ממשקים חדשים וזכרונות ישנים

ממשקים חדשים

קודם כל אני מתנצלת על פוסט סרק שהוצב אתמול, לגמרי בטעות. קודם כל לחצתי על פירסום במקום שמור טיוטא. אחרי כן, בלי לדעת שהפוסט פורסם החלטתי למחוק את הטיוטא כי כתבתי אחרת. רק אחרי כמה שעות ראיתי שעלה פוסט ריק. העניין נובע ממאותגרות טכנית חסרת תקנה, בלווית ממשק חדש שהוא לא סלחני לטעויות כאלה (בניגוד לקודם שהעלים גם את ההפניה). אשתדל לשים יותר לב, ואני מתנצלת.

זכרונות ישנים

הפוסט עסק בזכרונות די ישנים שלי מתקופה שבה גרתי בלוס אנגלס ממש בתוך השכונה של הפזורה האיראנית-יהודית, וחלק מהם היו לקוחות שלי בתחום התרגום המשפטי והאישורים הנוטריונים. הסיבה שנזכרתי בתקופה הזו, כפולה ומכופלת. אזכיר רק בקצרה. ראשית, ההייפ הבלוגוספרי סביב הגנרל האיראני עסכרי, מעלה באוב כמה מראשי הקהילה האיראנית-יהודית בעלי השמות המוזרים שחלקם מוכרים לי מאז. אך מעבר לכך, היה פוסט יפה ב"ארץ האמורי" (האתר שאני מכנה ביני לביני אתר קבוצת התמיכה לסייענים המודעים לעצמם, שזה כולנו), שעוסק בידיעת שפות (במקרה ההוא ערבית) והקשר התרבותי בין תרגום לבין הקולוניאליזם הישראלי בשטחים (ידיעת ערבית צבאית לעומת ידיעת ערבית ידידותית). מישהו הגיב שם ושאל אם גם הכותבת היא במניין ה"מתרגמים ובוכים", הכוונה לאלה שנאלצים בסופו של דבר איכשהו לתרגם עבור כוחות הכיבוש, או לפחות לעצום עין לגבי האפשרות שכישורי השלום שלהם מגוייסים לטובת שולי המלחמה. נו, רק לתרגם, זה לא כמו להוריד טון על בית משפחה בעזה.

לנוכח מה שאנחנו יודעים היום על האופן שבו הממסד הצבאי הישראלי "משיג" דרכונים וזהויות בארצות ידידותיות, חשבתי שחלק מן התרגומים שעשיתי יתכן שזה היה השימוש שלהם. מדובר היה במסמכי בי דין רבני (כתובות, גיטין וכיוצב) שהוגשו למשרדי ההגירה, ונידמה לי שכמה דברים ניראו לי גם אז מוזרים, ואולי היו אלה כתובות שהודפסו ממש בשכונה שם, על ידי מומחים לדבר, או שאולי – וזה הגיוני יותר -נשלפו מעזבונו של איזה פרסי שמת מזמן ולא ירגיש בחסרונם.


יוסי שריד מסביר איך הוא ואהוד ברק עבדו על כולם

הנקודה שחשבתי עליה היתה, עד כמה קשה יהיה להסביר אי פעם לעולם, וגם לציבור בישראל, את עומק הנכלוליות של הממסד הישראלי. צחקתי כאשר האמריקאים הודיעו לפתע שאהוד ברק נוכל המוכר לוקשים, והנה מיהר יוסי שריד, להצטרף למקהלה. מילא שברק ושריד עבדו על האמריקאים כאילו הם "עוסקים בעשיית שלום" (חה חה חה), אבל למרבה הצער הם הצליחו פה ושם לעבוד גם על כמה ישראלים, ולא הגרועים שבהם, ובעיקר להוציא מהם עבודה בזיל הזול, כמו שקל להוציא מאנשים השמחים לתת כתף למטרה חשובה ומשותפת, ולצחוק כל הדרך אל הבנק. אני תוהה אם מישהו יצליח פעם בסרט או בספר להסביר את היומיום של הנוכלות וההפוך על הפוך במדינת ישראל. עולה על כל דמיון זה כבר קלישאה.

עכשיו, כאשר מזמיני הלוקש (וושינגטון) הפסיקו את הפרוייקט, נותר רק לבחון מי לקח את הקופה, ואיך להוציא ממנו את הרכוש של "המנודבים". כל הפרשה מזכירה קצת את משה קצב, אשר בסופו של יום תלה את עצמו מאחר שסירב לשלם מעט ממה שהיה עליו לשלם לאותה א, ואחרות, שאת חייהן הרס. ניראה שבמובן זה היה משה קצב הסמל הלאומי המתאים וההולם של ישראל. קומבינה והונאה, והקפדה גם בנסיבות הכי קשות, לעשוק עד הסוף את מי שאפשר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: