הרעה לא נגעה בהם, כך שיש להם אפשרות לכתוב לעומק על קראולי (עם ניואנסים רבים) ועל אופני הרים (!!). זוהי "ישראל השניה" מבחינתי, זו שהיא היום הנהר המרכזי בו זורמים החיים הקולקטיביים במעמד הבינוני ומעלה. מאחר שאני מתחת לעשירון התחתון, וגם מסובכת פוליטית (כך שאני במעמד של פחות מערבי החשוד בחברות בארגון טרור), וגם סוחבת אקס מאפיונר וסוחר אדם (מה שמוסיף לי נופך חוקתי של מולדובית חטופה שהדרכון שלה בידי הסוחר) אני מתבוננת במרמיט כאילו צפיתי בסרט. אף שהיינו יכולים להשכיל זה מזו, הרי מבחינתו אני בגדר "חלכאים" ומחוץ למעגל העניין של קראולי ויתר האריסטוקרטים.

 

שמה!, מידי פעם אני קופצת לראות מי נחשב מספיק "אין" כדי להיכלל בבחירה המערכתית של קובעי הטעם באינטרנט הישראלי. יש לציין שמידי פעם באמת נחשפים לי אתרים חדשים או בלוגים לא מוכרים ואיכותיים, כך שהסינון אינו בנאלי וצפוי, גם ל"משוטטת כרונית" כמוני.

 

ולווט, קריאת חובה מידי כמה ימים, להתעדכן על חיי קהילת התקשורת, ולווט היא סיפור הצלחה של הבלוגוספירה, ואני מתרשמת תמיד מן השליטה שלה במדיום, ושילובו בתקשורת המיינסטרים, תענוג מקצועי.

 

וובסטר החדש של חנן כהן, בלוג מעולה, שאני פוקדת מידי כמה ימים ותמיד, אבל תמיד, מוצאת שם משהו בעל ערך, מידע, הפניה, הסבר או דיון מרתק. מומלץ ביותר.

ניסיון שלי להיכנס לעיתונות המודפסת לא כל כך הצליח. בדקתי אפשרות עם סמי דואניס לתרום לטיימאאוט גם ביקורות ספרים ועוד טידביטס, לבסוף, זה התמסמס לרשימה אחת ששלחתי לו, טרם קיבלתי את התשורה הסמלית שהם קוראים לה בטעות שכר סופרים, ובינתיים סמי נסע לעבר השקיעה ובעקבות האהבה, ואני בספק אם הרשימה שטרחתי עליה תפורסם. קול ענות גבורה שהסתיים בחלושה …

 

שוחחתי על זה עם מכר ובלוגר עמית, כלומר, על מצב אפשרויות הפרנסה מכתיבה. הסקירה שלי על התקשורת התמצתה בפסקה קצרה. "מעריב בדרך לסגור, ידיעות והמאפיה שלו מחפים על האקס המאפיונר שלי, השטח סגור, הארץ מחפה על האקס המאפיונר שלי שקודם ניהל שם. בזה נגמרה התקשורת לא ?".

נשארו טייםאאוט שכבר אסף את כל הפליטים הזקנים (אוחובסקי, מרמרי ושות), כמה עוד אפשר להעמיס על מדריך טלויזיה שבועי ? מסע אחר…נו, בשביל זה צריך לדעת לאכול שאטובריאן עם מצמוצים אליטיסטיים וגם להכיר כמה אנשים מתאימים, גלובס – מדור תרבות עמוס בפניות של כוווללם, ופישמן הוא שותף של מוזס, העורך החדש הוא פליט ידיעות, נו כל השאר עם האקס המאפיונר וכולי.

 

אני מחליטה לנסות באנגלית. בקרוב הדיווח על מה שעלה בחכתי. לדעתי, ממילא השוק גדול יותר, היכולת לדווח על ישראל מנקודת המבט שלי עשויה להתברר כיתרון מסחרי בעצם, וכדאי להשלים עם המציאות. ממילא עברית זה לא מציאה גדולה. בקרוב, זכרונותיה של שפחת מין ממלכתית (לבנסבורן בציון), בגירסא הלועזית.

 

קצת ריטואל אביוז

 

בעקבות הקפיצה הזריזה למרמיט המתבוסס אצל קראולי ומסדר שחר הזהב שלו, נזכרתי בתקופה הזויה שבה שוכנעתי (בין היתר קיבלתי אישור לכך על ידי "מקובל" חסידי חרדי מהסוג ההוא) שאני גילגול של אשה אנגליה שהיתה חברה במסדר שחר הזהב. בתור חוקרת נמרצת, הסתערתי על כל החומר שמצוי בהישג יד על אותה אשה, ששמה אנה בונוס קינגספורד, והיא חיה במחצית המאה התשע עשרה באנגליה כמובן, והסתופפה תקופה מסויימת תחת כישופיו של הקראולי. אכן, אנה היתה בת למשפחה טובה, אם כי לא מהאצולה הגבוהה ממש, פמיניסטית קיצונית, פרצה את תקרת הזכוכית בלימודי רפואה וסיימה, התגייסה לתנועה קיצונית של אנטי ויויסקשן (נגד ניסויים בבעלי חיים), ענייני נשים, ולבסוף נפלה לידי המיסטיקה שבאותה תקופה ממש כבשה את לונדון כולה. לפי הכתוב היא התחילה עם תיאוסופיה, כהנה תקופה קצרה כראש הסניף של לונדון, גורשה על ידי בלבצקי, הצטרפה למייסדי שחר הזהב, ולבסוף סיימה כ"מדיום נרצע" של אחד אדוארד מייטלנד, גם הוא מעין מיסטיקון חובב, וגם בעל קשרים אפלים למודיעין האימפריאלי. לבסוף נפטרה בגיל צעיר יחסית, ארבעים ומשהו, ממחלת ריאות ממושכת. נידמה לי שבעין מפוקחת, ומודרנית, אפשר לקבוע שהיתה קורבן להתעללות פולחנית כיתתית. בעידן הניו אייג' החוזר שאנחנו עוברים עכשיו, היתה לה קצת עדנה וספריה הודפסו מחדש והופצו. דוקא בכנסיה הקתולית היא קיבלה מקום כלשהו בעקבות מחקר קטן שלה על קדושות כלשהן. גם בקרב קהילת הצמחונים נזכר שמה תמיד, בעקבות כמה מאמרים בסיסיים שכתבה בתחום זה. אך לאחרונה הופצו גם ספרי האזוטריה שלה, בליל תמוה והזוי של נבואות קטנות, תגליות רוחניות לכאורה, ובעיקר פיתוח של רוחניות נשית ואפילו משיחיות נשית. ספרו של מייטלנד עליה, ועל הקשר החולני ביניהם (נראה כמו קשר שבין מאלף בקרקס ובין בעל מום המוצג על ידו לציבור), נמצא בספריה הלאומית בירושלים והוא דוקא מעניין גם מבחינה היסטורית. בין החזיונות שלה שהוא מתאר, היה תיאור של השואה, כך שיתכן שהיא באמת ראתה פה ושם דברים מעניינים על העתיד, אך אין לזה שום הסבר או הקשר תרבותי שיכול להפוך את זה לבעל ערך.היום ניראה לי שכל הקביעות האלה ,אתה גילגול של….הן חלק ממסע מניפולציה מכוון או לא מצד אותם אנשים שנועד ליצור תלות, סקרנות, אשמה, ובילבול. ומכל מקום גם אם יש או אין בזה משהו, בעיקר זהו בזבוז זמן.

סבר פלוצקר על ז'יז'ק

 

the parallax view

 

לסבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הנודע, יש בלוג מקצועי מעניין מאד, שמידי פעם מקושר לחדשות וויינט. פלוצקר מוכר בקרב חוגי השמאל כאחד מן הראשונים ש"התקרנפו" והצטרפו לצונאמי הניאו ליבראלי, אף שמוצאו ב"על המשמר" ובחוגים סוציאליסטים. עד כדי כך, שלימים נטבע המונח הבלוגוספרי "פלוצקריזם" – נידמה לי על ידי חיים ברעם ב"הגדה השמאלית" – ללמדך על התופעה והיקפיה המדאיגים. לאחרונה, מיתן פלוצקר את התלהבותו הקפיטליסטית, כמו גם כתבים אחרים למשל מעתון "הארץ", והוא מידי פעם משמיע קולות המזכירים לנו את מה שהוא היה יכול להיות, ביקום מקביל, למשל, שבו היתה תעסוקה והכנסה גם לאנשים שאינם מחרים מחזיקים ב"תורה" היוצאת מוושינגטון.

 

מכל מקום, היום פלוצקר מתעסק בנושא אחר, לא כלכלי דוקא, ומביע דאגה מספרו האחרון של הוגה הדעות המפורסם והמוערך סלבוי ז'יז'ק. פלוצקר אמנם מבין שאי אפשר להמשיך ולקרוא לכל אנשי הרוח בעולם המערבי "אנטישמים" (סראמגו, בתור דוגמא שעולה במוחי, וכמובן חומסקי הסמל ל"בעל שינאה עצמית" ותומך במכחישי שואה, אליבא דמתנגדיו הציונים), ומכל מקום, גם אם אפשר לעשות זאת, זה כבר לא ממש יעזור. הפער בין מדיניות בת היענה הישראלית ובין המציאות  מתחיל להיות בעייתי, אפילו מבחינה מעשית, וזה הרי תמצית הפילוסופיה הציונית, מעשיות.

ולכן, הוא מסביר בקצרה שז'יז'ק  – שאינו נחשב אגב לקיצוני ביחסו לישראל אפילו בקרב מבקרי ישראל (בין היתר משום שהסכים להשתתף בפסטיבל הסרטים בירושלים, חרף תביעות ארגוני השלום להחרים את האירוע וכולי), וגם נחשב לאוהד העניין היהודי ואחד המבקרים החריפים של האנטישמיות בעשורים האחרונים – אף הוא "גלש ואבד לנו", כלומר, לוקה במעין תסמונת פלוצקריזם מהופכת. הלך זה, והצטרף לגל העכור של האנטישמים, אוי ווי. ועל מה יצא קצפו ? על כך שזי'ז'ק מעז להתעכב על החור האפל בהיסטוריה של הישוב הציוני, והוא הקשרים החולניים בין ההנהגה הציונית ובין אייכמן. מכאן, גוזר ז'יז'ק, כמו כל בר דעת, שיש גם שורשים רעיוניים, או אינטרסים משותפים, לציונות במתוכנתה אז (!) ובין הנאציזם (בשלב שבו עמד אז, ובאמצעות אייכמן). אין זו האשמה שמעבר למה שנאמר לעיל, אך עצם ה"עמימות" שהוטלה על מה שכן קרה, מפלילה את כל היתר. כידוע לכל משפטן מתחיל, המרחיק את עדותו, בדרך כלל אשם. אשם במשהו.

פלוצקר אינו טורח משום מה להסביר את פירוש המונח "פרלקס" המשמש את כותרת הספר – אז אני אעשה את המלאכה הלא מסובכת ואביא את ויקיפדיה למען המאותגרים.

 

[edit] Parallax as a metaphor

In a philosophic/geometric sense: An apparent change in the direction of an object, caused by a change in observational position that provides a new line of sight. The apparent displacement, or difference of position, of an object, as seen from two different stations, or points of view. In contemporary writing a parallax can also be the same story, or a similar story from approximately the same time line, from one book told from a different perspective in another book. The word and concept of "parallax" feature prominently in James Joyce's 1922 novel, Ulysses. Orson Scott Card also used this term when referring to Ender's Shadow as compared to Ender's Game.

The metaphor is also invoked in the magnum opus of Slovenian philosopher Slavoj Zizek in his work The Parallax View.

 

 אייכמן הפך לקוץ שילך ויגדל, חרף התקווה בישראל שאפרו השרוף ייקח איתו גם את הסודות הרעים. משפטו התמוה של אייכמן הוליד את ספרה של ארנדט שאף היא מהווה מודל ומורה למיליוני בני אדם, מן הצמרת והמובילים בקביעת הרעיונות שיזינו את האנושות בעתיד. רודולף ורבה, האיש שחלק עד יום מותו (בשנה שעברה) על הפעילות הציונית בהונגריה ערב השמדת יהודי בודפשט, הוגלה והושתק במיטב המסורת הציונית. זה לא עזר כל כך, כיון שכתביו הפכו פופולאריים בעולם כולו, ועדותו גרמה לישראל להראות כמדינה מרושעת וזדונית המתנכלת לניצולי שואה רק משום המידע שהם מפיצים על כשלי ההנהגה הציונית. קסטנר נירצח כידוע על ידי "תפוחים רקובים" שהועסקו בעבר על ידי המדינה, והאיש שתפס לכאורה את אייכמן עדיין בסביבה, אפילו במקום טוב מאד, ממשיך לפזר עננים של סודות רעים מכל מיני סוגים ומינים.

 

ככל שמתרחקים מן האירועים, הולכת הפרשה וגדלה ותופסת ממדים מיתולוגיים אשר לימים יקבעו אולי את טיבה של האפיזודה הציונית בצורה שלילית מאד. רוב העם, אני יוצאת מהנחה זו, אינו שותף לטעויות ולסודות שנעשו אז, אך הוא מוחזק כבן ערובה בידי ההנהגה, וגלגלי ההסטוריה. אם יש אמת אחרת, תתכבד ותופיע עכשיו.

 

 

 

————————————————————————————————————————————–

 

THE MARKOVIAN PARALLAX DENIGRATE

  

למונח פרלקס יש פירוש נוסף מן הקלסיקה של הבלוגוספירה הקונספירטיבית.

במקום להלאות אתכם בפירושים שלי, להלן תמצית הסיפור מבלוג אחר

 

לקוראי העברית בלבד אוסיף שמדובר באיזו תעלומה (אולי) של דואר ספאם, משנת 1996, סדרה של הודעות ארוכות שזו היתה כותרתם, והן כללו אוסף ענק של מילים ומשפטים שניראים רנדומאליים לחלוטין. רבים ניסו לפרש את ההודעות כקוד סמוי ומיסתורי, וחיזוק מסויים לכך נמצא באימייל שנמצא על חלק מן ההודעות בתור זהות השולח. כתובת האימייל היתה של סוזן לינדאור, שהואשמה לאחר זמן מה בבגידה נגד ארצות הברית, אך לא נשפטה אלא אושפזה בכפייה כחולת פרנויה. לינדאור היא בת למשפחה מכובדת ופעילה פוליטית שהיתה עוזרת בכירה של חבר קונגרס במפלגה הדמוקרטית. בשלב מסויים התערבה בחקירה של הפיצוץ בלוקרבי ומשם החלה מערבולת שסופה רע ומר.