הדור האחרון

לא מגובש, הרהורים אסוציאטיבים בעקבות מפגשים

 

 

 

בנות של חלוצים

 

הזדמן לי במקרה, או שלא, להיפגש בשנים האחרונות דוקא, עם נשים כמוני, צאצאות לבני הדורות הראשונים של התנועה הציונית. מדובר בדרך כלל בדור חמישי או שישי, חלקם מן העליות שכונו "חובבי ציון" אשר כשמם כן הם, לא היו למעשה בעלי משנה מדינית סדורה, ובטח לא ציונים במובן המקובל של המילה, אך נוכסו לאחור, בהיסטוריה הקצרה של המעשה הציוני, כ"סנוניות ראשונות". המעיין בספרי ההסטוריה יראה שמדובר בקבוצות שונות למדי, פזורות ולא מאורגנות, שלא תמיד יש להן מכנה משותף בר הגדרה למעט תקופת הזמן שנקבעה.

 

בדרך כלל, המשפחות הללו נישאו בשלב המאוחר יותר לעליות הגדולות, של הציונות מתנועת העבודה בעיקר, כך שמדובר גם באנשים השלובים היטב בעשיה הציונית הממוסדת, תחת תנועת העבודה. למעשה גם עמודי התווך של עולי "חובבי ציון" השתלבו די מהר במרקם של הממסד הציוני-סוציאליסטי, בין מרצון ובין מחוסר ברירה. זה מה שהיה.

 

השיחות העלו תמונה של סוף, מעין "DEAD END" של המשפחות הללו, וכוח העשייה המדלדל, תחושה שהמדינה נשמטת "מהידיים", קושי לקבל את הדתיות של האזור כולו, ובעיות אחרות. אך שיחות אלה מעלות עוד נקודה חשובה והיא האקורד המעט פסיכיאטרי של סוף התנועה הציונית, אנסה לפרט.

 

עומס העבר שלא עובד

התימה העוברת כחוט השני היא עומס כבד, לעיתים כבד מנשוא, של צללי עבר שלא הותרו לצוף ולעבור עיבוד. התנועה הציונית, מעשה חפוז בעל סממנים רבים של עריצות (שהיתה אופיינית לתנועות הגדולות של המאה הקודמת, מהן היא שאבה את ההשראה), צברה הרבה מאד שדים ושלדים, ותחת תחושת הדחיפות והחירום המתמדת, נדחק הטיפול בדברים האלה לפינה, לתיבות פנדורה הנערמות במחסני ענק, ולקטקומבות שלדים עמוסות כל טוב וכל רע.

מפאי היוותה גולת כותרת של אותה תרבות ותנועה, הכוחניות בעלת סממנים סלאביים-אתניים מבחינה תרבותית, הכחשות, ספינים, והרבה אהבה לתרבות, למילה הכתובה, לשירה, ולמוסיקה. אך אלה לא יכולים לעמוד בפני הצורך להתעמת עם עובדות.

עומס העבר, תחושת האחריות ל"מפעל", וכן נכסים כלכליים (ושווי ערך, כמו קשרים, שם טוב, וכיוצב), שחח את הגב במקרים רבים, ומי שנותר לא עמד במשימה, בעיקר כאשר קיימים עדיין המבנים הדכאניים והמשתיקים כמו באינרציה שלא נגמרת לעולם.

הנשים שאיתן שוחחתי, במקרה לחלוטין, בודאי שלא עמדו בעומס המורשת, אלא מנסות לתמרן בין השמירה על הקיים, ובין התחושה שהדברים יוצאים משליטה ואובדים, אם לא ייעשה "דבר מה", אלא שאותו דבר מה מתמסמס באי וודאות, ובעיקר משום שלא הוכשר דור המשך.

 

כבודו, תתחשב, אני הורה שכול

ידועה הבדיחה הותיקה והלעוסה על הנאשם המגיע לספסל הנאשים בגין רצח של הוריו. הוא מורשע, אך בשלב הטיעונים לעונש הוא פורץ בדמעות ומבקש רחמים מבית המשפט "בית המשפט, רחם עלי, הרי אני יתום". התסמונת בשלהי הדור האחרון של הציונות היא הפוכה. במקרה זה ההורים (או הוריהם) הם העומדים בפני כס המשפט על הרג ילדיהם, אך בשלב העונש הם פורצים בבכי "כבודו, הרי אני שכול, חוס עלי". אחת הבעיות היא שלא הוכשר דור המשך, ואין זה מקרי.

היחס בתנועות טוטאליטאריות לדורות הצעירים רווי בחשד ואימה ממרד, ומצריך אנרגיה רבה ליצירת מניפולציה. החשש הוא שהדור הצעיר ימרוד, ולא רק זה, אלא שירוץ החוצה עם הסודות המשפחתיים, וזה אסור שיקרה. לכן, וכמו בתנועות מקבילות (אם ניקח את המקרים שמאחורי מסך הברזל בעיקר), הדורות הולכים ופוחתים, מסורסים, וחולים עד גוויעה. חל איסור להתבגר ולקחת שליטה, חל איסור להעביר ביקורת ואף לדעת, ובמקרים רבים הצורך במידור ו"הפרד ומשול" מוליך לאבדן המשפחה, המתפזרת לכל עבר, כפי שיודעים האחים הפרנקים, אצל האשכנזים אף אחד לא מדבר עם אף אחד. הפיצוץ הטראומתי מפזר את החלקים, כל אחד נושא חלק מהמידע, והמפגש הרי הוא טעון ואסור.

 

 

המיסוגניה, או הארוטיקה הציונית, מן הארון אל הטלויזיה

 

אחת התסמונות בקרב הדורות האחרונים היא המאבקים בתחום מעמד האשה. האתוס המוחצן של הציונות, שוב כמו בית ההיתוך בברית המועצות, היה שוויון המינים, על הרקע של סוציאליזם, "נאורות ומדעיות", דחיית הדת החשוכה, ודחיית מוסד המשפחה, לטובת השיתוף והמהפכה. אך ברובד הפנימי, מעמד האשה, בניגוד לתרבויות המערב אירופאיות והאנגלו סקסיות, נותר כשהיה לפני המהפכות הגדולות. השוויון למעשה גרע ממעמד האשה שאבדה אפילו את "כבוד בת מלך פנימה" ואת מעמדה כאם. הילדים נלקחו למוסדות המשותפים, והפכו לנכס קולקטיבי, עד היום למעשה נותר האתוס הזה, של "ילדים של המדינה".

 

עם הגל של האמריקניזציה של שני העשורים האחרונים, שחיסל בצונאמי אדיר את תנועת העבודה והציונות הקלאסית, תחת ההפרטה, הקפיטליזם והניו ליברליזם, עם זכויות הפרט, והאינדיווידואליזם, פרצו חומרים רבים ששררו ב"צל" המהפכה. כמו עבירות המין הממוסדות, כמו הכזב שב"חופש מפוריטניות" (תחת המהפכה הסוציאליסטית) וססמאות רבות שהסוו למעשה חיפצון של נשים, כפי שפורצים הדברים כיום בשרידי ברית המועצות. השילוב של הפרקטיקות התרבותיות הסלאביות, ביחד עם ההפרטה המסיבית והלא אחראית, יצרו אף מציאות גסה יותר. שכן, תחת המלל של הסוציאליזם והערבות הציונית, לפחות היה "מרבד ביטחון" כלכלי, שמנע תופעות שאנחנו רואים כיום (עבדות וסחר).

 

המשאלה הפנימית

 

אומרים שכל דור מוציא אל האור או הפועל את המשאלה הכמוסה בלב הוריו וכך הלאה. אם יש בזה משהו, הרי המשאלה הכמוסה שעולה חרף המעשה הציוני היא סוףסוף להיפטר מהעול של הזהות היהודית. רבים מצאצאי "הראשונים" מצאו את אושרן לפיכך בחו"ל עם בעל גוי, ובלי התסביכים, ולשמחת הוריהם. אפשר להבין את המשאלה, ואני שותפה לה במידה ניכרת, אך לא ברור מדוע לעבור דרך עפולה כדי להגיע לאילת מתל אביב, או לניו יורק מנתב"ג, או לנינגרד.

 

הכחדה, לא נעים,אבל יש שימור, בתור פרס ניחומים

 

ניראה שאם ירצו או לא, התנועה החיונית, הגדולה שהנהיגה את הציונות המדינית גוועה, ושרידיה הפתטיים נותנים את השואו במסגרת "מפלגת העבודה" בימים אלה ממש. דע עקא, שחרף מותו של הגוף, השדים עדיין ממאנים לצאת מן הגוויה המפרפרת לאויר העולם, אולי הם יהיו הנפיחה האחרונה בגופה של מפלגת העבודה.

 

יש המקוננים על מה שאבד, אני לא מביניהם, ואת זה כבר אפשר היה להבין מזמן מן הבלוג הזה, שגם הוא בסיפה של הכחדה. מה שהיה מזוהה כתרבות עברית, פה בארץ חמדת גוויות, הוא הנכס שעליו מקוננים, המשוררים, מבקרי הספרות, ואייקונים תרבותיים. אך העברית מעולם לא נזקקה להחייאה הזו, וספק אם זו הזרימה בה דם חדש, או שמא הוציאה אותה לתרבות רעה. כל הכחדה היא לא נעימה, אפילו מותם של הדינוזאורים, בעלי חיים מגעילים טפשים ורעים בעיקר, היא היום נושא לקינות. אבל פרס הניחומים הוא השימור וההנצחה, ביטויים אהובים מאד בתרבות זו בפרט.

 

יהיה מוזיאון, ויהיו ארכיונים, ושלושה משוררים שאיכשהו שרדו בשפיות יחסית בתוך שפה רדודה ומהונדסת, יזכו לתהילת עולם, כניראה.

 

החלוצה של העתיד – אמנית, אקטיביסטית, חולת נפש (מדופלמת)

 

משיחות אלה כאמור עולה הדפוס החדש של ההישרדות של "בני החלוצים", והוא מסתמן כגלותי מאד, ממש נכנס רוח הרפאים שממנה ביקשו לברוח, הישר מן החלון.

החלוצה (והחלוץ) המחודשים מוותרים על ה AGENCY מראש, כדי לחיות כאן, ולוקחים קצבת נכות כלשהי מן ההורים, בין ביטוח לאומי ובעלי הקשרים והשרירים, מוציאים אותה מאגף השיקום, שאמנם נותן יותר אבל דורש חצי נשמה בתמורה (כל נכי צה"ל, כולל החתרנים שחלקם כותב פה הם סייענים של האגף, בפעילות די מלוכלכת, כדי לקבל פה שם צטעלה לשדרוג המחשב). האקטיביסטית החלוצה דוברת אגנלית רהוטה, מתמצאת בתרבות העולמית, מדברת עברית-אנגלית, ומשדרת חצי לתל אביב חצי ללונדון או ניו יורק. את האמת היא אומרת תחת סעיף 21, ואלופה בתורשה של טראומות, למין חמלניצקי ועד האונס האחרון על ידי הבן דוד הקרבי שלה, או הדוד "עמוד התווך" של הציונות.

 

מכל המהפכה הגדולה נותר היהודי הפסיכוטי, זה שיש לו בעיה פסיכו סקסואלית, זה שראוי לאותנזיה אם יפסיק לרגע לנגן או לצייר יפה, זה שהוא חולה נפש גנטי שיודע לקשט, או שצריך לחסל אותו. הציפור המשוגעת. הר שפיגלמן, קבלו אותו.

זה מה שהיה בדיוק ערב הקוממיות, וחזר לכאן. אם תפסיקי, חלוצה, לשיר הורה או מדונה, המשרפות מחכות לך. ורחמנות על ההורים, הם שכולים…

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 26/12/2009 at 22:05

    היתכן שאני היא אחת ההשראות לפוסט הזה?
    כי אני בהחלט מרגישה את משא העבר על כתפי ומסתכלת קדימה בדכאון מוחלט בלי לראות ולו קרן אור אחת.
    התחושה היא של לאכזב את המורשת ממנה באתי

  • איריס  On 26/12/2009 at 22:15

    אני נדהמת מצירופי המקרים שמפגישים אותי לאחרונה עם הזן הנכחד. אני מקבלת את הרושם שיש הרבה שמתקשים ובעיקר מתקשות, להעמיד נגד עיניהן וליבן תחושה של "עתיד" , ולא חשוב באיזה מובן.

    מכל אלה שפגשתי , עם זאת, אני יוצאת דופן בכך שאני פה נגד רצוני והייתי שמחה להקים קבוצת תמיכה בלוס אנגלס. זה ענין טכני. כלומר אני מניחה שאת מייצגת את המיעוט שנמצא פה מתחושה של אחריות, ומגלם את רוח הפוסט הזה.

    קשה לי להזדהות עם העמדה שלך המקבלת את הדין, אבל אני עלולה להגיע לשם, מתוך הנסיבות. אנחנו נוטים להצדיק את הקיים.

    זה לא שתיאורטית אין דרך לחלץ את החלוצה, אבל הסימנים מורים שזה לא עומד להתרחש, מכל מיני סיבות. אין האנרגיות ואין כאמור "דור המשך" בעל כוח הנהגה כזה, וזה לא מקרי, כפי שכתבתי.

    המפעל נוצר עם תאריך תפוגה מסויים, גם מסיבות פנימיות (שניסיתי בלא כשרון לבטא כאן) וגם מתוך מגמות חיצוניות שהשליטה בהן נמוכה, כלומר האינטרסים הגלובאליים בקיום הישות,.

    אני חושבת שתרבות הסייענים לקחה את הכל והטביעה אותו.
    אבל, כמו שהיה ממלמל סבי האתאיסט "לא אלמן ישראל". יהיה טוב.

  • איריס  On 26/12/2009 at 22:22

    דוקא לפני דקות התקשרה מישהי אחרת, מהבלוגוספירה ושאלה אותי "עשית לי אאוטינג" ? אז מסתבר שאת לא לבד. ויש עוד.

  • רוני ה.  On 26/12/2009 at 22:50

    אבל אם תצליחי לנסח את זה יותר טוב אני חושב שיש כאן חומר כתיבה מרתק. לחילופין, אם יש לך כישרון כתיבה דרמטי יכול להיות שעדיף לך לנסות לכתוב את זה כמחזה. בתיאטרון, העירפול יכול לפעמים להיות יתרון.

  • whisper  On 26/12/2009 at 23:08

    בניגוד לאסתי, לא רק שאני לא מרגישה שאני מאכזבת את המורשת שממנה באתי, אלא מתקנת את השגיאות שלהם.
    בתור ילדה הייתי יושבת ומתקתקת על מכונת הכתיבה בארכיון של כנרת, בזמן שסבא שלי ז"ל שימר את העבר, ותמונת שמן ענקית של ברל כצנלסון הביטה על שנינו. הוא ללא ספק העריץ את הדוד של אשתו(סבתא שלי).
    אני תמיד הבטתי על התמונה הזו בסוג של חשדנות. להגיד שיצא לי משהו מהייחוס הזה? אין לי מניות בבנק הפועלים, אף עיתון לא מפרסם אותי, אין לי הנחה מיוחדת במשביר, ושום חלקת אדמה שהיא לא עברה מדור לדור אצלנו, צברים חסרי כל, שכל דור בונה את עצמו מאפס מחדש בעשר אצבעות. אבל יש סיכוי שהגרפומניה המטורפת שלי בכל זאת קצת קשורה אליו באיזשהו אופן….
    אז כן אני דור חמישי בארץ, נו שויין.מה שנשאר לי מזה זה אובדן ופוסטראומה שעברה מדור לדור לדור, מאישה לאישה לאישה,
    וגם לגברים לא חסר – גנטית וסביבתית.
    אז כן, השתחררתי על 21, יש לי כרטיס נכות בארנק, מדופלמת עם תעודות ועוד איך, יש קיצבה – שלא מספיקה לכלום כמעט, יש אנגלית, וכתיבה, ומוסיקה, וריבוי אישיויות ביסקסואלי קוסמופוליטי דיסוציאטיבי – נפלא לא?
    החלום נשבר מזמן, אנחנו האבק על השברים…
    מה עושים עם כל זה? שורדים. משתדלים לאהוב, להיות בני אדם.
    ומזער פה מזער שם מתחילות להכיר בזה שאנחנו לא לבד, יש כאן עוד כמונו. ואולי, אולי מתוך ההכרה הזו, יצא משהו טוב. אולי.

  • איריס  On 26/12/2009 at 23:09

    תודה על הפידבק המקצועי. זה רק פוסט, שכתיבתו ארכה פחות מזמן שלוקח לקרוא אותו 🙂

    לגבי כתיבה "רצינית", איבדתי את המוטיבציה, אבל תודה, אדע שהיה לי פוטנציאל מוחמץ למחזאות, והוא יתוסף לאחרים :))

  • איריס  On 26/12/2009 at 23:12

    את הנציגה של הדור הצעיר, ומבלי לשפוך מים חס ושלום, נותר לשאול אם האופטימיות אינה גם היא סרך עודף מהמחלה. אגב לפחות אצלנו יש איזה סוג של מאניה, המתחזה לאופטימיות אך היא בעצם מנגנון דיסוציאטיבי המאפשר המשך ההתקרבנות. גיליתי שיש משהו סלאבי בתכונה הזו, ובאמת כל כינוס של רוסים, למשל, תמיד שמח ועליז, ונגמר בטבח אושרנקו.

  • whisper  On 26/12/2009 at 23:21

    אני לא אופטימית איריס, אני זן. וזה הבדל אדיר.
    אכלתי כל כך הרבה חרא בחיים שלי, שמה שנשאר לי זה להכיר בעובדה שאלה החיים, ועם כל הלימונים האלה מה כבר נשאר לעשות חוץ מלימונדה?
    ואם כבר אופטימיות כסרח עודף זהו סרח עודף של החיים עצמם 🙂

  • שאול  On 27/12/2009 at 00:12

    שלושתן לא מצליחות לגרש מתוכן את ה"ציוני"

    ויספר נדמה לי קצת מבלבלת

    אישיות מרובת פנים כתובה ב DSM אבל כמעט אחד לא נתקל בה והיא לא קשורה לא לנטיה מינית זו או אחרת ובטח לא לקוסמופוליטיות.חוויות של הפרעת אישיות דיסוציאטיבית לא מופיעות ברשימות שלך ולא של התקפים פסיכוטיים.

    כשאת כותבת על PTSD את לא כותבת מה הרקע

  • איריס  On 27/12/2009 at 00:32

    החלק "הציוני" מחבר אותן ובכלל לחשבון הבנק שנמצא בפלוס, לעומת אלה שנפרדו מההגדרה הזו. זה גם מה שגורם לי לפעמים להרגיש שכאשר אני נפגשת עם אנשים ציונים בכל זאת, עלול החלק הציוני להתגבר עליהם, לקפוץ עלי ולהפיק איזו תועלת כלכלית, לבדוק ולדווח, לרגל ולהשתיק עבור מי שהכסף זורם ממנו.
    זו הסייענות.

    הייתי אומרת במבט מפוכח שמי שיכול להיפרד מהשד הציוני,צריך להיות מוכן להיפרד מנכסיו בעולם הזה, לפחות בישראל, ואם אין לו איזו גמלת נכות שמנה ממשרד הבטחון או קרן שפע עצמאית אחרת.

    זה החלק במרכיב החברתי שמביא את החשד.

    אבל בינתיים הוא פה חי קיים ומעלה ריביות נאות.
    ועדיין אסור להגיד על השד דברים רעים.

    אני מעדיפה לחזור לחיבת ציון. זה משהו שאני יכולה לקבל בשמחה. אבל הדברים שונים מאד.

  • שאול  On 27/12/2009 at 01:09

    אביה של אסתי ז"ל היה מפורצי הדרך לירושלים לוחם בפלמח בניגוד לעיר הרויזיוניסטית נתניה בה גדל. הבנתי נכון שאביה של אסתי היה גם בפלים. אביה של אסתי הוא מרכיב מרכזי בזהותה והיא חיה מידי יום את הדיסוננס בין האהבה לאביה ומורשתו לבין מדינת ישראל שהולכת במדרון האידיאי מדחי אל דחי החל מ 1967.

  • whisper  On 27/12/2009 at 02:19

    בנושא של MPD שהיום קוראים לו דרך אגב DID – קיים גם קיים ומבחינה סטטיסטית נפוץ יותר ממה שנדמה לך.
    PTSD על איזה רקע? צהוב עם נקודות סגולות.
    הכל כתוב בבלוג שלי, ומי שזה מעניין אותו יכול לקרוא כמו גם על ריבוי האישיויות שלי.
    לא קשורה לנטייה מינית? שאול, כשחלק מהפיצולים הם גברים – יש לזה השפעה מאוד גדולה על הנטייה המינית. כשחלק מהפיצולים דוברי אנגלית יש לזה השפעה על הקוסמופוליטיות.
    ומה שיש לי זה הפרעת דחק פוסט טראומתית מורכבת, ואת ההגדרה הזו, מה לעשות, עוד לא הכניסו לDSM.
    אה, ועוד משהו גם לך וגם לאיריס –
    אני לא נציגה של אף אחד חוץ משל עצמי – ובעניין הגיל –
    נו באמת…

  • שועי  On 27/12/2009 at 02:27

    זה פוסט עמוס כאב
    כמעט אי אפשר לדבר אחריו
    אז, אני אשתוק על זה
    מקווה שהצעקה תגיע איכשהו עד אלייך

  • איריס  On 27/12/2009 at 07:30

    תני לזקנים להנות ממה שנשאר, וזה לרדת על הצעירים. הכל קינאה :))

  • איריס  On 27/12/2009 at 07:31

    תודה, שומעים !

  • חנוך גיסר  On 27/12/2009 at 09:04

    מצאת, עבורי לפחות, את ההגדרה הכי נכונה (והכי קשה) עבור המקום הזה – "פה בארץ חמדת גוויות".
    עבדים אנחנו לתעשיית המוות ולחדוות ההנצחה.

  • אלה  On 27/12/2009 at 09:32

    בכל זאת יצא משהו מהתרבות העברית הזו…
    והאמת היא שכולם שם אצלכם, אלו שבאו ואלו שנולדו, קוקואים גמורים. שושלת ארוכה של פסיכים.
    (והמשפחה שלי גם פסיכים וגם יצאו אידיוטים שלא קנו אדמות בתל אביב אלא התיישבו בקיבוץ בסוף העולם).

  • איריס  On 27/12/2009 at 09:37

    חנוך, כבר כתבנו את כל הביטויים, ואמרנו את כל האמיתות, זה לא חסך גופה אחת, לצערי. אני אומרת את זה גם לי. הנטיה לדבר במקום לעשות…בעוכרינו. (לפחות בגוף ראשון, זה נכון).

    אלה, ניראה שאת כבר עשית את הצעד הנכון, אז משם, הכתיבה העברית היא מעין חיית מחמד. .

    הבעיה שגם לך יש מניות במפעלי המוות.

  • אורה  On 27/12/2009 at 12:08

    הלואי שהייתי יכולה לתרום שמץ אופטימיות לטקסט שלך. הרבה מועקה משדרים הדברים- ומשום מה אני חשה שבכל זאת, גם את 'שייכת' למקום הזה

  • אסתי  On 27/12/2009 at 17:07

    חכה רגע.

    אז נכון, אבא שלי היה בפלמ"ח והיה ממקימי השייטת ומאלו שהקימו לנו בדם וביזע מדינה, אבל דווקא לא היה מפורצי הדרך לירושלים למרות שהיה בחטיבת הראל

    אבל אלו שבאמת קשה לי עם מורשתם הם סבא וסבתא של אמא שלי שהיו ממקימי כפר תבור היא מסחה וסבא שלי החלוץ שבידייו הלבנות והעדינות יבש ביצות וסלל כבישים כדי שהחבר'ה של ביבי יקבלו אותם מתנה תמורת תרי זוזים.

  • שאול  On 27/12/2009 at 17:11

    תזכי לשנים רבות ובריאות

  • חנה בית הלחמי  On 27/12/2009 at 20:59

    ועבר משפחתינו, נושאים עלינו תמיד את מי שהיו שם עוד לפני שנולדנו, שיצקו את עצמם לילדיהם, שהם הורינו. החוויה שלהם היא לא משהו שניתן להשתחרר ממנו, הוא מתווה דרך בעד, נגד או לאורך הגדר – כל אחת על פי בחירתה.
    אין קשר בין העבר המשפחתי למצב בבנק. יש קשר בין המצב בבנק למגדר.
    לצלליות העבר יש זכויות רבות, לצד מגרעותיהם. מורשתם נישאת על גבינו והקונפליקט הוא בינה לבין ההווה, שלא לדבר על העתיד המוטל בספק. היטיבה אסתי לתאר את זה.
    אמי הגיעה לרמת גן כשהיו בה 200 תושבים, אבי היה התינוק הראשון שנולד במושבה. משפחת בית הלחמי היתה ממקימי כפר גנים. משפחת הומינר (מצד אמי) הקימה את מאה שערים. יש גם מימדים נוספים במורשת הזו, מלבד ההתפקחות העכשווית שלנו מאמונותיהם אז, על ברכיה גודלנו.

  • יולי  On 27/12/2009 at 22:35

    סליחה איריס שלא אתייחס למה שכתבת כאן על אף שקראתי אלא לעובדה ששאול הכליל אותי עם אסתי וחנה שלא מצליחות לגרש מהן את הציוני.
    אז אני מבקשת להבין משאול האם הפוסט האחרון שלי נחשב ציוני בעיניו או שמא טעה הוא להגידר אותי וכדאי שישאיר זאת לי עצמי
    http://www.notes.co.il/yulie/
    ובכלל, שאול, עשה לי טובה ואל תגדיר אותי. זה כואב כמעט כמו הציונות כולה

  • איריס  On 27/12/2009 at 22:39

    רילקס

  • איריס  On 27/12/2009 at 22:40

    פה בשרשור אינו שייך כל כך אלי ולנאמר, אבל מעניין כלשעצמו. לכן לא אוסיף דבר.

  • שאול  On 27/12/2009 at 23:02

    לאחרונה הבעתי בפני עידן לנדו תמיהה שהוא משתמש במילה "אנחנו" כאשר הוא מדבר על פשעי מלחמה שמדינת ישראל מבצעת.

    וזו תשובתו

    "אנחנו", משום שאני ישראלי, ולכן יש לי חלק באחריות לפשעים והמחדלים שנעשים בשמי. אלמלא ראיתי עצמי חלק מהאנחנו הזה, לא היה לי אכפת, לא היה לי בלוג, ולא היית יכול להכריז בו שאתה, להבדיל ממני, לא חלק מ"אנחנו".

    יולי

    מכבד את בקשתך ולא אגדיר אותך ואני הפסקתי להיות חלק מה"אנחנו". אם יהיה שלטון ערבי שיתן לי לחיות בשקט אילן וסאהלן.

    הפוסט של יולי יוצא נגד חוליה בשרשרת ארוכה שראשיתה עוד לפני עסק הביש כאשר הייתי עובר.

  • יולי  On 27/12/2009 at 23:19

    על האירוח והסבלנות
    תודה שאול על התשובה.
    העיקר, שתמשיך להקשיב לי ולשוחח איתי. ההשקפה שלך והמחשבה שלך מעניינת אותי מאוד

  • איריס  On 28/12/2009 at 03:22

    תודה על העידוד. אני תמיד אומרת שצריכים אותי בישראל כי צריך מישהו לאכול אותו. לא ?

    בכל מקרה, אנחנו צריכות לשתות קפה פעם.

  • אורה  On 28/12/2009 at 10:11

    איריס, בכיף. תראי איך כולם אוהבים אותך- מה זה 'לאכול אותך'?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 29/12/2009 at 10:47

    "מכל המהפכה הגדולה נותר היהודי הפסיכוטי, זה שיש לו בעיה פסיכו סקסואלית, זה שראוי לאותנזיה אם יפסיק לרגע לנגן או לצייר יפה, זה שהוא חולה נפש גנטי שיודע לקשט, או שצריך לחסל אותו. הציפור המשוגעת."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: