פרומתיאוס ב"כבלים"

 

מה יהיה עם החזאי הזה ?

 

במשך כמה ימים פימפמו החזאים תחזיות דרמטיות לסוף השבוע הזה, גשם סערות ושלגים הצפות ומבול. בינתיים, עבר יום שישי קצת גשום, ולא מאד קר. עכשיו, שבת בבוקר, עדיין לא רואים סימנים לסערה הממשמשת ובאה, או שמא כבר חלפה ועברה לירדן.

בכל מקרה, הכנתי עצמי לחורף המובטח, קניתי עוד פוך (סינטטי), עוד תנור ספירלה לכל מקרה שלא יהיה, והתכוננתי נפשית לישיבה מאולצת בבית. אפילו הכנתי חביתיות של חורף, עם שמנת, בננה ודבש. ומי לא בא ? מזג האויר. התיישבתי מול המסך, וצפיתי ב…חמשה סרטים ברצף.

 

חברות עם כסף

 

הראשון, דרמה-קומדיה חביבה, על ארבע חברות בלוס אנגלס, חיי הנישואין שלהן, והרווקה שמחפשת חתן. הכל מתרחש בלוס אנגלס, משחק מצויין ומעלה, עם האפי אנד מהאגדות. אוליביה, הרווקה המרוששת, שהתפטרה מעבודתה כמורה (משום שהתלמידים המיליונרים לעגו לה וזרקו לה מטבעות שתקנה אוכל) ונכנסת לקריירה זמנית של עוזרת בית, ולרומן משפיל עם בחור מגעיל. אבל הכל מסתדר, וממש במקרה, אחד מבעלי הבתים שאצלו היא מנקה, מתאהב בה, ומתגלה כמיליונר נסתר הגואל אותה מהבדידות, העוני, ומהביקורת של החברות שלה. הסרט מעלה בעקיפין נושאים של חברה, כלכלה וכסף, אך חוזר לפתרון האמריקאי -להתחתן עם מיליונר ש"ירש את הכסף ולא חייב לעבוד". נו טוב.

 

הבא בתור, סרט ללא שם, מותחן בערוץ האקשן, שדוקא חורג קצת מהשיגרה, לטובה, אבל נכנס לאותה נוסחת פלא שמחזיקה את רוב סרטי המתח והאימה האמריקאים. גבר נורמטיבי, אפילו נחמד, מהמעמד המוגן, יוצא למסע עסקי במקום רחוק (רינו, נבדה), ונתקל ברוצח סדרתי, פסיכופת נתעב המנסה להרוג אותו. שורה של הימלטויות, עימותים, ודרמה המתרחשת ברובה בלילה בעיירה שחוכת אל שנקראת, איך לא "פתחו של השטן", מסתיימת בניצחון "הטוב" על הרוצח, לאחר שמתגלה שהוא נשלח ונשכר על ידי אשתו, שמנהלת רומן עם שותפו לעבודה (איורי קומיקס…למתעניינים). ה"חנון" הופך במהלך עימות לגבר קשוח, המגלה, כדבריו את "יצר הרוצח" שבו, מחסל את הרוצח השכיר, גונב את זהותו, נוקם ברעייתו ושותפו הבוגדניים בדרך האמריקאית (פצצה אימתנית), והופך לאדם חדש. הוא התגבר על הפחד, לטענתו, מצליח בהימורים ומוצא בחורה יפה מאד בקזינו.

 

דוקא מותחן זה מעלה אצלי הרהורים פסיכולוגיים עמוקים, בדיוק משום שיום לפני כן אני עוברת חוויה דומה. מפגש לא צפוי, ומסוכן, עם ערס ישראלי, אחד מאותם "עבריינים עם כיפה", שממלמל קבלה ומצוות, אבל מתכנן את המכה הבאה (עליך…), מכניס אותי לפינה שממנה עלי לצאת עם "יצר הרוצח" שלי בחזרה. כמו במותחן האמריקאי, גם הערס ה"דתי" משתמש בטכניקות של מניפולציה פסיכולוגית כדי להחליש, הוא עולה על הספקות העצמיים, ומחזק אותם, מבקש לגרום לקורבנו להרוס את עצמו. השימוש בקצת מיסטיקה, הטלת אשמה, חיפוש אינסטינקטיבי אחר פרצות בחומה, מוביל לדרמה שבסופה עלי לברוח מן המקום, עם המפתחות של הערס, ולנהל איתו מו"מ בצעקות, מרחוק. תוך כדי המאבק על נשמתי, עם הערס המיסטי, צפה ועולה בי, כמו באותו מותחן סדרה של פלשבקים מטרידים. ואחרי ניקוי הביוב הזה, אני מבינה שהוא נכנס בפרצה של אשמה מדומה, פניקה, וטראומות. עכשיו עלי להכניס אותו מאחורי סורג ובריח, לא פחות, כדי לצאת מן החוויה הזו מתוקנת, חדשה, אמיצה, כמו גיבור הסרט שלנו.

 

אותו מוטיב, אגב, שרוי בצורה אחרת ועקיפה, בסרט הראשון, על החברות הבורגניות מלוס אנגלס. אוליביה, במהלך חיפושיה אחרי "השליחות" שלה, עבודה, כסף, אהבה, נקלעת לקשר הרסני עם בחור שמרמה אותה ויוצא עם מישהי אחרת. בבוקר הוא מתלווה לאוליביה לניקוי הדירות, ומנצל את המצב לעשות קצת סקס, וגם לוקח מאוליביה חלק משכרה העלוב. בסופו של דבר, היא מורדת באשליה שאולי יצא מהקשר הזה משהו, ומעיפה אותו. לאחר מכן היא מתעמתת עם אהבה לא גמורה, ומתקשרת אליו (הוא כבר נשוי) ושואלת אותו אם הוא מתגעגע גם כן. אשתו עונה, וצועקת לה "אולי תמצאי לך כבר בעל משלך". והיא עונה "הייתי עושה את זה, אם הייתי מוצאת, אידיוטית". אז זהו, לפעמים צריך לעמוד מול השינאה העצמית, ולראות שהיא מגוחכת ומובילה לעוד אביוזים. ככה אני, עם הערס העבריין הדתי, שמגלם כניראה איזו אשמה או ספק עצמי, כאשה, בחברה פטריארכלית. תמיד נידמה, איכשהו, שמילמולי "הרב אמר לי" מסתירים אחריהם משהו, עד שמתברר שסוף המשפט הוא "הרב אמר לי לגנוב ולבצע עבירות, ואני נותן לו שליש."  יאללה, תצאו בחוץ.

 

תיאורית הקשר

 

בשמונה בערב אני כבר עייפה קצת מהסדנאות הפסיכולוגיות של "עימות עם הרע, ויכולת לו", ומתלבטת בין עופר שלח, לבין אמבטיה. אבל אז, אוי…"תיאוריית הקשר" עם מל גיבסון, סרט שכבר ראיתי כמובן בעבר הרחוק, אבל איך אפשר, עם בלוג קונספירטיבי, להחמיץ את ההזדמנות. שעתיים מטורפות בהן "הם" (הרעים האולטימטיביים, משפחות העשירים האמריקאיות) רודפים אחרי מל החמוד, כדי שלא יספר על פרוייקט מ.ק.אולטרה, שבו בוצעו ניסויי זוועה על בני אדם כדי לייצר מתנקשים. גם כאן, הפלא ופלא, סוף טוב. ניצול הפרוייקט, מל גיבסון מצליח להמלט משוביו, לזכרות באהובת חייו, ולספר למשטרה שהטכנולוגיה לייצור מתנקשים זלגה ונמכרה לאנשי עסקים. הכל מציאותי להחריד חוץ מהחלק האחרון, שבו מוצגת הממשלה בסופו של יום, באור טוב, והדילמות המוסריות האמיתיות (איך ממשלת ארצות הברית אישרה פרוייקט מטורף כזה) מטואטאות באלגנטיות. שוטרים טובים יש באמת רק בסרטים. סצינת הסיום, מל גיבסון עם השוטרים הטובים שחוקרים את פשעי הפסיכיאטר שמכר את סודות מק.אולטרה למגזר הפרטי, הפרקליטה (האהובה) חוזרת לרכב על הסוס האהוב שלה ומחכה למל גיבסון, וברקע מתנגן השיר היפהפה מ"ציד הצבאים". בחירת פס הקול היא המעשה החתרני האמיתי בסרט, המעביר את זירת המלחמה (וייטנם, המככבת בעקיפין גם בסרט הזה), לדרמה שבין הרופא המושחת והשטני, ארגוני המודיעין, והחוק. זוהי המלחמה החדשה, וזו הזירה, המלחמה על הדמוקרטיה  ושלטון החוק בבית פנימה.

 

 

השוטרים, סוף

 

לקינוח, אני צופה ב"ארץ קשוחה" זוכה האוסקר של האחים כהן המעולים. (למען הדיוק, הסרט מבוסס על ספרו של קורמק מקארתי, שאותו לא קראתי, אך בהחלט מזכיר את THE ROAD, שכן קראתי, ומשקף לא רע את האוירה הסופנית), למרבה ההפתעה, הסרט מתגלה כדי דומה למותחן הבוקר, ששמו לא יוודע לעולם (כי נכנסתי אחרי ההתחלה). גם כאן, רוצח פסיכופט מאותו סוג, שרודף אחרי "חנון" טוב. החנון הטוב, עם זאת, נקלע לסכנה מבחירתו, לאחר שהוא מסלק תיק ובו שני מיליון דולר, מחיר עסקת סמים שהפכה למרחץ דמים במדבר. במהלך ציד, (הדימוי יחזור במשך הסרט, כלומר, הציד) נתקל הגיבור הדרומי שלנו, רתך פשוט בשם לואלן, בשלל העסקה בין הגוויות שנותרו ממלחמת הכנופיות.  הוא מסתלק עם התיק היקר, ומחליט לברוח מהעיירה. אך הרוצח הפסיכופט שנשלח לזירה על ידי ברוני הסמים,  מתחיל במסע ציד אחריו, ובדרך הורג באכזריות כל מה שזז. הסרט מתמקד בשוטר הותיק של העיירה, שריף לא צעיר, שלא מצליח להתמודד עם הסוג החדש של הפשיעה הזו, לא מבחינת הנשק והתחכום הטכנולוגי, ובעיקר לא מבחינת האכזריות השיטתית, העיוורת, הכמעט ארכיטיפית שמתגלמת ברוצח הזה, וגם במלחמות הכנופיות הגדולות, שחלקן ממכסיקו.  שוב עימות בין "הטוב" לבין "הרע", אך הפעם, אמריקה התבגרה קצת. הרע מנצח כמובן, והשוטר פורש מהמשטרה לפני שיקרה גם לו משהו רע. הוא מובס. הדרמה מסתיימת הפעם בהגיג פילוסופי חלול – הניסיון להתמודד עם המצב הוא בעצמו "היבריס", כי אינך יכול לתקן את העולם שהלך והתקלקל כך, אולי בגלל חטאי האבות (עם האינדיאנים, למשל). אחד הותיקים בסרט, שנפגש עם השריף המובס בסוף, משחרר אותו מהנוסטלגיה הכוזבת לימים ההם שבהם הכל היה ברור, ומראה לו ששום דבר לא השתנה, גם אז זה היה כך.

אך האופטימיות מתבטאה בחלום של השוטר הגמלאי, על אביו שהיה גם הוא שריף, שאולי, ממקומו בעולם הבא, דוהר לבד בערבה, ומכין לו את המדורה, את הבטחון ואת הערכים הנכונים, לעתיד לבוא. שינוי קל בנוסחא של "התגברות על הפחד ורכישת יצר הקילר", מוביל לאי סיפוק אצלי, אם כי התהיה נותרת באויר. היבריס ? כניראה שכן. אי אפשר לתקן את העולם, וכאשר אתה מובס, אתה מובס, וכאשר אתה לא יודע מה לעשות, אל תעשה. מקסימום לחכות למיליונר, מהסרט "חברות עם כסף", זה שירש כסף ולא צריך לעבוד.

 

הזוית היהודית

בין לבין אני חוטפת חצי מהתוכנית של דב אלבוים, על פרשת השבוע. כמה הולם, "משפטים" כמובן. אלבוים משוחח עם הלברטל, מרואיין כלבבו, שמסביר לנו איך חז"ל בעצם פירשו את המקרא כפי שחשבו לנכון, מבלי להיצמד לטקסט, ולכן, ההתקעות שלהם בהווה, אינה אלא תירוץ. בקליפת אגוז, טוען הלברטל, שההלכה היא בעצם תולדות הפרשנות היצירתית של חכמי השבט לדורותיהם, ושאין לבוא בטענות לטקסטים הקדושים אלא לאינטרסים הפוליטיים הצרים (והמכוערים) של רבני דורנו, שתולים את חולשותיהם ב"מילה הכתובה". כדוגמא הוא מביא את הפטריארכליות של הדין הנוכחי, בכל הנוגע לעגונות , ובכלל בקשר למעמד האשה והאלימות נגדה. הנה, בעניינים כלכליים, מצאו רבני הדור יצירתיות וחופש לפרש את ההלכה בהתאם לצרכי הדור (היתרי עסקה בשנת שמיטה, לחקלאים), אך לא מצאו צורך לעשות אותו דבר למען נשים. לא בגלל שאי אפשר, אלא בגלל שהם לא רוצים. וזה מחזיר אותי הישר למפגש עם הפסיכופט עם הכיפה, מהדרמה הפרטית שלי. הלברטל מסביר את תולדות הפרשנות היצירתית סביב ההוראה המקראית "עין תחת עין, שן תחת שן" כיצד היא פורשה במקום מילולית, ל"כופר", ופיצוי על העין, ומיתון יצר הנקמה. גם המותחנים האמריקאים שלי התפתחו הבוקר מ"שן תחת שן" להגיג פרשני צנוע יותר ומספק פחות.

 

געגוע לימים פשוטים יותר, סצינת גן העדן והתפוח

 

 אני תוהה אם התימה היומית, ואולי גם התהיה הפילוסופית של יום השישי בפרשת "משפטים" אינו נוגע למתח של הפרימיטיבי לבין המודע.  וכדי לסגור את התהיה, מופיע סרט תעודי בערוץ 8, על שבט מונגולי נידח, שחי ממש כמו "פעם", רועה את עדרי הפוני והיאק בלבוש המסורתי, ונאבק באיתני הטבע (המהמם). זוהי האימפריה שקרסה, גינגיס חאן שכמעט כבש את אירופה. והנה, גם שם, אותו מצב שבין הערביים. השלטון הסובייטי כבר לקח את התמימות (והרג את הלאמות והבודהיזם המסורתי), וזרע את זרע המודרנה (מכוניות, קידמה, ריכוז המשק). עכשיו נותרה מבוכה, געגוע לפשטות העבר, כמו ההזקקות לשאמאן האחרון הנותר באזור (שקורא לאלים ורוחות המתים ומרפא משוגעים), לעומת הצורך בנוחות. וכך מוצאים שבט טהור ופרימיטיבי להפליא, הנודד באוהל מסורתי, על סוסים, ולוקח איתו לכל מקום….צלחת לווין ניידת וטלויזיה סולרית. האשה, המונגולית המטופלת בילדים (ואחת נכה ממש), חולמת על מעבר לעיר, על הנוחות, ועל עתיד "מודרני" לילדיה, היא מקווה שירכשו מקצוע, כמו נהג למשל, ולא יישארו בעמק עם העדר. אפילו השאמאן האותנטי עובר לעיר, כי למרבה הצער, כך הוא מסכם "יש יותר מידי שאמאנים שרלטנים, והם הרסו את המקצוע". נשמע מוכר. וכך, אנחנו חוזרים לראשית המעגל, ולגאולה האישית, וליאוש מתיקון העולם ומ"משפטים", בחזרה למיליונר הסודי, שמסתתר איפה שהוא בתוך הביבים…לכל אשה טובה עם חברות עשירות.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  On 21/02/2009 at 10:34

    אז הם אכן פיספסו ביום (החזאים כמובן), אבל עכשיו אצלנו לפחות יש הרגשה של עין הסערה. והחשמל מרצד, כך שתנור הספירלה, הסרטים שהכנו (וגם המחשב) מפנים מקומם לספר טוב, שנקרא
    באפלולית האור

    היחידה שהוכיחה עצמה כמועילה היא כמובן שמיכת הפוך

  • איריס  On 21/02/2009 at 11:49

    התחילה הסערה המובטחת. ובכל זאת, 24 שעות באיחור…

  • עמית  On 21/02/2009 at 19:48

    אהבתי את הביקורת ואת הסרטים, מענין אותי לשמוע מה יש לך לומר על הדרך, בדיוק קראתי אותו ואני עדיין תחת ההשפעה

  • איריס  On 21/02/2009 at 21:04

    פה לפני שנה וחצי בערך, מייד לאחר שיצא, וקראתיו באנגלית והייתי תחת הרושם הזה הרבה מאד זמן. ניראה לי, עם כל הצער, שזה ספר נבואי. גם אם זה לא יתרחש בדיוק ככה, התהליך מסתמן כאילו הוא מושך לכיוון הסוף הזה כולל ניצוץ האופטימיות המדודה.
    מאד אהבתי את הספר, ומאד שמחתי שייחשפו לכתיבה הזו באמצעות הסרט של האחים כהן. נידמה לי שמה שלקחתי מהספר זה אורך רוח. המאבק כרגע הוא מתיש, נגד הסיכויים, וכרוך באורך רוח ואמונה שתפגוש בסוף את ה"טובים" שאליהם תוכל להעביר את הלפיד של העתיד (יצא חרוז). גם העובדה שנשים נכנסות לנישה מאד שולית בספר, היא מלאת תובנה. במצב של הישרדות, אין לנו הרבה מה להוסיף, חוץ מאשר להכין אוכל וללדת, וזה לא מבוטל כמובן.
    האשה, בספר "הדרך" מתאבדת על ההתחלה, ובצדק. היא רק יכולה להכביד על האב ובנו. אני לא מדברת על הרובד הפיזי, אלא על ה"נשי" כמוטיב תרבותי וביולוגי גם יחד. המצב קשה והאור קלוש מאד, אבל אין שום ספק שבסוף הלפיד עובר. כי ככה זה היה תמיד.
    קראתי את הספר בביקור בדנמרק, שם יכולתי להתפנות לקרוא בסדרה חמשה ששה ספרים חשובים. פה אני לא מסוגלת רוחנית לקרוא שום דבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: