משפט קצב, אין הקלה

הדלפות

לפני כשבועיים לערך כתב עורך "עניין מרכזי" רמי יצהר שהנשיא קצב יורשע, וימיט קלון על הממלכה, כאשר הסביר מדוע הוחלט להשמיע את פסק הדין בדלתיים סגורות. נוצר הרושם שהחוג הרגיל של "מעגל היודעים" כבר קרא את פסק הדין, והיחידים שנותרים לגאלה הפורמאלית הם שלושת הקופים, המפורסמים שלא רוצים לדעת. אני מתחילה להגיע למסקנה ששלושת הקופים הללו, מבחינה סמלית, אותם אנשים שלא מתעניינים בצריכת חדשות ממכרות (ובאמת מה זה משנה אם אדע יום, שבועיים או שעה לפני כולם את הידיעה הלא מרעישה ? שאני), הם אחרוני השפויים בישראל, שיצאו מהמשחק שבו הם יכולים רק להפסיד.  פעם הסביר לי מישהו למה הוא הפסיק לעשן, ואהבתי את ההסבר. לדבריו, הוא גילה שתאגידי הטבק הונו ביודעין את הציבור ומכרו חומר ממכר תוך הסתרת הנזקים וההתמכרות כמו קושרים פליליים נחותים. מאחר ש"הוא לא פראייר" החליט שעליו לא יעבדו ככה. גם כן סיבה. כך לדעתי יש להתייחס לצרכנות הסנסציות המדומות בישראל, לאחר שגילית פעם אחר פעם שהמשחק מכור, ואתה, משתמש הקצה, הוא הטיפש שעבורו מפיקים את הבזיון, כדאי להפסיק לצרוך. אם לא מן הטעם ההגיוני יותר של שמירה על כסף, זמן והיגיינה.

כך אני מתייחסת לפרשה הנוכחית, בבחינת הפקת PSYOPS, כלומר עיצוב דעת קהל, עם הליהוק המוכר. אלא שיש תקווה אמיתית הפעם,ומסתבר שעם ישראל הפסיק לקנות את הסחורה כולה, את ההכחשות מחד גיסא, ואת הצדק המעוצב, מאידך. סקרים מלמדים שאנשים פשוט צופים בכל זה כראוי ליהודים, עם גרגר מלח ענק.

אם בעבר נהגו בישראל לבחור צד ולהאמין לו בצורה עיוורת, לעומת הצד השני שתמיד יוצא שקרן ורע, הרי עכשיו נידמה שכולם כבר לא מאמינים לכולם, למעט מראה עיניים. חבורה של שקרנים פתולוגיים יושבת היום בכל הצמתים החשובות, ובאירועים הגדולים ברור לך שמקבלים סדרה של חבטות טניס מצדדים שכולם שקרנים, אז מה לי אם "זה ינצח" או "השני ינצח", גפן גאפן, או גפן במובן גראוון, כמו שאמרו במערכון של איינשטיין את זוהר על חידון התנך (לינק).

התפתחות מעניינת

אחת ההתפתחויות התודעתיות שניתן לצפות בפסק דין זה הוא ההתבגרות של הציבור, במובן זה שגם אנשים המסכימים למשל לתוצאה, מסרבים להיכנס לפסטיבל או להסיק מזה מסקנות כלשהן.  סף הספיגה והקבלה SUSCEPTABILITY של הציבור לפרופגנדה התקהה, וזה לטובה. אמנם נוצר איזה דיכאון זמני, כמו אחרי גמילה מסיגריות, אבל רק משם יכולה לצמוח תודעה בוגרת.

הנטיה של ישראלים לסמוך בעיוורון ולתת אמון הורי ממש במנהיגים או בתדמיות קשורה למבנים חמולתיים פרימיטיביים כניראה, שכדי לעבור תמורה צריכים לרדת די נמוך, ומי שחשב שהשואה הספיקה, טעה. צריך את נתניהו כדי להיגמל סופית מהפקרת הכוח בידי דמות סמכות.

ולפסק הדין

בכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר.  קודם כל הצד המשמח והפשוט, ממקום של שותפות לגורל, טוב שהנשים האלה השתחררו. ואם היה דרוש פיאסקו בינלאומי ברמה הזו כדי להוציא אותן לחופשי מכנופיית סוחרי האדם, דיינו. כפי שכתבתי בעבר, לדידי אין קורבן גדול מידי לצורך שחרור שפחת מין, כולל אם המדינה כולה נחרבת, וזה משום שאין עדיפות מהותית של מבנים מלאכותיים התומכים בקולקטיבים מושחתים, על פני החיים והחופש וכבוד של אדם אחד, אם הוא אי היא חפים מפשע.  אם הקולקטיב אינו מסוגל לקיים חברת חוק, ודאי שאין לשמר אותו באמצעות עוד יותר פשיעה וחיפוי עליה. קל וחומר, כאשר מתבוננים בנפשות הפועלות ולא ממש מבינים מה העדיפות שמצא הקולקטיב הפוליטי בנאשם לעומת המתלוננות. מכל בחינה.

פסק דין צריך לדעתי להיבחן באורח קזואיסטי לחלוטין, כלומר, אם במקרה שלפניו נעשה צדק והתוצאה נכונה, וזה הכל. מבחינה זו, יש מקום לברך. ברמה "המשפטית" כלומר גבבי המילים, שנבחנות כרגע באורח לא קזואיסטי אלא כתקדים ועקרון מנחה ומחנך, חוששני שאין פה בשורה, וגם זה לא נורא, כיון שהמילים והנימוקים אינם אלא שמיכה שבה עוטפים את התוצאה הממשית. ואם הרגישו השופטים אימה מן הנאשם וחבריו, סביר שיפליגו במכותיהם המילוליות כדי להנחית על היריב מכה נקשה, שלפחות תהמם אותו לזמן מה.  גובה המלל המיותר מלמד שאימה גדולה נפלה על השופטים, ואין זה מפתיע.

הרמה החוקתית

בשל מעמדו הנישא של הנאשם בוחנים את פסק הדין הזה דוקא גם במשקפיים חוקתיות, כלומר, האם יש פה מסר ברמת חלוקת הכוח בין זרועות השלטון, נשים וגברים וכולי.  זו אינה הערכאה המתאימה, ויש להניח שהנושאים האלה יעברו ליבון נוסף בערעור. מה שלא יעלה, למרבה הצער, בשום ערכאה וגם לא בציבור הוא המערך שבתוכו צמחה הפרשה. מדובר במערכת כללים חובקת כל, שנמצאת באחריות נציבות שירות המדינה, שהיא ת.פ ראש הממשלה, אם אינני טועה, בשל חשיבותה. במערכת הזו התקבע נוהל, מסורתי וישן כימי המדינה, שהנציבות משמשת בין היתר גם כבורדל, ובו נשים כאילו מועסקות, למעשה הן ניצודות לתוך מערך שירותי מין כפויים, מתוחכמים, הדומים מאד למערך הכללים בבורדל, כולל הדינמיקה הפסיכולוגית הסבוכה שעלתה קצת בפרשה זו, כלומר  המשולש הרומנטי שבין הבכיר, הנציבות והנסחרת. (והקופה הציבורית שלכם).

טפח קצת יותר בשרני עלה בפרשת הניצבים, אותו סיפור אבל "היי קלאס" יותר, כולל התארים, התקציבים, ובתי המלון, וכל השאר דומה להפליא. כאשר עולה פרשה, מקבלים הצצה "א-לה – האח הגדול" לבורדל העצום, ועוסקים בעימות הגרסאות, היא צודקת הוא צודקת היא שרלילה הוא אנס וכולי וכולי עד זרא, כל זה כדי שלא נשים לב שמי שצריך לעמוד למשפט הוא המערך, ומי שהוגה אותו ומרוויח ממנו (שליטה כמובן).  אפשר להניח שכמעט כל אדם שייכנס לבורדל, יהפוך בשלב כלשהו לשחקן, אנס, שרלילה, סרסור, "עד שותק ומושחת", מדליף וקורבן המערכת, וכולי וכולי. המערכת צריכה ליפול, ובמקום זה עוסקים בסיפורי רשומון.

אלא מה ? כדי לבקר מערכת כה כוללנית (כלומר, גם המשטרה וגם המשפט בתוכה) צריך להיות מישהו מחוץ למערכת. ופה הנקודה החלשה, או החוליה החסרה. מאחר שמדובר בנציבות שירות המדינה, …נו טוב, המסקנות ברורות. למעט כמובן, אם קורה נס והציבור הקדוש מחליט לשנות כלי משחק, כולל המרוויחים זמנית מההסדר.

פה אולי ראוי להזכיר את הנושא של הפרקליטות ומני מזוז בטיפולם בתיק הזה, את "הסניגורים"  חביבי התקשורת והחוגים הנוספים שעסקו גם בהטרדה והשתקת עדים ומתלוננים בעקיפין, ומוסדות נוספים שנכשלים (לגבי המשטרה קיבלנו הסבר חלקי בפרשת אינס, ואולי נחכה לפרשות דומות בתקשורת וגם בחוגי המשפט היוקרתיים, שגם עליהם לא פסח "הבורדל" הלאומי).

זכרונות, תודעה, פיתוי

אחת התימות שעולות לאחרונה בדיאלוג הציבורי, היא שאלת האמינות של הזכרון ומתי מדובר באונס או בפיתוי. גם במשפט קצב עלתה התימה הזו והיא עולה תמיד בפרשות מהבורדל של שירות המדינה, כיון שכאמור מדובר בסביבה ארגונית המבצעת "הכשרה" תודעתית לקליטה במסגרתה. כמובן, בתנאים של בורדל ממלכתי, וכל המורכבות הנובעת ממבנה כזה, שאלת הרצון, הזכרון, הביטוי, תהיה מורכבת מאד. נכנסים שיקולים של פרנסה, היררכיה תעסוקתית, וכמובן הבילבול והטשטוש בין הספירה הפרטית לציבורית, ובין הציבורית לממלכתית.  לכן, הסוגיות שעולות דומות באופן לא מפתיע לסוגיות במשפטי גילוי עריות, כאשר האנס הוא גם המפרנס, וגם התומך והמגן, וגם קובע הנורמות. אינססט.

בתוך סביבה כזו, קשה מאד לאתר את הרצון הפרטי והחופשי של אף אחד המצדדים, וזה כולל, כן מה לעשות, גם חלק מהנאשמים שהופכים למוליכים, או למבצעים של רצון גבוה מהם, גם אם לכאורה הם היוזמים של עבירת מין. אשה שבמצב כזה יכולה לפעול ממניעים מאד מורכבים שחלקם נסתרים גם מעצמה, בתקופה מסויימת. זו אוירה מסוכנת ורוויית דחק ותככים, שטומנת בחובה מלכודות וקשיים. לכן, במקרים רבים תחושת הקורבנות של הנאשם יש לה על מה לסמוך, בחלק הסובייקטיבי שלה.

הקרב על התודעה הוא תימה חשובה כרגע, כיון שאפשר לאמר שלא פחות מאשר הכל מונח על המאזניים, וזה הזכות לחירות מול פרקטיקות של עבדות, שבירת הרצון, תימרון, ושליטה המבוססת על אמצעים פסולים (יצרים שפלים) שאין מקומם במקום תעסוקה כלל, בפרט לא הממלכתי.  לי יש פה תיזה אחרת, שלא מתקבלת על דעת המיינסטרים, שמדובר במאבק גם על הנשק הפוטנטי של חיסול יריבים (או שליטה) באמצעות יחסי מין, כאשר במקרה זה האשה היא קורבן כפול של השולח ושל הנשלח, אבל לאף אחד אין אינטרס, אולי כולל לה עצמה להיכנס לעובי המניפולציות.  המסנגרים על קיומה של קונספציית הזכרון השתול, לא עושים זאת בתום לב, כמובן, אבל הם מעלים נקודה נכונה, במובן מה, אלא שהשתלת זכרון היא בעצמה עבירה ומעידה גם על כיסוי של עבירה אחרת. כך שמכל מקום, ההתנפלות הלא תמימה על מתלוננות (מצד סניגורים) מעידה רק על עצמם וטיבם הנחות, שכן הטיעון אינו נזקק לדיסקרדיטציה של העדות והמתלוננות, להיפך. אבל זה מה שקורה כשהזירה, ולא במקרה, נשלטת על ידי "בעלי עניין" בלבד, כלומר, אנשים שיש להם בעצמם מה להסתיר, אולי  אפילו מעצמם.

זה מבטיח שהדיון יישאר ברמה נמוכה, והעבדים לא ירימו ראש.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • א.ב.  On 31/12/2010 at 12:56

    השאלה היא האם בבורדל יש מחלקות בלתי פגיעות? כלומר, למה דווקא המקרה הזה התגלגל לממדים שאליו הוא התגלגל. האם בבורדל רמת הפגיעות מחולקת לפי מדורים, כמו עובדי שב"כ, עובדי מוסד, משרד הביטחון, הממשלה וכו'. או שהחלוקה של רמת הפגיעות לא מתחשבת במדורים ועובדת לפי "קשרי ג'מעה". "הוא משלנו"
    ועוד משהו ליד, למה התקשורת כעת כה שיכורת ה"הצלחה", שימחה לאיד, אופוריה מלאת אדרנלין וטסטוסטרון, בדיוק כמו שהיא הייתה בזמן המלחמה האחרונה בעזה? זה אותו מנוע?
    מי מרוויח מזה?

    • irity  On 31/12/2010 at 14:31

      אני כמובן לא מתמצאת בכל מדורי הגיהנום, רק באלה שנתקלתי בהם. הייתי אומרת שהשליטה המוחלטת והחסינות היא של המדורים הבטחוניים, השאר הם ליגה מתחת, אבל הכנופיות הן על בסיס חמולה וקשה מאד לערוך מפה או חיתוכים הגיוניים ושיטתיים כאשר יחידת ההתייחסות היא "חמולה". אבל כאשר מתגלות הזיקות, עושים "אה, ברור, נפל האסימון". זה כמו מפת הנפוטיזם במערכת המשפט, או קשרי משפחות ההון, אם אתה לא קורא את כל מדורי הרכילות, אתה לא מבין כלום.

  • ארצי  On 31/12/2010 at 13:14

    לצערי לא הצלחתי להבין את הפוסט הזה.
    אבל אשאר עם הסיפור על החבר שהפסיק לעשן.
    זה כמו אשה שמוכה כל יום על ידי בעלה, והיא מחליטה לשים לזה סוף כשהיא מגלה שהחגורה עשויה מעור של חיה בסכנת הכחדה.

  • Bronte  On 31/12/2010 at 15:18

    מצטערת איריס, ניסיתי, באמת, אבל לא הצלחתי להבין את מה שאת כותבת.

    שנה טובה לכולם.

    • irity  On 31/12/2010 at 15:35

      זהו, הלך עלי. הטקסט מורכב מידי לפוסט שמתייחס למשחק טעון יצרים. אני מתבוננת בדראמה, בוא נגיד, כמו אמילי ברונטה. מתעניינת בקמט שעל ביגדו של הקבצן שישב ליד בית המשפט באותם רגעים לא הרי גורל🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: