הייטק; עורכי דין; חארטה

הייטק

האמת, עד השינוי הסופי והנוכחי ב"דף הבית" לא הצצתי אפילו בבלוג שלי בוורדפרס. עכשיו כבר ממש אין ברירה, אז העפתי מבט ב"ממשק" ואני ממש מתפעלת מהיי טקיות של דף העריכה לעומת הממשק הקודם (שאני עדיין מעדיפה, מה לעשות…). פעם אמרו על מערכת המשפט הישראלית שככל שהיכלי הארמונות שנבנו עבור השופטים הפכו מפוארים יותר כך נעלם התוכן…אני מקווה שזה לא חל גם על הבלוגוספירה, אם כי יש להניח שאין יוצאים מן הכלל, זה מין חוק כלים שלובים של תוכן=צורה, כאשר המינון המדוייק לעולם לא נמצא…

עורכי דין
אפרופו מערכת המשפט, קיבלתי בניוזלטר של האגודה לזכויות האזרח לינק למאמר מאת פרופסור גד ברזילי שעובד באיזו אוניברסיטה אמריקאית, מאמר=מחקר שלו על קהיליית עורכי הדין הישראלית. המאמר מעניין בכל מקרה, לדעתי הוא לוקה מאד בחסר באינפורמציה פנימית, אבל גם כך הנתונים מדברים בעד עצמם וטוב שמישהו טרח ואסף אותם (סטטיסטיקות על מספר עורכי הדין לאורך השנים, השוואות לחו"ל, פילוח תחומי עיסוק וכולי). המחקר מתחיל כמשהו כללי מאד, ולדעתי מרתק ממש, אך לבסוף מתמקד למעשה בתפקוד של עורכי הדין של ארגון "עדאלה" בתחום זכויות האזרח-אדם, ושימוש בשיח הליבראלי וכיוצב.
ההתמקדות לאחרונה בעדאלה ובמגזר הערבי של פעילי זכויות אדם מדאיגה קצת, אם קוראים אותה במשולב עם התוכניות של ליברמן. ניראה שהקהילה הפרוגרסיבית אמריקאית _יהודית _ולא יהודית, תעדיף להתמקד בהגנה כביכול על זכויות המיעוט הערבי, למעשה כדי לזנוח את הפעילות הישראלית-יהודית שמתנגדת לשיח הציוני ההגמוני. אבל אם בסופו של יום מבחינה פיזית הערבים פשוט לא יהיו איתנו, אז מה שיוותר הוא משטר אימים עריץ של יהודים כלפי יהודים, משטר שיכפה באלימות נראטיב לאומי יחיד. אין מדובר בתמימות, אלא בשיתוף פעולה מודע עם מגמות האיון של המשטר ביחס לשיח חולק יהודי, בתוך ישראל (מחוץ לישראל כולם לכאורה חופשיים להגיד מה שהם רוצים, אבל האמת היא שפעילים ישראלים=יהודים בחו"ל נתקלים גם כן בחומת דיכוי והשתקה, כך שזה לא פשוט). גד ברזילי לא בודק כלל מדוע מעטים כל כך הם עורכי הדין היהודים שעוסקים בהגנה על זכויות אדם בישראל, אלא מספק הסברים משלו התלושים לחלוטין מהמציאות. עורכי דין וגם לא עורכי דין שמבטאים השגה על הדוקטרינה השלטת נאלצים כך או אחרת (יש מקלות ויש גזרים, מכל מקום אי אפשר להתנגד להם) לנטוש את העשייה, בעיקר בזירה המשפטית שהיא מיוחסת וחזקה יחסית לזירות אחרות (שירה, הפגנות, מפלגות). אלה שנותרים בתור עלי תאנה, הם אנשים שהממסד מסמיך אותם בפועל או במשתמע לשחק איזה תפקיד בתיאטרון הדמוקטיה היחידה וכולי, ועבודתם לא משכנעת.

ככלל , תופעה רגילה בישראל היא העדפה של מחקר מופשט מאשר חקירה עובדתית, וכבר כתבתי על כך רבות. בשמאל יש חשש עצום מדיון בעובדות לא נוחות, קל יותר להמציא כל מיני הסברים בגרוש ולכתוב מאמרים יפים, אסתטית, אבל תלושים ולא מועילים, מעשית.

חארטה
איכשהו הייתי כניראה מהאחרונים לדעת עובדה ביוגרפית סתמית על הסופר הלאומי דוד גרוסמן, וזה בקשר לשירותו הצבאי ביחידת האופל 8200. זה איכשהו איכזב אותי, איכזב אותי שהופתעתי, ושוב חשבתי שמישהו התקדם בזכות כשרונו ולא בזכות "היחידה". נכון להיום, לא מכירה אפילו אדם אחד בתחום האמנות בישראל (על סוגיה) שאינו חב את נסיקתו להקשר הצבאי. אין זה אומר שכולם נטולי כשרון בהכרח, סטטיסטית גם בין יוצאי יחידות וצבאות יש בעלי כשרון כמובן, אבל זה בהחלט מסנן פנימה רק אנשים בעלי זוית ראיה מאד מסויימת על החיים ועל ישראל בפרט. חארטה, אמרנו ?

ההקשר הצבאי אינו דוקא שירות ב8200 או טייס, זה יכול להיות בת=רעיה=בן זוג של..או אפילו קורבן של, נאמר,נפגעת טרור או אפילו מוטרדת של גנרל. בכל מקרה, בין אם חלל צהל או קצין, היכולת להגיע לציבור הרחב עוברת דרך הבקו"מ

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נועם  On 16/10/2010 at 22:36

    (על החארטה:) בספרטה כולם חיילים, לא? ואם לא, אז נפגעי טרור או מוטרדים וגומר

    • irity  On 16/10/2010 at 22:51

      אני מבינה שהטייסים נעלבים…לא התכוונתי לרמוז שאתה לא כותב טוב או משהו נועם. כל מי שגר בפרדס חנה הוא עשר.

      לגביך הטענות היו חמורות יותר, אם אני זוכרת את עצמי נכון, זה שיש ניכוס ממאיר של הסרבנות על ידי קצינים קרביים, מה שגורם לכל נושא הסרבנות לשרת בעצם את הממסד הבטחוני. הטענה חודדה בשנים האחרונות קצת מן הכיוון של השיח המזרחי (לגבי סרבנות אפורה, או "השתמטות" כמחאה), אבל בתוך העדה האשכנזית הנושא תקוע באותו מקום משמים ומצמית. 8200 פתחה פתח מעניין לחנונים ולהומואים להשתלב בהגמוניה הצבאית-זכרית, כך שיש מקום לדון בניואנס הזה ברצינות.
      עכשיו שכל הבנים, כולל הנכים והמשקפופרים, והקויירים, עומדים ישר בדום מתוח, אז הכל בסדר. במסגרת המדיניות הזו של שיתוף והכללה (במקום הדרה), אני רק העליתי את הדרישה שגם המזרונים (ממין נקבה) ואלה שסורגות את המצנפות, יקבלו חתיכה מהעוגה הספרטנית. אני מקווה שאתה מרשה.

  • נועם  On 16/10/2010 at 23:01

    לפי הכלל שלך (כל מי שחצה את בקו"מ, בת, רעיה, קרבן ומוטרדת) כולנו עד האחרון שבנו חלק מהרשת.
    .
    מובן שאני כבר מצטער שהגבתי. חטפתי דלי של שופכין בפרצוף.

  • irity  On 16/10/2010 at 23:06

    https://irisya.wordpress.com/2009/01/07/%D7%A1%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%AA/

    הדלי על חשבון הבית🙂 על השופכין משלמים…אתה אוהב להעלב.

    אם נעזוב את ההעלבויות, אז אני מסתייגת עובדתית מהסיפא, אבל זה לדיון אחר. (יש עניין של התייחסות לרצונו של האדם, לא רק למקומו, וגם ההבדל החשוב הוא איפה אתה ברשת, הצייד או הדג.., זה בעצם כל העניין, לא ?(

  • איל בד  On 17/10/2010 at 13:25

    לפחות על תחילתה של הקריירה של דויד גרוסמן – הרדיופונית, אני יודע שהיא היתה בהיותו בן 15 – הרבה לפני שיכלה להיות קשורה באיזה שירות צבאי. את מי שקיבלה אותו להמשך עבודה ברדיו (אמי) שמשם התחיל הפרסום שלו, אני לצערי לא יכול לשאול אם שירותו הצבאי היה בשבילה שיקול לקבלתו וליחס החיובי – כולל ייעוץ בתחיל הכתיבה הספרותית, שהיה לה כלפיו. לגבי המשך דרכו, קשה לי, ושוב לצערי, לחלוק עליך.

    • irity  On 17/10/2010 at 13:47

      תראה לאן היית מגיע אם היית משרת ביחידה…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: