השאלה היהודית

לקראת זו שבדרך…

 

שתי חובות ושתי הבטחות. ראשית, הבלוג יוצא לחופשה ללא הגבלה, ועם הקוראים הנאמנים בארץ ובחו"ל הסליחה. וכמובן עם עמיתי שיאלצו להסתדר בלי הטוקבקים שלי, חלקם אני בטוחה נושמים לרווחה ממש ברגעים אלה.

חוב קודם צריך לרדת מהשולחן לפני כן, ובמקרה הוא הולם את המועד והזכרון המתעוררים היום.  מדובר בראיון אינטרנטי קצר עם מחבר הספר שסקרתי בפוסט קודם על "השאלה הגרמנית". ניקולס לבקוביץ, מרצה בבריטניה, המגדיר עצמו שמאלני סוציאל דמוקרט, מתווה את הקווים לפתרון "השאלה היהודית" בצורה אופטימית ומקורית לדעתי. אני זורקת את הטעימה הזו לחלל הסייבר, בתקווה שעורך או עיתונאי כלשהו ירים את הכפפה ויערוך ראיון מקיף יותר עם הבחור.

 מבט אחר ומרענן על "השאלה הישראלית"

בפוסט קודם סקרתי בקצרה פירסום מעניין על "השאלה הגרמנית" ומרכזיותה בהבנת המלחמה הקרה וההסדרים של העולם שנוצר לאחר מלחמת העולם השניה. (הפוסט במלואו, למטה).
בינתיים, הצלחתי לבקש ולקבל ממחבר הספר המעניין, ניקולס לבקוביץ, ראיון אינטרטי קצר לטובת הקורא הישראלי, ובו ביקשתי קצת הערות, עצות וניתוחים על המזלג, בקשר למצבנו פה, גם בהתייחס לנושא מחקרו.
הנושא הבא שלבקוביץ יפרסם עליו ספר, המתבשל עכשיו, הוא "המלחמה נגד הטרור", וניסיתי לדלות כמה תובנות מוקדמות גם על זה.
אז הנה, בקצרה ובתרגום שלי, ראיון אינטרנטי חפוז. לדעתי, כדאי מאד לראיין אותו בצורה מעמיקה יותר ובתפוצה יותר רחבה. עמדות כאלה חיוניות לשם הפרספקטיבה והיציאה מן החנק הקופסתי של הניתוחים הלעוסים מפרשנים מקומיים, או הפרשנות האמריקאית שגם היא מצומצמת בזויתה מטבע ההגמוניה האמריקאית, שעומדת, לפי לבקוביץ לפחות, לפנות את מקומה לעולם רב קוטבי ומענין.
כמנהגי בראיון, אני לא מביאה את השאלות שלי, אלא רצף של תשובות היוצרות אמירה שלמה יותר.

"לאומות יש אינטרסים קבועים, אבל לא בני ברית או חברים קבועים"

ניק – נולדתי בבואנוס איירס לפני שלושים וחמש שנים. הייתי בר מזל, ביותר, להתגורר במקומות ובארצות רבות, למרות שללא ספק חמש עשרה השנים האחרונות שחייתי בבריטניה, והעיצוב האקדמי שלי בבריטניה השפיעו עלי עמוקות. תרומתי לחקר המלחמה הקרה נוגעת להצבתה מחדש של "השאלה הגרמנית" כפקטור חיוני ביצירת הסדר הבינלאומי שלאחר המלחמה. הטיפול בגרמניה מצד בנות הברית בשנים 1943-1948 היה בעל השפעה משמעותית על יצירתו של סדר בינלאומי דו קוטבי, על השיקום הכלכלי של גרמניה ואירופה, כמו גם על הסירוס הפוליטי של גרמניה.

 
לשאלתך בקשר ליישום מושגי המחקר על המצב הנוכחי, בעיקר שאלת האינטרסים האמריקאים כמפתח להבנת הסכסוכים המזויינים בעולם אשיב בקצרה כי אני מעוניין להמשיג זרמים תת קרקעיים מסויימים המעורבים במלחמה הקרה וחשיפתה. אני מתבונן במושגים כמו "דמוקרטיה שמרנית", "הסכמה גלובאלית" כמו גם בוחן את בריאתו מחדש של הימין כתנועה "פרוגרסיבית". מגמות אלה הן בעלות משמעות עמוקה להבנת הסדר הבינלאומי החדש שלאחר מלחמת העולם השניה. מגמות אלה קשורות להגנה על אינטרסים אמריקאים כלכליים, אבל רק בהקשר של המדינה הפוסט לאומית.  
לשאלתך בקשר לעתידה של גרמניה לאור התפקיד המרכזי שהיה לה, אני משיב שהטיפול בשאלה הגרמנית קבע את ההתפתחות של המלחמה הקרה. תנאי האיחוד מחדש כפו יצירתו מטבע אירופאי אחיד ואת האינטגרציה הפוליטית והכלכלית הנוספת. גרמניה הרוויחה מזה הרבה מאד.  האחוד האירופי הוא הכלכלה הגדולה בעולם,  והאירו – אחד מרזרבות המטבע הגדולות של העולם – מיוצר בפרנקפורט. גרמניה היא היצואנית הגדולה בעולם ומצליחה לייצר עודפי תקציב מרשימים. בנוסף לכך, גרמניה היא גם מדינת רווחה-סעד, ואחת מעמודי התווך של ההסדרים שנוצרו לאחר המלחמה. אלה הישגים מרשימים. השאלה הגרמנית עברה למעשה אירופאיזציה. בהקשר הזה, תפקידה של גרמניה בסדר הבינלאומי חייב להיבחן כחלק מן הסטטוס הכלכלי המתחדש של אירופה.

לשאלתך בקשר ל"שאלה היהודית" וזיקות הגומלין לשאלה הגרמנית – כמובן, נאציזם קשור "פר הגדרה" להשמדת ששה מיליון יהודי אירופה. ואולם, אין קשר מיידי בין השאלה הגרמנית ובין השואה. השאלה הגרמנית עוסקת בתהליך הלגיטימציה של התביעות הגרמניות בסדר הבינלאומי, תביעות שנובעות ממעמדה כמדינה העשירה ביותר והמתועשת ביותר ביבשת אירופה. בנות הברית הצליחו במתן הלגיטימציה לתביעות הללו, בכך שהכירו בתוקף של התביעות הללו, תוך כדי כך שהן מוודאות שגרמניה (או למעשה המדינות הגרמניות) לא יהפכו לכוחות מפריעים בסדר הבינלאומי המתגבש. במובן זה, השאלה הגרמנית אכן יושבה, כיון שהעקרונות המכוננים של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה תרמו לרפורמה של האופי הגרמני הלאומי, וההשתלבות המוצלחת באירופה.

אם נחזור לשאלת השואה, אני חושב שאפשר לאמר בבטחון שללא  השמדת יהודי אירופה היה לוקח הרבה יותר זמן למדינת ישראל לכונן את עצמה כלאום עצמאי משום שבסופו של דבר, יהודים נטו הרבה יותר להישאר במקומות כמו וינה, ורשה ובודפסט, שבהם שגשגו מאד.אבל אי אפשר לכתוב את ההסטוריה מנקודת מבט של "אילו" היה קורה כך או אחרת

 הדבר החשוב ביותר שיש להדגיש פה הוא שהרלוונטיות המשמעותית ביותר בטיפול בשאלה הגרמנית על ידי בנות הברית, נוגע לכיול מחדש של הסדר הבינלאומי, וחלוקה מחדש של הכוח, בסצנריו שלאחר המלחמה.
לעניין הפירוז הגרעיני לפי ההצהרות של אובמה, את שואלת אם זה חלק מסיום המלחמה הקרה. ובכן, סיום המלחמה הקרה לא רק ציין את נפילתה של ברית המועצת כמעצמה אלא גם את הירידה היחסית של ארצות הברית לעומת אירופה, יפן ולאחרונה סין. אני סבור שההצהרה של הנשיא אובמה מנסה במידה מסויימת לברוא מחדש את הכוח האמריקאי במסגרת חזון ליבראלי ממדרשם של וילסון ורוזוולט. הנסיבות שונות למדי, כיון שלאמריקה אין אותו  יתרון יחסי כלכלי כמו ב 1918 או 1945. 
לבסוף, את מבקשת ממני התייחסות לישראל בהווה. ובכן, כסוציאל דמוקרט שמאלני, יש לי הרבה הערצה וכבוד לעקרונות המכוננים של מדינת ישראל, כמו גם לכישורי ההנהגה של דוד בן גוריון, גולדה מאיר ולכל הפרוייקט הציוני סוציאליסטי. למה אני מזכיר זאת ? אני סבור שחשוב לזכור , כמו שדיזרעאלי אמר, שלאומות יש אינטרסים קבועים, אבל לא בני ברית או חברים קבועים. ארצות הברית החלה להתעניין בישראל רק אחרי 1967. ישנו גם מהפך תרבותי המתחיל להתרחש, תחת נשיא אמריקאי ראשון שהוא ממוצא אפריקאי ונוכחות היספנית גוברת. העלייה של הלובי המוסלמי ובכלל התהליך של ירידה בנוכחות הגזע הלבן בארצות הברית, ועוד לא הזכרנו את הדעיכה של ארצות הברית בתחום הכלכלי, כל אלה יהיו משמעותיים מאד במצב הנוכחי בעולם, וישפיעו מאד על היחסים בין ארצות הברית לישראל. באשר לשאלה הפלשתינאית והגרעין האיראני, ההסטוריה מספרת לנו שהעולם המוסלמי, ובמיוחד העולם הערבי, תמיד התייחסו ליהודים בצורה מיטיבה. כאשר ספרד הנוצרית גרשה יהודים ספרים, היה זה הסולטן הטורקי ששלח צי להציל את היהודים. הערבים לא השתתפו בשואה בצפון אפריקה או בלבנט. התנאים הדמוגרפים והגיאופוליטיים יוצרים עדיפות ויתרון למצב של שלום עם העולם הערבי. בשנים הקרובות, כאשר הנפט ירד מגדולתו, הערבים יצטרכו את כוח המוח שיש לישראל להציע. ישנו מעבר עצום ומסיבי של כוח ועושר מהמערב למזרח, וישראל צריכה לנצל אותו לטובתה. בעולם אידאלי, ישראל היתה צריכה להיות שחקן ראשי בסעודיה, במדינות המפרץ ואף בעיראק, מקומות בהם גרו יהודים בשלום ושגשוג אלפי שנים. באמצעות הבנה עם העולם הערבי, אולי בסיוע טורקיה, ניתן להשיג שלום עם הפלשתינאים. יהודים וערבים חיים זה לצד זה בפריס, לונדון, ניו יורק ובואנוס איירס. אין שום סיבה בעולם שאותה רוח של אחווה לא תושג בארץ הקודש ובמזרח התיכון בכלל. 
הזכרתי את הציונות הסוציאליסטית קודם. בן גוריון, גולדה מאיר, רבין, הם הבינו שחשוב שישראל תהיה מקובלת ואהודה על ידי אחרים, כאומה. תמיד מוטל על החכמים ביותר להתעלות וליצור הזדמנות נועזת ; זו אינה חולשה, להיפך, זה דורש את המאמץ והכשרון של מדינאים חזקים ומחוייבים מאד.
אני מגיב לחשש שלך שהמלחמה נגד הטרור פגעה בהסדר הבינלאומי שהתגבש במלחמה הקרה, לפתור סכסוכים באמצעות החוק והדיפלומטיה. אני לא סבור שהשימוש בחוק ודיפלומטיה "איבדו את המשיכה" שלהם. להיפך, סדר בינלאומי רב קוטבי דורש דיפלומטיה מתוחכמת וסדר משפטי שאפשר לעבוד איתו. ואולם, אני סבור שהתמורה בסדר הבינלאומי תבוא מלמטה למעלה. אנחנו חיים בעולם של עליה בזיקות ובקשרי הגומלין, עובדה שיוצרת תהליך של הרמוניזציה ותאימות בחשיבה הפוליטית והכלכלית. ההשפעה של הטכנולוגיה תקבע עוד יותר את התהליך של הרמוניזציה, האחדה, וגם תייצר עוד סכנות כמו גם הזדמנויות חדשות לאומות וליחידים.

 

ס ו ף

 

 

הפוסט הקודם

 

"השאלה הגרמנית" ומילה על תרבות איטלקית

 

IPOC

 

הוצאת ספרים איטלקית משווקת בחינניות יצירות באנגלית (ובשפות נוספות) הקשורות לאיטליה בעיקר של יוצרים איטלקים. לאחרונה, מפיצים גם ספרים ומאמרים אלקטרוניים בנוסף לכותרים מודפסים. ההוצאה ממוקמת במילנו, ומסתערת על השווקים הבינלאומיים, בהחלט מפעל מרשים, המזמין מתורגמנים ל/מ איטלקית כדי לשפר את הזרימה התרבותית בין דוברי האיטלקית לעולם הרחב.

 .

 

"השאלה הגרמנית" ושורשי המלחמה הקרה

 

Nicolas Lewkowicz – The German Question and the Origins of the Cold War

 

על היצירה חתום ניקולס לבקוביץ (בעל שם יהודי בעליל, יליד ארגנטינה) המלמד היסטוריה ויחסים בינלאומיים בבריטניה, ומתמחה בנושא.  לבקוביץ עוסק עתה במשמעויות ההסטוריות של "המלחמה נגד הטרור".

 

בבסיס התיזה הטענה שהמקרה של גרמניה מהווה אבן בוחן ליחסי המעצמות לאחר המלחמה, והשאלה הגרמנית היא המודל ליחסים הבינלאומיים של עולם המערבי בזמן המלחמה הקרה, מרגע התבוסה ועד לנפילת החומות ואיחוד גרמניה. המאמר מתמודד גם עם האסכולות השונות בקשר למעורבות האמריקאית באירופה מאז מלחמת העולם.

 

אינטרס אמריקאי או התגוננות מפני הסובייטים

 

לבקוביץ כותב את המאמר בתוך שדה אקדמי המחולק, באופן כללי, בין שתי אסכולות. האחת, הרואה את הסדרי המלחמה הקרה, וגם את פרוץ מלחמת העולם השניה, כחלק מהשתלטות מכוונת, אמריקאית, על הכלכלה העולמית ואירופה כדי להרחיב את השווקים החופשיים. והשניה, הרואה במעורבות האמריקאית התגוננות עניינית מפני איום (סוביטי) ממשי, כלומר, פעולה המונעת משמירה על אינטרס קיומי. לבקוביץ בוחר בשביל ביניים בין שתי הגישות.

 

המאמר מתאר בקצרה את האינטרסים הכלכליים האמריקאים ואת מידת השפעתם הניכרת, חלקה גלויה ואחרת סמויה, על מדיניות החוץ, והקשר ההדוק בין האינטרסים של וולסטריט והתעשיה האמריקאית ובין השיח הבטחוני-פוליטי. הוא חושף מסמכים של מכוני מחקר וגופי ייעוץ נכבדים, אמרקאים, ניירות עמדה של כלכלנים ונציגי ההון, אשר מהווים בסיס להכרעות הפוליטיות שיצאו בסופו של דבר מהבית הלבן. במקרים רבים, הלובי הכלכלי-פיננסי הטיל וטו, בהצלחה, על ההצעות של הצבא או גופים פוליטיים.

 

ארצות הברית נזקקה להרחבת בסיס הפעילות המסחרית שלה כדי להחלץ מהמשבר הכלכלי הגדול שפקד אותה, היא נזקקה לפתיחת שווקי ענק חדשים לסחר חופשי, וצורך זה, כולל ההשקעות האמריקאיות בגרמניה שלפני המלחמה, הכתיבו את ההחלטות החשובות – כינון משטר דמוקרטי, קפיטליסטי בגמרניה, וחלוקת העולם ל"אזורי השפעה", תוך שמירה על שלום, והמרת המלחמה בדיפלומטיה והסדרים בינלאומיים.

 

"The protection of the vital strongholds in Germany, Europe and Asia entailed the creation of a military and intelligence establishment which ensured the enforcement of US economic interests. This would have an enournous significance for the post war international order as intervention for the enforement of US vital interests would be a feature of the wold war international political system"

 

המעצמות- "תוכניות גדולות"

 

לבקוביץ רואה את היחס וחלוקת גרמניה כביטוי למיצוי הקונפליקט בין "התוכניות הגדולות" של שתי המעצמות, ומודל לפתרון שילווה אותן לכל אורך המלחמה הקרה. האמריקאים אימצו מודל של "selfish interventionalism"', כלומר, במקום מודל הבידול, מודל התערבות המבוסס על אינטרס עצמי כלכלי. ואילו הסובייטים מבססים על גרמניה את יצירת "הגוש המזרחי" כמודל של "התוכנית הגדולה" שלהם. הקונפליקט עובר הבנייה.

עבור ברית המועצות, תהפוך מזרח גרמניה למודל של מזרח אירופה. הגוש המזרחי תלוי לקיומו בהחזקת חלק מגרמניה, שמהווה גם גבול של הגוש, וגם, כאמור, מודל השתלטות.  כמו בגרמניה (המחולקת), ההשפעה העולמית ובעיקר האירופאית מחולקת בין הגושים, ואף צד לא מתערב אצל השני יותר מידי. ברית המועצות לא תומכת באופן משמעותי במפלגות הקומוניסטיות באירופה המערבית, ואילו ארצות הברית מושכת ידה מהתערבות ממשית בגוש המזרחי שסגר את עצמו בפני הכלכלה האמריקאית. האינטרס הסובייטי בחלוקת גרמניה היה בעיקר מניעת התחייה של גרמניה ככוח צבאי מפריע, ובמובן זה היתה זהות אינטרסים בין שני הגושים. על פי הניתוח הזה, גם לברית המועצות לא היה אינטרס לנסות ולהפוך את המשטר בגרמניה המערבית לקומוניסטי, אלא לעודד צמיחה של דמוקרטיה פרלמנטרית אנטיפשיסטית במובהק.

האינטרס האמריקאי הראשוני היה מניעת שוק כלכלי אוטרקי-גרמני, רעיון שהיה בבסיס הנאציזם, ולפיכך לא התישב עם האינטרס האמריקאי לטווח ארוך. מבחינתה של ארצות הברית, דה נאציפיקציה פירושה בעיקר חיסול האידיאולוגיה הפולקיסטית כפי שהיא באה לביטוי בכלכלה של הרייך. ולכן, כך ניראה מהמסמכים, תהליך הדה נאציפיקציה הוגבל בהיקפו לשיעור הדרוש להשגת יעד כלכלי זה, ולא מעבר לכך. שכן, לאמריקאים היה אינטרס בסופו של דבר לשמר את האליטה התעשייתית והפיננסית שבה הם תלו את עתיד ההסדר, ובה היו להם השקעות קודמות, כולל קשרים חברתיים טובים עם עמיתים בארצות הברית.

 

מלחמה כגורם מפריע ולא רציונאלי

 

השיח של המלחמה הקרה, כנובע ממלחמת העולם השניה, אימץ את הרעיון שמלחמה היא דבר לא רציונאלי ומפריע, ויש למנוע אותו. את המלחמה הפיזית יחליפו לפיכך, מאז משפט, דיפלומטיה וקבלת "מאזן הכוחות (מאזן האימה)".  העיסוק באידיאולוגיה הפך בעצמו לאידיאולוגיה של היחסים הבינלאומיים שלאחר המלחמה. וכך, כמו שהתחילה המלחמה הקרה, בדיפלומטיה, משפט והכלה, היא גם הסתיימה באיחוד גרמניה באותם אמצעים בדיוק, ובאותה צורה.

 

———-

זוהי סקירה קצרה, וחלקית, מטבע הדברים. אך המאמר הוא קריא וקומפקטי ומפיק תובנות רבות גם למצב הנוכחי בעולם. מומלץ.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תומר  On 21/04/2009 at 06:57

    טוקבקייך יחסרו

  • צפונית  On 21/04/2009 at 10:39

    תהני ואל תתמהמהי יותרמידי

  • איריס  On 21/04/2009 at 13:29

    ובמיוחד לך תומר. הבלוג שלך בודאי יהיה אחד מהיחידים שאחפש ואקרא גם במהלך החופשה שאינה רק מהבלוג אלא מהאינטרנט בכלל.

  • יו  On 21/04/2009 at 13:36

    חזק ואמץ, אחות.
    בשארה, אינשאללה.

  • שועי  On 21/04/2009 at 22:16

    שובי בקרוב
    (-:

  • איריס  On 21/04/2009 at 22:34

    תודה שוב לקוראים

    אחרי שבועיים בלי חיבור לאינטרנט, גיליתי שבאמת החיים יכולים להיות נחמדים, ובלבד שאין אינטרנט.
    בינתיים היום בגלל תקלה טכנית של הכבלים, חיברו עד מחר, אז אני חוגגת.
    אבל…המחיר גבוה מידי, התגמול אפסי, בקיצור פראייר מי שממשיך להיות מחובר .
    לגבי הבלוג, זה כבר יהיה תלוי אם במקרה אשב ליד אינטרנט ציבורי או אצל חברים ויהיה לי מספיק זמן וחשק לקבל את הסיפוק המפוקפק.

    כאשר הפסקתי את הטלויזיה זה לקח שבע שנים עד שחזרתי אליה ובצורה אחרת. לפעמים צריך.

  • גיל  On 22/04/2009 at 00:52

    בדרך כלל לא מגיב אבל תמיד עוקב. נוחי, התרענני, אבל חזרי..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: