הגיגים על הרצון, הדרך, והמהות

 

עכשיו כשהגעת לשם…

 

 

מישהו פה ברשימות הזכיר לי בהתלהבות שיש לי עכשיו מכונית (אחרי צום של ארבע וחצי שנים בערך), והנה, העולם פתוח ואפשר להגיע ממש לשמיים הם הגבול וכולי.

 

האמת, שכאשר קיבלתי בידיים רועדות את המפתחות והרשיונות, וכאשר גיליתי הפלא ופלא ש"יש מנוע" והגרוטאה שניראית ראויה כבר למשחטה הגונה, נוסעת ממש, הרגשתי לרגע שצמחו לי כנפיים.

 

קשה לחיות בישראל בלי רכב (מחוץ לתל אביב, שם באמת הרכב יכול להפוך לעיתים לעול), במיוחד לבד (חד הורית) במיוחד עם ילד ובמיוחד בפריפריה שבה כל דבר מאד רחוק ואין תחבורה ציבורית בכלל. קשה גם להתרגל לנטוש משהו שהיית מחוברת אליו ממש, במשך עשרות שנים, כמעין אקסטנציה של הגוף או אולי של הנפש המודרנית כבר (בחלומות, הרכב מבטא את ה"אני", את החלק שלוקח שליטה, וכולי).

 

האמת, זהו סוג של כליאה, כיון שהרבה אירועים, בעיקר חברתיים, נעולים וחתומים בפני חסר הרכב, ובכלל זה "סמל מעמד הפוך" כלומר, סמל מובהק להיותך שייכת, כלאחר אי כבוד, ל UNDERCLASS, כלומר לאנשים שיצאו הרחק מזרם החיים המרכזי, ונידחים להם אי שם בשוליים.

 

זו היתה סיבה מרכזית לכך שעברתי לפריפריה, הגם שזה נשמע הפוך, (כי שם זקוקים יותר לרכב), סברתי שאם להיתקע במעצר בית, אז לפחות שיהיה מסביב הרים, שדות מוריקים, פרחים וכבשים. ואכן, זה היה שיקול נכון, ולכל עצורי הבית, הרי המלצה, גם לחץ הדם יורד, ובכלל הבריאות משתפרת בפריפריה, והליכה ברגל, בשבילים רוגעים שלצדם שדרות עצים ופרחים, מועילה מאד לגוף ולנפש. ובכלל, להיות תקוע בבית, אם הוא בית קרקע, עם כמה חיות מחמד, חצר סבירה, ונוף פתוח, זה לא נורא, אפשר להתמקד במדיטציה.

 

ומה קרה ? כמאמר החכם, הגעת לשם ואז ?

הרבה דברים רציתי לעשות ולא עשיתי, טיולים, סדנאות, חוגים, ארוחות ופיקניקים, שחיה בים או בבריכה, הצגות סרטים ומוסיקה, כי אי אפשר. ואז הגיעה כביכול הרצייה לסיפוקה. ומה התברר ? שבשלב הזה, אין כל כך לאן לנסוע, הרגלי הפריפריה הפכו טבע שני, ופה לפחות נסיעה של שלושה קילומטר נחשבת "וואחד נסיעה", שמשתדלים לחמוק ממנה אם אפשר. המחשבה שאוכל עכשיו לנסוע לתל אביב הנכספת כאוות נפשי התגלתה כתעתוע, כיון שאחרי כל כך הרבה זמן בלי תל אביב, כבר אין שום סיבה לבוא לשם, החברים נשכחו מזמן, ולא ברור מה עשינו קודם בקניון, בנווה צדק או אפילו בחוף הים העמוס באנשים ולכלוך.  אם קודם חשבתי שנסיעה באוובוס לתל אביב זה עונש, עכשיו זה נראה כמו ברכה, אפשר לפחות לנוח במיזוג, הנהג מתאמץ, וזה עולה בדיוק אותו דבר, על השקל ! (לשני אנשים, כניראה שלארבעה נסיעה ברכב פרטי יותר זולה קצת). כביש 6 הזכיר לי את הקומבינות המאוסות של הרשויות (כתוב 11 ש"ח בסוף יוצא 50 ש"ח התענוג המפוקפק), החניה בתל אביב, הרמזורים (פה אין כאלה דברים), והאנשים הלחוצים כמו צנונית שתמיד מחפשים איך לעשות עליך רווח, ומגלגלים כביכול שיחה בטלה שבסופה מתברר שהם משווקים לך משהו שאת לא צריכה.

 

 

אז נכון, נסענו כמה פעמים לבריכה (כיף), וגם זה נמאס, הכינרת אגב היא אתר או מלכודת תיירים לא למקומיים שמסתפקים בלראות אותה כל יום מהחלון דרך הזכוכית הכפולה והמזגן. בחופשות הכבישים מתמלאים תיירים אז מסתגרים עד יעבור זעם, בקיצור, באמת אין מה לחפש מחוץ לדלת אמות החצר.

 

פבלוב

 

כך מגלים את העובדה שאדם מסתגל לכל מצב ואף מקבע אותו בנפשו, ומתאים את ההכרה והמודעות שלו לגודל התא, או הבית, או העולם שבשליטתו. כלב שמוקצה לו כלוב בגודל מטר עם מכות חשמל, יקרא לזה "בית" וירצה לחזור לשם, התודעה האנושית אינה מוגבלת, והיא מספקת את הרצון לעוצמה באמצעים שלרשותה, כך למשל התפתחו ענפי המיסטיקה המשיחית ביהדות, בקבוצות שניטל מהן כל כוח ושליטה על חייהן במובן הארצי. עשר שנים במערה, ואת מתחילה להתעסק בנימי הנימים הדקות של המחשבות, ובסוג אחד של יקום. ישנם כמה ספרים מרתקים של נזירים בודהיסטים (וגם נזירות, ואפילו מערביות) שישבו שנים במערות, ומה עובר ועבר עליהם. החלק המעניין הוא הפרידה מהתשוקות והרצונות, זה תהליך לא פשוט בכלל, ואני מניחה שאם היה אינטרנט ובלוגים במערות האלה, היו יוצאים כמה מוטרפים במיוחד, שדים ורוחות ממש, עד שמגיע השקט וההשלמה והתבונה. השהות במצב של כליאה (בין מרצון, כמו הבודהיסטים במערה, ובין אם בכפייה), יש לה תוצאות פסיכונפשיות מענינות, כמו למשל החשדנות המתפתחת, דרך הגוף, לכל אדם, והצורך לתת להרבה זמן לחלוף בסמול טוק, עד שהגוף מתרגל לנוכחות של הפולש הפורץ את גבולות האני.

 

השבוע צפיתי בכמה פרקים בסדרה של הנשיונל גיאוגרפיק על כתות שבהן המאמינים נוהגים אסקטיות או אף התעללות עצמית, כחלק מן הפולחן. הראו איזו דת בהודו שבה המאמינים מחדירים לגופם שיפודים ואנקולים בזמן האקסטזה הדתית והדירוג שלהם לפי מידת הסבל שהם מוכנים לשאת עבור האליל שלהם. אחרי כן הראו איזו כת נוצרית-אלילית ביפן, המשלבת סוג של מנהגים כאלה כדי לפתח כביכול כוח רוחני נגד פגיעות של חרב וקליעים, והם מצליחים בזה. לדעתי לא מדובר בסוג של מזוכיזם אלא בשאריות של תנאים היסטוריים שאילצו את המאמינים לפתח תיאוריה סביב הסבל שלהם, מאז התחלפו אולי התנאים הרעים, אבל התיאוריה והפרקטיקה (הפולחן והערכים) נשארו בעינם, ללא האילוץ. פסיכולוגים אולי יראו בזה PTSD (קולקטיבי) ואחרים יראו בזה שיא ה RESILIENCE של התודעה האנושית.

 

זה הזכיר לי אירוע קטן מלפני כעשר שנים, כאשר הייתי מאושפזת במחלקה כירורגית בירושלים, לפני ניתוח, וההמתנה התארכה בלי קץ כי החום לא ירד, ומצד שני אי אפשר היה לשחרר אותי. החולות בחדר התחלפו וחדשות נכנסו, ורק אני נשארת. בימים האחרונים הצטרפה לידי חולה מן המגזר החרדי-קיצוני של מאה שערים, אשה נחמדה מאד, מוקפת כמובן מיליון ילדים, ובעל שתקן שבא מידי פעם והציץ לראות אם הכל בסדר. שקענו בשיחה מתוקף האילוץ הגיאוגרפי זו לצד זו, והתוודענו קצת. סיפרתי לה שהייתי פה והייתי שם וחזרתי מטורקיה בדיוק, והיא הסתכלה ואמרה לי שמעולם לא יצאה מירושלים, אבל ניראה לה נחמד לצאת ולראות "מה יפה עולמו", של אתם יודעים מי, הקב"ה. ופתאום, בעולמה שלה, דרך המשקפיים שלה, העולם הפך לכלי שניתן למטרה מסויימת, שאפשר להגשים אותה בחדר הקטן פה או בסיורים בחלל, הכל זה "דוגמא" של עולמו, והזדמנות לשבחו. הפוקוס שלה היה רוחני לחלוטין, ומעניין מבחינתי.

 

 

והסוף המפתיע

 

בסוף זו שאלה של בחירה (כלשהי) איך להתייחס לתנאים מסביב. ועם זאת, ואחרי שבחנתי, הגעתי למסקנה שבבסיסי, במהות שלי אני אדם שזקוק לפעולה על העולם, ולהרבה נכסים בחומר כדי לממש את עצמה. לכן, אני מתחילה לחשוב שאולי רכב טוב יותר, נניח מודל חדש, הגה כוח, חשמלי, עם מזגן משובח, יעניקו לי את "הכנפיים" שאני זקוקה להם כדי לעופף למקומות שבהם יש לי מה לעשות. כל כך הרבה הגיגים ורק בגלל המסקנה העגומה, שמכונית גרוטאה ישנה, היא לא שידרוג גדול, ואולי גם לא ממש משתלם לעומת הליכה ברגל ותחבורה ציבורית.  .

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: