איזה מין לוחם

לוחם של הדרך, סרט 2010

(מלא ספוילרים)

את הכותרת נתתי  לזכר תרגומי הכותרות של סרטים בישראל, נושא שראוh לדוקטורט לדעתי בתחום התרבות והביקורת. הדמיון המצומצם של משווקי הסרטים נוהג לחזור על עצמו ולהשתמש במשחקי מילים מביכים שדווקא אווילותם היא שורש גדלותם.

כך היו לנו סדרת סרטי  "איזה מין עוזרת" וכולי, כאשר ה"מין"הוא בכפל משמעות כמובן. ועוד פנינים שחובבי נוסטלגיה קולנועית מתרפקים עליהם. מכל מקום, הסרט בו צפיתי השבוע מפיק מרגלית מאותו סוג חביב. THE WARRIOR"S WAY , אמור היה להיתרגם לדרך הלוחם, אבל רצה משווק הסרטים להביא לנו שי לשנה החדשה, ולרמוז שהסרט לא רק עוסק בדרכו של הלוחם אלא גם בלוחם היוצא לדרכים. אך יתכן שהמתרגם הקולנועי הסגיר גם את ההטיות התרבותיות של עארסלנד, כיון שהלוחם בדרך, הוא גם הלוחמת, שאינה מטיילת בדרכים. הכותרת מבקשת להציג את הסרט באופן שימשוך את קהל "ברוס לי איש הזעם", וזה בעצמו דוגמא למה שהסרט מבקש להראות, בביקורתיות -על הערצת תרבות ההרג לשמו.

סרטי הסברה אמריקאים

רק לעת זיקנה הבנתי שתעשיית הסרטים האמריקאית מנהלת דיאלוג עם הפוליטיקה המיידית ועם אתגרי המלחמה של האימפריה על מעמדה בעולם. חבל שלא הסבירו פעם,  הייתי מתלהבת פחות, אם כי יש יופי בתמימות והכניסה המוחלטת לעולם הלחשים של הקולנוע, ללא כל הגנה על הלא -מודע. כמובן, כמו כל התמסרות והתמכרות, יש לזה מחיר, ובדרך כלל גבוה מאד.

קולנוע הוא אמצעי השאה אדיר, בנוסף להיותו מדיום אמנותי מרתק ושובה לב. מאחר שעולם דימויים ויזואליים המוקרן הישר לגזע המוח בלי צנזורה וסלקציה , המסרים נשלטים במקומות המשלבים רגש וחשיבה, ויש להם עוצמה רבה יותר מאשר כל מדיום אחר דרכו רוצים להעביר "מסר". במידת מה זו טקטיקה שפלה ונכלולית אבל לגיטימית, שכן היא דורשת באמת תחכום והתעלות, כמו שיר טוב, כמו יצירה תנ"כית, ועל כך מגיע לה הנצחון על הלבבות וההתנחלות בתודעה של התרבות המצליחה להפיק את התוצר המשובח ביותר. זו לפחות תחרות או מלחמה הוגנת, של "הטוב בינינו ינצח".

ארצות הברית מתעסקת כבר זמן עם "האיום הצהוב", עם סין בעיקר, הענק המנומנם שנכנס לשוק הכלכלי ולפוליטיקה הגלובלית. ראשית ניצבת התרבות הסינית זרה וסתומה לעין המערבית, ואותה מבקשים עכשיו גם להכיר, וגם "לכבוש", בשלב ראשון לכבוש אותה מבחינת היכולת להבין ולהתבונן בה, ולא ההיפך. מי שהוא בעל היכולת לפרש את האחר, הוא אשר יקבע את הכללים והמשמעות של המציאות.

כך, בנוסף לגל הדי גדול של לומדי סינית באקדמיה, אנחנו נחשפים לתרגומים של ספר התמורות הסיני בתפוצה פופולארית למיליוני קוראים, וכמובן לאמנויות הלחימה הסיניות שכבשו את העולם ועיקר את הדמיון של הנוער הנוהר לחוגי טאי צי, צי קונג, ומה לא. תחום אחר שדרכו נפגשות התרבויות הוא הרפואה הסינית, מי היום לא משתמש במונח צ'י, ומכיר את האלמנטים (כולל בסדרות הילדים הרבות), עיקרי תורות הלחימה וההשקפה הסינית. הסרט הזה, אם כן, נכנס לאותה קטיגוריה של "מפגשים עם האויב לעתיד", ומזכיר את גל הסרטים על יפאן המסורתית, בתקופה שהיא היתה על הכוונת.

האמריקאים, והמערב בכלל, אחוזים התפעלות והשתאות לנוכח מסדרי הלוחמים הסינים, השליטה המופלאה בגוף, היחס לטבע , הפילוסופיה בכלל ששונה מאד מהמערב ככל שמשהו יכול להיות שונה. הוליזם במקום דיפרנציאליות, מניעה במקום התקפה, ריחוק במקום כיבוש וניכוס, כבוד לחיים לצד אכזריות קרה ובלתי אישית או אמוציונאלית. וכיוצב.

בסרט- הגיבור הסיני, האולטימטיבי, איש החרבות הטוב ביותר בסין ובעולם כולו, מעין "סופר מן" ללא כוחות על למעט אימונים וכוח רצון, מגיע למערב הפרוע, כור ההיתוך של אתוס הלוחמה האמריקאית. הסיבה לכך היא שפרחו בו ניצנים "אמריקאים" כבר בסין, שם הוא מחליט למרוד במסורת ובמסטר שלו, שהוא גם הבוס שלו וראש החמולה, ומסרב לטבוח תינוקת פעוטה, כפי שהיה עליו לעשות כדי להשמיד לחלוטין את האויב שנגדו נלחמים (חמולה אחרת).

הניצן האמריקאי הוא, בקוים גסים, אינדיווידואליות וסנטימנטליות. כך הוא נוחת במערב הפרוע, חמוש בחרב"החליל העצוב" שלו (כינוי זה ניתן לה בגלל צליל המוות שנופח מגרונו השחוט של קורבנו, כמו חליל עצוב), ונוחת באיזו עיירת רפאים הרוסה למחצה בשם הסמלי לוד (סמלי לנו, כישראלים, שגם לוד שלנו ניראית כך). כמו בלוד שליד רמלה, גם לוד הזו סובלת מפלישות עונתיות של כנופיית פרע בעלת סמלי שלטון, המבקשת להרוס את המקום, וגם לאנוס כמה בחורות. הסיני נרתם לחיי הפליטים הללו, מקים מכבסה (כדרכם של המהגרים הסינים) ורוקם קשרי אהבה עם אשה שאיבדה את כל משפחתה ותינוקה בפלישה של הבריון האכזר המקומי. וכך, כמו בסרט אמריקאי, העניינים מתחלקים ל- טובים (המתיישבים שהם מן מקבץ של דמויות מסרטי פליני, מפלצות, ליצנים, שיכורים ), הרעים – הבריון שקשור כמובן לצבא ולמשטרה איכשהו, וה"אחד", איזה שהוא גיבור שמציל את הנערה. בסצינת השיא, שבה תוקפים הבריונים האמריקאים את המתיישבים, מגיעים גם הסינים, חבורת נינג'ות מעופפים כאלה, וכולם נלחמים בכולם, הסוף די טוב, הנערה מתנקמת באנס הרוצח והורגת אותו בדו קרב מרשים (ספוילר די צפוי). הסיני גיבור העל מנצח את הנינג'ות ומתעמת בהצלחה עם המסטר שלו. כאשר הוא נלחם בו, מגיעים הזכרונות שמסבירים לנו, הצופים המערביים, את "מלחמת הציוויליזציות". המסטר משנן לילד הקטן "אתה רוצח. המלחמה נמצאת בלב. עליך להרוג כל מה שאתה אוהב כדי להיות מתנקש טוב", וכחלק מהאימון הוא דורש מהילד הקטן לשחוט את כלבו החמוד. אך כאמור, הגיבור המגלה את האמריקאיות שלו, מתנגד לזה, ובמקום להרוג את התינוקת או את הילד (או את הרגש הפנימי) הוא הורג את המסטר.

הסרט מקסים. הצילום משובח וקשה לתאר אותו בלי לצפות, הכל באמת מושלם ושווה צפיה ואפילו שתיים. המסר ?  יש פה כבר שדרוג מההסברה הרגילה לפיה הם רעים והאמריקאים טובים. הבריון האמריקאי הוא דמות ארכיטיפית די מוצלחת לדמון, לשד, המערבי. הוא תאב בצע, אכזרי לחלוטין, וכוחו נובע איכשהו מהשלטון המרכזי (מאפיונר מושחת ואלים, יכול היה להתאים לכל אחד מחברי הממשלה שלנו וגנרליה). אין זו הפעם הראשונה בסרטים המאוחרים שאת הדמון המערבי מכריעה אישה, אולי אפילו הקורבן שלו הישיר (מוטיב דומה ושונה כמובן בנערה עם קעקוע דרקון), בעבר היה זה תפקידו של קלינט איסטווד או שוורצנגר לייצג את הנערה הפגועה ולבוא חשבון עם הדמון. עכשיו, בעידננו, הקורבנות פועלים בעצמם, האשה, השחור (גם פה יש ייצוג חיובי לשחורים, הגמד טוב הלב שבעצם מנהל את העיירה של הנידחים) הם הלוחמים לא פחות מ"הלוחם" הרשמי מסין. אך מול הדמון הסיני צריך לעמוד הגבר שנכנס להיררכיה שהיא כולה גברית, אך הוא מציל את הנשי, בכך שהוא מסרב להרוג את הנסיכה ממשפחת האויב, ומביא אותה לאמריקה, ולחוף מבטחים.  ואכן, המערב עדיין עומד במקום אחר בתחום שוויון המינים, מול כל "הציוויליזציות" של העולם הישן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: