המאבק לחירות ולכבוד, מצרים

הביקור האחרון שלי בסיני


לפני שנתיים בערך כתבתי כאן פוסטון על ביקורי בסיני, אחרי שנים רבות שבהן לא נסעתי לשם. כרגיל, סיני מפשירה את הלב הקפוא, ומחזירה אהבות ישנות לחיים. השינוי העיקרי שראיתי היה המצרים, קודם היו בדואים.  המצרים הממו אותי, מדברים בלי סוף, פולשנים מאד למרחב הפרטי, ומאד מאד אינטליגנטים, משכילים, דוברי אנגלית, קוראים ויודעים מה קורה.  אחרי כמה ימים התיידדנו כבר קצת עם עובדי המלון, וכך שמעתי מהם כמה קשה לחיות בלי חירות. למשל, לצאת לחו"ל צריך אישור, ובדרך כלל מי שחפץ שקט נפשי לא מעז אפילו לבקש, כי זה כרוך בחקירות של משטרת הבטחון. על כל אזרח שלושה שוטרים, וכל מלצר הזהיר אותי שחברו הוא "מחבראת".  בעיניהם, מצבנו היה נפלא יחסית, והתקשיתי להסביר להם שההבדלים הם חיצוניים, כמו שאמרה לי פעם ערביה מירדן, אצלכם יש עטיפה של צלופן יפה על העריצות. נכון.

נזכרתי אז בחויה מכוננת, הייתי ילדה ממש קטנה כאשר אבי חזר ממלחמת 73, אחרי תקופה די ארוכה בה נעדר, הוא שרת בסיני, וחזר עמוס חוויות כמו ילד נרגש, וגם קצת "שלל מצרי" (בעיקר מחוגות תוצרת רוסיה, זה מה שאני זוכרת). אך הדבר שהרשים אותו ביותר היה מבנה הצבא המצרי, שבו קצינים בכירים הם כמו אדונים של החיילים הרגילים, כלומר, מדובר במשרתים של ממש, ובפערים כלכליים וחברתיים עצומים. לדעתו זה היה נורא ואיום, וגם גרם לתבוסתם. לעומתם, כך חשב אז, אצלנו יש "שוויון בצבא". כבר אז אבי היה שטוף מוח ועיוור למציאות סביבו, שהיתה כאמור מאד מצרית במהותה (בצבא בעיקר), אך עטופה בצלופן. בינתיים נשר הצלופן הסדוק והמהוה, והותיר טירות בעמיקם, ומבצרים באקירוב, והליכות דומות מאד לאלה של הקצין המצרי כלפי נתיניו, המצחצחים את נעליו, מביאים לו אוכל, וכורעים ברך משל היה פרעה והם עבדיו הנרצעים. בכירים מיחידות מובחרות בישראל הרשו לעצמם לאנוס נשים בלי סוף, בתמרונים שונים ומשונים או באלימות, לגזול נכסי ציבור ונכסי אנשים, לנצל ולהעסיק שפוטים וסנג'רים תוך שהם מנכסים את התוצאות והתפוקות לעצמם. זרע אדונים מן הסוג המצרי, כפי שאבי הסביר לי בזכרונותיו מהמלחמה.  רק לאחרונה נתקלתי שוב בדורסנות והאלימות של קבוצות "יוצאי משהו" המשתלטות על נכסי עמידר בגבעת עדה, מתוך יהירות וזדון, תאוות בצע ואלימות כלפי האזרחים "הקטנים" בדיוק באופן שבו הקצין המצרי מתייחס לטוראי מן הדלתא בנילוס.

כאילו היינו, אנחנו האזרחים הרגילים, אבק אדם.

נלך ברגל לאל קודס ונאכל אתכם

עוד שיחות היו לי גם עם המלצר החוזר בתשובה של המלון, בחור נחמד ורהוט, ומנומס מאד, שהצהיר שהוא "ראה את האמת" והחל להתקרב לדת. לדעתו ישראל עומדת על כנה רק בגלל הפצצה ההיא , אבל אנחנו לא מבינים שאם יחליטו שלוש מאות מיליון ערבים פשוט ללכת ברגל לישראל, הם יאכלו אותנו. מאז בכל פעם שנפגשנו הייתי מושיטה לו את הזרוע שלי, ואומרת "נו, יאללה, תן ביס", והוא היה צוחק. וכך סיימנו אנחנו לפחות את מלחמתו על המקומות הקדושים, אני מייד ויתרתי על ירושלים…זה היה עוד בזמן שעיקלו לי את החשבון על דו"ח חניה שהתיישן, אז יאללה  מי צריך, שיקחו המוסלמים אולי ישליטו שם יותר צדק.

סברי , המלצר החילוני שחלם לצאת למערב , גיחך על עמיתו האדוק, ואמר לי בצחוק, נו מה אפשר לעשות עם האנשים האלה ? הוא בטוח מוחבראת. אלה מסכנים, חיים בפנטזיה, אבל הם מפסידים בסוף, הכל, כמו בעירק. העיקר מתלהבים. עזבי, אמר, אני רוצה לחיות טוב, תעזרי לי לצאת מפה, לא איכפת לי אפילו לישראל.

בזזינסקי משנה חזית

ממה שהבנתי פה ושם מקריאה ברשת, החגיגה של העריצים הערבים נגמרה כאשר נבחר אובמה, ומכאן שגם התהליך מול ישראל ישתנה לאו דוקא בדרך שאנחנו רגילים לה (לחץ, לובי, פשרה, דחיה). ככל הנראה אין זה באינטרס האמריקאי יותר להחזיק בהסדרים הקודמים, הכוונה לתיחזוק שליט בובה המשרת את "המערב" ועושק את עמו חופשי ומחזיק אותו קצר. ההסדר הזה כניארה גם לא מקובל על בזזינסקי בכל הקשור לישראל, אם כי עריצנו לא מוכנים לוותר במהרה, וודאי שאינם רוצים לראות את כללי המשחק החדשים ששוללים מהם את כל הצלופן הנעים והמרשרש הזה. אין זה מחייב בדרך כלל עימות ישיר, אלא ייבוש ביצות התמיכה הסמויה במושחתים ובמעשים מגונים בחשיכה.  פרשנים אחרים רואים בזה שידור חוזר של "הפתעת אוקטובר" באיראן, תחת הנשיא קרטר, ומעין הוכחה לכך שאובמה הולך לדרדר את המצב במזרח התיכון, ולהוביל למהפכה מוסלמית קיצונית כמו באיראן.  את הפרשנות הזו ינדבו לכם בדרך אנשים שהיו שמחים לראות בישראל מהפכה כמו של האחים המוסלמים או חומייני (יהודים כמובן). לכן, דוקא מבחינתם זו צריכה להיות בשורה ותקווה, שימים יבואו, וחולשתו של אובמה תפיל  את משטר השמאל החילוני של משתפי הפעולה והבוגדים, גם בישראל, ותאפשר הקמת בית שלישי עם רבנים נושאי אקדחים וטליתות.

אז זה טוב או רע ? _ליהודים ? לערבים ? לבני האדם ? נחכה וניראה. לפחות יש תקווה.

משנתו של בזזינסקי, ערך כהונת אובמה, בניו יורק טיימס

It follows that the monumental task facing the new president is to regain U.S. global legitimacy by spearheading a collective effort for a more inclusive system of global management. Four strategically pregnant words define the essence of the needed response: unify, enlarge, engage and pacify.

וידיעה מחדשות החונטה

העכבר הפטריצי הראשון רוצה לברוח מהספינה הטובעת – סא"ל הרפז "רוצה להגר".

מה לא טוב בארץ ? וחוץ מזה, צריך לבדוק אם הוא יודע מה הוא יודע, כמו שעושים במקרה של הפלבאים.

————

שירות לציבור – מאחר שבשעות הראשונות לאירועי מצרים לא ניתן היה למצוא שום דיווח ישראלי סביר, גיליתי את אתר האינטרנט המצויין הזה שממלא את הפונקציה החשובה של עדכון ידיעות חוץ בזמן אמת, מומלץ ומצויין

תוספת נוספת – פוסט חשוב מאד בקשר לתקשורת אינטרנט, כאשר השלטון מנתק אתכם מהרשת – . העולם מתגייס לתת שירותי DIALUP חינם לתושבי מצרים.

ולינק לאל ג'זירה לייב פיד באנגלית, שיהיה

עדכון קל, תוספת של דף מתוך פמפלט של המפגינים,

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: