מחשבות אסורות; עת לכל חפץ

1 גזענות

השבוע הוזמנתי להרצאה מאד מעניינת על סיור בהודו, סביב הנושא של בתי ספר יסודיים. לא הייתי בהודו, ויש לי משיכה לנסוע המלווה גם בחשש ודחיה, אז בינתיים אני מסתפקת בסרטים והרצאות המספרים על ביקורים של אחרים. בסרט הזה למרבה המזל לא היו קבצנים בקרנות רחוב, אלא דוגמא לחיים צנועים אמנם אך משולבים אקולוגית בסביבה, ולא ניראים נואשים. כניראה שבאיזורים האלה רואים את הודו כמו שהיינו רוצים שתישאר, בתולית, תמימה, סביבתנית , חסכונית ומעוררת השראה. בין לבין נזכרתי שפעם היתה לי חברה בלוס אנגלס, ישראלית שהיתה מתרמילאיות הודו הראשונות, אחרי כן עזבה את ישראל והפכה לאמריקאית. היא לקחה אותי למסעדה הודית בלוס אנגלס, אסלית צמחונית משובחת, וסיפרה בשבח התרבות הוודית כפי שהיא זוכרת אותה. לאחר שקינחנו על ממתק סולת, נאנחה ואמרה "חבל שהערבים לא כמו ההודים. הם תמיד כל כך כועסים.".  זה העלה בי חיוך, כי אנחנו רגילים לשמוע ייחולים לשכנים שוויצריים למשל, אבל אף אחד עוד לא אמר "חבל שאנחנו לא מוקפים הודים", ואולי זו דוקא מחשבה מקורית ומעניינת. כאשר צפיתי בסרט השבוע, עם הילדים הצחקנים, שמשחקים בחול עם אבנים, ולא זורקים אותם על העוברים ושבים, נזכרתי באמירה הזו, ונזפתי בעצמי מייד, הרי בימים אלה אסור אפילו לחשוב מחשבות גזעניות.

2. התנגדות לא אלימה

הנושא הזה של הודים מול חגורות נפץ כבר טבוע בזכרון העולמי, עם גהנדי שהפך לדוגמא שאנחנו מציבים מול….הפלשתינים כמובן (אף אחד לא מסתכל בראי בדרך כלל). באמת מאד נוח לעמוד מול אויב ואף שכן סתם, או מתחרה או ידיד, שהוא "מתנגד לא אלים" לכל היותר, ובשאר הזמן מחייך ומסתפק במועט. למעשה הרבה אנשים יחבבו אותך במיוחד אם פשוט תהיה מלאך נטול גוף וצרכים ותנפנפי בכנפיים זהובות , להביא להם מתנות בחג. הודית שהכרתי בסן פרנסיסקו שנאה את הכניעות של בני עמה, וגם את נהיית המערב אחרי ה"נירוונה" והיוגה, שבעיניה סיממו את המעמדות הנמוכים שנגזלו על ידי נסיכים ואצילים. אבל באמת השאלה היא אם יש לך את הרובה מאחורי ,ההתנגדות הלא אלימה, או שאין לך. אף אחד לא דורש מאימפריות לנקוט באי אלימות, את זה מפנים לחלש, ובאמת גם זה מתוך תבונה בלבד,  לא ראוי לחלש להיכנס לעימות אלים שבו יפסיד ממילא גם את חייו וגם את המטרה. החזק ממילא לא צריך לתקוף, כך שעצה זו טובה בכלל.

וכך נותרתי עם ההרהורים בעד ונגד האלימות, בעד ונגד התמימות והכניעות, ועם השאלה מה היה קורה לו ישראל היתה מוקפת הודים…

3. נקמה קרה ולא כל כך עריבה או פיגועי התאבדות (לעומת מורשת גהנדי)

לאחר שצפיתי בסרט "הלוחם של הדרך", פשפשתי קצת יותר לעומק המניעים שלי בשנים האחרונות ובושתי לגלות שכמו הנינג'ה הסיני הזה לא כבשתי את יצרי ובמקום לפרוש מדרך הלוחמה, או לנקוט התנגדות בלתי אלימה (כמוצע להודים), השחתתי די הרבה זמן לנהל קרב, בודד לגמרי, נגד המוסד, לא סתם, אלא נגד יחידת הרצח המהוללת שלו .

בסיפוק כלשהו רשמתי לי ניצחון שרק אני מודעת לו, ואולי מישהו גם בצד השני, כאשר המהלך שהתחלתי לפני עשור בערך הושלם בפיאסקו אדיר ובינלאומי של אותה יחידה סדיסטית.

לא איכפת לי איך יפרשו את האירועים אחרים, ולא איכפת לי אם מדובר בפנטזיה בסגנון "הבלש המזמר" ביני לביני", הרגתי את הבריון וגם את הקורבן הפנימי שלי, ואני יכולה להמשיך הלאה. האם זה מומלץ ? אולי לא…אבל אולי אני לא הודית ובגלל זה נולדתי בפלשתינה-א"י, הארץ שבה נקמה היא חוק.

אפרופו קורבנות, קראתי מסמך קורע לב (זהירות למי שכואב לו), של בחור צעיר, מבריק, שהתאבד בימים אלה, באוניברסיטה היוקרתית שבה למד תכנות מחשבים. מכתבו מנוסח כל כך יפה, שהוא הפך ללהיט באינטרנט, אם אפשר לקרוא לזה כך. מסתבר שהבחור נאנס ועבר התעללות מינית קשה במשפחתו, (הנכבדת מאד), ומתאר בכשרון רב, ובצורה די דומה לז'אן אמרי לדעתי (במעבר לאשמה וכפרה), את מה שעושה התעללות לנפש, ואיך אינה מותירה ברירה אלא התאבדות כמוצא מההטבעה של חוסר אונים מוחלט. זכורה התשובה המלומדת והיפה של פרימו לוי, בעד החיים, אך כולנו יודעים שגם הוא בסוף קפץ אל מותו באופן יזום, כך שהדברים אינם פשוטים.

בעיני זה דומה למלחמת נקמה שיוצא אזרח נגד המוסד למשל, מסע נקמה שסופו אבדן חיים ידוע מראש, אך הוא מוחק את חוסר האונים המקורי, ומחזיר כבוד אדם סגולי, וזה אולי מניע הישרדותי חזק וגבוה יותר מאשר יצר הקיום הפיזי. לדעתי ישנה דרך שלישית והיא שוחרת חיים, וזה באמת לנהל את מסעות ההרג בדמיון, ולהיוולד מחדש לתוך פרספקטיבה שונה מזו שכופה המתעלל. כפי שכתב אמרי בחיבורו, הסדיסט, בין אם זה האנס הפדופיל, חוקר הגסטפו או איש יחידת קיסריה, מבקש במעשהו להשמיד את העולם שהוא שונא במלוא עוזו, זוהי מהות הסדיזם, ולא חשוב מה התירוצים של המבצע. מכאן שכנגד זה אפשר להעמיד רק בחירה חד משמעית באהבת החיים. ולכן, נקמה במקרה זה הכרוכה באבדן חיים היא תשובה חלקית (אם כי במצב שבו אין אפשרות לבצע את זה סימבולית, זה אולי פתרון הכרחי כפי שכתב אמרי). בסופו של דבר, גם אם אני רושמת לי ניצחון לא יאומן, הרי אבדן החיים (שלי במקרה זה, הזמן והאפשרויות לגדל פוטנציאלים נוספים) לא היה שווה את זה, וכניראה שזה שיעור שלמדתי בדרך של אידיוטים (דרך הרגליים).

חבל באמת שאין לאדם שכנים הודים כאשר הוא צריך אותם…

4. גברים מתוסכלים ומשעממים

לאחרונה עשיתי כמה ניסיונות לחזור לשוק "התעסוקה" הישראלי, המשול יותר לגו'נגל. כבר בהתחלה היו סימנים מדאיגים. שיחות העבודה המקדימות נוהלו עם חבורה של "מנהלים", תמיד זה מנהלים, כולם גברים בגיל העמידה שהימים הטובים מאחוריהם (מבחינתם זה השירות הצבאי בטח או שני ביקורים בבתי זונות בהולנד). במקום לדבר עסקים פצחו החביירים בבדיחות על השאלה הנצחית על בחורות סקסיות, חולצות צמודות, "זקנות אני נותן לך", וכיוצא בזה, מפגנים ברמה של קופים, שנועדו בדרך כלל לבסס שליטה בחדר ולהוריד את מחיר התשלום שאגבה. כאשר מחיתי על כך, נמסר לי ש"אין לך חוש הומור".  כך המשיכו העניינים להדרדר, באימיילים שאמורים להיות עניינים קיבלתי תשובות כמו "כמובן שהתמורה שאני רוצה זה מעשים מיניים ביזאריים" וכולי וכולי, חוש ההומור שלי נמתח עד קצהו כאשר כך התנהלו כל שאר הענינים,  ולא הצלחתי בשום פנים ואופן לבסס תקשורת עניינית מקצועית, כמובן שכתוצאה מכך גם לא היה שום ערך מקצועי לעבודה שלי, והם סרבו לקבל מרות במקום שהיתה דרושה מקצועית. לבסוף החלטתי שדי לי בזה, ופרשתי, לא לפני מאבק מכוער על התשלום שהיה מגיע, ושגם לגביו כניראה נדרשתי "לחוש הומור" במקום כסף.

ניסיתי באמת להתאים עצמי, כיון שזו האוירה המקצועית בישראל באופן כללי (יש איים יותר טובים, אבל לא הרבה), עד שחוש בריא של התנגדות לא אלימה אך תאוות חיים הזכיר לי שאין סיבה להתאים עצמך למשהו ירוד כל כך. לאחר שהכל הסתיים אמרתי גם בצורה ברורה ותקיפה, שפשוט אין לי חשק לעבוד עם גברים מתוסכלים. לא מדובר באנשים רעים אבל כולם מסרבים לגדול. את אקורד הסיום ליוו פרשת אינס ופרשת קצב, שנתנו לי רוח גבית. המסקנות שצריכה ישראלית להסיק אינן איך לתבוע את המתוסכלים אלא איך לא להיכנס למגע בכלל עם מושב ליצים, ויהי מה. ככל הניראה אם נכנסת למושב ליצים, יש משהו בתוכך שפתוח לתדר הירוד הזה, או תאוות כוח ונקמה להשתלט על הכוח הזה ולהסב לצידך. מובן, במלחמה כמו במלחמה, אין מנצחים וגבורה היא רק כיבוש היצר.
5. סוף הדף היומי

וכך כאשר אני מהרהרת מחשבות אסורות, אני מבינה למה העולם זקוק להודים מצד אחד, ולערבים כועסים מצד שני. בחיים צריך להשתמש לפעמים בשיטות גהנדי , בעיקר כאשר אפשר להחלץ ממגע אלים באמצעות התנתקות. אך כאשר נכנסת כבר לצרה (כיבוש שטחים, עבודה אצל קצב, זוגיות עם חולה רוח מצוי), אין לנסות ולהבין או להתאים עצמך, או ל"שמור על חוש הומור", במקרה זה יש להשתמש בשיטה הערבית הכועסת, כדי להרחיק את האנשים שכבר הכנסת לקודש לקודשים ואשר לא היו צריכים להיות משם מלכתחילה. כמובן, מאסטרים אמיתיים לא צריכים אפילו את חגורת הנפץ, הם עושים את השינוי בתוכם, והעשב השוטה כבר מתייבש מעצמו נעלם.

ובסוף מביאים את השוויצרי כדי לנסח את הסכם הפיצויים.

וכך, עדיף שכנים מכל הסוגים, ערבים, הודים וגם שווצרים, עת לכל חפץ.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: