ארכיון חודשי: דצמבר 2010

כשאתר העוקץ מצנזר טוקבקים….

 

 

שאלה של סגנון, דרג וזרג

אתמול סבלתי מאחד מאותם ימי תסכול, כאשר המכונית מראה שיא מתחממת, והמוסך מתעקש שאין שום בעיה, ובאמת אצלו בבדיקה, המכונית "התנהגה יפה", ממש כמו במקרים המוכרים שבאים לרופא, ואז נעלמים הסימפטומים רק כדי להופיע למחרת שוב.

בימים כאלה, וגם באחרים, רמת העוקצנות הלא בונה שלי עולה כמו מפלס החום במד המכונית קרוב לשטח האדום, ואין כמו טוקבקים לשחרר לחצים. כך יצא שהתעקצתתי קצת יותר מידי בטוקבק ב"העוקץ" ועוד מול האייקון של האתר, דני גוטווין, בדרך כלל כותב מוכשר שאני נוטה להסכים עם ניתוחיו.

הפעם כצפוי שיחרר גוטווין קיטור לא מעמיק במיוחד על השריפה בכרמל וההפרטה, וכולי וכולי. הכל נכון, אבל באמת, מה זה עוזר, וכך חשתי לאחרונה בקריאה שכבר לא מעניינת אותי של הקיטורים הרגילים, וטכס ההסכמה הצדקני שלא לוקח לשום מקום. הצעתי שבמקום זה, יעבור גוטווין לשיטת ויקיליקס ויביא קצת "חיטוט מהפחים", מידע שיש בו פוטנציאל שינוי, יותר מאשר ניתוחים שיטתיים בימים אלה.

הטוקבק לא פורסם, ביחד עם טוקבק אחר באותו אתר, שנגע לפרשת אינס וההטרדות בצמרת. גם שם נימאס קצת מהמקהלה.

סברתי שאמנם אפשר היה לכתוב את הדברים "מנומס יותר" , אך מה הטעם לצנזר דיון שמתקיים במילא בשוליים הלא משפיעים, שממשיכים לא להשפיע אך לכעוס. למעשה הרגשתי שפסיכולוגית, הפוסטים של הקיטורים על ההפרטה כאילו מעבירים אל הקורא את התסכול, ומצפים שהוא יכיל את התסכול, מבלי להציע נתיב יישום אפקטיבי לשינוי. אך במקום לעצור שם, נפלתי למלכודת ושכפלתי את אותו הלך רוח לא אפקטיבי, ואף לקחתי אותו צעד קדימה, לעבר הציניות. (אם כי לדעתי אכן ויקיליקס מהווה היום מודל פעולה שטרם המשיגו אותו, אך הוא ישפיע על פני הפוליטיקה עוד זמן רב).

לשמחתי, איכשהו, ראיתי בבוקר שגל כץ, קצין המודיעין והוגה הדעות הצעיר, היטיב ממני, וניסח בצורה מנומסת את אותה תחושה של מיאוס ומיצוי ההנאה מפוסטים ליברלים המבקשים להנחיל לציבור איזו תודעת שירות שאין לו והוא לא רוצה אותה מסתבר, כל זה בלווית הלינקוק ההדדי ההולך ומצטמצם של אותה קבוצה שתגובותיה כבר צפויות ולא מחדשות דבר.

גל כץ, גם הוא לא מציע חלופה, אך כניראה שהיותו קצין בצהל מקנה לו בכל זאת יתרון על נשים פרועות, והוא שולט בקור רוח במצב, ולא ייתפס על חם באובדן שליטה זמני , אחרי הכל, הטובים לטיס. גם בהעוקץ משפיע המגדר והדרג על זכות הכניסה, אפילו לטוקבקים…

 

ולגופו של עניין….

יצר הטיקבוק שלי גווע למעשה בחודשים האחרונים, כמעט כליל, מעט יכול להזניק אותי לכתוב בכלל, לפעמים כן. הסיבה שנכנסתי שוב להעוקץ היתה דוקא הבדואים, תחביב ישן שלי, והסיפור של אל ערקיב. כתב העוקץ דיווח (ובעקבותיו הבלוגרול הליברלי המצטצמם, של "תיקון עולם" ודומיו) שלצד הריסת הכפר בפעם המי יודע כמה, הוצב שלט של קק"ל שמודיע על נטיעת יער (בנגב ?) בתרומתם האדיבה של חברי ארגון נוצרי אוונגליסטי עם השם המשעשע "הטלויזיה של אלוהים" (בחייאת). כרגיל, נשפכו מילות הנאצה על הימין המשרת את הנוצרים האוונגליסטים המטורללים, שבעצם מטרתם להשמיד את היהודים לקראת בוא ישוע, וכולי וכולי. האמת, זה הפך להצגה הרגילה והמגוחכת של "נציגי כתות אמריקאיות" עתירות ממון הנלחמות זו נגד זו, בתשלום כמובן, שכן גם דוברי הבדואים בישראל ניזונים מתרומות של מיליונרים אמריקאים, איך לאמר, לא ממש כשרים ומרנינים, אולי לא שוחרי הארמגדון, אבל גם קזינו וסחר בנשים זה לא בדיוק מציאה כשרה.

מאחר שענין הבדואים כן יקר לליבי, ולו מתוקף ההשקעה שהשקעתי בציבור זה מחיי ומעבודתי ומרצי בזמן שעוד היה לי "רשף אידיאליזם" תמים של נעורים, הצעתי בחצי שעשוע וחצי רצינות לשקול צעד יחצני, של פניה בדואית לאוונגליסטים, להזמינם לפעול בכפר, אולי להקים מיסיון, כפי שהם נוהגים בעולם כולו, וכך להציל את הכפר, ולא חשוב איך. אם מדינת היהודים הכשירה את התרומות משואפי השמדתם, מדוע ייגרע חלקם של הבדואים, והאם נלחמים על עקרונות עד טיפת דתם האחרונה של הבדואים דוקא ?

כמובן שמבחינה פוליטית זו כפירה בעיקר, שכן המאבק בשם הבדואים מנוהל על ידי גופי שמאל, שעבורם האוונגליסטים זה שיקוץ בהיכל (היותם מזוהים עם הרפובליקנים ועוד סיבות פחות שיטתיות). ואולם, בסופו של יום, ובהמשך לסעיף הראשון בפוסט שלי, היללות חסרות התועלת נגד ביבי וההפרטה מסתיימות בסוף בהסתגלות, כמו שאמר גוטווין, וכל ליברל בפני עצמו ניזון יפה מאד מכספי נתניהו, ההפרטות וגם האוונגליסטים אם צריך (באמצעות כל מיני שירותים שהם מממנים בישראל, רפואה וצדקה ורווחה).  את הדרישה הטהרנית מפנים כלפי החלשים ביותר…

הטוקבק השני שצונזר

בפוסט הזה התעכב העוקץ על השוביניזם הנורא שהתגלה בפרשת הניצבים, והאופן שבו מתגייסים כולם לטובת הקצינים באופן אוטומטי וכולי וכולי, עוד פוסט די נדוש, גם אם לרובו הייתי מסכימה ביום שאין בו תקלות מיסתוריות במנוע המכונית הישנה. ואולם האם באמת פרשת הניצבים היא "עוד פרשה" של קצינים מטרידים חיילת ? לא בדיוק.

אמנם הועד הפמיניסטי החליט שמפרידים את הביקורת (משמאל) על "עיר ללא אלימות", מהעמידה לטובת המנהלת של הפרוייקט, במאבקה נגד הגנרלים בעלי הזימה, אבל האם הפרדה זו ברובד הטקטי (שאני מסכימה לה, עקרונית) צריכה למנוע דיון מעמיק יותר בשירותים הממלכתיים לנפגעות אלימות, במסגרת משרדי הממשלה השונים (רווחה, משטרה וכולי), סדרי העדיפויות, והאם יש או אין קשר בין ניהול לא תקין ובין התוצאה הסופית, ובחירת סדרי העדיפויות.

הביקורת על הפרוייקט, לפני "פרשת הניצבים" התמקדה כזכור לי בפרוייקט הצבת המצלמות השנוי במחלוקת. אין איש שמאל שיכול לתמוך בהצבת מצלמות כאלה, ובמסר הבלתי חינוכי לתלמידים הנמצאים במעקב, ובכלל לתקדים הממשלתי שמצטרף לזיהוי הביומטרי והפריצה בפרטיות באופן כללי בשם "השליטה בעדר".

יתכן שלא היתה ברירה אלא להכניס פרוייקט זה (שיש לו מהלכים כלכליים בדרגים בכירים), תמורת היכולת לתפקד במישורים אחרים של הנחלת תודעה של אי אלימות בקהילה, אינני יודעת, לא משתפים אותנו בדיונים העקרוניים, אלא רק כאשר איזה ניצב מגזים ומטריד את מי שאסור להטריד.

נקודה חשובה החמיצו דוקא בהעוקץ, ולא במקרה, מדבריה של ד"ר אינס, וזה בקשר למהירות שבה השילו ממנה את כל השיגיה המקצועיים ותאריה, והפכו אותה לבשר עירום, לכלום. הנטיה הזו להתעלם מכישוריו של אדם, בעיקר אשה בישראל, אם היא לא כרגע מחזיקה בעמדת כוח, מאפיינת למרבה הצער לא רק את המשטרה אלא גם משתקפת בהעוקץ, שעיקר כותביו, עורכיו הם גברים שמיחסים לעצמם חשיבות מקצועית מהותנית מעצם מינם, ולא מקפידים בכבודן של נשים, שכישוריהם ותאריהן לא נופלים משל עורכי האתר. לפני שמטיפים למשטרה ולצהל כדאי לפשפש גם פנימה בסיגים המיסוגניים של מי שמחזיקים מעצמם נאורים יותר.

טוקבקים פשיסטים מטורללים ממש, מטעם מגיבי ימין, מתקבלים תמיד לפרסום, הן מתוך פחד לדעתי וגם מתוך איזו אחווה של מאצואים במילואים, החוצה את המחנות.  קשה להטיף לפמיניזם, כאשר כותב הפוסט הוא גבר, העורכים כולם גברים, ואילו את היטוקבקיסטית, אשה כמובן, מצנזקים.

—-

המחול על כבודו, כבודו מחול,,,

אז זהו, אלה הטוקבקים שלי, באריכות כלשהי, והנה, אני רצה למוסך, ואולי בכלל ירד מד החום, לאחר שבעלת המכונית נרגעה והביעה את דעתה בלי צנזורה של "גנרלים" מימין או משמאל.

חג שמח, ואולי השנה בלי הדלקת נרות, יש כבר יותר מידי אש, ושמן, ומדורות..

 

השנה, בוא נדליק חנוכיה של מים …

ענווה מול איתני הטבע

ארדואן כבר לא צ'ילבה

פנייתו של נתניהו לכל המנהיגים שאך לפני שבוע ביזה אותם והשמיץ ותייג אותם כאנטישמים מוצהרים, היא אות לענווה שמטיל עלינו מורא הטבע, מעין תזכורת לסדרי הגודל ויכולת השליטה המוגבלת של בני האדם בכלל.

בשנים האחרונות היו אלה צוותי הצלה ישראלים שירדו במקומות שונים בעולם לסייע במאמצים הומניטריים, ועכשיו, אהדדית, מתקבלת העזרה גם כאן בשמחה, לנוכח חוסר האונים.

ובאמת, מעשה שטן, מצטרפת השריפה לבצורת התמוהה שמובילה למראות בלתי יאומנו בחודש דצמבר, שמיים תכולים, שמש חייכנית, ומזגן באוטו…

שעתם של עובדי האלילים ומוכרי הלוקשן

הבצורת הובילה למחזות די משעשעים (לולא היו עצובים גם קצת) של רבנים המוציאים פסקי דין, וצווי מניעה לאלוהים, וגוזרים על הטבע להנפיק גשם, אחרת מה ? יפרשו מהקואליציה ?

האלימות והיהירות של רבני ישראל ניצבת בניגוד לא סימפטי לענווה של דמויות מיתולוגיות כמו חוני המעגל, מוריד הגשם המקומי שבו נזכרתי כאשר צפיתי בסרט המצויין MISTER NOBODY, עם הבחור מוכה האהבה שמסמן מקום על המדרכה, ממנו לא יזוז עד שתופיע אהובתו הנעלמת, שערו מצמיח פרא, והוא מטונף ורעב, ובקשתו נענית ברגע האחרון.

הארי פוטר 7

אתמול צפיתי בקולנוע בהארי פוטר ואוצרות המוות שיצא לאקרנים, וזה משום שצפיה במסך ביתי מחמיצה חצי סרט ואפקטים מהממים. כרגיל, הפקה מהוקצעת ומשובחת, וגם סיפור יפה, אלא שההחלטה לחלק את הסרט לשני חלקים כה רחוקים זה מזה, כרונולוגית, מעצבנת במיוחד ומותחת את החבל הארוך שיש לסדרה המופלאה הזו. מזכיר קצת את התרגיל הזול והמעצבן של הארכת הפרסומות בסוף של סרט מתח כדי "לגנוב" שימת לב של קהל עצבני ומתוח.  לא רמה, והארי לא היה אוהב את זה.

בינתיים גיליתי את "ישראל 2010" , קהל הצופים בנתניה (עד שם צריך להרחיק כדי למצוא בית קולנוע בימים אלה), בני תשחורת מזן חדש לחלוטין, קוסונים צעירים עם כיפה ובגדים קולים, חלקם מדברים צרפתית חלקם אנגלית, קשוחים כמו התחת של צ'רלס ברונזון, סוג שונה של אנשים, אנשי העולם הגדול, מצד אחד, ועונדי כיפה וציצית מצד שני.  ברכבת כולם דברו על חיפה והאש כמובן, כולל בדיחות ציניות על החנוכיה שארגנו למי ששכח להדליק בבית (מודה ועוזבת, גם אני).

חדר הסודות

אפרופו הארי פוטר, בו נזכרתי שוב כאשר קראתי את מאמר המערכת של אבנר כהן, ב"הארץ". כהן, שבנה לעצמו תדמית של "מדליף נועז" הנלחם במשתיקים מהמלמ"ב (תדמית שאני לפחות ממש לא קונה) ספק מצר ספק שמח שסודות מחדר הסודות הכי שמור, לא דלפו לויקי (הייתי אומרת לו שיפה הזהירות לחוגרים לפני שפיתחו).

יש להניח שאם נכללו מסמכים כאלה בהדלפת הענק, חלקם הגדול נבלם בתקשורת המרכזית אך אין זה אומר שלא הגיע לידי ציבור רחב יחסית, יותר מאשר כהן וחבריו המתפרנסים מסחר בחצאי אמיתות.

הסודות "הגדולים" שהמלמב עסוק בהשתקתם, לפחות חלק מהם, דומה יותר לפרשת המשטרה והניצבים, ולפרשת גלנט והמסמך, מאשר נוסחאות אטומיות וציורים של טילים. כמו כל ממסד רקוב וישראלי, מסך החשאיות מאפשר לדי הרבה מושחתים לחגוג במקום לעבוד. לפי מדד ברלב, או הרפז וגלנט, לא היה נשאר עובד אחד בכל מערכות הסוד האלה, במקומו הנוכחי בעיקר מנכלי וסמנכלי העבר של הועדה לאנרגיה אטומית שחגגו,  וכל שורת הפדופילים שהם העסיקו בתפקידים רגישים. וזה עוד לפני השאלות האחרות, כמו רווחים כלכליים מניסויים בקרינה וחומרים אחרים, שנכנסו לכיסם של הקרובים לצלחת, בין מלון ואורגיה אחת למשנה.

כהן ושכמותו אינם מעוניינים שחדר הסודות ייחשף במערומיו האמיתיים, כי כך ישמט גם מטה פרנסתם, כאילו מדובר בויכוח ענייני בין אנשים רציניים העוסקים ברומו של עולם.  בינתיים הם יכולים להאנח אנחת רווחה,