משל החמורים

 

 

חוטפי הזהויות והתודעות

 

אדם מתעורר בבוקר ומגלה שחטפו לו את הזהות הפורמאלית, והנה במקום שען או אולי מוכר בסופרפארם, הוא הופך לרוצח בינלאומי נוצץ ומבוקש. אך לא על זה ביקשתי לכתוב אלא על איך נחטף נושא והופך בידי היחצנים למזון לציפורים.

כך אני פותחת עיתון ומגלה כביכול עימות בין הנכבדת הדוקטורית אורית קמיר ובין הנכבד המראיין ירון לונדון. יחשוב החושב, השען או מוכר בסופרפארם שהנה נפלה בין המומחים מחלוקת כנה על נושא חשוב, והוא אוירת הבטחון המיני של נשות ישראל, בעבודה, ובכל מקום, בעיקר החופש לחשוב כרצונן. נפקדת מעיניו העובדה ששני המומחים לוחצים ידיהם ביציאה מן הזירה, שמחים על ההזדמנות להשתכר עוד קצת, ובעיקר להשתכר מבושם הפרסום, זו מוכרת ספריה וזה רוכל בתדמיתו הטלויזיונית. איש איש יוצא לפרנסתו.

זה האתנן.

התמורה הנדרשת מהנכבדים המפורסמים היא להסתפק, אם כן, בהזדמנות שהיקרו בדרכם היחצנים, למכור את מרכולתם לציבור.

אין מי שיהין לספר שאת מעשה הגבורה הנחשוני, המלחמה בסכין מצטה בשיניים, ממש כמו בדובאי, עשה אדם מפוקפק משהו, שגדל באיטליה והושפע עמוקות ממסורתה המפוארת של סיציליה. מעין בריון בוא נאמר, שיש לו אי אלו מהלכים בעולם היחצנות והפירסום, וגם התקשורת, אך את טיעוניו המוצקים נגד "הטרוריסט לאור" (ובעינינו אנו מדמים, ממש מבלי לרצות, את קוזו אוקומטו, בכובע גרב מחורר כדבעי ותמ"ק נסור קנים), מגבה עופרת לא פחות יצוקה, ממקומות אחרים, נאמר שהכותבת מעדיפה שלא לפרטם. או בלשונו המעודנת של חנוך מרמרי, שמצא עצמו לפתע, כמו אנשי הזהות הגנובה, מושאל לרגע מרבצו כדי לשמש שק אגרוף מזדמן, "נוצר מצב פוליטי מיוחד", כך אמר, ולא הוסיף.

אך מרגע ששוחרר לאויר הברווז, אין לך, אדם נבון וחפץ חיים, או גברת אוהבת חיים, אלא להצטרף לספין, מי לימינו ומי לשמאלו, ולהסתפק לפחות באתנן. חיים פעם אחת.

 

לאונרדו שאשא

בעוד אני תוהה איך מתנהלים דברים בישראל, נופלת לידי מציאה ממש, אפשר לאמר אוצר בלום. ספר קטן שנדחק לשולי המדף המאובק, ושמו אף מרמז לפמיניזם הלוהט שנשפך עלינו לאחרונה מכל עבר. "יומה של הלילית", בתרגום מופלא של בארי ורפופורט. הספר עוסק בנימים הדקות של חיי סיציליה, בצל השמועה שיש שם מן ארגון שנקרא "מאפיה" אך אין להוכיח קיומו, ויש הטוענים שזו השמצה חסרת יסוד שהפיצו הצפוניים הלבנבנים ממילאנו על הדרום השליו והמסור באמונתו לצבא ולכנסיה.

לעיתים מזמן לי היקום מתנות כאלה, בעיקר על מדף הספרים, פחות מזה בין היצועים או הרגליים. שאשא, בתרגום נפלא, מספר כבר ב 1961 על מה שעדיין לא נרמז פה. ופה ושם מעיר על "מעמד האשה" בתל אביב, אה סליחה, סיציליה.

 

תגלית של ממש

 

ידיעה מעניינת על השירותים הנוספים והמסלקהשל "תגלית", התוכנית להטסת מיליונרים לישראל לחופשה על חשבון הברון.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נועם  On 28/02/2010 at 11:48

    לשיטתך – אין אדם בזירה הציבורית שדעתו שווה יותר מקליפת השום. כולם לוקחי אתנן שחיים פעם אחת (אלא אם כן גנבו גם להם את הדרכון, ואז הם חיים פעמיים).

  • איריס  On 28/02/2010 at 12:04

    אם תרצה. זה כולל גם אותי כמובן.

    אבל ברצינות, זו לא היתה ביקורת, אלא מבט משועשע. וחוץ מזה , זה "הזירה הציבורית" ? ירון לונדון ?

    מציעה לקרוא רשימה מצויינת של עמוס נוי ב"העוקץ". ויש עוד כמה המלצות אם תתעקש

  • גמרי  On 28/02/2010 at 12:04

    איפה אצל שאשא הערה על מעמד האשה? הנשים בסיציליה לפי שאשא לא יוצאות יותר טוב מהגברים,
    תקני אותי אם אני טועה

  • איריס  On 28/02/2010 at 12:08

    יש שם מעין נאום-הרהור מבריק על האופן שבו "שחרור" האשה פעל בדיוק ההיפך, מן הרהור-נאום מבריק שהוא שם בפיו של האח "המשוגע" של הארכיאולוג שהגיבור בא לבקר כדי לברר את זהות הרוצח.

    הנשים שם לא יוצאות טוב במובן שאתה מתכוון אליו, אבל ברור שזו תרבות פטריארכלית לחלוטין, וגם נקודת המבט של המספר מצטרפת לזה, בתיאורי הנשים כתפוחים עסיסיים, אם כי יש אצלו חמלה מסויימת. כל הגיבורים הם כמובן גברים בסיפור עצמו. אבל הוא מביא את דעתו באמצעות רופא העיניים העיוור ואותו "משוגע" שחי בתוך הספרים בלבד.

    ספר גדול, לא ברור לי איך חמק ממני עד היום

  • איריס  On 28/02/2010 at 12:19

    נועם, הבלוג הזה הוקדש ]פחות או יותר לביקורת על הפקרת מדינה שלמה, בעיקר התרבות שלה, בידי בריוני המערכת הבטחונית כך או אחרת.
    אם תרצה, כן, רק אלה שחטפו מהם דרכונים ראויים להאזנה, אולי נמצא שיש פה עולם הפוך, והפיונים הרוחניים מנהלים את האנשים שהיו אולי משנים את פני הזירה הציבורית.

  • גלי  On 28/02/2010 at 21:07

    חוץ מהמגיבה למעלה איריס (שהגיבה פה איזה שלוש פעמים כבר!) אין לי מה להוסיף לפוסט שכתוב בצורה מבריקה. את יודעת שבדובאי יש אתר סקי יותר טוב מהחרמון? הנה פעם כתבתי על זה בקפה דה מרקר (הייתי שם בדרכי לחופשת סקי בעזרת דרכון וזהות שאולה):
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=416126
    אבל איריס אני סומכת עליך ועל המאפיה מסיציליה שלא תגלי שהייתי בחרמון המלאכותי בדובאי כאשר לבשתי פאה להסוואה (ראי תמונה בקפה דה מרקר).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: