אפטרשוק, השריפה

אחרי הלהבות, שלג

בימים האחרונים אני קוראת קצת חיוויים מהעולם הרחב על פרשת השריפה ומשמעויותיה הבינלאומיות. חלק מן הכותבים התמקדו בתופעת הייעור הישראלית, קק"ל, והקשר של כל זה ל"נכבה" וכולי וכולי. בקצרה, הטיעון, שיערות הכרמל _(ואחרים) שימשו כמעין "כיסוי" והסתרה של כפרים ערביים שנהרסו על ידי הצבא ופונו מיושביהם.  השריפה ביטאה במובן זה את "המלאכותיות" של הפרוייקט הקולוניאלי, המתגלה כלא מתאים לתנאי המקום, ונשרף בקלות. (טענות דומות בקשר לאי ההתאמה של עץ האורן נשמעות גם בישראל מצד אזרחים המבינים באקולוגיה, שאינני יכולה לשפוט את טיב הטענות מול הקק"ל). השריפה הוותה גם מעין "אישוש" לשגיאה בהקצאת המשאבים בישראל לכיבוש ומלחמה, במקום לתשתיות ובטחון, שוב מנקודת מבט של ביקורת על פרוייקט הכיבוש הישראלי, שגם לה היו הדים בארץ, בביקורת הפנימית על ההפרטות ומדיניות האוצר והקיצוץ בהוצאה הציבורית. לבסוף, פוסטים מסויימים קשרו את השריפה להחלטה של קק"ל לנטוע יער במקום ההתיישבות של אל ערקיב, השבט הבדואי המפגין בדרום, וממשיך להיות מפונה מידי כמה זמן, ולחזור למקומו. מסתבר שקק"ל קיבלה תרומה מאיזה ארגון אוונגליסטי הזוי, לנטוע את העצים, לקראת בואו השני של ישו (המבשר , אגב, על כך שהיהודים קיבלו את הנצרות). יותר הזוי מזה,כניראה, אין.

פרשת הנערים מעוספייה עוררה מבוכה כלשהי, משום שמצד אחד הפללת הנערים הוכיחה שישראל גזענית, ומצד שני, תומכי הפלשתינאים עוינים את הדרוזים, המשתתפים ותומכים בפרוייקט הכיבוש וניזונים ממנו יפה. ולכן, מבחינתם, היתה גם שימחה לאיד, ו"הוכחה" ששיתוף פעולה לא נושא פרי, והמשת"]ים מגלים שלא יהיה פרי לשפלותם, והם יזכו גם במלקות וגם בגירוש מן העיר, או משהו כזה.

בשני המקרים, נשקפה המציאות הישראלית האבסורדית, כיון שהדיון נסוב על שני מיעוטים לא קלאסיים, הבדואים והדרוזים, שבעיני הפלשתינאים נחשבים "משתפים" אך מי שגר בישראל יודע שגם הם בבחינת מיעוט מופלה ולא אהוד במיוחד, המנהל קרב הישרדות לנוכח הקלקלה של ביבי והאופן שבו היא משסה איש בצואר רעהו.

שיחה עם הביקורת

בעקבות אחד הפוסטים האלה, המתפרסמים בימים האחרונים בכל רחבי העולם, נקלעתי לדו שיח עם אחד הפעילים הפרו פלשתינאים, שביטא מעין שמחה לאידה של המשפחה הדרוזית שילדיה הופללו בשריפה.  מאחר שחשתי שביקורת ושמחה לאיד כזו מיכולה גם להיות מופנית כלפי, לא פחות, החלטתי לנסות ולהבין את המישנה שמתוכה היא עולה. מה שיצא בשורה אחרונה, ואחרי חילופי שיח, היה שהבחירה לגנות את הדרוזים היא פוליטית, ולא מוסרית בהכרח.  כלומר, משתלם יותר למאבק לוותר על הדרוזים (כמו שנעשה עם הכורדים, במסגרת הקמפיינים בחו"ל לטובת הפלשתינאים והערקים), וכניראה גם הבדואים.

עמדה מוסרית עקבית צריכה לקרוא דוקא להרחבה ושיתוף, אך עמדה פוליטית עדיף לה לעיתים קרובות להפעיל גינוי והפחדה כדי למנוע שיתוף פעולה עם הצד השני, כפי שעושים בזמן מלחמה (יורים בבוגדים או עריקים). גם בצד הישראלי הולכת דעה זו וקונה שביתה, כאשר הסובלנות כלפי "בגידה" קטנה מאד, ונעשים מעשים במטרה להרתיע. ברור שאנשים בעלי אגנדה פוליטית לא מחפשים מוסר ופילוסופיה, ומבחינתם – הכל כשר.

מאחר שאני כניראה לא חזקה בפוליטיקה, ובחישובים מעשיים, הנחתי לויכוח להסתים מצידי, בהבנה שמישור הדיון לא מעניין אותי, וכמובן שפולטיקה ומלחמה מיצרות החלטות קשות וקורבנות שוא. אין לי שום חשק לשמש קורבן במאבק לאומי כלשהו, תודה, גם לא של צדדים צודקים. אני משערת שהיחס האינסטרומנטלי למצוקת המיעוט הדרוזי חל גם על מצוקת היהודים שסובלים תחת המשטר הנוכחי. הוסבר לי שמי שמשתף פעולה (בעצם זה שנולד כאן לאם יהודיה…כניראה) , ראוי לכל עונש שייענש על מעשיו, ואין רחמים או אמפתיה עם משתפים. אני לא רואה מצב שיש ישראלי-יהודי שחומק מהגדרה כוללת זו, שמצבו יצדיק חריגה מגזר הדין הקשה. ושומר נפשו ירחק. (עם זאת, אינני מסיקה מכך מסקנות עמוקות כפי שעושים הפטריוטים המקומיים, כאילו כולם אנטישמיים ולכן צריך להתכנס בציון ולשנוא את כל העולם ולפחד).

מה כן ? הרוצה להאריך חיים, ילמד ללכת בין הטיפות וייזהר, כפי שהציע הזקן ב"מילכוד 22"  שזרק אורז על הטנקים בתהלוכת הכיבוש, וזרק אורז על הטנקים של הצד השני, גם בתהלוכת השחרור.

מכשלה גדולה לצעירים וטובים היא ליפול בסבך של פרופגנדה הפועלת כביכול על טיעונים מוסרניים, ועל אשמה, אך למעשה מטרתה פוליטית. ובזה מדובר על שני הצדדים, מבלי לקבוע כרגע "מי צודק" (אם יש בכלל דבר כזה). וזה נכון לכל נושא,לא רק לאומי. רוב רובם של החיים, ורוב רובם של הדברים המעניינים באמת, מתקיים במקום אחר, הזירה של מאבק פוליטי היא מלחמה לכל דבר, וככלל עדיף להתרחק מאזורי סיכון. לחילופין, כניסה לתחום פוליטי צריכה להיעשות בכלים פוליטיים, כלומר, עיסקה "מלוכלכת" ברורה וידועה מראש, מה אני יכולה לתת ובעיקר מה אני יכולה לקבל, אם אכנס לקמפיין או דיאלוג כזה או אחר. אם העסקה משתלמת לפרט, ומאפשרת גם יציאה החוצה בסופה, אז כן, למה לא.  גם ליזנות זה בסדר, בתנאי שהתנאים ברורים מראש, ומוסכמים ובעיקר שהם משתלמים מאד.

 

תגלית מאוחרת

כך, במסגרת ההבנה שלי את עצמי, סופסוף, והתובנה ששיח פוליטי לא מעניין אותי בכלל אז למה להיכנס לשם, גיליתי את המפתח לכניסה לחיברות לקהילות בישראל. עד כה חייתי לי די "מחוץ למחנה", מבחירה, ולכן לא בדקתי את הקודים של הקהילה הישראלית, בעיני גולה המבקש להתאזרח. עכשיו, עשיתי כמה ניסיונות (כושלים בינתיים) להיכנס לקהילה כחברה מן המניין, ו:למצוא את השבט שלי" פה בין דוברי העברית. אחד מן המפתחות החשובים להתנחל בלבבות הוא לשנוא ערבים, בחיי, גם בקרב קהילות שוחרות שלום בדרך כלל, אחד הנושאים היוצרים קירבה ואמון הוא איזה סיפור שיבהיר שאתה אדם שיודע את מקומו, ומזהה את היריב, או לפחות חושד בו. ושגם אם את "פעילת שלום" את יודעת מאיפה באת ולאן את שייכת.

שמאלנים יעשו זאת בדרך אחרת, כלומר, יסבירו כמה הם בעד שלום ויש להם איזה חברים ערבים אבל אמרו להם שביום פקודה הערבי יבחר את האינטרסים של בני עמו והם חושבים שזה ממש לא יפה להגיד ככה. _(אז למה את אומרת את זה  ?) או משהו כזה. או ביקורת תרבותית קלה, או תיאור של הגיחה האחרונה למסעדה ערבית, או מוסך. עצם העיסוק בנושא, מקרב מאד ומבהיר לכל אחד איפה נמצא השני ובעיקר שאנחנו בני אותו שבט, גם אם השבט שלנו לא חפץ בהשמדת השבט השכן (הערבי). משם מתגלגלת השיחה לאבחנות קולקטיביות אחרות, רצופות סטראוטיפים, וכך סביב סביב מצטייר לו המכנה המשותף, המאפיין החמקן של ה"ביחד".  צד אחר של אותה מטבע, הוא העיסוק בצבא, שמגדיר את הביחד מן הצד הפנימי. שיחות על היחידה שבה שירתת, או על הטבות וקשרים מן המילואים, אלה מבססים את השייכות להפליא. אחרי שעוברים את הבירור האתני-גזעני הבנוי מדקויות רבות (ערבים זה החלק הראשון והקל, משום מפליגים לעדות ותת עדות, איש איש לפי משפחתו ובן או בת זוגו), דרך הבירור האתני גזעני קריקטורי עוברת המון אינפורמציה חשובה על העדפות תרבותיות, בקוד מקוצר וחסכני, שעלול להישמע רע מאד למי שלא מכיר את הנושא. ביקורת על צחצחים וערסים מסבירה העדפה תרבותית מסויימת, ביקורת על "רוסים", מגדירה מכיוון אחר, ביקורת על "פולניות", וכך הלאה.  ורק בסוף נכנסים לבירור ה"הלכתי" של ערכים בנושא הכלכלי. יש כאלה מגדירים עצמם "אני יצאתי ממירוץ השחיתות", ויש המגדירים את יחסיהם ל"שחיתות", וכך לאט לאט מתברר בדיוק מי אתה, ועד כמה יכולים הצדדים לסמוך זה על זו. המשנה הכלכלית מוגדרת בדרך כלל לפי מקורות ההכנסה של בר השיח, ואת השאיפות שלו. מי ששואף גבוה, יפתח את השיחה בשבחים לשחיתות ולהפרטה, כדי להסביר שגם אם כרגע הוא תפרן, הרי הוא נושא עיניו להשתיייך לוינרים ומאמץ מראש את עריכהם. אחר יגדיר את שאיפותיו כ"לצאת מהטירוף, להקים איזו חווה בפריפריה הרחוקה" (משמעותו להרביץ מכה ולגלם את הרווחים מכל השחיתות שכן עשיתי עד היום, כדי להגיע לעצמאות), וכך הלאה. "אני רוצה לרדת מהארץ כדי לעבוד בשקט, שכיר, בלי לחץ, ובלי להשתעבד, ובארץ אי אפשר", זה יגדיר אדם משכבה משכילה בדרך כלל, שיחד עם זה לא רוצה כל היום לקמבן, ואין לו אמביציות מפליגות. "לא רוצה לתקן את העולם" מגדיר אדם שמכריז שלא ניתן לגייס אותו למלחמות פוליטיות, עקרוניות, קהילתיות, אלא רק אם יוצא לו משהו מזה. וכולי. מי שפורץ בנאומים חוצבי להבות, מטיף פוליטי, ערכי, או רוחני – זה אדם שמחפש כרגע חיילים.

בהמשך יגיע איזה בירור רוחני מהיר, (יחס לדת ולדתיים "שונא דוסים" אומר בעצם "אני לא דתי ועומד על כך", יחס לניו אייג,, יחס לקארמה, ויחס ל"בורא עולם" או "לעל חושי"מ- "לא מאמין בכל הבולשיט הזה, אבל אשתי הולכת למתקשרת")). ניהלתי את הריקוד הזה לאחרונה, ולמדתי שאסור, בתכלית האיסור, להגיד משהו טוב על ערבים, או לפחות אם אומרים משהו טוב, אז צריך לסייג בהלעגה מסויימת, המתקבלת בחיוך שימחה ורווחה על ידי הצד השני. כך למשל, מאחר שאני חשודה כשמאלנית מידי, אוכל להגיד משהו פוליטי אך להוסיף "אתה יודע איך זה ערבים, מחפפים, עושים עבודה גרועה, ואני לא רוצה להשמיץ, ולא שתחשוב שאני גזענית". המתקת סוד זו והודאה באשמה של שמץ גזענות מצידי, עם רצון לתקן את זה, קנתה את מקומי כאזרח אמין ונאמן לקהילתו. בנושא השחיתות, חייב אדם גם כן להגדיר את עצמו, נגיד שהוא לא דקדקן מידי ולא ילשין על מישהו שלא נותן קבלות ("שטויות, המדינה לא נותנת היום שירות, מה פתאום לשלם מס") או קומבינות אחרות "קטנות". אדם שרוצה לשדר שהוא "רוחני ומעופף", יגיד למשל שהוא חושב שדן מרידור פוליטקאי הגון וישר. כך אפשר לדעת שהוא לא רק רוחני מעופך אלא אין לו משום חשק להיכנס לשיחה פוליטית והוא לא מבין כלום, ומשתדל להגיד קלישאות בנאליות שאף אחד לא יכול להתרגז או להיפגע מהן. "דן מרידור דוקא ניראה לי פוליטיקאי הגון" זה סוף שיחה בנושא פוליטיקה.

.  עכשיו מתחיל ריקוד "הגיוסים", כל אחד מחלק קצת מהצרות שלו, ולא חסר, בדרך כלל סביב כסף או איך להוציא משהו ממשרד החינוך/העיריה/המעסיק, כי "דפקו אותנו", כי "הכל מושחת", ובירור אם את או אתה יכולים לסייע במשהו, או לפחות תמיכה מוראלית.

אין לפסוח גם על ריקוד היכרות בנושא מגדר, גברים יצהירו על גישתם בצורה עקיפה "איזה חולצה צמודה, אני המום" (משמע אני חזיר שוביניסטי מורעב, שאשתו מזמן לא נותנת לו, וגם לא עומד לי בטח, אבל אני עוד חולם. לא נס ליחי.) נשים יגידו משהו כמו "תראי אותו עם הפוזה של מאצו, לא סובלת את זה" או "אני מסורתית דוקא, אבל הולכת עם טופלס וחוטיני ומה שבא לי" , וכולי. או "בעלי פרימיטיבי, אז אני עושה סקס עם איזה צעיר ערבי בן 20, אני מכבדת את בעלי, אבל אני עוד לא מתה, וחוץ מזה הוא לא יודע". ויש האיתות התל אביבי "אני פמיניסטית, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, ויש לי ילדים מהומו. " – והולכים לקנות בגדים של מעצבים…

קלי קלות.

איך לא ידעתי ?

גם זיונים אפשר לתפוס ככה בקלות.

ועכשיו נותר לשאול, אם זה מה שאני רוצה בחיים בתור "שבט" ?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אזרח.  On 10/12/2010 at 21:48

    הפשטת את השבט עירום וערייה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: