סופ"ש אז …

קצת על אוכל…..

יותר טוב ממסעדה-חדר אוכל

לאכול אני אוהבת, אבל "קצרה" מאד בכסף. לאחרונה גיליתי מכמן הסעדה זול ומשובח, בדמותם של חדרי אוכל מופרטים של קיבוצים .  בקרוב אני מקווה לסקור עבור הקוראים כמה מהם באופן פרטני. ברוב הקיבוצים יש היום שירות  מופרט, בתשלום מסובסד לחברים, ובתשלום מלא לאורחים. ברוב הקיבוצים מוגשת רק ארוחה אחת ביום, בדרך כלל צהריים. חלק מן הקיבוצים מתקבצים אצל ספק אחד, אבל בדרך כלל לכל קיבוץ יש ספק משלו, כך שרמת המזון משתנה בהחלט מקיבוץ לקיבוץ. רמת המחירים די דומה, נעה בין 20 לבין 30 ש"יח לארוחה מלאה, שרובה בנוי מ"אכול כפי יכולתך" למעט המנה הבשרית. ההגשה נדיבה פלוס פלוס, ומבחר הבשריות משתנה בכל קיבוץ,  וגם רמת הבישול. ברוב המקרים האוכל טרי מאד, וסביר מאד, ויש גם שתיה בלי הגבלה בתוך הארוחה. במקרה אחד "נפלתי" על מטבח פשוט מעולה, ברמה של מסעדה מצויינת, ועל כך אכתוב בפירוט. יש קיבוצים שבהם אפשר לרכוש "כרטיסיה" מוזלת לעשר ארוחות. בכל מקרה, העסקה כדאית הרבה יותר מכל "מזרחית" ממוצעת עם החומוס היציקתי והשיפודים המתובלים מידי. חדר האוכל הוא מקום מרווח יותר ממסעדה, ובדרך כלל יש מרפסת עם נוף. בקיצור, לדעתי, העסקה המנצחת. (אה, כן, ברוב הקיבוצים אפשר גם לקחת הביתה).  לכל מי שמזניח את עצמו (או עצמה) ושוכח לאכול מזון בריא ומגוון כנדרש,  פעם בשבוע ב"חדר האוכל", תחזיר את הבריאות לחייכם.

גיוון נחמד, קפה גרג

כאשר גרנו בצפון, קפה גרג הציל אותי משממון מוחלט, ומידי פעם, כדי להרגיש חלק מהציוויליזציה הייתי קופצת לשם, בצומת "ביג" של טבריה, לוגמת הפוך טוב, בלוויית צלחת עוגיות קטנות, ונאנחת למול הנוף. השבוע הזדמנתי לקפה גרג באוניברסיטת תל אביב, וגיליתי שיש קצת גיוונים בתפריט. הלכתי על קפה גרניטה עם פקאנים. ציפיתי לקפה עם תמצית טעם, כמקובל באמריקע, והופתעתי לקבל קפה עם המון פקאנים טחונים בתוכו, ולמטה שכנה שכבה של אגוזים שלמים. בהתחלה נראה לי מזעזע, אבל היה טעים ומרענן, וגם כאילו בריא יותר מסתם קפה. הולך בהחלט ומחיר סביר (תוספת 3 ש"ח לפקאנים). זה המקום לקטר על פרדס חנה-כרכור-בנימינה בתחום בתי הקפה. למרות ריכוז יאפיז צפוף, ולמרות הקירבה לקיסריה המעתירה, כמעט אין בתי קפה זמינים וקרובים. בפרדס חנה הרשת היחידה קפה קפה" שהיא נחמדה, סגורה בשבת ! לא ראיתי ארומה, ולא גרג, ולא משהו אחר ברדיוס של עשרים ק"מ לכל צד…יש להניח שהבניה של מתחם "ביג" תשפר את המצב, ואני מרגישה ממש כמו הסנונית של "ביג", בכל מקום שאני עוברת אליו, מייד מופיע השלט, ותוך כמה חודשים יש קניון.

בלי קצת אביוז אי אפשר (או מיומנה של פקאצה)

אני קוראת בעניין רב, כמו כולם, על העלילות בחדרי המיטות של היפים והמפורסמים, ובמידת מה בריחוק, כמו שקוראים על נחיתות במאדים. העולם הזה התרחק ממני כל כך, עד שכמעט אני מתקשה לשייך את עצמי אליו, הגם שעד לפני עשור שניים, בהחלט הכרתי את "הסצינה" הזו. דברים משתנים, ומה שפעם היה מוכר הופך לזכרון מהוה, בקושי, עם השתאות קלה. אך תזכורת לעולם הזה נקרתה אלי השבוע, באירוע מוסיקלי כלשהו, לידי התיישב הנגן המוכשר לאחר שסיים את חלקו, ופתח בשיחה אינטנסיבית ומייד תוך חמש דקות כבר היינו חברים משכבר הימים, עם פלירטוט בעיניים, וצחוק מעקיצות ובדיחות, קצת "דאווינים" (אני קראתי את ספרו של…אני הייתי במקדשו של….אני ואני…). מאד נהניתי, ממהירות השיחה, מהעובדה שזה אדם אינטליגנטי ש"ראה עולם", מהפלירטוט המעודן והמקצועי, עד שבא החלק הלא נעים. כאשר הצגנו את שמותנו זה לזו, אמר משהו כמו "יצאתי פעם עם מישהי בשם הזה…" והמשיך בתיאור יחסים אחרים, תוך ביזוי מסויים של אותה אחת שלכאורה איתה יצא. יכול להיות שהסיפור היה מומצא לצורך השיחה, ויכול להיות שלא,.

אך פתאום התפוגג הקסם, וכמו בסיפור סינדרלה, הגיעה השעה שתים עשרה, והנסיך הפך לצפרדע.  ופתאום נזכרתי ב"צד השני" של התחכום התל אביב (הוא היה משם…*, ובריגוש הגבוה המלווה גם בסכנה, ובחידודי לשון, וחוסר יושר, וחוסר תמימות, ומבדקי כוח, ואולי כוונות רעות בכלל…ובבת אחת נזכרתי גם למה השארתי את כל "הוהר המדומה הזה" מאחור בשמחה, כמו ששמחים להיפטר מאקנה של גיל ההתבגרות ולשכוח אותה במהרה. למגינת ליבו של התל אביבי, קמתי מייד ממרבצי השאנטי, ופניתי לשוחח בפינה אחרת של המקום, עם ידיד ומכר ותיק שלשמחתי עמד שם והיה זמין, ואיתו נשארתי עד סוף האירוע. בסוף הערב העפתי נפנוף פרידה ל"זוהר" התל אביבי, שהיה מופתע מהחיתוך המהיר, ולא הסתכלתי לאחור. איחס. ולמי יש כוח לזה בכלל בגילנו? תחושה דומה היתה לי בכמה מפגשים שנבעו מהבלוגוספירה, סרט שכבר היית בו ויצאת באמצע.  הפער שבין התדמית, ובין הטיפוח והיכולת המילולית, ובין הרדידות של העולם הפנימי, ורדידות היחסים, כולל היחסים עם הילדים ובן הזוג (אם יש), הציפורניים והניבים המחפשים תמיד לנגוס במישהו כדי למלא את הריק, החישמול כחלק מטקטיקה זואולוגית של פיתוי ובליעה.  אמנם גם האנשים "האותנטיים" לא מי יודע מה, וחלירות שוביניסטיים יש גם בין המחוספסים של הפריפריה, אבל לפחות הסחורה לא עטופה בצלופן ואורות זוהרים. מה שיש זה מה שרואים, וגם זה לטוב.

חשבתי לעצמי שרוב המפגשים עם גברים ישראלים טעונים תמיד גם באלימות והפחדה, לא ברמה ה"פלילית" כמובן, אלא ברמה הרגשית והסבטקסט, כאילו זה אמור להיות אפרודיזיאק או משהו כזה. ואכן, אם המטרה היא ריגוש בעל מקדם סטייה וחיפצון, זוהי בהחלט תפאורה מתאימה. השאלה היא מי צריך סוג כזה של ריגוש, ואת מה הוא משרת. מצאתי שהאגנדה החברתית סביב עידוד יחסים כאלה היא תעסוקתית וקשורה יותר למדורי הכלכלה וההון. אנשים במצב נטול אינטימיות משרתים את צרכי המערכת הכלכלית המאקרואית (כלומר בעלי ההון ונכסיהם, או המדינה ומכונותיה) הרבה יותר ביעילות מאשר אנשים בעלי מערכות יחסים עמוקות, ולא חשוב אם זה זוגיות או הורות או אפילו חברות.  אז לי מספיק שנפלתי במכונת השעבוד של הסיגריות המשרתות את ההון החזירי והגלובאלי, אין סיבה להרחיב את המעגל של העבדות עוד יותר.  אני שמה לב ששטיפת המוח הכלכלית צרכנית גורמת לנו לראות את עצמנו כחפץ או כדמות בסרט פרסומת, ודרושה מודעות כלשהי בכל רגע ורגע להתנגד למצב הנפשי הזה, ולחזור לשכון בתוך הגוף שלנו, והחיים שלנו, כל כמה שהם קטנים וחסרי זוהר.  מסתבר שבעולם האמיתי, ולא בעולם הדימויים והסטטיסטיקה, יש גם די הרבה אנשים נחמדים, חלקם גברים, וחלקם אפילו שירתו בצבא, וגם שניים שלושה טייסים…ו"יוצאי יחידות קרביות".🙂

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: