אילנה דיין בגוב האריות; גאידמק ; תעשיה אוירית

 

 בעקבות התעניינותי המתמשכת ב"סחר הנשק" בישראל, החלטתי לצפות בתחקיר "עובדה" על התעשיות הצבאיות ומצבן בהודו, בכל הקשור לשוחד, שחיתות, וכיוצב אשר שודרה היום בערב בערוץ 2, לפתיחת העונה.

 

 הכתבה ניזונה בעיקר מתחקיר שעשו כבר בהודו, הן העיתונות והן המשטרה, החלק של "עובדה" היה בהבאת "מדליף" אלמוני, שתיאר בקווים כללים את המתרחש בענף. אכן, שוחד, אלימות, שחיתות בוטה, מעין אוירה של סדום ועמורה ברשות התורה והחוק, ובחסות התקשורת. הסרט סוקר את הפרשיות האחרונות בהודו, שבעקבותיהן נכנסה תעש לרשימה שחורה, הועמדו לדין בכירים בהודו, ונחשפו שיטות הפעולה של ישראל, תוך כדי טיפול עיתונאי ומשטרתי בשחיתות המערכת הבטחונית שם. הדברים כאמור לא חדשים, הניוז העיקרי בכתבה הוא עצם פרסומה, כלומר, הדיון בנושא שמושתק באופן גס ובוטה. הסיבה כניראה לכך שהיו התבטאויות, היא הנזק שנגרם כבר לתעש, התחשבנויות פנימיות, וגם תחושה כללית שבקרוב החגיגה תיגמר, ויהיו שאלות, וצריך להכין אליבי.

 

יותר מכך, מה שכניראה מדאיג את "המערכת" אינו החגיגה עצמה, השחיתות והמוניטין הרע, אלא העובדה שהודו ניצחה את ישראל במגרש שלה  והשתלטה על הענף בישראל.

, כפי שניתן להבין. אחרי הכל, מדובר במדינה ענקית מסדר גודל ענק, שכמו ארצות הברית, פשוט "קנתה" את המערכת הישראלית, בהזרמת כספים והטבעת הבכירים בזהב. המשחד שוחד, והסוחט, נסחט. ככה זה כאשר מזלזלים ב"חומים" מוזרים (כפי שנשקף מהתשדיר הנורא של תע"ש). בכל מקרה, אין הרבה חדש בכתבה, כל מה שפורסם כבר היה בכתובים קודם, כמו שאמרה דיין היא רק "ריכזה את המידע" עבור מקבלי החלטות. אך האם זה תפקידה ? האם אפשר לצפות שתוכנית כזו, כמו העיתונות ההודו, תיזום תחקיר שיחשוף ממש את השחיתות בישראל,] ולא יסתמך על מקורות זרים או על תיאורים כללים ? לא צריך להגזים, אחרי הכל, התקשורת ניזונה מתעשיית הנשק, ולא תירק לבאר המעתירה.

 

לאחר שסיימתי בקושי לצפות בכתבה הזו, הגעתי למסקנה, שחרף הניסיון הרהוט, דיין לא משכנעת שגורלה שונה משאר התקשורת ש"כולם ידעו ושתקו".. חלקם גם תמורת אתנן, בין אם ישיר ובין עקיף.

השוויתי, באופן לא נשלט, בין דיין לבין אותה עיתונאית הודית שהתראיינה על "העוקץ" שהיא וחבריה ערכו למשרד הבטחון ההודי, וליבי נפל.   אולי הטיול הזה בהודו יזרע אומץ והשראה בליבה של דיין, וימריץ אותה לערוך תחקיר ראוי בנושא חשוב זה, תחקיר שחושף מבפנים ולא מבחוץ, את השערוריות.

 

בכל מקרה מגיעה לדיין נקודת שבח גדולה, על האומץ לטפל בכלל בנושא. היא רומזת בסוף הכתבה שהתעשייה הצבאית עשתה הכל כדי שתוכנית זו לא תעלה לשידור. חבל שהיא לא מפרטת מה זה כלל, כי זה הרי הלחם והחמאה שמהם עשויים הלחצים גם בשיווק הנשק בהודו או בכל מקום אחר. בנושא זה של השוחד, ישנם גם גוויות, בישראל,   כלומר, במקרים ספציפיים, ויש "התאבדויות" חשודות במפעלים מסוג זה, בעיקר בענף הפיננסים והחשבונאות, ששם נדרשת יצירתיות ניכרת בהסתרת השלמונים שגזרו לעצמם בכירי המפעלים, מתוך ה"שוחד" שהם היו אמורים כביכול להעביר לקונים.  בהחלט ענף מסוכן לעיתונאים, אבל האם עיתונאי ישראל נופלים מעמיתיהם בהודו ? או באמריקה ? או באנגליה ? שם בכל זאת, מעת לעת, מתפרסמות פרשיות, בעיתונות, גם על ענקי הנשק, וגם אפילו, יש כמה העמדות לדין, פה ושם.

 

 

גאידמק, כבר נגרס בגלדיאטור הישראלי

 

היום הורשע גאידמק על ה"אנגולה גייט", פרשת מכירת הנשק לאנגולה, על ידי צרפת, תוך הפרת אימברגו ביודעין, ועל יד בכירים בממשל, למען בצע כסף. גאידמק הוא אייטם שולי יחסית בסיפור הצרפתי, שזכה לשמו בגלל הצד השלטוני-פוליטי המושחת, ופחות בגלל עצם המכירה בהפרת אמברגו.  בגלל סוג הבעיה, המזכירה באמת את אירנגייט, הוחלט בישראל  "להקריב את הראש" של גיידמק, כדי לנקות את ישראל מחלקה בפרשייה. כדי להשיג את האפקט המקווה, היתה ישראל הרשמית צריכה להתנער מגאידמק בכל דרך אפשרית, והיא די הצליחה למרות שהוא "ברח לשגרירות" כמאמר הפתגם מאז פולרד. למזלו, יש לו גם אזרחות רוסית, והם כניראה יותר נאמנים וגם פחות מתחשבים בדעת הקהל הצרפתית, בקשר למעורבותם בעסקות האלה. זה עדיף על גורלו של פולרד או של עמירם ניר, ובכלל של אנשים שמהווים חוליה "לא רשמית" (PLAUSIBLE DENIABILITY) בין ישראל לבין פוילע שטיקים שהתפוצצו בסרחון עז.

 

בניגוד לארצות המערב (ויותר דומה לאמא רוסיה), בישראל לעולם לא מנקים אורוות בלי יוזמה מבחוץ, שנתפסת לא כ"אכיפת החוק", אלא כ"פנצ'ר"מצער או התנכלות של מתחרים עסקיים או סתם אנטישמים. ואם יש שמץ  ניסיון לאכוף חוק מבפנים, אז מדובר בבוגדים, עוכרי ישראל ונבלות, ולכן זה לא ממש קורה בישראל.

 

צריך לשים לב על מה הועמד גאידמק לדין, הלבנת הון, כדי להבין מה מנסה מממשלת ישראל להרחיק מעצמה, בעיקר את תפקידה הרשמי כ"בנק אפור" בסגנון פנאן, לכל סוחרי הנשק מפירי האמברגו באשר הם, המשחדים והמשחיתים מטעמה. ברגע שהשלוח נתפס על ידי הצרפתים, כל העייסק נחשף, ומכאן הדחף העז לאכוף את חוק בנוגע להלבנה, שבדרך בישראל היא מקובלת כהכרח בל יגונה, המפרנס משפחות (של מי ? לא חשוב), וחיוני לבטחונה הקיומי של ישראל.

 

הפסטיבל על דמו של גאידמק מצטרף לשתיקה וההכפשה סביב סטוארט נוזט, וכמובן פולארד לדורותיהם, ורוזן וקית, ולמעשה כל מי ש"נפל". ישראל, והעם היהודי, מכירים רק דפוס אחד, והוא לנסות, כקהילה גלותית מפוחדת, להרחיק את עצמם מהמקרה, ולהוכיח שהם "טובים" ולא קשורים. זה נעשה על ידי הכפשת הקורבן ששירת אותם. זה גם הדפוס של "מבקרי המלחמה" בישראל, שבמקום לתמוך בחיילים למשל (שהם נפגעי מערכת ובעיקר הנכים שבהם), מתנפלים על הקורבן, ומרחיקים מעצמם, כביכול את האשם,  בדרך כלל, הזועקים בשער הללו, צועקים חזק כדי שלא ישאלו מאיפה הם מתפרנסים, שמא זה אפילו קצת יותר גרוע מאשר לקבל שלוש מאות ש"ח כחייל סדיר בצה"ל או אפילו שלוש אלף כמגב"ניק. (להלן, המקורבים לתעשיות הנשק, שזה כולל גם את האקדמיה הישראלית, וכמובן התקשורת).

 

ומעל כל זה, יושב הפריץ, אהוד ברק, ו"לוקח אחריות על כל מה שקורה במערכת הבטחון". כן, בטח.

 

סחר בנשק

 

בבלוג הזה כתבתי בעבר די הרבה על הענף, כולל חשיפה מוקדמת של האופן שבו משחדים, מי משחד ואיפה. המידע שאני כתבתי, ואשר הוביל לאיומים על חיי, נגע לדברים שידעתי מיד ראשונה, כלומר עדות של ממש. אף עיתונאי אמיץ, ואף שוטר נועז, לא קפצו על המציאה לחקור את האירועים, ולמעשה הפניות היחידות שקבלתי מעיתונאים בעקבות הפרסום (שנגע לאלתא ולתעש), היו במפורש ניסיונות השתקה בוטים ודוחים. מה שהוביל אותי אז לכתוב די הרבה על העיתונות בישראל שפועלת יותר כמשתיקה מאשר כמדברת וחושפת, וזה אכן המצב. אין הדבר דומה למחדל (לא כתבו) אלא לעשייה אקטיבית בשמם של בעלי אינטרס, להשתיק ולהשתמש בכוח המדיה (למשל להכפיש), כדי להלך אימים על חושפי שחיתויות ועדים. כשנה לאחר שהתחלתי לכתוב על הנושא, שונה לפתע החוק בישראל, והפך את מתן השוחד בחו"ל לעבירה, אם כי "מיוחסת" (דרושה הנחיה של היועץ המשפטי לממשלה כדי לפתוח חקירה ואישום). גם רשויות המסים אזרו מעט עוז ודרשו קצת הסברים על סעיפי "ההוצאה המוכרת" של מתן שוחד בחו"ל. כל זה נעשה בלחץ חיצוני כמובן, וניסיון בינלאומי להלחם בנגע השחיתות בעיקר בענף הנשק.

 

האספקט שאותו ביקשתי להעלות אז, ואשר קבור היטב מתחת לערימות של גוויות, אינו דוקא המוסריות שבנוהל כלפי חוץ (כלומר, האתיקה של מכירה לאפריקאים עריצים או השחתת הפקידות הגבוהה בארצות הים), הגם שזה נושא חשוב בפני עצמו, אלא על הצד הפנימי, כלומר, איך בפועל מתבצע השוחד, איך בפועל מתבצעים הדברים בתוך המפעלים, מה קורה במתח הברור שבין העובד שנבחר לתפקיד ה DENIABLE COURIER ובין הבכיר ששולט בפיננסים ומוריד לעצמו קופונים ומשתיק את זה. מה קורה בפועל במתן שוחד מיני, לצורך קניית פקידים זרים או עריצים מרפובליקות מפוקפקות, ואיך מתבצעת סחיטה או אלימות (מן הסוג שתיאר מפקד חיל הים ההודי) מצד גורמים ישראלים שרוצים מאד למכור את מרכולתם, לא תמיד לשם "פרנסה לעובדים" אלא לשם האחוזים שלהם שאף אחד לא סופר. מדובר בלחם וחמאה, במציאות שגתית של עושק, אלימות, ניצול, רצח וסחר בילדים ובנשים, הנעשים בתוך המארג של המעסיקים הישראלים, ומערבים ישראלים. (לא שפגיעה בזרים מותרת, אבל שוב, יש מי שדואג להם ולאינטרסים שלהם).

 

המערכת כאמור לא מודאגת מזה, ואינה רואה קשר בין המצב הנורא שהשתרר בתוך המפעלים ובישראל, ובין הסיום הלא מרנין שגרם לכך שהודו (שוב, שחורים חומים ועובדי אלילים ר"ל, ממש תת אדם) למעשה עשתה לישראל מה שישראל רצתה לעשות לה, כל זה בהסתמך על שכבת הבכירים שצמחה באוירה הזו, אנשים שמונעים רק מיצר אחד, והוא התאווה לממון אישי, בלא שום גבולות, לא אתיים, לא חוקיים וכמובן לא נאמנות "ציונית". יתר על כן, דוקא פקידים ישראלים שהסתתרו תחת תדמית של "מחפשי בוגדים ופושעים" הם הם שמכרו עצמם לסוחרים ולממשלות זרות עוד בזמן ששירתו את הציבור כביכול. נקל לשער מה הם עשו בממלכות האופל שהם פיתחו, תחת חסינות מוחלטת מביקורת, הן משפטית, משטרתית או תקשורתית. למעשה, עד השלב הנוכחי, גם שום גורם חיצוני לא יכול היה להיכנס לממלכות האופל האלה, אבל לאחרונה ניראה שיש מאמץ בינלאומי נגד ה"מערכת הישראלית" וגם הנושאים האלה יעלו.  המחדל, "היום כיפור" של התקשורת מתבטא בכך שבכל הזמן הזה הם פעלו ביודעין ובדרך של מעשה, להשתיק את התלונות ולאוורר את הצחנה של הגופות שעלו מהסחר הזה, ותמורת פירורים מן הכספים הגדולים, לא לשם שמיים. הסייענים הסיטו את הדיון לשאלות מלאכותיות של מוסר, כמו יוסי מלמן שדן בהשפעות של הנשק הזה על אפריקה (קופי פייסט מאמנסטי בדרך כלל), כדי לצאת ידי חובת הביקורת המוסרית, בעוד שהוא ועמיתיו ידעו היטב מה קורה בפנים.  גם הסטת הדיון ל"כיבוש", לפשעי מג"ב ולמתנחלים, יצאה לעתים קרובות ממקורות כמו מקורבי מר"צ הניזונים מהסחר בנשק, שזה הכסף הבאמת גדול, שבו הפרות זכויות האדם מאפילות על כל מבצע עופרת יצוקה, גם בהיקף וגם בעומק ההתאכזרות. הנפגעים, מעבר לצרכנים בחו"ל וכל מיני אזרחים באפריקה שמתו לשוא, היו בעיקר ישראלים. כך שגם פעילות "אנטי מלחמתית" לכאורה, שירתה ביודעין את המערכת. חשוב לזכור גם את האספקט הפוטנציאלי של מכירות נשק, בקשר ל"עופרת יצוקה", ומימדי הכסף המדוברים. צרכנים או סוחרים הודים מן הסוג של הארנבת שתוארה אצל דיין, יכולה לקנות את כל המפלגה מהסוג של מר"צ, במתן תמריצים כספיים בניסוי כלים משוכללים, שאכן נוסו במבצע זה. (קונספציית "המלחמה ללא נפגעים" ומכשירי התראה, וכל המלטים מזלטים והחומרים האחרים שנשפכו שם).  בהזדמנות אחרת, אנסה לנתח את הזיקות של השמאל הישראלי לתעשיית יצוא הנשק, ביחס למעמד נכי צה"ל בישראל, ומדוע תנועות השלום הישראליות, בניגוד לתנועות מקבילות ומוצלחות במערב, לא עמדו מאחורי זכותם של נכי צה"ל לשיקום ותגמולים ממלחמות. נסתפק בזה להיום.

 

 

 כל העיתנואים ידעו,. כל העיתונאים שתקו.

 

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: