פילגש בגבעה

 

 

הברית בין הבתרים

 

הגופות השונות הצצות ממימי נהרות, ופחי זבל, בתורות לחלקים ולרגליים צפות, שולחות לאסוציאציות מקראיות, מן הזמן שבו ביתור גוויות היה סוג של טוקבק.

 

רגליים כרותות נמצאו בשנתיים האחרונות בחופי קנדה, והיוו נושא לאינספור השערות, חלקן ביזאריות ביותר, וללא כל שמץ של פריצת דרך משטרתית. אנשים שאף אחד לא חסר אותם, ואדם תוהה כיצד מותם עובר ללא סימן, ורק במקרה האדמה פולטת את הפשע, כמו בסיפור על הבל, שדמיו זעקו מן האדמה.

 

בשנתיים האחרונות קיבלתי, כמו רבים, אינספור טלפונים מעצבנים של סקרים, "פיקוד העורף" (זה אף פעם לא היה באמת הם), וכל מיני סיפורי מעשיות של שיווק חטטני, קופות חולים, כרטיסי אשראי, ותמיד הקול הזה של בחור או בחורה צעירים, דחפנים, יוזמים, חסרי עכבות אך אדיבים בצורה מסויימת.

פעם היינו עונים ללא היסוס, עם החינוך מהצופים וההרגלים של דור קודם, היום ברור שמדובר בטורפים כלשהם, אך יש בודאי אנשים שעונים להם, ומפרטים, ואולי אפילו מתרגזים "אבל אין פה עוד אנשים, למה אני צריכה כל כך הרבה ערוצים/ביטוחים/מסיכות גז ?" וחושפים את חולשתם במקום הלא נכון. במקרים האלה, קל למבתרי גופות למצוא אנשים שאין להם מי שיחפש אותם, ובטח לא ישמור עליהם. אפילו לא כלב ("יש בעל חיים ? יש לנו מסיכה לחתולים ו/או ערוץ לכלבים וכולי וכולי) שינבח כאשר מגיעים הטורפים האנושיים.

 

למה צריך לבתר אנשים ?

בימים עברו, כאמור, היה תהליך הביתור סוג של טקס חברתי, פוליטי, כמו החלקים של האשה ההיא, ששמה לא ידוע, שנשלחו בדואר רשום ומהיר, מזומן בזמן, לכל שבטי ישראל. כל אחד קיבל חתיכה. המאפיה שולחת לפעמים איזה אף או אוזן כדי לקבל את הכופר במהירות, או לאיים. ויש אנשים חולים יותר, המקריבים בני אדם, והם לאו דוקא משולי החברה.

 

 

שיכורים

שבועיים לפני כן, הגעתי בפעם הראשונה בחיי לתל ברוך, לחוף שעכשיו הפך לזירת פשע. היתה מסיבת חוף נעימה וצפיפות של שישי אחרי הצהריים סמוך לשכונות היוקרה. עשרים וחמשה ש"ח גובה העיריה על כניסה למתחם המכוער והמפוצץ בבני אדם. במכונית שלי יושב שכן שרצה טרמפ מהגליל, והוא מבושם מביקור בבאר בתל אביב, מתחיל להתפרע ולצעוק על השומר בכניסה "חרא, אנחנו לא משלמים, לא משלמים, חרא, אני אזיין אותך יא הומו", אומר השכן, שלפני השתיה היה נראה שפוי ומחונך. הוא מתחיל לקלל ולנבל את פיו, למרבה המזל, הילדים שאיתי יושבים מאחור ולא שומעים כלום. אני חושבת לעצמי מה עושה האלכוהול לאנשים, בעיקר לגברים נמרצים הזקוקים לפורקן.

חבורה של שיכורים ואולי מסוממים גם כן רוצחת איש, סתם כך, גם אצלם יצאה כניראה החיה מהארון, זאת שאני שמעתי מן השכן השיכור במכונית, בתל ברוך. אם אינני טועה, או אם זכרוני לא בוגד בי, שכרות מהווה הגנה יעילה בפלילים, בנסיבות מסויימות. בצעירותי לא היה הנוהג הזה נפוץ, כמעט לא שתינו אולי קצת בירה, האיסור היהודי עוד השפיע על התרבות, ועכשיו הוא נעלם ובעיית השיכורים מגיעה גם לכאן, כפי שהיא בעולם הרחב.

 

לאכול את הכובע, או משהו

פרשת החייל בלשכת הרמטכ"ל משעשעת במקצת, ומזכירה לי את ג'קי סרוב, ששמו עולה היום גם בכתבה על "איכילוב" (תוכנית "המקור", על המוכנות לשפעת החזירים). מנהל איכילוב סבור שמדובר בתאונה משפטית, שאין מקום להרשיע בחומרה מי שפעל תחת איומים של עבריינים. שורש הלענה מחלחל מלמעלה הישר לש.ג., שגם הוא נתון, ואף יותר, ללחץ של עבריינים, אולי חייב כמה אלפי שקלים, והעבודה בסופרמרקט לא מכסה את הריביות המזנקות. החייל "משלים ציוד", העיקר לא לחטוף מכות, או יותר מזה, מנושיו האלימים. אבל שורת הסניגורים לא תעמוד לו עכשיו בצרתו, הגם שהגיון ההגנה מחמת צורך תקף שבעתיים כאשר מדובר בצעיר שאינו יודע מימינו ומשמאלו, ולא ברופא בכיר, עשיר ומקושר שיש לו כל האמצעים להגן על עצמו, גם מן העולם התחתון.

אז יגידו שאין מה להשוות, והרופא רק נתן טיפול והעלים מס וקיבל שוחד (עבירות "עם כבוד", של אדם עם "אינטליגנציה רגשית גבוהה" ש"יודע להיות חבר"), ואילו החייל הצעיר פעל בצורה גסה יותר. לדעתי, ההבדל צריך לפעול לרעת הרופא, ולא להיפך. אך הצדק קיים בספרים בלבד, ולבחור הצעיר הזה צפוי זובור משמעותי, על שחשף את ערוות החברה הישראלית והשפיל מאצו חשוב וסמלי וייצוגי. בסך הכל הוא העמיד מראה, צלולה וזכה, מול פני החברה והרמטכ"ל, ועל כך ייענש במלוא חומר הדין.

 

למה הגלילאים שונאים את התל אביבים

אחרי שנתיים בגליל אני סופסוף יכולה להבין מדוע המקומיים פה אכולי שינאה תהומית ליושבי הבועה בתל אביב, מעבר לטראומה של מלחמת לבנון השניה, שהותירה את הגליל מנותק ומבודד מהמרכז. אלה שתי מציאויות אחרות, כמו היום בטיפול ברצח בזה בטיילת. הגלילאים שמחים (לאיד ?) שהתל אביבים "יבינו" עם מי יש עייסק, והתל אביבים ימשיכו לכתוב בהעוקץ ובגדה השמאלית, שמשטרת ישראל מתנהגת לא יפה למיעוטים. ולמה ? כי פה בגליל בעלי הבית, והכוח, הם הערבים, ושום שוטר, יהא גזען כאשר יהא, אינו מעז להיכנס לכפר ערבי, או להתעמת עם חלק מבני הכנופיות הגדולות, בעיקר אלה שיש להם גם "גנרלים" שלהם. פה מדברים מפחד וחולשה, ובתל אביב מתוך מציאות שבה אין כמעט ערבים מסביב, למעט כמה מסכנים בתחנה המרכזית.

ובאמת, אני מציצה באתר השמאל, המעולה, העוקץ ומגלה כתבת דעה של העורך, המעבירה שבט ביקורת חריף על כל המבקשים להביא לנו איזה "ג'וליאני" חזק במשטרה. העורך כותב מתוך עמדת ישיבה ניו יורקית ממש, ומוכיח שזה לא טוב ולא נכון. אך האם אנחנו חיים שם ? והאם תחת העונשים האמריקאים ? או בתי הכלא המחזיקים כמעט עשירית מן האוכלוסיה, ברובה שחורים, במאסרים של עשרות שנים ? לא. הרקע שונה לחלוטין, ובדואי אם אתה חי פה בצפון, אתה מודע לכך שהפשע משתלם, כולל אם אתה ערבי, אף אחד לא ממש מתייחס למשטרת ישראל, ובטח לא לשופטים.

צריך להיות תלוש לחלוטין מהמציאות הישראלית (וברי מזל אלה שיכולים לעשות זאת) כדי להשוות את המצב לניו יורק. יש מקום בישראל להחמיר לפחות פי עשרה את העונשים, ולהתחיל לאכוף את החוק. גם אז, אין חשש שנגיע אפילו קרוב למצב האמריקאי, שכן שופטי ישראל אינם רחמנים אלא פחדנים, והמשטרה נגועה בפשע כל כך לעומק, שלכל עבריין יש שני בני דודים במשטרה שמסדרים לו כבר את הדברים. רק בישראל יכולים העיתונים הבכירים ביותר לעסוק במשך שבועות ברופא אחד שלקח שוחד מעבריין, ולדוג עבורו דוקטרינות הגנה מפולפלות. באמריקה, גם בלי ג'וליאני, אנשים כאלה נכנסים מהר בפנים, ומנשקים לשלום את רשיון הרפואה שלהם, ואין פוצה פה ומצפצף. משטרת ישראל היתה למשיסה ולבז בעיני הציבור ולא בכדי. וגם במגזר המיעוטים המדוכאים לא מתרגשים ממנה, אז בחיאת…

 

 

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: