לוחש לכל מיני…

קודם כל, מי היה מאמין, תוכנית פופולארית שגם אני אוהדת ומכורה שלה…אז הנה, מי ש"עשה לי את זה" הוא סיזאר מילן, "הלוחש לכלבים" מערוץ נשיונל גיאוגרפיק. סיזאר מילן מטפל בכלבים ובבעליהם, והוא "הגורו שלי" ללא ספק, לעונה הזו. בעקבות צפיה בכמה תוכניות, נזכרתי בסרט שכונן את אופנת ה"לוחשים" של העשור האחרון, "הלוחש לסוסים" של רוברט רדפורד המיתולוגי. הורדתי את הסרט וצפיתי בו שוב, לאחר עשר שנים, בערך, משחרורו למסכים. אני זוכרת שצפיתי בו בזמנו בקולנוע הגדול בירושלים, וניגבתי דמעות ביחד עם כל שאר הצופים.

הלחישה

סוד הלחישה טמון באינסטינקט שלא כהה עם עודף המלל והרעש שאנחנו טובעים בהם, וגם לא התקלקל מטראומות ו"סיפורים בראש" כמו שמכנה זאת סיזאר הענק. הלוחשים למיניהם יוצרים קשר עם ה"אנרגיה" או עם ה"נשמה החייתית" במהותה, בלי להתבלבל, וגם מכילים, נמצאים ונוכחים בסיטואציה, שזה הרבה יותר מרובנו. הלוחש המצטיין יכול להיכנס לחורים עמוקים ושחורים שלא נשזפו באור התובנה, ולפרק אותם באהבה וסבלנות. כולנו צריכים לוחש…זה ברור.

ב"הלוחש לסוסים" אנחנו צופים בקשר בלתי אמצעי בין הקאובוי הרגיש והתקיף ובין סוס שעבר תאונת דרכים קשה, והתחרפן. הרגע שאליו שואף הסרט, רגע השיא, הוא הרגע שבו הסוס נכנע לחוויית חוסר האונים, נשכב על הרצפה ומייבב. כך יוצא "העוקץ" מהטראומה והסוס מחלים מהג'ננה. הלוחש מיטיב לתאר את מה שקורה בטראומה, ההתפצלות של חלקי "אני", והמאבק התמידי נגד חוסר האונים המקורי, כולל השקיעה במימד הכעס השטוח, המונוכרומטי, שבו הזמן קופא בגיהנום.

הקשקשת החוזרת של סיזאר מזכירה לנו שכוחות ההחלמה נמצאים בגוף, כמו בכל חיה, שלא מספרת לעצמה סיפורים ולא נתקעת "בנרטיב" שהוא מין תסריט כושל ומהפנט. ברגע שנפתרת הבעיה "האנרגטית", החיה, במקרה זה הכלב, מעביר הילוך, ושמח לחזור לתפקוד מלא חיים. במקרה של הסוס ההוא, כמו אצל בני אדם, הסיפור נתקע ללא סוף וממשיך.

חוקרי טראומה ניסו בכל מיני צורות לחקות את מנגנון ההחלמה הטבעי, כלומר, להביא את האדם לחוות דרך הגוף, במלואה, את חווית חוסר האונים המקורית, וכאילו לבצע "הערקה" שלה, כדי להמשיך הלאה בהווה המתחדש, שהוא החיים. אך בני אדם הם לא כלבים, וכמו הסוס, דוקא, הם זקוקים ל"נוכחות" של עד מכיל, מעורב, שרואה יחד איתם את האירוע וכותב אותו מחדש, איתם, או מסכים לחלוק איתם את רגע האימה והכאב. העד הזה, הוא "הלוחש", שכוחו בזה שהוא יכול להיכנס לזמן מה לחוויה של הנפגע, וכביכול לסנגר עליו ולמצוא לו פתרון. הפתרון מצוי בחלל שבין האנשים, לבין עצמם, או בין האדם לבין החיה. בניגוד לאיילה בטבע, שמתאוששת מהתקפת פתע של טורף, ומנפנפת ברגליה לשחרר את האימה, בני אדם וחיות חברתיות (חיות להקה) זקוקים להתערבות של גורם נוסף, ידידותי, המשקף להם את העצמי הבריא באופן מקבל.

מילאן משתמש הרבה בכלב נוסף ולעיתים בלהקה שלו, הבריאה, כדי להעביר את הכלב הטראומתי למצב הבריא והוא מסביר בלשונו החיה והחיוך הנצחי (והלא מזוייף, אולי כי הוא מכסיקני ולא אמריקאי מלידה) איך הלהקה מחזירה לכלב החולה את הבטחון העצמי הדרוש לו, אבל רק במידה והלהקה היא בריאה בעצמה, כלומר, אין בה אלימות, ויש לה מנהיג נאור, כמו מילאן שמסביר לכל כלב את הכללים.

להקה בריאה ?

הליקוי אם כן בתיאוריות הפסיכולוגיות המרובות (שאני קראתי לפחות) הגוזרות כללי החלמה מטראומה מהטבע, נעוץ בדיוק במקום הזה, והוא הנחיצות של "להקה בריאה" לשם החלמה. ענין זה סבוך ביותר, וכמעט לא בנמצא. חוקרי הטראומה הבינו לבסוף שההתערבות היא גם עניין חברתי, ולכן החל השיתוף עם משפטנים ומדעי החברה, להפוך את הטראומה למנוף לשינוי חברתי, ויצירת "להקה בריאה". כללים של "העדה" בטריבונלים, ועדות "פיוס ואמת" וכיוצב ניסיונות לשפר את החברה האנושית, שלא ממש צלחו וספק אם הם אפשריים.

הדיאטה הפלאוליטית

מאחר שאני תמיד מנסה להישאר מעודכנת בנושאי תזונה (עד הרגע שבו יקבעו מדענים שהעישון בריא), מצאתי את הדיונים בדיאטת "פלאו", דיאטה המבוססת על התזונה של האדם הקדמון, יושב המערות והצייד. זוהי גישה מעניינת, לדעתי, שמזכירה לי קצת את אופנות "הלוחשים" , הריפוי באמצעות בעלי חיים, והסביבתניות (הלקטות הנוודות וכולי). דיאטת הפלאו חותרת תחת כל העקרונות שהתגבשו כבר ל"תזונה נכונה" , מבוססת על בשר למעשה, חלבונים, ולא המטבח הקליפורני של חסה מסולסלת ונבטוטי פשתן, או ירקרקת ה"RAW FOOD" שניראה כמו דיאטה שהומצאה בביאפרה וגם לא אובססיית ה"דגנים" שיצאו מהאף

. ה"שיח" מדבר אלי, וכל זה עושה חשק לצאת למרחבי הטבע, עם מישהו כמו סיזאר מילאן וללחוש ….

תוספת מאוחרת בעריכה –
הרגע פורסם פסק הדין שמזכה את ויינרוט מהאישומים, אני נותנת לעצמי כוכבית זהב על התחזית והפרשנות המדוייקת בתיק (גם בתיק זה…), בפוסטים שעסקו בקו ההגנה של ויינרוט. אז סטייק, רדפורד וכוכבית…ממש נפלא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי  On 01/11/2011 at 01:35

    יפה.

    דיאטת פלאו חזקה מאוד אצל האנרכיסטים של השוק החופשי, למשל

    Government Hates Good Health
    http://www.lewrockwell.com/lewrockwell-show/2011/09/13/223-government-hates-good-health/

    חלק מהמשיכה הוא לעשות ההפך ממה שהמדינה ממליצה כמובן. ואפשר גם להיתפס לזה שהמדינה (שוב) ממליצה על סוג של פירמידה (פירמידת המזון) עם כל הסימבוליסטיקה של ההיררכיה הפרעונית המשעבדת, וגם בהקשר להמלצה של הכלכלן הפרוגרסיבי מיינרד קיינס לבנות פירמידות, או סתם לעשות מלחמות, כדי לצאת ממיתון. הכל הוא פירמידה אחת גדולה, מהלך לולינות שממשיך את הסבל ע"י התקווה שיהיה אפשר למכור את הסחורה לפראייר הבא, במקום להכיר בהפסדים ולהתחיל מחדש, בהקשר לחלק הראשון של הפוסט.

    • irity  On 01/11/2011 at 11:03

      התפייטת….אהבתי את הקישור לפירמידות, מזון (הממגורות, החיטה, יוסף..אופס, יוסף, שוב).

      באמת המודל של משה, לגבי הקולקטיב היהודי הוא אנרכיסטי מבוזר פר הגדרה, כמודל נגדי לפירמידות. אבל קשה "להחזיק" מודל כזה, והוא נוטה להיכנס לאיזה פירמידה או פונזי פרעוני כזה או אחר. כתבתי פעם מזמן על ספר שיצר השוואה בין תוכנית החלל לפירמידות, וגם זה נכון. (ומכאן התנגדותי להשתתפות הישראלית). לבסוף, אתמול התברר לי שבמאתיים השנה האחרונות עברה האוכלוסיה בעולם ממיליארד אחד לשבעה מליארד בקצב ממוצע שיהיה מעכשיו מיליארד נוספים כל חמש עשרה שנה. נהיה צפוף…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: