כבר לא חארטה- "צעדת המיליון" והמחאה

בפוסט הנוגע לתחילת מחאה האוהלים, כיניתי את המחאה "חרטאחריר", עכשיו, ראוי לציין, שהמחאה עלתה על יוצריה, והיא ראויה למילות עידוד מיציע הקשישים והניהיליסטים החובבים.

אין לאף אחד הפריווילגיה להתעלם מ"רוח הזמן", ולתרום לסירוס הצעירים בישראל, ולכן, צירפתי את עצמי למחאה הזו, בתקווה שהצעירים ידעו להימנע מהטעויות של הדורות הקודמים.

צעירים/זקנים, פער הדורות

אנחנו רואים וקוראים מן העולם הגדול שיש כמה סוגים של מחאות, ומהפכות לאחרונה, וכדאי אולי לבחון אותן גם במשקפיים של גיל וניסיון. מצד אחד, האתוס האמריקאי למשל, וגם מה שראינו באנגליה במידה ניכרת, זה ההובלה של רוח הצעירים, "המלך הוא עירום" אומרים אלה, ויוצאים לרחובות לשנות את העולם. מצד שני, ראינו את המתרחש בהודו, כאשר בראש החץ עומד קשיש ממש, מאיזה כפר נידח, והוא, כדברי ראש ממשלת הודו "מגלם את רוח העם" בשעות אלה, שנקעה נפשו משחיתות וניהול כושל, ו"הפרטה".

לדעתי, המתכון להצלחה הוא מינון נכון בין רוח הצעירים ובין הניסיון של הזקנים, באופן המשלים ולא מנטרל זה את זה. ה"חארטחריר" שלי יצא מנהמת הניסיון, ניסיון של אנשים שגדשו באותה נפעמות את ככר מלכי ישראל ב 1982, וחיו מספיק זמן אחרי כן לגלות את ה SCAM, אריק שרון, לא רק שלא "עף" מהזירה הציבורית אלא חזר בגדול ונוכח בה עד היום למעשה בתור "מלך ישראל" הבלתי רשמי.

בהסטוריה שלי, האישית, זה היה למעשה סופה של הדמוקרטיה הישראלית כולל התקווה לייסדה אי פעם. ולא הייתי רוצה לראות סיום דומה לנפעמי האוהלים והמיליון.

עוף גוזל….(אבל יש גם נשר בשמיים)

איכשהו הדור של המחאה אינו מוכר לי, אני קשישה מהם למדי, והבן שלי צעיר מאד, והם נמצאים באמצע, לא מוכרים לי. ההתרשמות שלי שמדובר בדור "גמיש" בהרבה, קפיצי וגומייתי כזה, אולי מזרח תיכוני יותר, הפינות לא חדות, ומקסימים כאלה. ממילא הם מפוכחים יותר, ורכים באופן שבו הם מנהלים את עצמם מול "אותוריטות". בעיני זה דור מקסים שמעורר תקווה של ממש.

אף אחד לא זקוק שם ל"מבוגר אחראי" או משהו כזה. אך נושא הניסיון בתהליכים ארוכי טווח מהווה חסרון רציני בעיני, למעט אם המטרה מראש היא קצרת טווח (שזה גם בסדר, אבל צריך להיות מוגדר). היעדר פרספקטיבות רחבות מאפיין גם את "הזקנים" המיובשים שעומדים מול הגל הזה, שכבת הנהגה מהמסוכנות, הרקובות והמושחתות ביותר שעמדו אי פעם בראש קהילה כלשהי, וזה כולל גם את "המומחים לפוליטיקה" שצמחו תחת אותה מטריה רקובה.

אם בוחנים את התהליך במצרים, שמהווה מעין "השראה" , או מחאות בארצות הברית, אנגליה והודו למשל, אנחנו רואים שהחוליות המחברות בין "נהמת הלב" הטהורה ובין הממסדים הגדולים, היא חשובה מאד. במקום הזה הייתי רוצה לקוות שהכוחות "מלמטה" לא יתנו לאחרים למנף אותם לכיוונים שהם לא רוצים. הנושא עלה בצורה ברורה ממש בסרט הדוקומנטרי ששודר בערוץ 10 (המקור) השבוע, ואני מקווה שהמוחים ממשיכים להיזהר מסחף ומינוף.

צריכות לעלות דרישות/הצעות מהשטח, ולא מגופים קיימים, והדרישות צריכות להיות מאד קונקרטיות ומעשיות, לצד דרישות תואמות של שלילת הקיים המונע את השינוי. (למשל, הסרת אדם או ממסד כלשהו, וכיוצב).

המחאה מן הסוג האנגלי (התפרעות) הן "דרישה שלילית", כלומר הן מקרבות את הקץ של המפלגה השלטת למשל, או גופים שאחראים במישרין לאותו מגזר מתפרע. גם זו מחאה אפקטיבית מסוגה, ובאנגליה היא הכבידה מאד על הסיכויים של קמרון לשרוד, וגם של מפלגתו. עד כה "מחאת האוהלים" בישראל השיגה הישג דומה, והוא הכבדה על סיכויי השרידה של נתניהו וגם של הממשלה הנוכחית במשמע. זהו כבר הישג מוגדר שאפשר לרשום בו הצלחה. הבעיה בישראל, שבזה בדרך כלל מתמצית התוצאה, הממשלה מתחלפת, בדלת מסתובבת, ואנחנו מקבלים אותו דבר פחות או יותר. המחאה המצרית היא סיפור שונה לחלוטין, שם מדובר על שינוי מהיסוד, לא רק של השליט וממשלתו (ומפלגתו) אלא הפיכה באליטות, הפיכה מדינית (סדרי עדיפויות במרחב), ועוד. לשם כך דרוש כוח פוליטי חלופי הנמצא "בהיכון" להיכנס לזירה עם הסרת המשטר הקיים. בעניין זה כתבתי את "חרטאחריר" כיון שאין בישראל שום אפשרות לשינוי מסוג זה, מאחר שאין בנמצא כוח פוליטי מאורגן חלופי, למעשה, אין אפילו אופוזיציה רגילה. למהפך כזה אין כרגע שום סיכוי, אולי בעתיד ביחד עם המדינה הפלשתינאית, יהיו שינויים מרחיקי לכת.
המודל ההודי בעיני ראוי לבחינה על ידי "המחאה" הישראלית, והוא הצבת מודל של סמכות רצויה, ביחד עם הצעות חקיקה קונקרטיות מאד, מהסוג שהועלה שם (חוק מוגדר של ייסוד "מבקר מדינה לשחיתות", וכיוצב).

להתעורר

כל אלה שעמדו ב 1982 בככר מלכי ישראל, יכולים אולי לצאת לרגע מה"קומה" הפוליטית . בלי משים, יתכן שהמטרות שרבים נאבקו עבורן והתייאשו, עומדות להתרחש בספטמבר. כדאי לפחות להתעורר לרגע, לשתות איזה כוסית, ולחזור לבהות בטלויזיה אחרי כן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דויד ביינה  On 03/09/2011 at 21:03

    אני חושב שהאנשים שנימצאים באמת במצוקה לא מתאמצים כי הם הראש של המדינה מרגשים פשות את אותו הרגשה שיש לאזרחים אבל הם לא יאמצו רגש בשביל להבי משיהו לזולת כי גם הם היו בעבר הפשותים של העם עם זאת הם מרגישם ביטחון כי הם הירגשו ככה כל החיים גם אם זה נישמע מופרז זה המציאות היום

    • irity  On 04/09/2011 at 01:15

      בהחלט, אנשים שסבלו ממחסור ואז "הסתדרו" אינם נוטים לסולידריות עם אלה שנותרו מאחור…על זה אמרו "נובו ריש", כלומר מתעשרים חדשים. אבל זה לא "מדיניות" אלא הסבר ליצרים אנושיים פשוטים, באמת, שאינם בהכרח מפתח להישרדות לטווח ארוך, גם של "המתעשרים החדשים" בעצמם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: