הקרקעית שבמרומי הר יונה

 

סיפור אמיתי

 

לפני כמה חודשים דיווחתי על ניתוק ממושך מהרשת, וכך עשיתי, כשלושה חודשים לא הייתי מחוברת לרשת, חסכתי כמאה ש"ח לחודש, ונפטרתי לזמן מה מנוכחותו של "האח הגדול" ורודנותו. אך לדבר אחד לא יכולתי להסכים, חיים בלי "סוליטייר". האמת היא, שמשחק זה מותקן בתוכנה הבסיסית של חלונות, אך ברוב זעם על ההתמכרות למחשב, מחקתי את האופציה ונותרתי רק עם "שולה המוקשים" הנוראי, ששברתי בו שיאים חדשים.

 

יום אחד, לא יכולתי יותר. בביקור בנצרת עילית (מה יש לעשות שם ?) בקופת חולים, התגבר עלי יצרי. בתחנת דלק שאלתי את המתדלק אם יש איזה "קפה אינטרנט" בעיר. הוא גירד בפדחתו, ואז חייך חיוך מנצחים. כן, הוא נזכר, יש מקום כזה באזור התעשייה, אם אסע אחורה, ואחצה חמש ככרות עגולות, ואז שמאלה ליד מקדונלדס, וימינה ושוב שמאלה, יש שם קפה אינטרנט. המרחק לשם הוא כחמשה קילומטר, צ'יק צ'ק.

 

לא יאומן, מצאתי עצמי שועטת ברחוב אינסופי בנצרת עילית, אלוהים יודע איפה, ומגיעה לאזור תעשייה נידח ואפור, שנקודת האור היחידה בו היא מקדולנדס. אך לא אדם כמוני יתייאש, עצרתי שוב בתחנת דלק, ושאלתי לפי התיאור של המתדלק הקודם. אף אחד לא ידע במה מדובר. כמעט הרמתי ידיים, ודמעות החלו לזלוג מעיני בלי שליטה. פתאום, מאחורי התחנה הבהיקו אורות הבטחה. זולה של מהמרים, עם שלט צהוב ומואר של הטוטו או הלוטו. "הם בטח יודעים" מלמלתי לעצמי והחזקתי את עצמי חזק. נכנסתי לזולה, החדר היה חשוך, למרות שהשעה היתה אחת עשרה בבוקר. האויר היה דחוס בעשן וריחות בירה וקפה. בחור צעיר ניהל את המקום, ואורחיו היו קומץ אנשים לא צעירים, נואשים למראה, שנדבקו למכונות המזל, מן הסוג שמוצג בתחנות הימורים.

שאלתי את הבחור אם הוא מכיר את המקום המדובר, "קפה אינטרנט, אתה יודע, מקום שאפשר לגלוש בכסף" הסברתי בפעם השלישית. "מה את צריכה ? סתם לגלוש ?" שאל הצעיר. "כן, כן, אימייל וזה." הייתי קצרת רוח. "אז יש לי כאן מחשב ואינטרנט, חינם. שבי.". ואכן, בקרן המאורה התייצב לו מחשב מפואר, עם אדן ומקום להניח את הקפה והמאפרה. התיישבתי שם, וכמו אחרון המהמרים, פתחת את האתר האהוב עלי עם "סוליטייר", והשעות נקפו, הרמתי ראשי רק כאשר התחלפה משמרת, והצעיר עזב. את מקומו תפסה אישה מבוגרת ונרגנת, שהעיפה אותי, לאחר שהבינה שאין כסף במה שאני עושה.

הרגשתי את מכת האור והשמש כאשר יצאתי מן המאורה. התבוננתי סביב אל המקום הזה, אזור תעשייה אפור ונידח, והבנתי לראשונה את הביטוי ROCK BOTTOM, למרות שנצרת עילית מתנשאת אל על בהרים.

 

עכשיו, אחרי שהסתיימה תקופת היובש שלי מהאינטרנט, ועוד שדרגתי ל 1.5  (לא יודעת מה היחידות ? קילומטר ? ג'יגה ? מגה ?), אני מרגישה ממש כמו שרי אריסון. יש לי ספיידר סוליטייר משלי, ומפעם לפעם אני עושה קצת "שולה מוקשים" לזכר הימים הקשים.

 

מצפונאים בע"מ

אתמול בלילה הזדמן לי במקרה לחלוטין "ליפול" על סרט תעודה בערוץ 1, ששודר בשעה לא הגיונית ממש אחרי חצות. הסרט היה תיעוד (דוקודרמה עאלק) של מאבק הסרבנות של חמשה בחורים צעירים לפני כמה שנים, ופרשת העמדתם לדין. קודם כל מילה על ערוץ 1. בימים אלה, כאשר ביצות הפנטזיות מתייבשות, מתחיל גם ערוץ 1 להחזיר עטרה ליושנה. סר הטעם והחן מערוצי הרמאות המסחריים, ולמדנו כבר לאן הם יכולים להדרדר. בערוץ 1 הישן והפשוט שפע תוכניות איכותיות, ההגשה אינטליגנטית ושפויה, ונעים לראות שמישהו שמר על הגחלת בכל השנים הרעות האלה של גורג בוש ו"השרדות" לעולם השלישי. כך למשל החדשות, טלי מורנו בערוץ 10 מחקה את הסגנון הזחוח-אדיש של עמיתיה, וניראה שעוד מעט תפרוץ בצחוק תל אביבי למקרא החדשות על הרוגי צונאמי או שפעת. כך גם שאר מגישי הערוצים המסחריים סיגלו לעצמם סגנון א-לה רומי העתיקה בשידור ישיר מהסצינה של קליגולה. גועל נפש, ובידיעה שאלה מתקיימים בסופו של דבר מהתקציב הציבורי, אך מתנאים בהיותם "שוק פרטי".

ומכאן לסרט. (נערי הסיפון, אורי ברבש).  ראשית, חשוב שיש סרטים כאלה, כיון שסרבנות מצפון היא מסוג הדברים שלכל אחד יש עליהם דעה נחרצת ואלימה אפילו, מבלי לדעת עובדה אחת יצוקה ויכיחה (כולל הח"מ, במניינם). הסרט מאפשר לראות במה בדיוק מדובר, ולגבש דעה מבוססת. אך מכאן מתחילה הנפילה. מבחינה של איכות המוצר, מדובר בסרט גמר של מגמת קולנוע בתיכון מקיף בנתניה, במקרה הטוב. השחזור מיותר, פומפוזי ועילג, ואין בו כל טעם וסיבה, כיון שהדמויות עדיין בחיים תודה לאל, ואף זמינות לראיון ולצילום בשטח, כפי שאכן קורה. ניכר שהבמאי או היוצר מזדהה לחלוטין עם מושאי הסרט ובכך עושה שירות דוב למוצר הסופי, הניראה כמו סרטון הסברה מהסוג הישן והרע של הסוביטים.הדמויות הן פלקט חסר עומק ומימדים, שלא לדבר על היעדר הומור לחלוטין בכל הסרט, למרות שיש שם פוטנציאל אדיר לסאטירה מרומזת. חנין, שהוא עורך הדין של הסרבנים הוא אדם כריזמטי מספיק ואין צורך לעשות עליו פראפרזות. השחזור הזכיר לי מאד דוקודרמות של משפטים ישנים, כמו אייכמן או קסטנר, אך אין מדובר במקרה כזה, אלא בחבורה צעירה, חיה, ססגונית, בועטת ולא טרגית הגם שהפסידו במשפט ונשלחו לשנה (מיותרת ורעה) בכלא צבאי. זהו סיפור אופטימי וצעיר, שהופך בידי ברבש לקציצה ישנה מימי מלחמת העולם השניה. הייתי אומרת שהסרט סובל מאשכנזיות מדבקת, כמו הדמויות כולן (הסרבנים, המשפטנים הכל לבן ונקי), שלקוחות מעולם אחר, ואפילו התיאורים החיים של עוולות הכיבוש נותרים וירטואלים, ולוקים באותו ריחוק מדוד, כמו המוסיקה שמלווה את הצילומים, ניגוני הגיטרה מימי המלכה אליזבט.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ימני  On 11/08/2009 at 13:37

    דוגמא מצוינת לכך היא הדרך שבה נציגו את התובע קוסטליץ כאיזה רמבו עם סכין בשיניים וקרקפות על החגורה.
    מהכרות אישית עם קוסטליץ, לבחור יש חזות מאוד מאוד עדינה

  • מורן  On 11/08/2009 at 14:42

    גרסה, כנראה, הרבה יותר מוצלחת מסרטו של ברבש. הוצג בזמנו בפסטיבל הסרטים בחיפה בשנה שעברה ומוקרן לעיתים בסינמטקים הרחוקים ממקום מגורייך.

  • איריס  On 11/08/2009 at 15:27

    ימני, כולם ניראו מוזרים, דוקא הדמות שלו זכתה לשחקן חתיך, אם כי קצת ארי במראהו.

    מורן @, תודה על העקיצה, אכן הסינמטקים רחוקים ממקום מגורי, כמו כל סממן תרבותי אחר. אבל יש פה סינמטקון, "בית גבריאל" שאליו מטפטפים גם השיירים של הפסטיבלים מעת לעת. אך אין סיכוי שיביאו משהו על סרבנים לאזור זה המהווה עיקר מחצבי בשר התחותחים הישראלי.

    אנסה לשים עין, אולי ישדרו את הסרט היותר טוב הזה בטלויזיה. אמרתי, הנושא חשוב מאין כמותו, ויש לו רייטינג טבעי, לא ברור איך אפשר לחרבש אותו ככה. אבל הנה, אפשר.

  • נטלי מסיקה  On 12/08/2009 at 09:26

    אהבתי את התאור של נצרת עלית, מקום בו גדלתי. הרבה דברים השתנו מאז אבל תחושת הבידוד והמוזרות נשארה כמיקודם.
    יחד עם זאת בחודש אוגוסט בת"א המהבילה אני מוצאת את עצמי מתגעגעת קצת לאוויר שלה.

  • איריס  On 12/08/2009 at 21:50

    כן, אחד המקומות בארץ עם אויר ממש מתוק מיין, יותר טוב מירושלים. הבעיה היא האנשים :)) ומה שהם בנו שם בחלק מהסלאמז המדכאים ביותר בעולם שניצפו על ידי.
    כמו כל ישראל, מקום עם פוטנציאל שמוזמז להחריד. נצרת היתה היעד המועדף עלי למעבר בגליל, התחלתי את החיפושים שם דוקא, והיתי כמעט שבוע, אבל האמת שנבהלתי קצת, אפילו ביחס ליפו המקום רווי אלימות וייאוש וכאילו נועד לצרות עם כל הבעיה של המיקום והחיכוך המתמיד בערבים, ביחד עם העוני…
    יצא כך שלאחרונה הייתי חייבת להגיע לשם לצרכים רפואיים, ומאד נהניתי גם מהדרך וגם מהשהות, לעומת טבריה למשל, נצרת עליתי זה ניו יורק. כך שהכל יחסי

  • איריס  On 13/08/2009 at 22:43

    נמחקה התגובה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: