עוד א' ואין שינוי…

קשה לדעת בדיוק איך יתפתחו ענייני א' ממשרד לבטחון פנים, אך די בטוח ששום דבר לא ישתנה מהותית בהתנהלות השירות הציבורי, וגם בתגובה של מערכות אחרות למתרחש. העניין הופך די מתיש ועל גבול המשמים, ומכאן גם ההדרדרות ברמת הסיקור והטוקבקים (כי כל הזמן צריך להעלות את רף הגסות, אחרת אין רייטינג).

קשה כבר לגייס אותי לתגובה "הפמיניסטית" שפחות או יותר מדובררת על ידי מירב מיכאלי ב"הארץ" מידי פעם כאשר עולה "עניין" כזה. הסיבה לכך היא שגם התגובה המאורגנת של שופרי "מעמד האשה" נגועה במה שקורה במשטרה ובכל מקום, קליקאות, קמפיינים ובחישות, שלא כולם שקופים ולא כולם ענייניים.

הציר המתהווה לסיפור הזה, כניראה, הוא המינוי של המפכ"ל המיועד, בדומה ל"פרשת גלנט", כולל המועד וצורת הפעולה שהולכת ותופסת נומך משנה לשנה וממינוי למינוי. מאחר שהמצב כה גרוע, וכל המתמודדים על המשרות הללו הם …איך לאמר, די אלימים, מושחתים ויהירים עם רקורד דפוק, אז כדי להפיל אחד מהם, צריך לרדת עוד יותר נמוך עד בלי די. כניראה שלריצפה אין גבול תחתון, ומה שהיה פעם קאנטים הוא היום הפרגולה של הפנטהאוז במגדל גורד שחקים.

ניצב בר לב כבר העסיק את הציבור והתקשורת בתקופת דיכטר, כאשר פוטר על ידי השר עקב "אי ציות", עתר לבית משפט, גייס יחצנים וסוללות של קליקות מפה ומשם, והצליח לסכל את תוכניתו של דיכטר ולחזור למעגל המיוחס של ה"טופ". כאן חיכו לו עניינים אחרים, והשמות המועלים כ"בוחשים" (שוב, כמו אצל גלנט) נשמעים לא יותר טוב ממנו (פרנקו, אם אינני טועה היה איכשהו קשור לפרשת פריניאן). ובקיצור, כמו עם גלנט ומתחריו, כולם מגעילים וקשה לבחור, ולכן קשה גם לסחוף את הציבור לגינוי, או לתמיכה. הציבור פחות או יותר התייאש מלהשפיע על הספירה הממלכתית בכל אופניה וצורותיה, ועסוק בהשרדות ובריחה מהמציאות ה"גדולה" לעבר עיסוקים קטנים ואישיים, וניסיונות להגן על גבולות ד אמותיו.

"מסמך גלנט" היה מין מניפה שמעיפה רוח על גחלים כבויות ו"פרשת א'" עם כל העסיסיות, היא נסיון דומה להפריח את השממה סביב הליך המינויים. במקרה הראשון, זה הוביל למיקוד הציבור באישיותו של בועז הרפז אחד, שאנחנו לא ממש מבינים מיהו, ואשר סביבו מידי פעם עולה איזו כתבה סתומה ורוויית צפנים. עכשיו כניראה נישאר עם א', ונשכח את מי מינו למפכ"ל תוך זמן קצר.  בשני המקרים, שום דבר לא השתנה. למעשה, נקבע רף חדש, ובסיבוב הבא כבר יצטרכו להוציא משהו ממש מהמם, אולי תמונות של המועמד בתחתוני נשים ושוט בידו, או אולי חשיפה שבעצם למועמד השני יש שש אצבעות וסימן קעקוע על צוארו המלמד שהוא בעצם חייזר. אחרת אני לא יודעת מה כבר יזיז למישהו.

העניין הוא שבכל הסיפורים הללו אנחנו, "האיש הקטן" משמש סטטיסט מבוזה של מאבקי קליקות שביום רגיל לא משתינים לעבר האזרח, אלא רואים בו סוג של חפץ, מטרד, או סרח עודף. כאשר צריך "גדודים" להעמיד מול המחנה היריב, רצים ומגייסים את הרצון הטוב שלנו, או הזעזוע המוסרי שלנו, או יצר ההגנה על קורבנות. לדעתי, הדפוס שצריך להשתנות הוא היחס שבין התקשורת-שלטון ובין "הציבור". השינוי מתבטא אצלי בכך שאני לא מוכרת את דעתי לאף אחד, ולא מתגייסת לאף צד, ויש אצלי אייקון של "תרום לי" אם מישהו רוצה לקנות את קולי. אותו מצב קיים אגב בכל מרכזי המפלגות (רק קבלני קולות הדורשים ומקבלים תשלום בעין, ממש, מגיעים להצביע), ובקרוב מאד זה גם יהיה הדפוס בבחירות הכלליות, אם זה כבר לא המציאות כיום. ובודאי ברשויות המקומיות.

מבחינה שיטתית פמיניסטית, כאשר "הגיוס" נעשה על רקע של מגדר, מקל וחומר, שצריך לדרוש תשלום אסרטיווי תמורת השתתפות ולא "להתנדב", כפי שנדרש מנשים תמיד לעשות. על רקע של יחצנות מקצועית, העידן של "גיוס הציבור למחאה אותנטית" נגמר, ויש להיערך בהתאם. כניראה שגם המצפון הופרט, ויש לו מחיר, ויש לעמוד על כך באופן שוויוני ודווקני מאד.

גם הסלקטיוויות והתועלתנות של הפעילות הפמיניסטיות בבחירת ההתגייסות נהיתה שקופה מספיק כדי שלא ניפול בפח הזה. המקרה של "האנס הערבי" לימד שאין מתגייסים אוטומטית כאשר הנפגעת היא "בוזגלו", אבל נדרש ממני לבכות דמעות מלוחות וחמות על נשים שלא ממש זקוקות להגנתי, אלא מופקדות למעשה על שלומי וזכויותי ואיך להגיד, לא שומעים מהן ביום רגיל, כאשר בוזגלו או אני מוטרדות או נאנסות בברוטליות.

שאלות אחרות

מן המקרים הרבים לאחרונה עולה תמונה די זהה לגבי מצבן של נשים בשוק העבודה, בעיקר בתחומים תחרותיים, החל מאקדמיה ועד הברור מאליו במשרות בשוק הפרטי או הפוליטי. לדעתי, לרגל מה שמשתקף, עדיף בימים אלה לשבת בבית, כבוד בת מלך פנימה, כולל אם זה אמור לשרת כשפחה חרופה איזה בעל ושלושה רעבים קטנים. עדיף מטריד אחד, אם זה המצב, מאשר עשרות בוסים רעבים ותאוותנים, גם מבחינה תועלתית, וגם אם אין השמחה שורה במעון.

שוק הקריירה לנשים בישראל לא מסוגל להבטיח סביבה נורמלית, מאחר שרוב הגברים, אחרי שירות צבאי בסיסי במחסומים, הם לא נורמלים. גברים במצוקה נוטים להוציא את הגננה על נשים שלידן (וגם על ילדים), וכרגע אין צופים שלום באופק. בבסיס צבאי התנהגי כאשת קבע, סירגי ועיסקי במיילדות, פנג שוואי, או מקרמה. אפילו לכתוב בבלוגים לא ממש בטוח בימים אלה…

 

זהירות ! אירוניה לפניך….

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: