הצד החינוכי בזמן המבול

חינוך בעידן הפשע

השבוע חשבתי כמה שונה הסביבה החינוכית שבה אני גדלתי לעומת זו שבה גדל בני. בכל הקשור לסמכותניות, לתחושת הבטחון הקולקטיבי. תהיתי איך זה לגדול כאשר כל שנה מסירים מקירות המוסד החינוכי עוד תמונה רשמית, קודם אולמרט (גן חובה), עכשיו הנשיא קצב (בית ספר יסודי), ויש עוד שורה ארוכה של "מנהיגים" הממתינים בתור עד שיגיע לתיכון. ככלל, מה ששומעים הילדים היום בבית שונה מאד מהתמליל שאנחנו שמענו בסביבת "המבוגרים". חשד, שינאה, חוסר אונים, כל אלה הרגשות המככבים בבתי ישראל, ביחס לצמרת ההנהגה ובכלל למוסדות שליטה וסמכות, ובעיקר קללות נמרצות לכל עבר. גם ברמה הקטנה יותר התמליל שונה מאד. ברוב שיחות הסלון שאני מכירה, בקשר למוסדות החינוך, הילדים שומעים את ההורים מקללים, מבקרים, ומתעמתים עם ההנהלה והסגל, אם זה בנושא פיננסי ואם בנושאים תוכניים, אבל בעיקר בנושאים טכניים ו"פוליטיים" (בקטן, כלומר, למה ההוא קיבל והבת של ההוא עשתה ושלי לא מקבל. ברכבת האזנתי לשיחה לידי, אשה מטופחת אומרת לחברתה, לאחר שסיפרה לה כמה המורה לא מבינה את הבן הקטן, "צריך לדחוף לה את הראש לאסלה", והמשיכה לרקוח עם חברתה כיצד יסבירו למורה שהילד זקוק ליותר מזה.). שיחות הסלון נשמעות כמו חדר מלחמה של ארגון פשע באגף האחורי של הקזינו השכונתי, כולם מטכסים אסטרטגיות, נגד ההוא ונגד האלה, בין בהתכוננות ובין במתקפה.  הילד המאזין מפנים ש"אין על מי לסמוך" כולל לא על אבינו שבשמיים, במובן ההלכתי מסורתי,שכן גם ,הדתיים" הם נושא לשיחות מלחמה ברוב הבתים החילונים. לא במובן שאנחנו גדלנו עליו (איבה אידיאולגיות) אלא בבחינת מאבק על תקציבים וחלקי עוגה, וזה בלבד. למי יש כוח להתעמת על ערכים ופילוסופיה כאשר מדובר בקרבות על המועצה המקומית או תקציבי חינוך מקומיים. הכוחניות נוכחת בכל הקשר, משפחתי וחברתי, המגע הפך חשוף וגס.

אם אני יכולה לאפיין את התקופה שלי בילדותי, הרי זה בדיוק הפוך.  המורה והמנהל תמיד צדקו, גם כאשר הטרידו מינית ילדות. (אסור להגיד). הרופא תמיד צודק. ראש הממשלה והגנרלים "יודעים מה שהם אומרים ועושים". הכי חשוב היה לדבר יפה ולהראות הגון, מיןסוג של צביעות מאורגנת.  השינאה היתה מסודרת יותר, "המחנה שלנו" טוב, ו"המחנה השני" כולו רע מאד. (תלוי בשיוך המפלגתי). לפחות היה סדר לכאורה, אם כי סדר רע, משום שעיקר האנרגיה נותבה לטיוח הפגמים "במחנה שלנו" יהא אשר יהא.

המלאכה הרוחנית של הדור שלי, לדעתי לפחות, היתה לשבור אחת לאחת את תמונות הכזב של הסמכות שבה התבקשנו לתת אמון עיוור, גם כאשר בעליל הזיקה לנו. הדור הבא ? ניראה לי שמשימתו תהיה ליצור אמון, וליצור עולם שראוי לאמון, או לשרוד בכנופיות ולחכות לזמנים טובים יותר, לאחר המבול.   זה דור בלתי תמים בעליל, שיצטרך להמציא וליצור בעצמו מחדש את הערכים של חיים בקולקטיב, מאחר שלא נותר לו דבר לאחוז בו, ואילו חיים בלא ציוויליזציה הם מאיימים ובלתי רצויים. מבלי שאני רוצה, עולה בדמיוני התמונה של העולם ברומן "הדרך", ואני מקווה שהדרך של הדור הבא אל "האנשים הטובים שנושאים את הלפיד בליבם"  לא תהיה כל כך קשה.

תפקיד האשה

אין ספק שחלק מן הדראמה המתחוללת בישראל עתה קשורה עד מאד לשבר שאירע בצד הנשי, המזין, המטפח, של הקולקטיב הפוליטי, באופן כללי (הקולקטיב השליט). משפט קצב סגר את השנה באקורד של "צריך עיון", והזכיר לי משום מה רק את הכותרת של גרוסמן "אשה בורחת מבשורה". לא קראתי את הספר, אבל הכותרת בהחלט תופסת הלך רוח, אשה שיודעת מה לעשות אך אין לה כוח וחשק, בא לה עוד להיות מה שהיו לפניה, חלשה שוטה וקלת דעת.

ראינו בפרשה זו חולשה שהיתה לרועץ, חולשה של יסוד ההגנה הנשית והתוצאות של שיתוף פעולה של הנשי עם שחיתות ואלימות גברית, שהיתה נשכרת לו שמו לה רסן הרבה לפני הפיאסקו. קצב, יותר מהכל, הוא קורבן של היעדר תיקוף ושיקוף במועד. הוא ניצפה תמיד מוקף, גם עכשיו, ביסמנים בעלי מבע של פרימטים , שנשכח מהם עקרון המציאות. כתבתי פה לפני כמה שנים פוסט לא סימפטי על גילה קצב, ואני חוזרת אליה, שכן הרבה נעוץ בהתנערות מחולשה מפתה, ומכניעה לחנופה כמו של יעל ישראל פה ב"רשימות"  –  מעין אמפתיה, וטיפוח הקורבנות, שאינה אלא מלכודת אש. הפרימט המנותק מהמציאות, שמנסה לכפות את המחלה שלו על המציאות בכוח הזרוע והכיפה, זקוק לאשה מפוכחת וחזקה שאינה משתפת פעולה עם המחלה. החולשה במקרה זה מובילה לקורבנות רבים ואחרים (נשים אחרות שאין להן המעמד והיכולת להעמיד מראה מול האיש שעזב את המציאות), ובסוף נמצאת אחת חזקה מספיק, במקרה זה א מבית הנשיא, ששמה לזה קץ. אין מה לעשות, בעידן שלנו לא יבוא נתן הנביא ולא אליהו, ולא אף גבר שיעשה את העבודה.

למרבה הצער הדפוס הזה של מעילה באמון על יסוד חולשה הוא שגבה הרבה קורבנות מיותרים בעשור האחרון, שיתו הפעולה והשחיתות למעשה של נשים שניזונות מהשחיתות, ומשתיקות אחרות. ראינו את זה בכל מקום, ובעיקר במערכת המשפט, שבה יש נוכחות לנשים, אבל הצמרת שלהן, איך להגיד, הרוויחה יפה מהשחיתות עד שגם היא תקבל ניעור. ראינו נשים שניכסו לעצמן "כוח נשי" לא לטובת העניין אלא בדרך של גניבת אנרגיה וניכוס ססמאות ריקות, כדי להיבנות על מצוקה של נשים אחרות שהן משליכות לפח הזבל, בתמורה לטובות הנאה מהפריץ.

פרשת אורלי אינס צריכה היתה לאותת לאותן נשים "למעלה", שגורלנו, הקטנות, נתון בידיהן, שהמחלה תגיע גם אליהן, אף אחד לא מחוסן, ואת עצירת ההשתוללות צריך לעשות הרבה לפני שזה מגיע לאסון וקריסה של האינסטיטוציה כולה. כל הנשים שבנו על כך שישימו מסביבן "שקופות" שיספגו את הרעל, אלה שראו וידעו למי העריץ והפריץ מזיק בסתר, ונתנו לו יד, כדי שיתמוך בהעצמתן, יגלו שההגנה הזו נגמרה, והרעל חוזר אליהן. מי שהאכילה טרולים בחנופה לאגו שלהם, תקבל את התוצאות בבית שלה. זהו דפוס ארכיטיפי של האם שמעלימה עין מההתעללות שמבצע בעלה בילדות, כדי להישאר בסביבה כלכלית נוחה.

קצב מזכיר לי בהחלט את הדפוס של סדאם חוסיין כזה, אנשים שמתחילים להאמין לפנטזיות של עצמם, כי לא נותרו סביבם אנשים שיגידו להם את האמת, בעיקר לא נשים. ואז הם עולים לגרדום בצורה לא נעימה, ואצלנו זה קורה באופן סמלי בינתיים, טופז, קצב, ואייקונים שניפחו את עצמם עד בלי סוף. תמיד אפשר להחליף אשה, אם רוצים לשמוע רק מה שנעים לאוזן. לא חסר תחלופה של שפחות. כמו בהרמון.

נקווה שהריטואל הזה, של הוצאתו להורג הסמלית של העריץ הטיפש, תייתר את הצורך בהוצאה להורג סדרתית יותר של ,הלך הרוח הזה, השורה בארץ.

תפקידה של האשה הישראלית בשלב זה אינו פחות מאשר "משימה בלתי אפשרית", ראשית לעמוד מול הדמות הנשית הרקובה והבוגדנית, אשר מעלה בתפקידה, והפקירה את מלאכתה כדי להיבנות על גב המחלה. שנית לעמוד גם מול החולה הגברי, בלי למצמץ. זוהי יצירה מחדש של יש מאין, כיון שאין לנו מודל ואין הכנה או גידול ותמיכה בכיוון מהזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • dshalit  On 02/01/2011 at 19:22

    הטרור האידאולוגי המפלגתי של פעם הוא כאין וכאפס לעומת זה התאגידי, המותגי, שמחלחל דרך כל החורים במסך וברשת. הניתוח שלך את קצב והאחרים/ות מצוין. יש לי תחושה שהחברים מהתקשורת יעמידו כתב-צלם קבוע מול ביתו, חזרה לימי בגין, וילעיטו אותנו בו דועך-חותך ורידים-יוצא בפיג'מה, וכיו"ב. יהיה מכוער לפני שיהיה טוב יותר

  • irity  On 02/01/2011 at 20:16

    הטרור האידאולוגי המפלגתי של פעם הוא כאין וכאפס לעומת זה התאגידי, המותגי, שמחלחל דרך כל החורים במסך וברשת

    מסכימה לצערי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: