ארכיון חודשי: דצמבר 2009

עבד עברי; תקשורת; אליטות

 

 

 המהומה סביב דברי יעקב נאמן – אוי לי מיוצרי ואוי לי מייצרי

 

נו, יש על מה לרכז את תחושת הוודאות והשינאה של הבוקר. יעקב נאמן "יצא מן הארון" עם חזון מדינת יהודה והבית השלישי. ממש ניוז, וכאילו שלא קדמו לכך ישיבות סיעור מוחות, הקמת קתדרות בפקולטות למשפטים, ייסוד סנהדרין ומה לא. מה שיפה זה קריאות התדהמה כאשר המשוגעים יוצאים, עוד צעד קטן, מהארון השקוף.

 

אולי יהיה בזה תמריץ אחרון, אם כי אני לא מאמינה בזה, לחילונים מכל המחנות לייצר איזו קואליציה אד הוק לביעור השחיתות לפני שיהיה באמת מאוחר מידי.

 

ניקח למשל את נושא העבדות, שאותו הזכירה גם גברת כרמי פה בבלוג. הנה, בעייה אקטואלית של ממש, הדיון בעבדות הלבנה שבישראל הפכה לממוסדת תחת רשות החוק הממלכתי מדגים את הבעייות כולן.. ההלכה אף היא עוסקת בעבדות, אם כי מבצעת לה רגולציה (במקום איסור מוחלט), שלפחות לגבי "עבד עברי" די מרוקנת את העבדות מתוכן, אם לוקחים בחשבון את הפקרטיקות שנהגו אז בסביבה לגבי עבדים.

 

אך מה לי הסטוריה ורומאים אכזריים הזורקים את העבדים לשיני האריות, ומה לי בבלים ופרעונים כאשר אני מתבוננת בישראל אלפיים ועשר ? עבדות בכל מקום, ללא הגבלות, ללא המתקה, וללא כל אחריות לחייו של העבד, הרבה הרבה מעבר למותר לפי ההלכה.

 

מזכיר לי הדבר את הימים ההם, לפני שהמדינה נטלה ממני את התארים וההסמכות (בבחינת בוא נשבר את שיני העבד הנמלט), עבדתי בפקולטה למשפטים בירושלים, וכמו מדינת ישראל ממש (או שמא "השכינה " ??) הייתי נתונה לסמכותם של שני בוסים, האחד דתי-הלכתי (ברכיהו ליפשיץ) והשני חילוני-נאור, אוריאל פרוקציה. בין השניים לא שררה חיבה כמובן. ליפשיץ היה עסוק במחקר וכתיבת מאמר על דיני העבדות, דבר שעורר גיחוך אצל חבר האצולה המשפטית-כלכלית-חילונית פרוקציה (שעסק באותה עת בודאי בבעיות המיסוי של תאגידים בבורסה), ממה נפשך, מה יש לעסוק בעבדים בימים אלה. האחרון, עבר אכן ל"בינתחומי" מעוז בעלי העבדים עם הצוארון הלבן, ואילו ליפשיץ המשיך בודאי להשתתף בלילות ולפורגיס של המתנחלים המחדשים את דיני העלאת הקורבנות בבית המקדש הבא עלינו לטובה (לדעתם).

 

בין שני מעסיקי, וכמו המדינה או השכינה ממש, הועסקתי אני כעבד על ידי הפקולטה, על תקן של "עובדת קבלן" במשכורת ללא תנאים סוציאליים ודאי ללא קביעות, בעוד שני הפטריארכים מתווכחים אם יש לאפשר את העבדות שלי לפי הדין הקפיטליסטי והחוזי (החופש שלי להתקשר בחוזה גרוע) או לפי ההלכה, שאז אולי יפטרו אותי מעול העבדות אחרי שבע שנים, כמובן בלי פנסיה, בלי קביעות ובלי דירוג אקדמי. העיקר שאת העבודה עשיתי אני, והם קיבלו עליה תוספות שכר עתק, על "ניהול-על" של הפרוייקט, שהתמצה כמובן בטלפון פעם בחודשיים. לימים, לאחר שהתקבל גבר (!!!) לאותה משרה (אחרי שנים רבות שהיא אוישה על ידי נשים רחימאיות ופראייריות), המשרה הפכה אקדמית, קבועה, עתירת שבתונים, ומצודדת נפש. אז יש עבדים ויש שפחות, ויש הצד שבו החמאה מרוחה. לא משנה אם לפי הדין החילוני הנאור, או הדתי החשוך.

 

זה המשל וזו השנינה, וזה מה שיקרה לאזרחי ישראל בויכוחים בין "האליטות" הרעות האלה. לא מאלה ולא מאלה תבוא הישועה, ואם יזכו אלה או אלה, חד הוא, העבדות תישאר, והסטיפות, ממועדון הפראיירים (אזרחי ישראל), דרך כל מיני חונטות ומוסדות מפוקפקים, ימשיכו להתחלק ביניהם, כך או אחרת.

 

 

מהומה דה לה שמעטה

 

כדאי לא להצטרף למהומות היזומות האלה שבין חונטה אחת, של נאמן או פרידמן או ביניש, מול חונטה ב של נאורים מיליונרים, הבינתחומי, הקיסריה או ההרצליה, לבני נגד ברק או נתניהו, וכולי וכולי, כל אלה בבחינת שעשועים להמונים בזמן שהקופות מתרוקנות.

 

דיון רציני בבעיית המורדים מן הימין הדתי היה חייב לכלול ניקוי אורוות ממשי בקרב ה"חילונים", דבר שלא ייעשה לעולם.

 

ON EDIT – יפוטר נאמן, יפוטר ויינשטיין

 

 

 – ניראה שיעקב נאמן עשה כמעשה "התמהוני" ממחסום ארז, והתאבד פוליטית מבלי משים (או אולי ביצע פיגוע התאבדות בתגובה לאי הגיבוי מנתניהו). זה מסוג הדברים שמוציאים שם רע לפוליטיקה. הרי דעותיו של נאמן אינן סוד, ואינן חדשות, אבל אם אומרים אותן "בקול רם" וצלול, זו עילה לתבוע התפטרות. אז כן, אני מצטרפת, להעיף את נאמן, וגם את ווינשטין באותה הזדמנות. תמונה דפנה ברק ארז ליועמ"ש, ולגבי שר משפטים, נו שנתניהו ימצא כבר מישהו, העיקר לא עוד מטלטל סדרתי.

 

 

נוהל חניבעל

 

ההברקה המכונה נוהל חניבעל יכולה לספק עבודה לאלפי סטיריקונים ומפענחי צפנים. אכן ביטוי נאה, המעלה באוב את חניבעל מקרתגו, את חניבעל לקטר הידוע, את הכבשים השותקות, וכמובן את עבודת הבעל, האל של הפלישתים שנגדו (או בעדו ?) נלחמים. (מי ?).

 

הביומטרי הוגנב, התיזה שלי

 

לאחר כל המהומות, בכל זאת היה איזה מחטפון ביומטרי, והחוק הניסויי הועבר,במתכונת מרוככת, אך יש לקוות שיסוכל בכל זאת בעוד שנתיים, כרגע אין חובה לתת שום מידע.

 

עיון באינטרנט העולמי מעלה ודג את דיוני ה G5, המדינות המתועשות של האיחוד בנושא זה בדיוק, בשנים 2002-2004, וההחלטות שם מלמדות שהאיחוד הולך לכיוון של מאגר זיהוי פנים וטביעות אצבע, אך חושש מתגובת האזרחים. ההחלטות הן כלליות, וסבורתני, כמו שאומרים, שישראל התנדבה (ונדבה אתכם) לערוך את הפיילוט עבור האיחוד, כניראה תמורה לכל מיני דברים (אולי יוותרו לה בנושא הסחר בנשים ?), אשר משמעותם פחות זכויות לכם, אתה ואת ואתם אם אינם במניין האליטות והחונטות.

 

זה יכול להסביר גם את הסטיפות, ואת הדאגה שהמידע יזלוג ויזלוף לכל מאן-דבושקה כמו שאומרים כאן.

 

יתכן שהמאגר הוולונטרי מספק את הדרישות של פיילוט, ואם כך, הרי אפשר להיות חצי אופטימיים. כך, יקבלו המושחתים את הכספים מהמכרז, יקבלו המושחתים האחרים את האתננים האלה והאחרים, ימכרו את השפנים בנזיד עבורם, אבל לא ירצעו עד הסוף. בעיקר משום שהצבא מתנגד. מזל.

 

רק להזכיר למודאגים את המצב באמת בגבולות ישראל, כדי לסבר את האוזן. לפני שנה נכנסתי בחזרה מסיני לישראל, כאשר אני צופה בלית ברירה בפוסטרים מהבהבים וענקיים של "המטה ללוחמה בטרור" המזהיר שסיני זה ממש שדה קרב. והנה, התור התארך עם הגעתה, לפני כמובן, של קבוצת תיירים תאילנדיים או משהו כזה. איבדתי סבלנות, מאחר שאין דוכן לישראלים, וכולם מחכים יחד לביקורת הגבולות, הייתי צריכה פיפי, והחלטתי שאני הולכת לשאול אם אפשר לפתוח עוד חלונית לבעלי דרכון כחול. עקפתי את התור, הגעתי לבודקהלך, והמשכתי והמשכתי, כדי לצעוק על מישהו. אבוי ואהוי, מצאתי עצמי בחנויות של הצד השני, כי פשוט היה מעבר פתוח, למי שבסך הכל רצה, והלך למקום הלא מאוייש. הוא פשוט היה לא מאוייש, פתוח לרווחה ומזמין. גם כאשר נכנסתי לישראל כך, אף אחד לא פנה ולא ידע.

השתעשעתי ברעיון להמשיך משם הביתה, ולהחשב לתמיד "אזרח שנמצא בחו"ל", אבל החלטתי בסוף להיות ילדה טובה. חזרתי, פניתי לממונה, הערתי את עיניו שהמצב מגוחך, והמשכתי לתור שבינתיים קצת התקדם.

 

לדעתי, ובאחריות, זה מתנהל שם כך גם עכשיו. אז ביומטרי שמיומטרי, השאלה בסוף מי הדביל שעומד בשער. ואת אלה לא מנפיקים בשום מקום אחר, אלא כאן.

 

 

איך לקרוא חדשות

 

 

רצח בדם קר, במחסום ארז

 

כותרות ביניניות בשרו על הריגתו של "תמהוני" מתל אביב במחסום ארז, כדי למנוע "מקרה גלעד שליט" שני. נו טוב, את הנוהג הזה גינינו כבר, וכדאי מאד שאחת העמותות המנטרות זכויות אדם יגישו על זה תלונה לבתי הדין בהאג ובאו"מ. ואולם, עיון באתרי החדשות מגלה משהו מוזר. חצי מן האתרים כותבים "ניסן בן עזרא" מיפו. וחצי אחר "יקיר בן מלך" מתל אביב. השמות לא ממש דומים כדי להצדיק טעות סופר. לאט לאט מתגנב חשד שמא יש פה ספין כלשהו, בבחינת איזה שהוא ניסיון לשחרר את גלעד שליט, אבל לא על ידי תמהונים. אינני יודעת, אבל צורת הדיווח מעוררת תהיות. כרגע, משעה את הנושא.

 

מברור עולה

 – עניין השמות קשור לכך שהמנוח החליף את שמו ושם משפחתו לפני שנתיים כאשר חזר בתשובה. אם כן, אין תעלומה, למעט העובדה שבישראל החלו לירות בעוברים ושבים סתם כך בשביל הספורט. מחזק את הטענה שיש להעלות עניינים אלה בפני ערכאות בינלאומיות, שכן מה שקרה בעזה הוא רק חזרה כללית למה שקורה כאן.

 

 

גודל הידיעה כגודל ה SUV

ידיעות אחרות סיפרו אתמול על מוות טרגי אחר, בנסיבות צהליות, איזה שהוא חייל צעיר מן הקומנדו הימי שמת באימון שגרתי. בדרך כלל ידיעות כאלה זוכות לאזכור צדדי, אחרי הכל תאונות קורות כל הזמן. זה מה שהיה בהתחלה, אבל עם חלוף השעות, הלכו הכותרות וגדלו, וגם התקדמו בדף הראשי. דברים כאלה לא קורים סתם, משום שיש חייל ויש חייל, יש מיוחס ויש פשוט עם. אמנם כי כן, קומנדו זו אצולה, אבל…

 

חיפוש גוגל העלה שמשפחת החייל גרה בזכרון יעקב, ולאחרונה התפרסמה בקשר לפתיחת מסעדה ביסטרו יוקרתית בשטח הפרטי שלהם, שהוא מעין אחוזת ענק, הכוללת אתרים הסטוריים מימי ההתיישבות הראשונה. כתוב שהאב יליד מרוקו שעלה לארץ, עבד במחשבים ??ואחרי כן גר "בבירות העולם", מה שהעלה חשד שעבודתו אינה בדיוק מחשבים, אולי משהו יותר אקזוטי ונחשב מאשר "היי טק". גם מקום העבודה שצויין לא באמת קיים, כך שהתחזק הרושם שמדובר באציל של ממש, אולי עובד "מוסד" ? לך תדע. בכל מקרה עשירים.

מצער מאד שמדיניות המערכת של העיתונים והאתרים הופכת את חשיבות מותו של חייל לפי פרמטרים השוחקים את אמון הציבור, הן בתקשורת והן בצה"ל. מישהי בטוקבקים שאלה, "ואם הוא היה חייל עם פלטפוס , מהפריפריה שעובד באפסנאות, האם זה היה פחות טרגי ?", והנה לה, כניראה אדם החושב שהוא משהו משהו, "כן,זה היה פחות טרגי". יש אזרחים, ויש צמיתים, וזה מחזיר אותנו ליעקב נאמן,ולויכוחים בין האליטות, למי תהיה הזכות להחזיק את מחנה העבודה הגדול הזה, של דבילים נטולי זכויות. או "עבדים עבריים".

 

 

עבדות עברית, אולי א.ד. גורדון התבלבל בקריאה

 

כל זה מחזיק בהפוכה אירונית את המושג "עבודה עברית", ואם הכוונה בסופו של דבר, היא שההישג המרכזי של התנועה הציונית היא קימומו מחדש של "העבד העברי" במולדתו. לא עוד עבד של גויים נקלים, אלא עבד של יהודים ! כל זה שווה קידוש השם ממש. אם להיות עבד, אז לפחות של יהודי ? לא ? מה לא ?

 

ניר ברקת ועיר הרפאים

 

ניר ברקת ואני

 

למרות שכבר אינני מתגוררת בירושלים מזה כמה שנים (תודה לאל יום יום), נשארה לי פינה צוננת לעיר הקשה הזו, שאינה מאמינה בדמעות. בכל זאת, ביליתי שם חמש-שש שנים פורמטיביות מחיי, כך שאני רואה עצמי כמומחית למחצה.

 

אמנם, כאמור, עזבתי את העיר בדיוק בשנת 2000 באופן סמלי, אך היא לא עזבה אותי. שירותי הגבייה הנפשעים של מחלקת החניה רדפו אותי גם בגליל, ונדרשה התערבות של האו"מ בערך, לשחרר לי את חשבונות הבנק מידי הפשיעה המאורגנת של "הגבייה העירונית" (בכל הארץ, הנה פוסט של שוקי מהיום, על המצב המקביל בתל אביב). בין היתר, נתקלתי גם במשרדו של ניר ברקת שהיה אז באופוזיציה, וקיים מעין "לשכת שירות לציבור". כבר אז שמתי עליו עין, וצפיתי לו גדולות ונצורות. מדוע ? כי כתבתי מראש שאני כבר לא גרה בירושלים (כלומר, לא ירוויחו ממנו קולות), ולמרות זאת סייע לי איש הקשר מטעמו לפתור את הבעיה המציקה עם מחלקת הגבייה ואף שלח עבורי מכתב נזיפה ותהיה לראש המחלקה המשפטית יוסי חביליו.

 

 

ברקת, להלאים..

 

והנה, גם היום מגיע לניר ברקת "הידד" קטן. ברקתפונה למיליונרים האמריקאים שמחזיקים בדירות שרד בעיר, ריקות ומהדהדות, להשכיר אותן לאנשים בשר וחי. צריך לאמר את האמת, מצב דירות הרפאים בירושלים משקף כמטאפורה מדוייקת את מצב הציונות ויחסי ישראל והתפוצות. אנחנו עבורם משהו שבין בשר תותחים, פח אשפה אחורי, ועובדי זק"א לפרוייקט "תחיית המתים". כאן משקיעים בפצצות ובקברים, ולאחרונה גם בנדל"ן ריק, כיאה לעיר עתיקה שהיא יותר מצבה וסמל מאשר בית. לא בית, אמור, אלא בית משוגעים לכל הזיית גדלות משיחית ("לא לחלק את ירושלים" צועקים מניו יורק המאוחדת), ובית קברות לחלומות של אנשים חיים ואמיתיים.

 

לדעתי, ניר ברקת מנומס מידי ולא ישיג בכך כלום. יש לקבוע הלאמה של רכוש, כיון שגם מיסוי דראקוני לא יפחיד את המתעשרים האמריקאים שניזונו ארבעים שנה מהכיבוש (שהוביל במישרין לשדרוג מעמדם באימפריה ממיעוט בזוי ונלעג, לאבו עלי וארבעים השודדות). יש להם מספיק כסף. גם שיעורי ביטוח גבוהים לנכסים מופקרים לא יפחידו אותם, ודאי הם מנכים את זה כתרומה או משהו. במקרים כאלה יש לאפשר סקווטינג, או להיכנס לרכוש בצורה חוקית כלשהי. אני בטוחה שיש משפטנים שיוכלו לנסח את ההוראה המתאימה שתהפוך את המנהג הנלוז הזה לבלתי מעשי. בינינו, מי שיכול להשאיר נכס ששווה מיליונים ריק, רק כדי לספר בבית כנסת בניו גרזי ביום שישי כמה ה… שלו גדול, לא באמת צריך את הנכס. כדאי לשסות את חביליו והעולם התחתון של הגובים האפורים במי שיש לו, ולא במשפחות והתושבים חסרי האמצעים. הנה, התשתית קיימת, רק להפנות אותה לכיס הנכון.

 

לחלופין, ואם דוחים את האנרכיזם האלים שאני מציעה, אפשר להתחיל לסקר, כל שבוע, ב"פינת הבזיון", את אחד הנכסים הריקים האלה, בכתבות בעיתונות המקומית. הנה קיבלתי לא מזמן לתיבת הדוא"ל עיתון מקוון חדש שיוצא בחסות תנועתו של ברקת, זה המקום להפעיל לחץ לא מתון על ספסרים.

 

קצרים

 

יורים במי שבורח מכאן ? אמרתי לכם מזמן, ולא האמנתם.

 

פוסט שלי, ב"העוקץ", הבלוג היחיד שנחשב.

 

ווינשטיין בפנים, שלטון החוק בחוץ.

 

גם הבלוג הזה עובר,

 

 

הבלוג, בעזרת יתברך שמו, בתהליכי הגירה.

 

ראשית, בלוג באנגלית ב"סלון" – עם פוסט ראשון וכללי.

 

שנית, הדומיין, שיהיה מקושר , שוב בע"ה טפו טפו, לארכיון בעברית על מצע וורדפרס כמצווה על ידי אדוני הממשק הנוכחי.

 

בינתיים, זהו.

 

אם יהיה בלוג בעברית, הוא יקבל הפניה מהדומיין. כרגע לא מסתמנת אפשרות כזו אבל הכל פתוח.

 

וכמובן, אני בפייסבוק, אם כי לא פעילה במיוחד, וגם לא מאשרת כל בקשה (סליחה מראש, זה תחום המושב להגיגים לא מאד פרובוקטיביים).

 

 

 

הסחות דעת משונות

 

  

 

תולדות ההסחה המושלמת

 

לפני כמה ימים הבחנתי בניסוח התמוה של עיתון הארץ, בקשר לפרשת "הפדופיל מ 8200". הניסוח, כמקובל אצל שוקן הקמצן, לקה בתשלום נמוך מידי למשכתבים ועורכים. וממנו עלה כביכול שהקצין התרברב באזני מעסיקיו שהוא פדופיל כדי להתקדם בדרגה. מצאתי שזה משעשע, וכתבתי שורה וחצי. להפתעתי, שרשור או יותר נכון לשלשת טוקבקים נזעמת העלתה שכולנו פועלים על אוטומט. מצפים ממני לאמר כך וכך, לא קוראים, משיבים לעצמם, ואני משיבה לעצמי וחו"ח. משמים ומשעמם. גך גם התפרצויות ה"אוי ויי" או "אמרתי לכם" בנושא האנס הננס מהמטכל. נו באמת. (שני הפוסטים "מתכלים" אז אין רפרפנס).

 

לא זו אף זו אלא שהתגובות שלי לידיעות התשקורת מאכזבות אותי לעתים קרובות. אחרי שאכלנו כל כך הרבה לוקשן טריים או קרים, מי בכלל מאמין למה שכתוב, חוץ מהתאריך והקריקטורות ? אני בטח לא. בעיקר כאשר יש "סקנדל", צפי לקומבינה מהתחת. תמיד אני נזכרת בשערוריית לוינסקי וההתחסדות שהובילה לעשור האפל ביותר בתולדות המאה עשרים והעשרים אחת, לשלטון הפמיניסטי הנאור של משפחת בוש.

 

בקיצור, סתם חינטרושים.

 

ומה שבאמת חשוב ?

 

ראשית, הגעתי למיומנות המושלמת בבישול כדורי הבשר במיץ עגבניות, התבשיל הלאומי אפשר לאמר. הסוד הוא בפשטות הרוטב, וכמה סודות קטנים, וכן בטיב הבשר הטחון (סוגיה כאובה למי שאין לו קצב זמין ואמין). בגדול, כמה שיותר פשוט, יותר טעים, וגם, תמיד נחמד לדחוף הפתעות לתוך הכדור, בין אם זה חלקי ירק קצוצים דק, או קורט קטן באמת של תבלין "אחר" ומפתיע (מוסקט, או ציפורן או קינמון, לא הרבה, כי הילדים אוהבים פשוט), וכמובן לא לשכוח לימון וסוכר, לא הרבה גם כן. והשאר, כרגיל. מצאתי גם שהצבע היפה יותר מתקבל כאשר מטגנים את רסק העגבניות לקראת סיום טיגון הבצל הקצוץ, הרסק הצמיג משחים מעט ומשנה צבעו לכתום כאשר מוסיפים לו מים. וכולי וכולי.

 

שנית, גיליתי "טיפ" מציל חיים לטיפול בעציצי הרקפת שכל כך נפוצים עכשיו (קיבלתי אחד לפני חודש). הרקפת זקוקה לקורררררר, ולכן במקום להשקות אותה במים, פשוט להשליך לעציץ, חמש עד עשר קוביות קרח. ממש רואים אותה מזדקפת ואומרת "א-מחייה".