ביקור חוזר, בירושלים

שאלוה לשלומה

 

ביקור חוזר, שני בעשור האחרון (אם לא סופרים חפוז לילי למועדון "דיילה" להרצות על הסחר בנשק וחזרה במונית שהביאה אותי בלי לדעת איפה אני), בבירה הנצחית, משכנו של אלוהים,כך חושבים לפחות כמה מיליארדי בני אדם מוביל אותי להמלצה בלתי מסוייגת וחמה לרוץ לגן החיות "התנכי" (התנכיות שלו היא בשביל התורמים בלבד). בשתי הפעמים ביקרנו, ויצאנו מרוצים להפליא, במחיר סביר פלוס, ובהנאה של ממש. מקום מושקע שעשוי טוב מאד. פשוט לקחת את התחת עם הילדים וללכת ליום שלם.

 

אפשר לברוח מירושלים אבל היא רודפת אחריך…

 

"אם אשכחך ירושלים תדבק לשוני לחיכי" אומר המשורר המקראי, ויש מי שעוזר לו לממש את הפתגם בפועל. מחלקת הגבייה של העיריה תרדוף אחרי השוכחים את הבירה, ותוודא שתודעתם צרובה היטב וזוכרת את העיר ואת מחמדי הביורוקרטיה שלה.

כותרות העיתונים, והסכסוך בין ברקת, ראש היעירה, ובין יועצו המשפטי (חביליו) מזכירים לי את הימים הקשים מאד לפני שנתיים בדיוק, כאשר מחלקת הגבייה ביצעה בי מעשה סדום קבוצתי, בשירות העולם התחתון. היו אלה ניר ברקת, ביחד עם חביליו, שחילצו אותי מהמלתעות, בשן ועין אמנם, אבל איכשהו.

כתבתי אז על הבעיה של "שירותי הגבייה" בחברות ממשלתיות, רשויות מקומיות, ותאגידים ציבוריים, אשר הפכו לחלק מן הפשע המאורגן, מה שפותח פתח לניצול לרעה, סחיטה, איומים, ופשיעה חמורה.

כאשר אין דין ואין דיין, יכול כל בעל שרירים, ובטוח שיכול בעל שרירים עם פלאפל על הכתף, למשוך בחוטים, ולחסל אנשים, בלי לירות כדור אחד, הכל בעזרת ביורוקרטיה אלימה ומושחתת, שקיבלה הרבה יותר מידי סמכויות משפטיות, מתוך מטרה טובה יש לשער (לייעל את הגבייה, כניראה).

חבל שהסכסוך בין ברקת לחביליו תופס ספין פוליטי עקר (כאילו מדובר על ההתנחלויות במזרח העיר), בעוד שעדיף היה לו התגייסו שני אלה להלחם בכוחות המאיימים על סדרי השלטון והמשפט בישראל. ניר ברקת מחוייב פוליטית לגופים שונים ומשונים, לא כולם צחים וטובים, אך גם המחלקה של חביליו קשורה בזיקות גומלין לפלוגות וכנופיות פרע, ומשלמת להם את ליטרת הבשר במינויים מפוקפקים בתוך המחלקה עצמה, שאינם מבוססים על כשרון אלא על קשרים. כדאי היה דוקא שיאחדו כוחות לשמור כל אחד על עצמאותו, וביחד על עצמאות הממסד שהם משרתים, מפני מי שמשתמש בו לרעה ומבצע מחטפים תוך פגיעה בזכויות האזרח והאדם של חפים מפשע.

 

ממוריז ממוריז, ביקור חוזר

הביקור בירושלים הזכיר לי נשכחות, את הקריירה הקצובה והבלתי נשכחת שלי בשירות המערכת המשפטית, כמי שניהלה ביד לא רמה את "האגודה לסיוע משפטי" פרוייקט משותף של האוניברסיטה העברית ומשרד המשפטים. תולדות העמותה כתולדות "הסיוע המשפטי" והצדק בישראל, וניראה לי לפתע מגוחך שעמדתי פעם כמו הילד ההולנדי עם האצבע בסכר, או ככה הרגשתי, מול גלי העוול הצובאים על המשרד הקטן, ומצד שני, הביורוקרטיה המרושעת שהלכה והפכה למפלצת ממש באותם ימים (והרי היום היא לתפארת היגון, מערכת משפט מושחתת, לא יעילה ורעה עד מאד).

במבט לאחור נידמה לי שכל הרציונאלה הכלכלית שהחזיקה את הפרוייקט היתה העובדה שבאמצעות העמותה הקטנה הזו הרוויח הממסד כמה נקודות שלא לשמה, כמו "הפעלה של משתפ" במזרח ירושלים (שאני חשבתי שהוא באמת עובד סוציאלי), וכמו היכולת לכתוב לתורמים שהאוניברסיטה "תורמת לקהילה", וכמובן השתתפות בחינגא של השחיתות של העיריה שמקיימת עם האוניברסיטה יחסי גומלין מורכבים. הפרוייקט שלי איפשר לכמה פקידות מושחתות לטוס לנסיעת כיף בהולנד ללמוד איך "מטפלים בדיירי רחוב" במקום שהכסף ילך לדיירי הרחוב בעצמם וכך הלאה.

מנוסים ממני יגידו שזה דרכו של עולם, וכל ארגון צדקה מכובד מפריש מעשר לקצת מעשי טרור או ריגול או משהו שהממסד נהנה ממנו, אחרת בשביל מה יקצה הממסד חדר ומזכירה בכלל מראש ?

יתכן שכך הדברים, ואינני אומרת אלא את הידוע מאליו, אבל לכל דבר מידה ואמת טעם טוב, ומניסיוני הדברים חרגו מזמן, והפראיות שבניצול היתר של "עלי תאנה" אינה מתאימה לי בודאי, ועדיף לשבת בלא תעשה מאשר לתת יד לקומבינות מסריחות במיוחד.

כל זה קל יותר לעיכול כאשר מסיימים לקרוא את "איש מבוקש מאד" של גון לה קארה, העוסק בעמותת צדקה, מהסוג הזה, שמסייעת לפליטים, והופכת שלא מרצונה לשותפה למעשה נורא של הסי.איי.איי (חטיפת שני מוסלמים מאדמת גרמניה), בצורה ערמומית ומתוחכמת, המותירה את המעורבים בתחושה של אשמה ואונס, כאילו יכולים היו לעשות משהו אחר. כניראה שאי אפשר לעשות משהו אחר, במצבים כאלה, ולכן, עדיף באמת לפרוש ממערכות שנתונות במשבר עמוק, וזה כרגע המצב במערכת המשפט הישראלית.  המחלוקת העיקרית שלי עם עמיתי לשעבר היא בשאלה אם צריך לדבר בגלוי על הדברים האלה, (זו עמדתי) או להמשיך את ההצגה (עמדתם, ההגיונית יותר כלכלית).

 

נתניהו וכל זה…

 

השווה דייביד לנדאו, העורך לשעבר של "הארץ" את ראש ממשלתנו, נתניהו לפרעה שאנחנו מזכירים החג הזה. השוואה נועזת בהחלט, ולא נטולת אמת, אם כי לנדאו מעדיף לראות את הפלשתינאים כעבדים העבריים בסיפור ההגדה, ואני רוצה להחזיר אותו למציאות קצת, ולהוסיף גם את העבדים העבריים ממש, שנתניהו עומד ונוגס בהם בשוטים ועקרבים.

הבעיה היא שלנדאו, ועיתון הארץ, הם שותפים נאמנים וצמודים של אותו פרעה, כאשר הוא מנהל את חצר העבדים העבריים שלו (שלהם), ולכן לנדאו מעדיף לייצר את החזות המלאכותית של יריבות, במקום שבו זה משתלם. (די דומה לספין שנעשה על העימות בין חביליו לברקת).

האמת, לדידי, שהספינולוגיה הזו הופכת את ההשתתפות שלי בטכסי "חג החירות" לטנטטיבית מאד, אולי בלתי קיימת. סביבי ריטואל ריק, שגם המנסים להפיח בו חיים, מכירים למעשה מושג חירות אחד, והוא חירות הנקנית בשעבוד מוחלט ואכזרי של אחרים. אם זה הדתיים שמעבידים את האשה במטבח לקראת "ביעור החמץ" וליל הסדר, וחוגגים חירות על הגב של מישהו אחר, (הנשים המבשלות והמנקות עד מוות), ואם זה כל מיני קבוצות יאפיז שממציאות סדרים חדשים, אך את הדבר היחיד שנדרשים לעשות, לא עושים, והוא לשחרר, בשקט ובצד, איזה עבד או אסיר מצינוקו או מלאכת הפרך. כמה כסף נשפך בחג הזה על הריטואל ועל האפולוגטיקה, כאשר החג בעצמו הפך ל"עלה תאנה" רחב המסתיר את פשיטת הרגל המוסרית הפושה בישראל אך בכלל בתרבות היהודית.

המעניין הוא הפסיכולוגיה האנושית, כאשר המצפון מציק, אך קשה מאד להיפרד משקל או שניים או להתנצל, או להחזיר את הנגזל, או לשחרר עבד, ובמקום זה הולך הרבה כסף וארגיה לפיאור עצמי, לרבנים שיכבסו את המצפון בפומבי, לעריכת טקס "אחר", וכל כיוצא באלה.

יש לי פה כמה דוגמאות חיות ופתטיות לידי. זוג אחד שמוסר את נפשו ומקצת כספו לאיזו "כת קבלה" מפוקפקת, במקום להחזיר גזל שהם יודעים עליו, אך לא נעים להם להתערב בזה. זוג אחר, ממש קרוב אלי, שעושקים דירים שלהם במפגיע, וגם מוכרים מזון קלוקל ומסוכן בעסק שלהם, כדי לממן "ספר תורה" לזכר הסבא וסבתא. ספר תורה עולה כמאה ועשרים אלף ש"ח, הרבה גניבות מיתומים ואלמנות דרושות כדי לממן את ה"כבוד" שעושים לאלוהים, עאלק.

מאחר שהייתי במקום הזה, שבו משקיעים אנרגיה למצוא פנינים במקום שהן ממש לא קיימות, אין לי שיפוט על התועים בדרך הזו, אבל דוקא ממקום של אמונה, אני משערת שאם מישהו מאמין בבורא עולם, כדאי שלפחות ייחס לו תבונה מינימאלית ולא ינסה לקמבן אותו כמעשה הרוכל הנוכל, שאת שמו לא נזכיר פה, המנסה למכור לעולם לוקשן ונופל על פניו אפיים ארצה.

 

ברלוסקוני…

כבר הספדתי פה את המוגול המגעיל מאיטליה, ואני חייבת לחזור בי בגדול. ברלוסקוני מגלה כושר השרדות השקול רק לזה של נתניהו, גם מול הוכחות ניצחות לשקרנות ושחיתות אישית וציבורית. ננסה להתנחם בזה שגם פרעה נראה מנצח ממש לפני הקריסה, פטנט ישן שלא עובד בדרך כלל, לשכנוע עצמי של "לוזרים"…

המסקנה, לצאת לחירות מהזירה הציבורית, יאללה הכל זורם, ואין חדש תחת השמש.

 

המלצה לביקור חוזר מוסיקלי – סטיבי וונדר, שירים במפתח החיים, לא נס ליחו, אהבה אהבה אהבה….

  

 

ובקשה ליוניברס, מחפשת רמקולים טובים, שמישהו לא צריך למערכת שמע.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלי  On 01/04/2010 at 22:34

    אז נסעתם לגן החיות התנכי בירושלים.
    עדיף מאשר גן החיות של אלון גל בזכרון. ומה ראיתם בגן החיות באל קוץ? ראיתם את נתניהו וכל זה בקלובים? ראיתי שנתניהו וכל זה נמצאים עכשיו בקלובים בצפון. הם באו להציק לנו עם השרה וחתן התנך. למה תמיד כאשר משפחה מלכותית יוצאת לטיול זה לצפון? טוב נשוב לגן חיות ולפרעה והעבדים שנמצאים שם.
    הנה משהו לילד:
    לפני שהעבירו את גן החיות המיתולוגי של תל אביב מאחורי עיריית תל אביב, ב-1976 אורי זוהר ארח בזה הסוד שלי את בעל הסוד מגן החיות. להלן המערכון כפי שכתבתי אותו פעם בבלוג שלי בקפה דה מרקר:
    "אני מתכבד להזמין את בעל הסוד השני", אומר אורי זוהר.
    "אני מטפל בחיות בגן החיות בתל אביב", אומר קול ברקע לצופים.
    עתה מראים את שלישיית הפאנל שתתחקר את בעל הסוד. "זה מקצוע יוצא דופן?" שואלם שלישיית הפאנל הקבועה שמנסים לגלות את הסוד של בעל הסוד.
    "כן במידה מסויימת, אחרת לא היינו מביאים אותו לזה הסוד שלי", עונה להם אורי זוהר.
    מאכיל את הנמרים.
    מטפל בחיות בגן החיות.
    נראה את סודו.
    מראים סרט מגן החיות וברקע שיר ילדים מזמר וקולות של חיות:
    חרררר… כל הילדים….אוהבים לבוא אל גן החיות. חררררר…. מי זה מכוון לוע ענקי? היפופוטם. לוע עוד יותר ענקי כמו מערה עצומה. קרוקודיל. אדון צהוב…והנה צועק הקוף. או,או,או,או….
    בואי, בואי,בואי מתוקה. הכוונה היא לקופה בגן חיות…

  • גלי  On 01/04/2010 at 22:41

    הדיסלקציה שלי כתבה קלובים במקום "כלובים".

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 02/04/2010 at 12:14

    שתי שאלות מנהלתיות מאוהד שרוף.

    יש כבר אתר חדש בעברית?
    האם תעבירי את החומר שכאן לאתר חדש?

    תודה

  • איריס  On 03/04/2010 at 00:06

    @גלי, תודה, חבל שהחמצנו את פסטיבל הניגונים בזכרון, אבל…בשנה הבאה…

    @ אלמוני מעריץ שרוף
    הבלוג הזה, בעברית, ינדוד בעזרת השם ואורי ברוכין (או אולי בסדר הפוך) למשכן ארכיוני, שיקושר אחר כבוד לאינדקס החדש של רשימות.
    אינני מתכוונת לכתוב, והודעתי על כך, זה יהיה משכן ארכיוני למתגעגעים למיצי מרה.

    הכתיבה שלי נודדת לשפה האנגלית, יש לי בלוג זמני ב
    salon.com
    אבל אני מגלה שהם מתקשים לתת גב לדברי הבלע שלי, זה לא שיש צנזורה אבל יש שם בעיה עם הפניות, כאשר מדובר בפוסטים "בעייתיים", לכן לא אשאר שם. הסידור הרגיל הוא שהפוסט האחרון אמור להופיע ב"היט" השני בגוגל (אחרי הלינק לדף הראשי של הבלוג), אבל הם עושים איזו מניפולציה על הכותרות, וכאשר הפוסט לא עובר את הצנזורה של נתניהו, הוא לא עולה בגוגל (לא מצונזר אבל זה די דומה), בקיצור, בוא נגיד שזה לא האכסניה לסוג הכתיבה שלי, והם גם לא מתיימרים. זה מגזין קליל יותר, מהסוג של חנה ואסתי, שלא אמור לעצבן אף אחד. בטח לא את הממשלה

    יהיה לי בלוג באנגלית באתר ישראלי של עמותת זכויות אדם, אבל זה יהיה בלוג מקצועי, כלומר פרסומים ארוכים, באנגלית עם הרבה מילים משפטיות ובלי טוקבקים.

    אני ממתינה לבלוגיה חדשה שתקום, בעזרת השם שוב, בחו"ל, לנדוד עם בלוג שוטף באנגלית אשר לא יהיה מצונזר ויהיה לו גב. העניין בהקמה, יכול לקחת גם כמה חודשים, תלוי בעניינים טכניים ואחרים.

    לגבי עברית, אני הצהרתי שלא אמשיך, וגם נימקתי, וזה יישאר כך. לא מצאתי אכסניה חלופית לרשימות, ואני בספק אם תהיה עוד פעם בלוגיה מסוג זה שבה אין שום סוג של צנזורה, ביחד עם גב חזק כמו של אורי וירדן, וגם הרבה קוראים וחשיפה. אם תהיה אפשרות כזו, אשמח לחזור ליבלוג באותה מתכונת.

    אני מקווה, באדיבותו של יוסי דהאן מהעוקץ מידי כמה זמן, (זה די לא תכוף, אולי פעם בחצי שנה שנה) להעלות פוסט בהעוקץ, על "שעות בין הערביים" של ההוויה הישראלית. וכמובן אם יהיו פוסטים כאלה, אתן הפניה דרך האינדקס של רשימות.

    זה הזמן להודות לקרואים השרופים והרטובים, וגם לעשרות רבות של מנויים סבלניים שלא קיבלו אף פעם עדכון דרך המנוי אך המשיכו לייחל.

  • גלי  On 03/04/2010 at 01:17

    הצלחתי (טפו, טפו, טפו) ליצור בלוג בוורדפרס ויש לו את הצורה של רשימות.
    אורי ברוכין עזר לי וגם משה גולדבלט.
    הצלחתי לעשות כמעט הכל. יש רק עוד משהו קטן שאורי יתקן אותו ואז הבלוג יהיה שלם. ברגע שאורי יתקן אני אשלים את הבלוג.
    אבל אני יודעת לעשות את כל המהלך ולכן אני יכולה לתת לך שעורים פרטיים במעבר מרשימות לוורדפרס.
    את יכולה לבוא ונעשה הכל (על כוס קפה כמובן).

  • גלי  On 03/04/2010 at 01:18

    הצלחתי (טפו, טפו, טפו) ליצור בלוג בוורדפרס ויש לו את הצורה של רשימות.
    אורי ברוכין עזר לי וגם משה גולדבלט.
    הצלחתי לעשות כמעט הכל. יש רק עוד משהו קטן שאורי יתקן אותו ואז הבלוג יהיה שלם. ברגע שאורי יתקן אני אשלים את הבלוג.
    אבל אני יודעת לעשות את כל המהלך ולכן אני יכולה לתת לך שעורים פרטיים במעבר מרשימות לוורדפרס.
    את יכולה לבוא ונעשה הכל (על כוס קפה כמובן).

  • עידית  On 03/04/2010 at 10:49

    לפחות תודיעי ברשימות איפה את.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: