כחכוחים

שוברים שתיקה וכולי

 

היו לי כמה כחכוחים לא מוצלחים בנושא הזה, טיוטא שעלתה בשעה מאוחרת וירדה בבוקר, רצון להגיע לתדרוך בלוגרים שלא התממש וכולי. אין לי הרבה מה להוסיף, הדברים יגררו את הפינג פונג השגרתי מהצדדים הידועים. תרבותית, כל יוזמה שהולכת נגד תרבות הסודות הרעילים וסתימת הפיות היא מבורכת, ובכל נושא. בין אם זה אונס, חשיפת שחיתויות, או לחימה בעזה. סודות זה דבר רע, וסודות רשמיים עוד יותר (OFFICIAL SECRETS). ככל שהסוד טראומטי יותר, הוא מזיק יותר לנפש, ויוצר הרגלים של דיסוציאציה וניתוקים מודולרים בין רגש לשכל, בין מערכות יחסים, ובין האדם לבין עצמו. ישנן תופעות חברתיות, חלקן עברייניות וחלקן נורמטיביות שקיומן תלוי ממש בשמירת הסודיות לגביהן, והיכולת להכחיש. גם מצבים פוליטיים רבים, ובעיקר מלחמה, תלויים במאסה של פרופגנדה והשתקה. הסנקציות במקרים אלה הן חמורות במיוחד, כיון שיש צורך גם להרתיע אחרים. ישנן תופעות ממאירות יותר שמחייבים השתקה של הביקורת בין אדם לבין עצמו, כלומר "משטרת מחשבות" של ממש, ומשטור התודעה, וגם זה נעשה בצורה אלימה או מניפולטיבית, ברמת הפרט והקבוצה. כל אלה תופעות הנגזרות "מיחסי כוח" כאלה ואחרים.

 

בישראל ישנו מאפיין תרבותי ייחודי נוסף, אשר מוציא מפרופורציה את הנטיה הרגילה לסודיות בחברה האנושית, וזו המנטליות הגלותית שחוששת מ"מה שהפריץ" (או השכנים) יגיד, ממאירה ומזיקה מאד, אך יש מי שיעיר לי שאבולוציונית, בני אדם הם חיות עדר, כמו הצבועים או התנים, ולכן זה סבבה והישרדותי, ומי שמלשין – לשבור לו את העצמות. אלה הטיעונים המוכרים והלעוסים, אך הם אוצרים הרבה אנרגיה אלימה, ולכן מטבע הדברים שקריאה פרובוקטיבית "לשבור" משהו, ועוד שתיקה, תצית ותשלהב את המרכזים הקדמאיים של המוח, אלה שקרובים יותר לגזע המוח. פה אני מגיעה לביקורת מסויימת על הקמפיין, ובכלל על הסגנון של "שילהוב" (FLAMING) בתור קונספציה שיווקית. אולי כדאי לבחון שוב אם זה "עובד", יתכן שהשדה השיווקי של רעיונות, מדיה ויחסי ציבור (לא מילה גסה), השתנה.בחמסין כמו בקיץ הישראלי, להבעיר אש זה לא בדיוק הטיזר שיעיר את הרובצים בסייסטה.

 

קטע רציני, קצר

לגופו של עניין, הקונספט של "הלשנה" לגויים צריך לעבור דיון ציבורי גם כן. אני חושבת שהנשק הזה צריך להיות שמור למקרים שבהם הקהילה הבינלאומית נדרשת להגן על מישהו ממש, כמו מעמד פליט או עצורים שרירותית. במקרה של עזה והחיילים לא ברור מי הקליינט. אם מדובר על החיילים, ובעיות שנוצרו להם, אולי עדיף להציב את הבעיה בצורה שונה, לדוגמא כמו בסרט "השיבה הביתה". אם מדובר שהקליינטים הם האזרחים העזתים, רצוי שהתלונות יגיעו מצד ארגונים שלהם, או בתיאום איתם כך שיהיה ברור שזו המטרה. כרגע, התבערה מתעתעת, הציבור העוין את המטרה מקבל את הרושם, גם כי המסר לא ברור, שהקליינטים הם גופים עם אג'נדה פוליטית, מתוך ישראל העושים בזה שימוש עקיף.

 

פניה לחוק הבינלאומי גם היא צריכה להיות יותר ממוקדת. אני תמכתי מאד בתביעה נגד שרון בבלגיה, שהוגשה כדת וכדין על ידי נציגי הנפגעים (פלשתינאים שורדי הטבח). אלא שהתיק הזה "עשה בית ספר" לכולם, והוא הסתיים בתבוסה מרה, לדעתי, לא רק לתובעים אלא לקהילה הבינלאומית, כיון שהחוק שונה לא רק למקרה הזה.

בזה צריך היה להבין שהערוץ הזה בעייתי.

עכשיו הוגשו תלונות נוספות מסוג זה, והתוצאות היו די דומות, אם אינני טועה. לדעתי, טוב היו עושים הארגונים הישראלים לו הגישו תביעות כאשר ה"קליינט" הוא יהודי ישראלי, או למצער ערבי ישראלי, וישאירו את הגשת התביעות על עזה, לעזתים ונציגיהם. לא חסרים מקרים של התנכלות קשה ואיומה נגד ישראלים וישראליות המצדיקים התערבות של טריבונלים בינלאומיים, ובמקרים האלה יש תשתית מוצקה יותר. ככלל, המשפט הבינלאומי הוא האפקטיבי ביותר כאשר הוא יוצא מהנחה שבכל מדינה יש מגבלות, ולכן יש מקרים שבהם צריך "מישהו מבחוץ" כדי להגן על קורבנות של המערכת המקומית.

המקרה הפלשתינאי נתפס בארץ, ובחלקים גדולים בעולם, כמקרה של סכסוך לאומי בין שתי ישויות מדיניות, ונושא ההפרה של זכויות אדם הוא, למרבה הצער או לא, משני לסוגיה המרכזית.

 

המאדאמיות שוברות שתיקה ברחבי העולם

בשנים האחרונות מוצפת ארצות הברית בגלים של "חשיפות מרעישות" של התנהגויות מיניות לא דיסקרטיות עד כדי נפשעות. זה התחיל עם קלינטון, ונמשך עד עכשיו כמו צונאמי ההולך וגובר. בימים האחרונים יצאה מאדאמית נוספת בחשיפה של מאות קליינטים מן הצמרת הכלכלית-עסקית, כולל מושל נוסף. לפני כן היה ספיצר, ובמקביל "המאדאם מדי.סי" ששרתה את לקוחות הצמרת של הבירה, וחוסלה כמובן לאחר שחשפה את סודות הבורדל. בישראל יצאה גם כן מאדאם מתל אביב, סיפור עסיסי שלא זכה לניתוח ולכיסוי נאות. אשה שהיא בת של "בכיר בטחוני פוליטי" שעסקה עשרות שנים בסרסרות וסחר בנשים, במיטב הבורדלים של תל אביב. גם היא "חושפת" קצת סודות, אך המטרה כאן היא לייצר תקדים בבית הדין לעבודה, קבלת תנאים סוציאליים מהבוסים הגדולים שחלקם בכלא עכשיו, ואחרים קיבלו מעמד "עד מדינה" בעסקאות מפוקפקות למדי. במקרה הישראלי, לא נעשה כל ניסיון לטשטש את כוונת הסחיטה של הסרסורית, שהשתמשה בתוכנית "שומר מסך" כאמצעי להעביר מסר של איום כדי לזכות בכסף.

באיטליה, שערוריות ברלוסקוני מלמדות שגם השמאל למד את השיטה, ושולח זונות עם מצלמות נסתרות כדי להביך פוליטיקאי מאוס, בכלים שהוא מכיר היטב.

זונות וגנרלים, הצמד הנצחי, כולם "שוברים שתיקה" אבל לא תמיד אנחנו יוצאים מלומדים יותר או חכמים יותר מהחשיפות החלקיות, המדודות, המגמתיות אשר בסופו של דבר משמרות את ה"שיטה".

 

בשולי הדברים כדאי לזכור ש"המאדאם" או "הסרסורית" שמנהלת את הבורדל היא סוחרת אדם נפשעת, והיותה אשה אינו גורע מן הפליליות והנבזיות בפרנסה זו, אולי להיפך. זו תופעה מוכרת של "עבד כי ימלוך" או מעין "קאפו" כלומר מגוייס מתוך השכבה המדוכאת המשמש את המדכא להוציא לפועל את השעבוד. הפמיניזם נוטה לטשטש ולבלבל את היוצרות בתחום זה, וכך גם ראינו בטלויזיה אמפתיה שאינה במקומה לנוגשת, ולא לננגשות על ידה, כאילו עצם המין שלה הופך אותה לאחת מן המנוצלות שהיא העבידה. המעמד המיוחס יחסית של סרסורית, או "איש אמצע" בין כרישי הזנות, שהם בדרך כלל גברים ובין הזונות עצמן, מקנה לה גם יתרון ב"סירסור" בסודות רגישים. במקרים רבים הזונה בשטח כלל אינה יודעת מי הקליינט, אם זה פוליטיקאי או ידוען, אך ה"מאדאם" יודעת ויכולה לנצל את המידע לאחר מכן. גם אם המידע מעניין ורלוונטיי, אין לתת פרסים וחסינויות דוקא למי שנמצא בראש הפירמידה.

 

היכולת להעיד ולהכיל

הקושי עם "סודות" בעיקר עדריים או משפחתיים, נעוץ בתופעה של "קשר שתיקה" כלומר דינמיקה קבוצתית עוצמתית שקושרת את הקהילה לאינטרס בהמשך קיומה של תופעה שלילית. מן הטעם הזה ובצורה הדדית למדי, קהילות סובלות המלטות או "הלשנה" לקהילה אחרת, וישראל למשל קולטת אנשים שנרדפו במקום אחר, וכיוצב. כמובן זהו מצב עדין מבחינה פוליטית וחברתית, כיון שאף קהילה לא רוצה להיראות רע בעיני האחרות והדברים ברורים, אפילו ברמה של פסיכולוגיה ארגונית או גן ילדים.

היכולת להכיל ולהיות "עד" לדברים שהשתיקה נגזרה עליהם מעידה על חוסן של קבוצה כמובן, אך לא תמיד אלה המטיפים לשבירת השתיקות מסוגלים להכיל בעצמם או להיות עדים או להיות פתוחים לחומרי "צל" השייכים לקבוצות שלהם, וגם עניין זה יוצר תגובת נגד והתנגדות.

 

 

תערוכה שוברת שתיקות

Artist Sarah Anne Johnson poses amongst her sculptures in her exhibition, House on Fire, at the Art Gallery of Ontario.

לסיום, תערוכת אומנות בקנדה, בנושא לא שגרתי, רלונטי לפוסט (האמנית היא נכדתה של נפגעת ניסויים בבני אדם שנערכו על ידי הCIA בקנדה).

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: