מהפכה שקטה או "COLOR REVOLUTION"

שני המקרים הקולניים האחרונים של "התנועה הפמיניסטית" בישראל, פרשת אינס ופרשת בר דיין, אפשר שהן מסמנות סוג של מהפכה שקטנה ב"שיח", ואפשר שזהו מעין המשך מתגלגל של "שיח קנוי". ימים יגידו.

את הפמיניזם הישראלי אפשר היה להגדיר עד לפרשות אלה כסוג של שיטור צניעות מטעם המעמד העליון, כאשר המסר המחמיר יורד כלפי מטה, מנשים בעלות מעמד חברתי וכלכלי גבוה, שלהן אף פעם לא קורים דברים רעים. וכך, קתדרות ומשרות בכירות בעמותות תמיד היו שמורות לנשים מוצלחות כאלה, שנולדו אסרטויביות ולא נאנסו, לא הוטרדו, ואפילו לא הזדינו סתם, בחוסר שיקול דעת, אלא רק בחדרי חדרים, מעבר לסדיני משי, עם הבעל החוקי שלהם, בדרך כלל מוצלח ונאור אבל גם קרבי. אלה נהגו להטיף לפועלות דחק להתלונן על הטרדה בעבודה, שהיא דרך קידום והשרדות סבירה במצב הכלכלי והחברתי בישראל, ביחס לאפשרויות אחרות. הפועלות התלוננו ונותרו בלי לחם, והפמיניסטיות פרסמו עוד מאמר וחוק.

כדי לשמר את המבנה הנצלני הזה, הוסתרו גם הפרקטיקות במקומות העבודה של האליטות האלה. אצלם הכל היה תקין, לעומת המפעל בדימונה שבו מנהל המשמרת מקדם רק את מי שמוצצת לו במסדרון. לאחרונה התברר שהמעוזים האלה, איך להגיד, קצת יותר גרועים ממחלקת האריזה בתנובה. צמרת משרד לבטחון פנים, צמרת פרוייקט עיר ללא אלימות, צמרת האקדמיה, משרד המשפטים, בית הנשיא, צמרת המשוררים השמאלנים, הססתבר שבעיקר שם מתקדמים דרך המיטה, ומקדמים דרך הזין. אך הפמיניסטיות מדור "עלה התאנה" הקפידו לנכש כל חריג ממחנותיהם, ולמנוע את האפשרות שאשה שלמשל נאנסה תסתנן למחנה שלהם. במקום זה קידמו הומואים.

שני "מקרי הבוחן" החדשים, שמובילים   כרגע, העלו לקידמת הבמה הציבורית דמות ריאלית יותר, של אשה שהיא מצליחה מקצועית מחגד גיסא, אבל גם נאלצה לשחק את המשחק שנכפה עליה, כלומר, להשתמש במיניות פה ושם, וגם להיאנס פה ושם, ולבסוף, ופה הפואנטה, סיכנה את עצמה ומעמדה כדי לשנות את כללי המשחק המאוסים הללו.

חשוב היה, ציבורית, איפוא, שהמתלוננות ישמרו על מעמדן המקצועי, כדי שהמסר יעבור. ועכשיו יש לכאורה לפחות שתי נשים, עם פוטנציאל מנהיגות, שהן לא קדושות בתולות שלא קורה להן כלום, והן לא רק "עוזרות" לנשים שנפלו מחסד.

לכאורה , שיפור גדול.

זכורה לי העמדה שהובילו הפמיניסטיות למשל ב קרים חמורים הרבה יותר מאשר אינס או בר דיין, אם היה בכך כדי לרמז שגם אצלן בחצר המצב לא מי יודע מה. מעבר לכך, תמיד הועמד העניין "המפלגתי" מעל למחוייבות הפמינסטית, ופגיעה באושיות השמאל, ולא חשוב איזה, לא באה בחשבון. גם ימים אלה עברו, לבלי שוב, והנה שתי אושיות בכירות כמו בן ארי וארן, הועמדו על מקומם, וגם המקרה של יצחק לאור שיך לאותו אגף.

או מהפכת צבע

מהפכות הצבע מכונות מהפכות יזומות מן המערב, בעיקר אמריקה וסוכנויותיה האפלות, במדינות שאליהן "מיוצאת" הדמוקרטיה וערכי הנאורות המערביים, ולפעמים מהפכות אלה נועדו בעצם להוביל לערעור היציבות וחיסול אותן מדינות מטעמים פחות עקרוניים, כמו כסף ונפט ושליטה אזורית. מהפכות אלה שואבות כוח מקומי בעיקר מטענות של שוויון, אם זה מיעוטים , או מגדר או חלוקת משאבים. הטענה היא תמיד צודקת אך מטרת האירועים שונה, והמהפכה לא תסתיים בהישגים לאותם מגזרים.

למי קראת זונה ?

הפמיניזם הקודם, אם כך אפשר לקרוא לו, שיוצג היטב על ידי זהבה גלאון למשל או עירית לינור, כאמור, שידר מודל של אשה "מנצחת", שאותה לא מטרידים ואונסים, והיא מתגייסת ומגייסת את כוחה הפטרוני להציל רוסיות אומללות במפעל בדימונה, ולרסק את הגברים, האדונים הקטנים, שרודים בפועלות, באמצעות הפער המעמדי שעומד לטובתן מול מנהל המשמרת. אך אף אחד לא שואל איך הן הגיעו למעמדן, ובדרך כלל מתברר שבעסקת זנות ממוסדת, כלומר, אולד פשיון, באמצעות הבעל או האבא (או בדרך של החוג לסוציולוגיה, המתחזה ל"התקדמות בזכות כישורים" בלבד).

למשמרת הזו , החדשה, של נשים תהיה התנגדות רצינית מהמשמרת הקודמת, כיון שהיא חושפת את המעמד שלהן לבחינה לא נעימה בכלל, ממש כאילו היו פועלות בתנובה בדימונה. תהיה להן גם התנגדות למודל החדש של "אשה לא מושלמת" כמובן, אם זו הגרושה, המתהוללת, הנואפת, או הנשואה להומו כדי לעשות ילדים, וכל שאר "הפגומות" שקודם ישבו בצד, על ידי חברותיהם לכאורה. אלא שבדרך כלל מתברר שישנם גם שלדים בארונות הטהורים. מכל מקום, קשה להניח למשל שלינור היתה מכנה את אינס בשם "שונה, כיון שהיא היתה חוששת מתגובה הולמת. בסופו של דבר, בינתיים מדובר במשחקי כוח מעמדיים, וההחלטה אם לתמוך ב"נפגעת" או לכנות אותה זונה, תוכרע על ידי שיקולים בוטים של כדאיות, מכל מיני סוגים ובשני המקרים גם יחד.

עוד נשמע הרבה את המילה "זונה" בתקופה הקרובה, כי באמת נוצר טשטוש מוחלט כבר בין מצבי אילוץ קיומי הדוחפים אפילו לזנות (ובהם האשה היא קורבן) ובין אמביציות והפסדים מדומים (אין להשוות אבדן מסלול קידום עם הצורך להביא לחם לשלושה ילדים רעבים). או טשטוש בין אונס לבין התנכלות והטרדה או הכפשה.

המאבק כרגע בעיצומו ואין לדעת לאן יוביל בסופו של דבר, ואם לא ימונף לטובת גורמים שמרניים בחברה הישראלית, שהיו רוצים לראות פחות מעורבות ציבורית של נשים בשוק הפוליטיקה והעבודה.

הציניים

אני קצת צינית, ולכן נותנת גילוי נאות על מנת שאפשר יהיה לדלג על הזוית האישית שלי בסיפור. הפמיניזם הישראלי תמיד היה כלי שרת בידי גורמי ממסד פטריארכליים, ממוסדים, ושימש בדרך כלל כ"עלה תאנה" עבור "הגויים", כאשר המפתחות והחוטים בידי הפטריארכיה. יתכן שמודל זה כבר נשר והתפוגג, מחוסר תועלת ומשינוי העיתים במדינות הים, וממילא עלה התאנה הזה כבר העלה גנגרנה מרוב סיאוב פנימי.  אבל ישנם סימנים שגם הפעם המושכות למהפכת הקטיפה אינן גראסרוט אלא מגיעות מעבר לים, מאותו מקום שהזין את הפמיניזם הקודם של "עלי התאנה" הבלתי נגועות. אפשר לראות את זה באינטרנט, בכך שחרף המחוייבות לכאורה לשוויון, המובילים את דעת הקהל הם גברים בלבד, שמצטטים בהכנעה מנעמי קליין (יהודיה שהתמזל מזלה לא להיות תחת שליטתם) או ארונדהטי רוי ואל סעאדאווי, במקום לתת "קול" לנשים מקומיות. איתור זרמי הכוח מוביל לאותו מקור יצוא, ולכן אני מרשה לעצמי בינתים להישאר צינית.

אך נוע ינוע…

בכל מקרה העולם הולך לכיוון ברור, של חילוץ הנשים משליטת הגברים, והשאלה היא כמה סבל ייגרם בדרך. וכמובן כמו בכל המקרים האחרים, נגלה שגם לאחר מכן העולם כמנהגו נוהג, החזקים שולטים בחלשים להרע להם. אבל לפחות יש גיוון

והרשעה מעניינת בארצות הברית לסיום.

WASHINGTON — A former CIA station chief was sentenced to 5 1/2 years in prison Thursday for sexually abusing an unconscious woman at the mansion the U.S. government provided for him in Algeria and later going on a cocaine-fueled run from the law.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נעמה  On 04/03/2011 at 18:23

    פסוט מעולה. נוגע בדיוק בנקודה של הדור החדששל הפמניזם, זה הרב תרבותי, השחור, בפוסט קולוניאליסטי.
    הפמניזם אכן עבר גלגולים שונים מימיו הלבנים והשבעים והיום הוא מתמודד- או לפחות מנסה להתמודד, או נדרש להתמודד- עם אתגרים נוספים של הצטלבות דיכויים.
    ובהקשר זה, הפמניזם המזרחי והפמניזם הדתי הם מהדברים הטובים ביותר שקרו לפמניזם בישראל.
    אורטל בן דיין עצמה פרסמה בעיתון המחלקה לסוציולוגיה מאמר נוקב מאוד בעניין זה, כדאי לקרוא, http://pickpook.org/5ortal.htm וגם את הפוסטים על הפרשה והתגובות להם שפורסמו באתר "קדמה".
    ואולי, מדובר פשוט על התפתחות אבולוציונית. כי באמת מאוד קשה לעשות את השינוי הפמניסטי כשאת לא מושלמת, ובהתחלה הוא היה רק של נשים ממעמדות פריבילגיים שהקנו להם מספיק כוח להשמיע דרישות. אבל עכשיו הגיע הזמן לרענ את המערכת. וכן, זאת גם מהפכה, והיא תהיה קשה כמו כל המהפכות.

  • irity  On 04/03/2011 at 19:08

    תודה לאלה ולנעמה.

    נעמה, מסכימה איתך לחלוטין, ואנסה לקרוא את המאמר בסופ"ש ולהחכים. אני מאד מקווה שהמהפכות יביאו להישגים. אני מסכימה מאד שהפמיניזם הדתי והמזרחי שינו את התמונה מקצה לקצה, ובכלל בכל נושא זכויות האזרח אלה כוחות חיוניים ורעננים. ניסיתי כאן להתמקד ולהאיר את הדגלים האדומים שמלמדים על ניסיון לתופס את השור בקרניו ולהכניס אותו למודל הקיים של שליטה, ובינתיים לצערי זה ניראה די בעייתי. השיח המזרחי בהחלט נכנס מהר מאד לדפוס של מפא"י, יש כמה פעילים שדואגים לעצמם פחות או יותר, על הנישה, או תסמונת "מלכת הכיתה", שאנחנו מכירים. וש"ס..נו טוב.
    לגבי הדתיים, הכל פתוח, וכמובן שתמורה אמיתית בישראל יכולה להתרחש רק כאשר הממסד הדתי יזיז הילוך, שכן זו "מדינה יהודית" כך או אחרת. בינתיים שוחחתי השבוע עם קרובת משפחה, צעירה ממני, משכילה ועשירה, שהתקרבה לדת, ואמרה לי ש "נשים זה כמו סיגריה לגבר מעשן, לא צריך להניח את הסיגריה לפניו". כלומר, היא שמחה לראות בעצמה חפץ, סיגריה, ולא סוביקט.
    די מדכא. אם כי אני חושבת שאת האתיקה של יחסי זוג, יש לדלות מהאתיקה של קדושה, כלומר, בדרך ה"דתית" או הרוחנית=הלכתית, שמקדשת את היחסים בין בני זוג. משמעותו לפעמים, למשל, ויתור על ה"קריירה" של האשה, אני לא רואה בזה פסול עקרוני, כאשר הבחירות נעשות מחופש, ובמודעות.

  • נעמה  On 04/03/2011 at 21:44

    תודה איריס.
    אודרי לורד כבר ציינה ש"כלי האדון לא יפרקו את ביתו של האדון". יש קושי מובנה בניסיון לפרק את הסדר הקיים מתוך הכלים המוכרים לנו, כי הם מתכתבים איתו. מצד שני, גם השלילה של הסדר הקיים היא סוג של התייחסות אליו ולא תמיד מצליחה לצאת מהמילכוד הזה. זאת בעיה מיבנית מאוד מסובכת, שאני לא בטוחה שיש לה פתרון פשוט. ההגמוניה הגברית כל כך חזקה, עד שקשה מאוד עד בלתי אפשרי להשתחרר מהמבט הגברי ומדפוסי הפעולה הגבריים, אשר כוללים בתוכם גם הדרה של החלש ממני.
    נראה לי שדיכוי על ידי מדוכאים וכל התופעות הללו מקורן במבנים פסיכולוגיים שמאוד קשה לשבור. אין זה מפליא אותי שגם פמניסטיות הן גזעניות, שמזרחים שובניסטים וכו'. לפעמים אני חושבת שזה בטבע שלנו. הצטלבות הדיכויים היא בלתי נמנעת, ובכולנו מסתתר איזה רודן קטן ששואף לצאת החוצה על איזה סוגיה. הומניסטים ופשיסטים נבדלים זה מזה רק במידת השליטה שיש להם עליו. ובכל מקרה, אני דוגלת בגישה שאין להציב בפני הקבוצה המופלית דרישות מוסריות גבוהות יותר כתנאי לקבל השוויון. השוויון הוא לא זכות שמוענקת לנו, אנחנו נולדים איתו. וגם אם אני פמניסטית גזענית ולאומנית, אין זה אומר שלא מגיע לי שוויון זכויות כאישה. זכותן של נשים להיות גזעניות לא נופלת מזאת של הגברים. השיח הציבורי הרווח נוטה לדקדק הרבה הרבה יותר עם המדוכאים, וזה בעצמו סוג של דיכוי, להיות חשוף הרבה יותר לזכוכית המגדלת שבוחנת את התנהגותך. זה בדיוק המקום בו כל כך הסכמתי עם טענתך לגבי אינס ובן דיין- הן הוכיחו שגם הן אנושיות, לפעמים טועות, ועדיין, מותר להן להילחם על זכויותיהן. זה שהן לא מושלמות לא מונע מהן לדרוש את שמגיע להן.
    אולי אני נשמעת פסימית מדי לגבי האבולוציה ההכרחית של כל מהפכה, אשר סופה להתמסד לאיטה ולאבד את הניצוץ המהפכני (השיח המזרחי שנכנס לדפוס של מפאי); אבל בעיני כל מהפכה מולידה את הבאה אחריה, וגם ההיטמעות במיינסטרים מרחיבה את גבולותיו ומאפשרת למהפכה הבאה לפרוץ יותר בקלות.
    אפשרות נוספת היא לראות בכך ניתוח מיבני, שמעלה על נס את חשיבות השוליים כשוליים, ללא קשר לתוכן. המיקום החתרני מחוץ לקונסנזוס הוא שחשוב, ויוצר גם את המהות. הבעיה עם הטיעון הזה היא שהוא גורם לי לא להרגיש נוח עם עצמי, כמעט פשיסטית לכיוון ההפוך. מעין תמונת ראי לפשיזם שטען שמלחמה (לא משנה מה במי ואיך) היא המצב האידיאלי לאדם, כך אני אומרת שחתרנות היא המצב הרצוי, לא משנה מה תוכנה ועד כמה פתאטית היא יכולה להיות. בקיצור מורכב.

    • irity  On 04/03/2011 at 23:41

      אני מתלבטת הרבה בנושא של התביעות כביכול המועלות כלפי הקורבן (או המופלה) להיות מוסרי יותר מהקבוצה ההגמונית. טרם החלטתי בסוגיה הזו, והיא עולה הרבה בהקשרים שונים. (הקשר מיידי הוא מדינת ישראל שהיא תוצר של אפליה מתקנת, ומה יצא ? שלא נדע).

      בסך הכל החיים קצרים, ויש שפע סוגיות ונושאים המבקשים את זמננו. כדי לתת לחיים משמעות ועומק, בסופו של יום, צריכים להחליט למען מה נלחמים. כי המהפכות והמאבקים האלה הם מלחמה, על כל המשתמע מכך, והצער הרב באובדן חיים ובזבוז. ומלחמות כדאי לבחור בצמצום ובתבונה.
      ולכן בכל זאת, ברמה הזו, אני חושבת שיש משמעות לרף המוסרי של הקורבן התורן של העוול הנצחי (כי מה לעשות החיים רצופים עוול של החזקים נגד החלשים וכולי).
      לכן אין לי בעיה לתמוך בפסיביות בהרבה מאבקים, מזרחי, פמיניסטי-קרייריסטי (אני כבר לא שם בעצמי), אבל אלה אינם מאבקים שמושכים אותי פנימה, משום שאינם מביאים בשורה רחבה יותר אלא השוואת תנאים למגזר. אז כמובן, אם המגזר הזה הוא שלי, בטח, זה משרת אותי.
      היום אני אמליץ לצעירים מהפכניים להיות מאד חסכנים בזמנם ובהשקעת המשמעות של החיים שלהם בקבוצות או מטרות קליטות ששואבות אנרגיה ולא לוקחות לשום מקום, ואפשר קצת לזהות את הסימנים של מאבקי סרק כאלה. אולי פעם אכתוב על זה.

      שוליים כשוליים. בהחלט כן. חתרנות כעמדה, כל עוד יש כוח.

  • דפנה לוי  On 05/03/2011 at 00:16

    מאלף, מאיר,מעיר, מכריח למחשבה. תודה.

  • irity  On 05/03/2011 at 13:33

    תודה דפנה

    לנעמה,
    טוב, קראתי את הרשימה המבריקה של בן דיין, ממליצה לעיין בקישור שהכניסה נעמה.

    אני מבינה שבסוציולוגית לוקח שלושה עמודים לכתוב על המחלקה שהיא עמוסה בצבועים אופורטוניסטים, ניחא. עכשיו שאנחנו יודעים, הודות לבן דיין בין היתר, מה קורה שם, האם המענה הוא מאמר אקדמי? אני חושבת שיש מקום לכמה שולחנות הפוכים בקפיטריה. זה שוב נכנס לשטאנץ האשכנזי, ניתן לך לכתוב במקום לשנות את הדפוסים, אבל הרי ככה בדיוק התגבשו המרצים שלה לעליבות של מי שהם. אני אף פעם לא מניחה שאוכל להיחלץ מדפוסים שאחרים לא יכלו להם, או שאני טובה יותר. אני בטוחה שארן ושות נכנסו עם רשף אידיאליזם לא פחות משלי או של בן דיין.

    והחכם לא נכנס לצרה שאחרים לא יצאו ממנה עד היום. האוניברסיטה העברית, ממה שזכור לי כמועסקת שם, היא מקום שטעון מפרק, או ועדה קרואה מבחוץ לניהול רפורמות, והסטודנטים צריכים היו לעשות מה שעושים בגילם בכל העולם, לשרוף את המועדון. אני זוכרת את צחי הנגבי, לפני שנהיה עבריין בלי או עם קלון, בהפגנות סוערות מאד ואחריו עדרי סוסים מזיעים של המשטרה. ואני זוכרת גם את הפגנות השמאל, אותו דבר. היו ימים.

    אבל אקח דוגמא יותר רלוונטית. כאשר למדתי לתואר שני בחו"ל, נתפס דיקן האוניברסיטה כאשר הוא מטריד מינית בטלפון איזה גננת. הוא נשפט איכשהו, וגם פוטר. אבל בחוזה העסקה שלו היה סעיף שמבטיח לו מיליון דולר פיצויי פיטורין גם אם מדובר באשמתו. התלמידים יצאו לרחובות, ושיתקו את הקמפוס, ועשו ברדק שהפחיד את האוניברסיטה ממש, ונמסר שהוא לא יקבל את הפיצוי הזה. אני לא באה בטענות לבן דיין, היא עשתה מספיק. אבל אם היא רואה אחרי כל הזמן הזה, איך פועלת "המכונה", יש שתי ברירות, למנף ולדרוש משרה שם או במקום אחר, ולמכור את נפשה לשטן בהנאה, או להבין שזו מדמנה שאפשר ללחוץ עליה רק באלימות נגדית, ואין לה כניראה את הגדודים האלה. ולא רק לה. אני הייתי הולכת משם, ואומרת ברוך שהצילנו בשלב זה. העולם גדול, ויש אוניברסיטאות שבהן גם אם יש שחיתות, הרי בסך הכל יש איזה שלושים אחוז שמתקבלים ומתקדמים עניינית. היא צעירה, ונאה כך ניראה בתמונות, קרית שמונה לא תברח לשום מקום, להגיש בקשות, ולעוף מכאן כל עוד אפשר. ובעוד חמש שנים שהיא תשלח לנו טוקבק עם תודה רבה על העצה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: