זומבי;בגידה;MOBBING ועוד

זומבי

השבוע קניתי מתנה ליומולדת של ילד (בן של חברים) את הספר "קפטיין תחתונים" מספר שתיים או שלוש, ולפני שארזתי, עיינתי  בו וגיליתי כי מוטיב הספר הוא סביב הדמות של "הזומבי" , כלומר "מת-חי" אגדי, שמככב בשנים האחרונות בספרות הפנטזיה, הקומיקס וכיוצב. הנירמול של תופעת הזומבי קשור בעיני לנירמול של טכנולוגיות פסיכולוגיות, ויצירת אנשים הלוקים בדיסוציאציה עקב טראומטיזציה מכוונת. ובאמת, בלשון הרחוב, אנשים הרוצים לתאר מצב של אדם טרוד מאד, שקוע בעצמו, או הלום, ומתפקד רק כאוטומט בלי נוכחות האני שלו, משתמשים בביטוי הזה. יצירת זומבים אינה רק פנטזיה בספרי מתבגרים צעירים, אלא מציאות כלכלית גלובלית, על רצף חומרה משתנה בהדרגה, שבה מייצרים אנשים שנשמתם פרחה מהם, בדרך כלל מחמת פחד ואימה, ולא מאכילת שיקויי פלא (ככתוב בקפטיין תחתונים). יש מי שניסח את זה כתורה כלכלית קפיטליסטית (נעמי קליין ואפקט ההלם), ויש מי שעוסק בזה ברובד הפרט (מומחים לטראומה).

אבל מה קורה כאשר יום אחד הזומבי מתעורר ומגלה שהולידו או עשו אותו כזה כדי לייצר עבד ? זו חוויה שאני עוברת בימים אלה, ועל כך אמר הרב ישו מי שלא נולד פעמים לא ייכנס למלכות שמיים.. (דרשה לכבוד חג המולד בסופ"ש זה).

בגידה ושינאה ולוחמה פסיכולוגית

תחושה המתלווה לימים אלה היא ההתגברות על טראומת הבגידה, בגידת החברה, בגידת המדינה והמנהיגים, בגידת המשפחה. באמת עומס של בגידה, ושאלות מדוע אדם מסכים לחיות במחיצת אנשים בוגדניים. (שאלה המופנית פנימה). הניסוח של הבוגדנות הוא להיות תמיד בתחושה שאתה נתון למין "עוקץ" מתמיד, כלומר, אין תמיכה להתחזקות ופוריות אלא מחטפים הנובעים בעצם מסוג של שינאה. זהו המגע השורף עם קהילה לא מתאימה שהלחץ בה הוא לחפצן ולהפוך כל אחד לזומבי המשרת את הצרכים של הנותרים  והנחלצים מגורל זה. מכאן חשבתי שנבגדות בהחלט מייצרת שינאה, משהו כמו אמנון ותמר, דוקא מתחושה של אמון מופלג, צומחת אכזבה ולבסוף שינאה חדה מאד, ונטולת ריכוך או חמלה.

היו במדיה הרבה דיונים השבוע על "השינאה", אולי בגלל הסימליות המצמררת של הדליקה בהר הכרמל, בחנוכה, במקום נרות היו בני אדם, 44 במספר מאירים את השמיים באש השינאה של כולם לכולם, וכמובן אחרי הדליקה, נוסף דלק לשינאה הממשיכה ביתר שאת, הטלת האשמה, הספינים, האיומים, הועדות שיהיו או לא. אין נחמה ואין קתרזיס, רק עוד אש.  רוב הדיון על השינאה שאמור להיות מצוות אנשים מלומדה, לוקה במום שהוא פוסל, רוב הכותבים מפנים אצבע מאשימה לאיזה "אחר".

אני מבדילה בין השינאה של הנבגד שהיא רגש כעס טהור העובר, בדלית ברירה ואונים, התמרה לשינאה עיוורת שמקומה הוסט כדי לתת שחרור ופורקן, ובין מה שבעיתון מכנים שינאה, והוא המלחמות האינסופיות בין חמולות בישראל. להערכתי אפשר לבחון את מומנט השינאה  הפוליטית במשקפיים יותר מעשיות, בוא נגיד כמו "לוחמה פסיכולוגית" ליצירת זומבים מבוהלים שעושים מה שאתה או את רוצים. הרגשות בימים אלה של טכנולוגיה, הם בעצמו..טכנולוגיה. הנה אנחנו לומדים "ANGER MANAGMENT" ויש עוד מונחים המסמלים שעלינו "להשתלט" על הרגשות ולביים אותם. ולכן, אני חושדת שגם התקפי השינאה הפוליטית בישראל הם קצת טכנולוגיים וכדאי לחפש מאחוריהם מניעים יותר רציונאליים ופחות אנושיים ומעוררי סימפטיה פסיכולוגית. כאשר מדובר בציבורים גדולים, אי אפשר לדבר על כעס כיסוד לשינאה. מדובר במשהו אחר.

בארצות ניכר לקחו את השינאה הפוליטית והוציאו אותה מחוץ לחוק בנסיבות מסויימות, בבחינת HATE CRIMES, כלומר מותר לך לבשל איזו שינאה שאתה רוצה בבית, אבל ביטויים מוחצנים אסורים בדרך כלל, מן הטעם ששינאה קולקטיבית היא בדרך כלל אמצעי מבויים להשגת יתרונות ובעיקרם יתרונות שליטה. טכנולוגיית השינאה מפותחת למדי, מסורתית, בהקשר המגדרי, ונועדה להשיג שליטה. וכך הלאה, קסטות של עבדים הלומדים לשנוא את עצמם, והופכים ל….כן…זומבים כנועים.

התובנה שאפילו השינאה מבויימת, היא קצת עצובה אבל משחררת לפחות מהצורך להגיב אליה …רגשית.

תמיד מזכיר לי את השיטה היהודית הותיקה ל"הוריד מחיר" לקבלן ביצוע, מביעים אי שביעות רצון מהתוצר, נוטעים תחושה של נחיתות או כלימה, ומנצלים את הבילבול הרגשי הזמני להוריד עשרים ש"ח ולרוץ לספר לחבר'ה  שצלחת להוריד מחיר אחרי שסוכם. בייום "אי שביעות הרצון" הוא אומנות,  בדיוק כמו שינאה קולקטיבית.  שנאות קולקטיביות יזומות הן אכסניה מקובלת לאנשים בעלי כעס לגיטימי, כל מיני נבגדים ונרמסים. כך מעניקים להם אשליה שזהו נתיב פורקן מותר ולגיטימי, כי בדרך כלל אסור לפרוק את הכעס (של הנבגד) על בעלי השררה.

MOBBING

טכנולוגיית שינאה מפותחת קיימת בפשע שזוכה עכשיו להגדרה ועניין בינלאומי ומכונה MOBBING או GANG STALKING ', אין לי תירגום מוצלח, כל הקודם זוכה. תחת הקטיגוריה הזו אפשר למצוא, בוא נאמר "אמנות" או לכל הפחות "אומנות" של יצירת עוינות קבוצתית נגד פרט או קבוצה קטנה, בדיוק כדי לייצר את האפקט "המכבה" אור חיים. אגב, באמת, שינאה יכולה להרוג, אם מאפשרים לצרכי התיקוף לקחת שליטה. אנשים מוחלשים, ילדים, או בודדים, עלולים למות מזה, כיון שבסופו של דבר התגלה במחקרים ממושכים שהאדם הוא חיה חברתית, וחסך חושי וחברתי הוא עניין קטלני. במידת מה אפשר גם לבחון את השואה כסוג של GANG STALKING המוביל לסוג של התאבדות זומבית (כצאן לטבח) ואיבוד האישור העצמי והאישוש של רצון החיים.  לאחרונה מתחילה התנסחות המובילה לחקיקה 'זיהוי, איתור ומניעה (ואכיפה על ידי חקירה וענישה) של פשעי MOBBING, רובם נעשים על רקע של פשיעה מאורגנת, חלקם נעשים במסגרות צבאיות או מודיעניות כפעילות מסכלת הנחשבת אלימה פחות ממאסר או עינויים. ה MOBBING הוא מעין גירסא של לינץ' בטכנולוגיה המקובלת עכשיו גם בעינויים, כלומר HANDS OFF. עיקר הפגיעה היא באמצעות הטרדה ותקיפה פסיכולוגיים, יצירת מצבי חולשה המזמנים אפשרות לנטוע אובדנות בקרב הקורבן מתוך רצון להפסיק את העינוי.  העבירה החדשה מכסה שימוש בטכנולוגיות (טלפון, מחשב וכולי), פריצה למאגרים, הטרדות שונות ומשונות, וכמובן גם פגיעות פיזיות ברכוש ונפש. ענף נכבד בפשיעה זו הוא מגדרי.

 

פליטים סודניים

מצב קלאסי שכולם צודקים, ובאמת כבר מיצו את כל מה שאפשר להגיד בנושא. אני יכולה רק להוסיף שאם יש סודני שצריך MOC כדי להישאר, אני מוכנה לסייע. (הכוונה לנישואי נוחות), זה נהנה וזה לא חסר. אני מתחילה לחשוב שאין טעם להכביר מילים תיאורטיות ולהיכנס לישראבלוף של הדיבורים. האזרח צריך להיות אזרח, והשלטון – ישלוט. בכוחם של אזרחים לעשות דברים בדרך שלהם, בלי לרשוף ולנאום ולהטיף. זה נהוג מאד בעולם הרחב, וישראלים נהנים מאד מרוחב היד של זרים המכניסים אותם על ידי נישואי נוחות. הצורה שלנו לגמול, היא פשוט לתת את זה הלאה, למי שצריך.

ככלל, לדעתי הבעיה המרכזית של "המגדר האזרחי" בישראל הוא שהוא מזוהה יותר מידי עם "המדינה", גם אלה שמטיפים לאיזרוח עושים זאת כמו חיילים או סובייטים שרוצים "להחליט לכולם איך להיות אזרחים". קצת יותר עצמאות, קצת יותר מימוש עצמי, גם של האזרח הישראלי וגם של הפקידים (תזדהו קצת פחות עם תפקידכם, אחרי הכל בבית דין של מעלה לא מכירים את "רק קיבלתי פקודות", זה לא מעניין שם אף אחד). שמתי לב שלשוחח עם ישראל זה כמו לשוחח עם נציגי משרד החוץ, כל הזמן. הצעתי גם בעבר לקלוט פליטים בבית לתקופת מעבר, אבל כעסו עלי, כי "צדקה זה לא טוב" כי "המדינה צריכה לקחת אחריות". זה לא נכון, להיפך, אם יש פעולה פרטית, המדינה נאלצת לקבל זאת ולפעול.  והנה, נאמתי ורשפתי והטפתי, מה לעשות, הDNA הסובייטי לא בנקל יוחלף…

 

 

מגבלות החוק

שני אירועים לכאורה לא קשורים הזכירו לי שהחוק מוגבל מראש להסכמה רחבה יותר לפעול על פיו. שני המקרים קשורים למחשבים. האחד, הקריסה של מחשב בתי המשפט שהוביל להשבתה בפועל (בנוסף לשביתת הפרקליטים), והשני – הפריצה שאולי היתה למחשב של עמותת זכויות אדם. במעבר למדינת עולם שלישי נתקלים עוד ועוד בקריסת תשתיות על רקע של יחסי עבודה (ניצול של עובדים) או על רקע של פראות ואלימות כדרך לפתרון בעיות.

אחת הבעיות שיש לי עם התפקוד הלקוי של מערכת המשפט הישראלית היא תסמונת ההכחשה ששורה שם כבר כמה שנים, וההתעלמות מכך שרק מעטים זוכים להנות מ"כללי המשחק" התיקנים של שלטון החוק. אני בטוחה שלשופטי העליון לא נעלמים מסמכים מהתיק, ולא מבצעים להם מסירות מזוייפות, כמו שנהוג בחברות חקירה המבצעות מסירות עבור משרדי גבייה גדולים.  גם לא מעקלים להם בלי הליך ראוי, ובטח לא שולחים להם בריונים בחשכת ליל לחדר השינה כדי לבצע "מסירה" או "חקירת יכולת".  לכן, מבחינתם כל שנותר הוא לדון בפילפולי החוק המגיעים בפניהם, מבלי להתייחס לתשתיות כלל. לצערי זו גם התסמונת שהפילה לקרשים את ענף זכויות האזרח-אדם הישראלי, שנהנה עד כה מבועה דומה, ועסק ב"סוגיות" כאשר מסביב רוחשת המולת עולם שלישי, אנשים לא יכולים כלל להגיע לבית משפט בגלל האגרות והדרישות הצורניות המחייבות תקציבי עתק (צילומים וכריכות ואגרות ונסיעות אניספור, ומסירות והמצאות). פערי כוחות כלכליים ופריעת חוק כללית חורצים גורלות של אלפי תיקים לפני שצוטט שם סעיף חוק אחד. עבור רוב האנשים נוצר ניכור וניתוק מהוויה התיאורטית שבה פועלת מערכת המשפט, לעומת המצב בפועל בבתי המשפט ברוטינה שלהם. כעת הגיעה המציאות לפתחם של "העליונים", מחשב קורס, מחשב נפרץ, גניבות מסמכים, בקיצור= שגרת החיים של כל מתדיין קטן מול בנק או תאגיד גדול.

המציאות של "צדק למעטים" או למעשה גישה למעטים המתייחסים לשאר כאילו היו שקופים, פרצה להיכלות השן. עובדים עשוקים יחבלו במערכות, או לפחות לא ישקיעו בתקינותם. אנשים יחבלו במחשב ויפרצו למי שלא הגיב ולא הגן כאשר פרצו להם וחיבלו. חבל שהדברים לא טופלו קודם. אני יכולה להבין שיותר כיף להתפלפל בפסקי דין של מאות עמודים על משפט בינלאומי מאשר להתעסק עם ההוצאה לפועל שרומסת כל רעיון של משפט או חוק, או עם ועדי עובדים של קלדניות ומנקות בהנהלת בתי המשפט, ועם אנשים מסריחים מעוני וייאוש שבאים לזעוק על שלוש מאות שגבו להם לא כדין.

אפשר להמשיך לקיים מערכת משפט נפרדת, ביקום נבדל, השמור לשופטי העליון, התאגידים והעמותות לזכויות אדם, אבל בעולם שלישי, מידי פעם נופלות התשתיות, ואיתם התחתונים של החשובים, ורואים להם. זה לא משנה הרבה את המאזן הכללי, רק תזכורת איפה חיים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • irity  On 23/12/2010 at 19:28

    למגיב בשם יואב, אחרי התלבטות מחקתי את תגובתך. היה בה משהו לא מנומס ולא נעים. נסה שוב, כשיש לך מה לאמר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: