סעיף הגאון; עצומיקה ; כלכלה ומשפט

 

 

תחת סעיף ה"גאון שמותר לו" אפשר למיין את המקרה של דן כהן (בפוסט אחר, על הצד האשכנזי בסיפור הזה), וגם פולנסקי כמובן. אין כל פסול בעיני בכך שאדם שנמלט מן הדין, ימצה את העונש, ולא חשוב מתי. מערכת החוק כוללת היבט רחב יותר של הרתעה ויצירת "שיניים", נמלטים למיניהם במיוחד כאלה שמנפנפים בזה בראש חוצות, לא מוסיפים למערכת, אלא יוצרים אוירת אנרכיה של איפה ואיפה, וכל דאלים גבר. יש להניח שהמעצר טומן בחובו מסר לאחרים, יותר מאשר הוא בא להתחשבן עם פולנסקי שכבר פיצה את הנפגעת כל כך טוב, שהיא בערך עובדת בצוות ההגנה שלו. וזה בסדר גמור,כך צריך להיות. על פגיעה במישהו, צריך לשלם והרבה, במיוחד שיש הרבה מאיפה לשלם.

עצומיקה לעומת אסתרקה שלנו

 

הגישה האמריקאית לעבירות מין שונה מהותית מזו שאצלנו, למרות הניסיונות של מערכת המשפט הישראלית לשוות לעצמה מראה מטופח ומערבי, באמצעות להקת המשפטניות והפרקליטות, שלמרבה הצער משמשות נערות ליווי למערכת מיסוגנית ולא יותר מזה. האתוס הנוצרי-מערבי שונה משלנו, והאמריקאי במיוחד קיצוני בנושא זה, ברמת השאיפות (כמובן ברמת המעשה הדברים שונים מאד, וגם שם יש פער בין היומרה לשטח, אך חשוב להבין את החזון, כיון שהוא מסמן את האמנה החברתית שלקראתה מתגייסים). אפילו צ'ייני, שמאחורי קופת שמועות רעות על עבירות מין, טרח להזכיר שוב ושוב ש"הטרוריסטים" (במילים אחרות- ערבים ומוסלמים) שונאים אותנו בגלל החירויות שלנו ובגלל מעמד האשה !". כלומר, אמריקה מגדרה עצמה עכשיו, לא רק כארץ החירות (זה האתוס המקורי) אלא באותה נשימה, כארץ שחרור ושוויון האשה.

זה לוקח אותי לסרטי ילדים אמריקאים, שתמיד מסמנים את הפדגוגיה הלאומית בדרך לא מאד סובטילית. אחד הסרטים הבולטים של השנה החולפת היו "מפלצות נגד חייזרים", שניבא גם את עידן אובמה (הנשיא המרקד והשטותניק המבודח) וגם את שינוי תפיסת הבטחון, במידת מה. גיבורת היום בסרט הזה היא אשה משוחררת. לא סופרמן ולא בטמן, אלא אשה שהשתחרה מכבלי תפקידה המסורתי כרעיה, הפכה ל"מפלצת גדולה וחזקה" והחליטה להישאר כזו ולא לחזור למידות הקודמות ולבעל האינטרסנט. עצומיקה מנצחת את החייזרים (ה"רע" האונטולוגי), והופכת לגיבורה לאומית. בנאום פמיניסטי מרגש, לקראת הסוף של הסרט, היא מסבירה איך פחדה מכוחה, ואיך גילתה שבעלה מפחד מהכוח שלה, והיא אינה רוצה יותר להקטין את עצמה כדי לזכות בו. עד כאן אמריקנה. חבריה החדשים יהיו גנרלים בצבא הלאום, ו"מפלצות" אחרות כמותה, מוטציות אנושיות מהונדסות למחצה, שנוצרו בטעות אך התגלו כמאד חיוניות וחיוביות.

לכך יש להוסיף סרטים רבים אחרים בטלויזיה, שאני מעיפה בהם חצי עין יגיעה דרך שורת הילדים בסלון, שכולם מרוממים את שוויון האשה, כבר בגיל הרך, כולל במד"ב ופנטזיה, המעצבים את הדמיון הפוליטי של הילדים.

האתוס היהודי לעומת זה שונה לחלוטין, אסתר, האיישס-חיל, הספק זונה ספק מרגלת, שסרה למרות דודה ומלכה, היא הגיבורה. את דרכה למבצר הכוח היא סוללת על גופתה של קודמתה, שחוסלה בגלל שסירבה לפטרארכיה בצורה ישירה. ובכל זאת, כבודה פנימה,  בחדר המיטות ומאחורי הקלעים. אלה תפיסות מנוגדות לחלוטין, לא פחות מהניגוד בין אמריקה או סקנדינביה לבין ערב הסעודית או איראן.

אסתר המלכה עם המן

 

 

קצב לעומת לטרמן, שאלה של כסף

 

להמחיש את הפערים התרבותיים ההולכים ומתבררים, אפשר להעיף מבט השוואתי קצר בין שתי פרשות בעלות קווי דמיון עקרוניים. לטרמן, מפיק ובדרן רב עוצמה, המנהל מערכות יחסים שעל גבול ההטרדה המינית בעבודה עם עוזרותיו הצעירות, מול קצב שלנו. ההבדל כפי שנגלה הוא בשאלה הסופית, מי ייפגע ומי יקבל הזדהות וסימפטיה אמיתית, ולאן יזרמו הכספים הגדולים. שם, יעמוד לטרמן, בעצת פרקליטיו דוקא, וישפוך את קרביו בהודאה כללית וללא כחל ושרק, קבל עם ועדה, ופה יכחיש הנאשם עד יומו האחרון את ההתנהלות שלו. שם, המוטרדת הראשית סיימה בינתיים בית ספר למשפטים (קרדוזו, בישיבה יוניברסיטי) ופה היא הולכת בפנים מוסתרות ללשכת הסעד או מחפשת מדינה מארחת. שם יקבלו את הסטיפות הנפגעות שלו, וכאן -עורכי הדין המיסוגנים שלו, שימשיכו לקרוא להן מעלילות, בדיוק מטעמים כלכליים אלה, כלומר כדי שהסטיפות ינותבו לכיסם ולא לכיס של "המעלילות". שם הכל קרה בתאגיד פרטי מסחרי, וכאן, בלשכת הנשיא, ועל חשבון שעות העבודה הציבוריות.

 

כמי שניסתה לעסוק פעם בזכויות נפגעות עבירות מין בישראל, הבחנתי תוך זמן לא ארוך שההתנגדות היא אלימה ממש לרעיון הזה, וגרעינית, כלומר, נמצאת ברובדים עמוקים חברתית, הרבה יותר מאשר שמרנות מפני חידוש. הרעיון שכספים משמעותיים ינותבו לטובת נשים בהקשר הזה נשמע כמו חילול הקודש ממש, ולכן גם בתחום המשפטי המצב מקרטע ורע, הפעילות שנעשית בתחום הזה אינה רצינית, מן הטעם שאין בה שינוי כלכלי משמעותי לטובת נשים, ואם כן הרי מדובר בניתוב כספים מתוחכם לארגונים המסווים את הבעיה, מעין דמי לא יחרץ, כלומר הגדלת משרות שגם הן לא משמעותיות כלכלית למי שיתפקד כעלה תאנה. ברוב המקרים הכספים מנותבים למי שאינה זקוקה להם, ומתפרנסת מבן זוג וכולי. כלומר, לשימור המבנה הפטריארכלי הבסיסי.

 

 וגם למשל, בהשוואה, סולם השכר לזנות, כפי שאנחנו רואים מן התקשורת. נערה צעירה מקבלת 300 ש"ח על סרט פורנוגרפיה המכניס מיליונים. "סרסורית צמרת" נאבקת בבתי משפט על הפנסיה העלובה, מברוני מין שגרפו מיליארדים וזוכים לכבוד ויקר חברתי, שפחת מין נאבקת בבית הדין לעבודה על "שכר ראוי" של כמה מאות אלפי ש"ח לשנות ניצול. לעומת "סולם ספיצר" שגילה לנו שזונה צעירה, מן הסוג שעושה זאת כדי לחסוך לקולג, מקבלת 5000 דולר למפגש. וגם אינה נתונה ללחץ חברתי, להיפך, כאשר הענין מתגלה היא זוכה לתקשורת חיובית ושדרוג מקצועי, ואילו הזנאי, ספיצר עף בקלון מתפקידו. אמנם אין זה המצב הרצוי מבחינתי, היה צריך להפליל את הלקוחות כמו בסקנדינביה, אבל לפחות מבחינה כלכלית ישנו איזון מסויים בין הלקוחות לבין ספקיות השירות. לפחות האתוס הקפיטליסטי של שוק חופשי בא באמת לידי ביטוי במצב האמריקאי, כאשר כל אחד גובה כמה שהוא יכול על שירותים לפי ערכם.

 

חשוב להבין שהתיוג החברתי, הצעקות "זונה" ו"מעלילה סחטנית" אינם באמת ביטויים אותנטים של זעזוע מהתנהגות הנשים מקרים האלה, אלא טקטיקה במו"מ לשוב ולשלול כספים המגיעים כפיצוי או כשכר ראוי או בהקשר של הפליה והטרדה בעבודה. במקרה של קצב, כאבן בוחן, לפרקליטים אינטרס כספי ישיר בכספים המגיעים בעצם לנפגעות,ניהול התיק נגד הנפגעות מנתב את הכספים הגדולים לכיסיהם במקום לכיס הנפגעות כך שיש יריבות אמיתית, כלכלית, בין עורכי הדין לנפגעות, מצב בלתי תקין בעליל.

מגדלנה עם היהודי הראשון ששנא את עצמו

 

 

הבעיה – עבדות

 

מכאן שהבעיה המהותית בישראל אינה כל כך עבירות המין או ריבוי הזנות (זה טעון בפני עצמו מחקר סוציולוגי מעמיק) אלא נהלים של עבדות, ובעיקר עבדות על רקע מגדר (וגם פועלים זרים כך אומרים לנו בכלי התקשורת, אינני מכירה את התחום בכלל). זאת אומרת שבכל זאת, ברקע צריך לחפש את ההלכה, ומסורות שהתגבשו סביבה, של נשים כרכוש, וכיצורים שאינם נושאים עצמם משפטית לחלוטין באופן נפרד מהבעלים שלהן, האב או בן הזוג, או הסרסור הנכנס בנעליהם. ההסדר ההלכתי, עם זאת, מקנה הגנות של הסדרי נישואין (בעלות קבע) לנשים, אך כאשר הוא התפרק נותרה רק העבדות, ללא כל מנגנון הגנה. צפיתי בתוכניות מדהימה על הגזענות בערוץ ההסטוריה, והיסטוריון שחור המתמחה בתולדות העבדות באמריקה הסביר כיצד ביטול העבדות הוביל באופן זמני לתוצאות טרגיות. כאשר היו השחורים עבדים, הם היו רכוש (ואף די יקר, כאלף דולר לעבד צעיר ובריא), ולכן לא היה לבעליהם אינטרס להרוג אותם, אלא לכל היותר להכות באופן שלא מותיר מום. ברגע שכבר לא היו רכוש, פרץ גל "הלינצים" המפורסם, שבו נתלו אלפי שחורים על ידי המונים לבנים, בעלי עבדים לשעבר שפרקו עליהם את זעמם על אובדן ההכנסות. המצב בישראל דומה במידת מה (ואולי גם בקהילה היהודית רבתי בעולם, אם כי אין לי נתונים ואפ אחד גם לא יורשה לאסוף אותם). האוירה הציבורית סביב פרשות כמו קצב, ואחרות, מהוות מעין לינץ במטרה של חיסול הנשים שכבר לא מספקות שירותים, ואף פוגעות במהלך המקצועי התקין של הזנאי שהשתמש בהן, ואין אינטרס להחזיק אותן בחיים כלל, מעין אוירת רצח ואיון מוחלט. אין לדעת אם יחול כלל המעבר לשלב הבא, ובכל מקרה, המרחק בין "חזון עצומיקה" מעבר לים, שמערכת המשפט הישראלית מתקשטת בסממניו פה ושם, ובין המציאות כאן, הוא עצום ורב. מבחינה זו יתכן שיצא השכר בהפסד, כלומר המעבר הלכאורי והמהיר מהסדרים הלכתיים לשוויון חלקי ושטחי, פגע בשכבות רבות באוכלוסיית הנשים.

 

בתמונה – מערכת המשפט הישראלית

 

הסדרה הטלויזיונית בנושא הגזענות מטפלת הרבה מאד בזיקה ההדוקה מאד בין הגזענות ובין ההיבט הכלכלי שלה, כלומר, תפוקת המשנה מן העבדות שניזונה אידיאולוגית מהגזענות. ואולי כך גם כדאי לבחון את עיקר מאבקי המגדר, כנושא כלכלי בעיקרו, שנמצא בחצר האחורית של התודעה הישראלית. בכל מקרה, מה שלא תבחר החברה הישראלית, אם לחזור למודל המסורתי-דתי, או לאמץ את המודל המערבי-אמריקאי (או אחר), שלבי הביניים הנוכחיים מותירים את מצב האשה בכי רע, ומקופחת משני הצדדים.

 

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: