ארכיון חודשי: ינואר 2009

שכחו אותי בבית

קונספירציות, מחול אחרון, ופרידה

 

בעקבות שיחה עם מכרה תל אביבית, עלה במוחי עד כמה צפוי היה בעצם המבצע בעזה וכיצד חמקה הידיעה הזו מן המודעות. כל מי שעבד פעם במשרד או במחלקה ציבורית גדולה, משרד ממשלתי למשל, מכיר את התופעה. במשך שנים שולטים במשרד ה"חביבים" של הבוס, ונוגסים בעמיתיהם בלי חשבון. לפתע קורה הבלתי יאומן, ההנהלה מחליטה להיפטר מהבוס המעצבן והישן, ולהביא "שינוי ותקווה", בוס חדש ורענן, המבשר שידוד מערכות וביטול הפרוטקציות והשחיתויות שכבר הרקיבו ממש. ואז, ממש שבוע לפני חילופי המשמרות, מבצעת המשמרת הותיקה טיהור אתני וטבח ממש. אלה שכבר חככו ידיהם בהנאה על השינוי, מוצאים עצמם מפוטרים למשל, בהליך מזורז, הטבות שניתנו נעלמות, תלונות חריפות מוגשות, בקיצור, מכת זנב הכריש, שעומד לעבור מין העולם. מכת הזנב הזו יכולה להיות קטלנית ממש.

 

כך עזה. והשאר בהתאמה ברורה למדי.

 

השאלה היחידה עכשיו היא אם מכת הזנב היתה קטלנית ל"תהליך" , האם היא "מסנדלת" את הממשל החדש, או שמא למרות הכאב אפשר יהיה להתגבר עליה בקרוב, עם חילופי הגברי.

 

פשיטה ופירוק של תאי המלחמה הקרה

 

קשה להימנע מהשוואות נוספות, בתהליך הנוכחי. עם פרישתו של בוש אנחנו עדים לתהליך כללי של נשירת מסיכות מכל מיני מוסדות צבועים שהתרגלנו לחיות איתם כגזירת טבע. מר"צ למשל. או עיתון "הארץ", שתפקד כ"שומר הסף" המצטיין של הסמול, באופן די מתוחכם של השתלטות רכה ו"הכוונה" של הפעילות (מי ש"הארץ" חפץ ביקרו הפך מסתמא לחשוב מאד בשמאל, שהוא כידוע אויבו של שוקן, שמעולם לא הסתיר את האג'נדה שלו), מפטר את עלי התאנה האחרונים, שאינם דרושים יותר.  אין צורך בהסברה הקלוקלת של הארץ לחו"ל, כאילו יש פה דמוקרטיה וחופש ביטוי לדעות חולקות או "עיתונות חוקרת". העברות הכספים הענקיות הסתיימו במהירות, עד כניסת הממשל החדש, ועכשיו כשסוסים ופנסיות, וכסף נעלם בבטן החיה, לא איכפת לחיה להגיד שהיא חיה. תקפצו לה. הקופה כבר נשדדה.

 

מה שמזכיר את ההשוואה, שלפיה ישראל כולה, בזמן האחרון תפקדה כ"תא מחתרתי" מן המלחמה הקרה, תא פשיסטי, מושחת שמטרתו לסכל את השמאל בכל מחיר, ואת "הסכנה האדומה" לכאורה. אם בוחנים את המבנה החברתי שנוצר, לא קשה לגלות סימני דמיון בין ההתארגנות הישראלית כולה ובין תאים של "מבצע גלאדיו" האמריקאי, כולל כל הטקטיקות הנלוזות שנכללו במניינו, והאיפיון של "פשע מאורגן" ביחד עם פעילות פשיסטית אלימה, השתלטות על מוקדי תקשורת וצמתי "סמול" כביכול, ושימוש באמצעים קיצוניים נגד עלית השמאל.

(שמאל כלכלי, במשמע). ניראה שכל הנושא של מיקוד השמאל ב"שטחים" הוא מעין הסחת דעת מכוונת, ועוד דברים דומים לאלה. מכל מקום, בידוע, שארגוני קש וחזית מדומים, ותאים כאלה גם כן, בסופו של דבר מסיימים את תפקידם, ואז נערכת פשיטה עליהם ופירוק. הפשיטה חושפת חלק מהמנגנון לא את כולו, לאכיפת החוק.

מכל מקום, פעם כאשר קראתי בעיון את כל החומרים על מבצע "גלאדיו" של ארצות הברית, זה העלה בי חיוך, כיון שתהיתי אם המבצע הגדול ביותר שלהם, התא המשמעותי ביותר, האחראי למזרח התיכון אבל לא רק (גם על ריסון השמאל  אצל יהודי התפוצה, שהיו בין הבולטים בפעילי הקומוניסטים למשל), של האמריקאים. בסך הכל, כמו שאמר אריק שרון, ישראל מבחינת יחסי הגודל אינה יותר מאשר נושאת מטוסים גדולה ,. זה במובן הצבאי, במובן הרחב יותר, היא בהחלט ניתנת להייחסות כארגון גדול. במימדים אמריקאים, ישראל כולה היא עיר. בעקבות התלות המוחלטת שנבעה לאחר מלחמת השניה, בה ספגו היהודים את המכה הקשה ביותר, תהליך ההשתלטות קל יותר, על יסוד הטראומות והיכולת להגיע לשליטה בצאן המבוהל שיקבל עליו כל פושע, בריון, ופשיסט נחות, בתחפושת של "מגן הפליטים" מיד הצוררים. ועוד יש להוסיף לזה את הקרדיט האמיתי לאומה האמריקאית ולמערב, כך שיצירה כזו, בישראל, אינה מסובכת במיוחד למי שניהל את המערכה נגד גרמניה ויפאן, ולאחר מכן מוטט את ברית המועצות, ביד קשורה.

 

לאור ההכרזה של קיסינגר ושולץ, לאחרונה, בדבר פירוז הנשק הגרעיני, אפשר בהחלט לקבוע שהשולתים החליטו סופסוף שהמלחמה הקרה נגמרה. אפשר לפתוח שמפניה.

 

ימים רגילים

 

המלחמה הוציאה אותי משיווי משקל, אין ספק. וזה התחיל קצת לפני פרוץ הקרבות, כיון שההתרחשויות מחלחלות לאוירה, לדם, לעצבים, הרבה לפני שהן יוצאות לפועל. שוב מעבר דירה, עד מתי ? שוב טלטלות, שוב אין כסף, ושוב מלחמות מעצבנות עם מחלקות חניה נגועות פשיעה, ועם יגאל שפיראים למיניהם. באמת מתיש. 

מזג האויר לפחות ידידותי, הנוף מקסים, ואני משתדלת להתרכז בזה, ובהסחות דעת כמו הבלוג הזה, במקום להתעסק בהערכת הנזקים ובמצב האמיתי.

 

תמונות, לינקים ועוד

מודלים של סרבנות

 

 

בפוסט הקודם קצת דיאלוג עם עידן לנדו, בטוקבקים, על זויות שונות של סרבנות, אפקטיביות ומוסר וכל מיני דברים אחרים. לי יש בעיה להתייחס כבר לאנשים בשיטה האמריקאית (if there's a will there's a way) וההנחות של חופש בחירה במקום שכמעט אין כזו, כמעט, כי תמיד יש, אבל מרחבי אוטונומיה הם שונים לפי המדרג החברתי. (והכלכלי). מעבר לכך, סרבנות היא מעשה מעורר השראה ומרומם את הדיון ואת המציאות תמיד, ובמיוחד בימים אלה. עיינתי קצת במקורות של הסרבנות, והקשר בין שירות צבאי (במיוחד חובה) ובין עבדות, בין גיוס חובה ובין הפיאודליזם כמובן, והשתכנעתי שחשוב מאד לדבר על הצד הכלכלי בסיפור הזה. או כמו שאמר אימורטל טקניק, "אנחנו לא מקבלים חוזים ומכרזים עם עבודה זולה בצידם, אנחנו העבודה הזולה, ה"כושים", של מקבלי החוזים מן המלחמות".

לדעתי, לעבדים אין חופש בחירה גדול וגם לא אחריות מוסרית הנובעת ממנו, ואילו עידן סבור שלא מדובר בעבדות אלא בבחירה, שאפשר לשאת בתוצאותיה. זו בהחלט עמדה שיכולה לעורר השראה, ובלבד שהיא לוקחת בחשבון את גווני המציאות.

 

קריקטורה לימים האלה

 

 

שבי רוחני ופסיכולוגי ושאלת הרצון החופשי

 

היום, בדיוק כאשר אני דנה ביני לביני בשאלת הרצון החופשי של היחיד, קיבלתי הזמנה לכנס (מומלץ! ההזמנה למטה) בנושא של כתות ומיינד קונטרול. הכנס מאורגן על ידי המרכז לכתות, שמסייע לאנשים שנפלו לכתות מסוכנות, ולבני משפחותיהם. באותו עניין, מאמר מן התנור (חם מאד) של חוקר אוסטרלי בתחום של התעללות מאורגנת בילדים והפוליטיקה של ההכחשה.

 הדברים מתקשרים למגמות חברתיות בולטות לטכס עצה בדיוק נגד ,הרצון החופשי והאייג'נסי של הציבור, בענינים כמו פריצת מלחמה אבל גם בנושאים חברתיים אחרים כמו פשע מאורגן.

 

מישהו ציטט שם בדיוק את המשפט של ויליאם בלייק המסכם את הסוגיה

I must create a system, or be enslaved by another man's. -William Blake

וזה הזכיר לי את השיר היפה של בוב דילן, youre gonna have to serve somebody

 

 

ובפינת הסרבנית כלבבי (אחרי רוזאן בר)

 

 

ג'יין פונדה, 1970

ההזמנה לכנס הכתות

 

חבר סומים לפי תהום ? או מה…מל-ח-מה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סרבנות אחרת;

 שמנה ומאושרת, סרבנית כלבבי

 

סוגים של פעולה חברתית (הוסף בעקבות הטוקבקים)

 

אני עדיין לא מצליחה להבין מדוע לא נעשה הקישור ההכרחי בין התנגדות למלחמה (זו ואחרות שהיה טעם להתנגד להן) ובין הצד הכלכלי המאפשר לצה"ל לצאת להרפתקאותיו, שמא מדובר באינטרס חברתי רחב יותר ממה שחשבתי, לשמר את המבנה. ההנחה היא כניראה שאין סיכוי להתמודד עם המערכות בצורה הזו, וקל יותר להפעיל לחץ בינלאומי על יסוד פוליטי. או שזו שוב הנטיה הישראלית לתלות את הפעולה בכוח חיצוני. צריך לדעתי העניה מעוני לאלץ את אלה שמחליטים על מלחמות בקלות דעת, להתסכל בלבן של העיניים של "המחיר" בבית, דבר שהם לא יוכלו לנפנף כ"יפות נפש" בעלמא או כהזדהות עם האויב.

 

זה ברמה הטקטית, וברמה האנושית, זו גם הפעולה הנכונה מוסרית מבחינת מעגלי ההתייחסות. זה מזכיר לי דיון שהיה על "הלינה הנפרדת" של ילדים בקיבוצים, והנזקים הנפשיים שהיא הותירה. מישהו (חבל שאיני מוצאת את הטוקבק) היפנה לספר שהסביר כיצד המעבר ללינה משפחתית מוטט למעשה את הקיבוצים, ששגשוגם הכלכלי נבע כולו מכך שאפשר היה לבנות יחידות דיור קטנות (ללא חדרי ילדים), מבחינת הנדל"ן. זה רק מדגים את האופן שבו החצנת עלויות סמויה (כמו העפת הילדים למבנה אחד בקיבוץ והחלפת כוח האדם ההורי המרובה במטפלות בודדות) מאפשרת מבנים חברתיים לא תקינים ומאפשרת להם לשרוד ואף לשגשג. במקום לצאת במאמרי סרבנות נגד רעיון הקיבוץ, די היה בכך שהסבו שימת לב למי שבאמת משלם את המחיר, ואיך. השאר קרה כבר בעצמו.

 

 

 

 

 

 

זה לא פייר (משוחזר)

הקדמה –

 העליתי את הפוסט בבוקר, ולא הייתי מרוצה ובכלל נמאס לי, אז הסרתי אותו אחרי עשר דקות. מאוחר יותר, ביקש קורא נחמד להביע צער שהורדתי פוסט חשוב לדעתו. לא רק זה אלא שהוא שלף את הפוסט המחוק מהעוגיות שלו, או משהו כזה (אין לי מושג בדברים האלה, אני מחקתי וזהו), ובקיצור, איך אפשר לסרב ? אז הנה בשידור חוזר. הגיגים לא מבושלים. בפרק הזמן מהבוקר לעכשיו, הספקתי להיזכר בסבתא שלי עליה השלום, שהיתה כותבת מכתבים למלך ירדן, ומבקשת ישירות כל מיני בקשות (תפסיק להקשות, תעזור פה, תימנע שם,) והבנתי שהפתטיות כניראה עוברת בירושה, ואני מקווה שגם יכולת האפיה והבישול שלה עברו ביחד…

 

בין הפטיש לסדן

 

אני קוראת בתדהמה הולכת וגובת את חילופי ההאשמות פה ב"רשימות" ומרגישה באמת לא נוח. נוצרת תחושה ששוב היהודים חובלים זה בזה, במקום להפנות את הטרוניות שלהם לבעלי הכוח, מחוץ לקהילה, וחמור מכך הדבר תמיד מתרחש בצפיפות אלימה דוקא במדינה שהוקמה לצורך תחושה של "בית", בית ליהודים כביכול.

 

שתי מלחמות אולמרט הדגימו את הדינמיקה ביתר שאת. בשני המקרים מדובר בלחצים די ברורים מארצות הברית "להיכנס בציר הרשע" או משהו כזה, ומצד שני בלחצים שגם מגיעים מארצות הים, להתנגד לרצח אזרחים ופשיעה. רבותי שם בחו"ל, בבית הלבן, בבונדסטג או באיחוד, באמת זה לא פייר. קודם כל שולחים אותנו לעמוד כחיץ במלחמת הנפט או הציויליזציה, וביד השניה דורשים מאיתנו לעמוד בעוז נגד הטבחים המבצעים זאת, ומה עוד ? האם נשתה את מי הרגליים שלכם ?

 

למה אני אומרת את זה. אין לי שום ספק בקשר לנקיטת עמדה במלחמות אלה, לבנון 2 ועזה, עמדתי ברורה מאד ומתנגדת, ולצערי נידמה שהקטסטרופה הגדולה יותר לא תימנע. מצד שני, יש לי רתיעה מצירוף קולי למחאה המושתתת על הדין הבינלאומי, על מומחים מטעם הממשל הפדראלי, על מומחיות מטעם בריטניה או גרמניה, בידיעה שאת מחאתם צריכים הם להפנות לממשלים הגדולים המבצעים את הטבח באמצעות צה"ל. זה שיש פה מי שיבצע את המדיניות אינו צריך להפתיע. וזה שיש מי שבמצוקתו חובר לארגונים ותמיכה בינלאומית, כדי להתנגד לזה, גם כן לא מפתיע.

 

נוצר המצב, והוא יחריף, שמדינת ישראל תהפוך מקום בלתי נסבל ממש עבור חלק גדל והולך באוכלוסיה, מי משום שנפגע במלחמה או בטרור, מצד זה או אחר, ומי משום שההתאנות והסכסכת מבית מכלה את חייו היקרים. בכל מקרה, בית – ליהודים או ליהודיות – זה כבר לא. אם אי פעם היה.

 

משפטפטת

 

באותו טון, לא הזדהיתי עם הצורך בהעלאת הטיעון המשפטי (הבינלאומי) בקשר למלחמת עזה, כלמר, מה עמדת המשפט הבינלאומי בנושא, ולא הופתעתי שההמשך הלוגי היה תלונה ליועץ המשפטי לממשלה על בלוגר מוכשר ופורה (נידמה לי שצריך להראות שההסתה כוונה לאדם החייב בשירות, וכך נופלת מאליה כל החקירה המפוארת.). משפטנות, כך גיליתי, היא צד אחר של המלחמה, ומבחינה אינטלקטואלית היא משתווה למלחמה, משתמשת בלוגיקה של סכום אפס, מתנצחת, סוקרטית, ואלימה, מטבע היותו של המשפט זרוע המגובה באלימות ממסדית. (בתי משפט, עונשים, ומאסרים וכולי).

 

מוזר לכאורה לטעון כך, במיוחד כמשפטן (התואר השני שלי הוא במשפט בינלאומי בדיוק בתחום הזה). קטונתי מלהיכנס בין אילנות כה גבוהים ורמים המתבטאים פה בקשר לדיני המלחמה. נניח שמדובר בפעולה "מוצדקת" כפי שתנסה לבני להוכיח באמצעות מערכת ההסברה של משרד החוץ, ונניח שזה אגד פשעי מלחמה, רצח עם וטבח, לפי אחרים. האם באמת היחס שלי כאזרח המדינה (לא כתושב זר, וההבדל חשוב) לצריך לעבור "תיווך" כדי להשתמש בחוש הבריא, בהגיון שלי, כדי לקבוע שזה מבצע או מלחמה אומללה, כושלת, שמטרותיה ומניעיה כפי שהם מוצגים לי הם שקריים, שהיא מהווה חוליה נוספת במדיניות ואידיאולוגיה שאני מתנגדת אליה ? ממש לא. גם אם זו מלחמה חוקית למהדרין, אני נגדה, וטיעונים פוליטיים לא נזקקים למשפט, אלא ככלי תעמולה או אקטיביזם. והמשפט נסוג, ממילא, מתותחים ורובים, שופט אינו תשובה לאדם חמוש, וגם לא לאיש שב"כ בעל אמצעי פגיעה באזרח. משפט מראש מניח כללי משחק שכמעט לא מכובדים ואף לא מקובלים בישראל. זו גם סיבה עיקרית לכך שמערכת המשפט דפוקה בכל אספקט אחר, כולל הוצאה לפועל ותביעות קטנות.

 

מישהו פה כבר הלך למזוז, וזה יפה שבימים אלה המבקרים הגדולים של מערכת המשפט נתלים בה ומחזקים אותה. אפשר יהיה להשתמש בזה בעתיד נגדם, אני מניחה, כאשר הקרבות היחידים שנקרא עליהם בעיתון יהיו בין בייניש לפרידמן (במהרה בקרוב בימינו אמן). כלומר, היחס האינסטרומנטלי הגולמי למערכות חברה ותרבות, שהוא ממאפייני החברה הישראלית השוקעת, נחשף עד עצמותיו, במלחמה. בימים כתיקונם הוא חשוף חלקית ומוסתר ברובו תחת מלל סתמי של "חשיבות מערכת המשפט", "התרבות העברית"", "מורשת הנביאים" ובלה בלה.

 

חסכון בכאב לב

 

נידמה לי ששברון הלב שלי התרחש לפני כמה שנים, ואני מזהה אותו אולי אצל אחרים, חלק מהם כותבים פה. הבעיה היא ההתפכחות מהלוקש שהחברה הישראלית מוכרת לבניה, ביודעין, את כל מיתוס הסוכר של "השלום", של עם קטן וחמוד שכותב ספרים ומזוזות, שנאלץ להפוך ללוחם כי קיסחו אותו סתם, וכולי. (והלוקש הכי מסוכן שהולך ביחד עם השניים הקודמים זה "כל ישראל ערבים זה לזה", עד שנופלים עם מיידוף כמובן). ככל שמתבגרים מגלים שני דברים. אחד, לא עם קטן ולא שליו וכותב ספרים,שנית – ולא חפץ שלום ולא בטיח. המצער בדרך כלל הוא לגלות שעבדו עליך ביודעין, כלומר עד גיל ארבעים בערך הלכת כמו אידיוטית בחשיכה ודבררת תעמולה שקופה ושקרית, ואף האמנת בה, ופעלת לחיזוק האידיאולוגיה ההפוכה. זה כבר לא נעים מאד. שנית, ההכרה המוחלטת שאת חלק מישות שממש לא חפצה בשלום, אלא באה לממש חזון שבטי, לאומי, מיסטי, אירציונאלי, פונדמנטליסטי, כלומר, ואללה, התנ"כ וכל זה. בעוד שאתה חושב על עצמך כאיינשטיין, רמב"מ או אפילו שפינוזה המורד, בעצם אתה חייל פשוט וקטן בצבא יהושע כזה – הטובח בעממים כלשהם. אמרי השפר שלך, במיוחד אלה שמדברים על שלום ודו קיום, הם השופר של יהושע לצורך הפלת החומה. אחרי השופר והשירה שלך, יבואו הטנקים, ואחריהם המתנחלים והרב ליאור. יתר על כן, השופר שלך לא היה נשמע בכלל ואף אחד לא היה קונה את הספרים שלך, לולא ידעו שהם מכשירים את דרכן של פלוגות הסער ונושאי התנ"כ. בקיצור, המדרג הוא ברור. החונטה מנהלת את העניינים וכל אזרח הוא חייל בג'יהד. (כדאי היה שגם צה"ל יזכור, שאם הוא ייסד את החמאס (נגד אש"פ) אז גם את צה"ל ייסד מישהו נגד מישהו וכולי וכולי עד אינסוף). ובקיצור, גבוה מעל גבוה, ורק הקומבינות מחלחלות למטה. אלא שהאחרון נשאר עם הזין ביד, ומזה כדאי להימנע.

נידמה לי שכדאי להסיר את המסיכה הזו, ולחשוף את האמת, ואולי זה מה שקורה ממילא. ישראל כבר לא ממש מתנצלת, והטקטיקה של בילגון הפלשתינאים (פעם באמצעות עאלק שלום אוסלו ופעם באמצעות הקמת ארגון טרור חמאסי ובכל מקרה עידוד האלימות אצלם כדי לעודד תגובה "מוצדקת" שתוביל לחיסולם הפיזי והמדיני) היא גלויה. וכך יוצא שישראל היא הזרוע החמאסניקית של היהודים. נו שוין. אין לי מה לאמר על זה במובן הגדול, כל אחד שיעשה מה בא לו, אבל את ההונאה של האוכלוסיה בצורה שיטתית כדאי מאד להפסיק. וכמובן את ההונאה הכלכלית הנגזרת מזה, ריבוד של עושק על עושק (זה לעניין "ערבים לזה לזה", כמו שהקבלן הזה שברח לאיטליה היה ערב לרוכשי הדירות).. בנוסף, אני מאד בעד המשפט העברי בדיני מלחמה, מי שלא בנוי לפצצות, לשלוח למקום אחר שלא יפריע ללוחמים. לא כתוב להרוג, ולא כתוב לעשוק, פשוט לשחרר. כי "חיילי השם", בימינו אלה, מצויים גם בישיבה, וגם באוניברסיטה, וגם בחוג לשירה של עוכרי ישראל בברלין. שבעים פנים לתורה. אם חו"ש הדרך הצבאית תיכשל (וזה בעיני ברור לחלוטין), אז לפחות יהיה "יבנה וחכמיה" שאליהם אפשר לפנות. זה במילא מה שנעשה, ברמה הגלובלית, אבל הישראלים מאד נדפקים מסידור העבודה. מאד. וגם זה לא פייר.

 

 

צ'קרות והשלכות אחרות

 

בשבוע האחרון היו לי כמה הזדמנויות להיווכח בתכונה אנושית די מתסכלת (שאני בטח לא חשוכה ממנה). אנשים נוהגים לעשות לאחרים מה שממש שנוא עליהם, כל עוד הם לא סגורים על מה שקרה להם. די דומה לילד שהרביצו לו בגן, והוא בא הביתה ומייד עושה את זה לכלב או לאח הקטן או לשכנה. אפשר לשים לב שהילד ממש חוזר על אותן מילים שנאמרו לו, ומחזיר לעצמו תחושת שליטה מדומה. ככה בערך פועל העולם. לכן, המימרה "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" היא הרבה יותר מתוחכמת ממה שניראה וגם עמוקה, וגם לא מובנת מאליה. בעיקר החלק "מה ששנוא".

 

היתי אצל מכרים בחג החנוכה, וכאשר חזרתי מהשירותים לחדר האורחים שמעתי סוף של שיחה בין בעל הבית ובני הקטן. בעל הבית הסביר לו במשפט צה"לי אחד את סדר הזמן של החיים. גן, בית ספר יסודי, תיכון צבא ואוניברסיטה. הבן שלי שאינו מכיר את החלק של "הצבא" בכרונוס, התבלבל ושאל אם זה לפני או אחרי האוניברסיטה, ובעל הבית חזר על הסדר הנכון. החברים האלה, כמו כל מי שמכיר אותי, יודעים היטב שאחד הערכים המרכזיים אצלי הוא  פציפיזם ובעיקר אנטימיליטריזם. לא אהבתי אם כן את המחטף מאחורי גבי. לאחר שהילדים הלכו לישון, העליתי את ההסתייגות והסברתי שזה נוהל ישראלי מאד לא נעים לחתוך את ההורה, בעיקר האמא, ולבסס סמכות על הילדים כדי לרכוש כוח. אפשר לראות את זה בכל גינת ילדים, ובכל התכנסות שהיא, איך האמהות חותכות זו את זו, במאבק כוח ברור, להגיד כל אחת לשניה איך לגדל את הבן שלה, או איך להאכיל יותר טוב, או איך לטפל בבעיה כלשהי. הדבר נעשה בנוכחות הילדים, ומי שמנצח כביכול, רוכש "נקודה" גדולה.

לי זה מתקשר לא רק לחוסר גבולות באופן כללי ו"גול עצמי" כמובן, אלא גם לשואה ולילדי תימן. אחד הקטעים הקשים עבורי בשואה היה ההוראות שנתנו היודנרט לאמהות לשלוח את הילדים בנפרד (לגזים מסתבר), ויש תיעוד על הנאומים האלה לפני אקציות בגטו. בהמשך, מוצאים את הציונות משחזרת טראומה באמצעות "נוהל חטיפת נשמות וילדים" בין אם זה אשכנזים ממזרחים, חילונים מדתיים, סוחרי אדם מתימנים , ובעיקר צה"ל מכולם (נוהל שטיפת המוח בבית הספר). כמו כן, מקובל מאד במערכות הרווחה והחינוך הישראליות "להציל" ילדים מאהבת ההורים, וכיוצב'. בעוד שהדת היהודית היא אחת הנאורות ביותר והמשפט העברי אחד המתוחכמים ביותר בריסון היצר האנושי הזה (לבשל גדי בחלב אימו,,,), וקבע את חזקת הגיל הרך למשל, איסור כללי להוציא ילדים מאמא (או הורים) למעט במקרים מאד קיצוניים וכולי, הרי מדינת ישראל והישראלים אימצו את דרכי הגויים וחוטפי המאורים למיניהם, והמיסיונרים למיניהם וסוחרי הילדים לעבדות, מכל העמים.

מי שלא עיבד את הפצע, ואף יבצע לו רציונליזציה, סביר שימשיך וימליץ על הנוהל או יבצע אותו בצורה לא מודעת לאחרים.

חשבתי על מקרה אחר השבוע, עם פרוץ הקרבות. חשבתי על כך שישראל שקועה בצ'קרה הראשונה, הבסיסית של רצפת האגן המיוחסת ל"הישרדות" (מסביר גם את הפופולאריות של התוכנית). פעם אמרה לי ניו אייג'רית דה לה שמעטה, שאני תקועה באיזה טיפול בצ'קרה הזו ולכן החיים שלי כל הזמן על סף אסון קיומי. זו צורה לא הגונה אך אלגנטית להעביר אשמה לקורבן, ואז נזכרתי שבעצם , שוב, ישראלי מצוי נמצא בדרך כלל בהכחשה שהבחירה לחיות כאן היא מה זה תקיעה בצ'קרה ראשונה (ומה רע בה ?), וזו  הטרוניה (ה"מה ששנוא") שאינו מביא לעצמו, אלא משליך על אחרים, כי זה קל.

לבסוף כמובן זה הדרישה החברתית מקורבנות אלימות להתחיל דף חדש, לא להתעסק בעבר, לא לכעוס ולהשתולל, לא להיות אלים, לסלוח ולהתנהג יפה. כלומר, לנקות את התא, להתרחץ גם מאחורי האזניים, ולשכוח שהרסו לך את החיים, ובגלל זה אתה בכלל בתא. שוב, מאחר שזו בדיוק התביעה המופנית לישראל, מן העולם הנאור, לא קשה להבחין בטכס ההשלכה של "מה ששנוא עליך" על הקורבן המזדמן. לבני נהנית לעמוד בתפקיד ה"קול" ההגיוני והשפוי שמציע לכלואי עזה הרעבים להתנהג בצורה יפה, – ממש כמו גנדי רצוי – ולהתחיל דף חדש. העולם כולו מבקש אותו דבר מישראל, מקומץ פליטי שואה ומלחמות אחוזי אמוק, להתחיל מחדש ולהתלבש יפה עם קארה בלונדיני, וכך הלאה.  זהו כניראה תהליך אנושי רגיל של העברת נטלים וקירבן מישנה, כאשר רצוי מאד לא להיות האחרון, שאין לו אפילו כלב רחוב קטן לבעוט בו, כדי להרגיש סבבה.  מה זה לא פייר, ממש.

 

בפרק הבא, איך מעיפים השלכות מעצבנות מאנשים שלא מכירים את עצמם. הצעות יתקבלו בברכה.

אובמה במגרשי הגולף

אובמה

 

הביקורת בארצות הברית על המלחמה בעזה מתייחסת גם לשתיקתו הרועמת של הנשיא הבא, ברק אובמה, אשר בילה את הימים האחרונים (חופשה שבין חג המולד לראש השנה האזרחית) במגרש גולף. יש להניח שהיו פה דילים מקדימים, יתכן מאד שלפני הבחירות סוכם כבר על הסכמה בשתיקה למבצע הזה וגם לעיתוי, שלא יפגע בנבחרת החדשה, וייוחס לממשל בוש המאוס ממילא. בכל מקרה, מבחינה פוליטית לכאורה, אמורה ה"עבודה" (וקדימה גם) להיות הנשכרים בבחירות, כך שהמהלך הולם את האינטרסים של הממשל החדש, שרוצה כניראה לראות את לבני וברק, ולא את ביבי וליברמן, מושכים בהגה.

ישראל מבצעת פה מדיניות אמריקאית יציבה מאד, וממושכת, של הסבת המזרח התיכון לצידה, ודיכוי מגמות דמוקרטיות מידי, או פונדמנטליסטיות מידי (ובודאי סוציאליסטיות או קומוניסטיות),  או כל מה שיכול לאיים על שליטתה באמצעות משטרים נוחים, בין מלוכניים ועריצים ובין "ממוערבים", כלומר הניסוי העירקי ביצידת שלטון שמעצם המבנה שלו, שנבנה ותוכנן באמריקה, יהיה תומך במערב, אך לא במודל הסעודי או הירדני (אוליגרכיה מושחתת המשתררת על ההמונים), אלא במודל של יצוא "חירות ודמוקרטיה", כלומר שישראל כבר לא תהיה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" שפועלת לפי אותו עקרון. חשוב לשים לב שאובמה השאיר את רוברט גייטס בתפקידו, ומכאן גם את מערכות הזיקה לאישים ישראלים שהתפתחו עוד תחת בוש. מותן של ארבעת הילדות בעזה לא היה קורבן שוא, צריך לאמר, אלא מחיר סביר לבלימת הרפובליקאים (וביבי), זה מה שיגידו להן, ולנו. תמיד אין ברירה אלא לקדם את השלום באמצעות המלחמה, ואת החיים באמצעות המוות. או כמו שאמר ידיד נורווגי שלי "מישהו צריך למות".

 

מי ששבע רצון מהמשטר הפנימי בישראל, כלכלית חברתית תרבותית וזהותית (עולם שלישי עם ציפוי דק של מודרנה והרבה "ריאליטי" ומפעלי נשק) צריך לעודד גם את התהליך בעירק ועכשיו בפלשתין.  ישראל, שהקמתה עוררה דאגה במערב בעבר, כגורם שעלול להתסיס את הערבים נגד השליטים המשת"פים שלהם, הפכה למבצע הראשי של המדיניות האימפריאליסטית באזור. לכן היא גם נתמכת בידי חלק ניכר משליטי האזור, שדאגתם העיקרית היא לבצע את המדיניות הזו, גם אם אינה מועילה מאד להמוני עמם הנתונים לשליטתם. בהתאם לכך, מונתה גם בישראל אליטה דומה, שאין חשש ש"תתסיס" איזה שהם המונים להלאמת נכסיהם ומשאביהם, ולהטבת חייהם. הידד, ישראל השתלבה באזור. על הרקע הזה, יתכן שסופסוף יגיע גם דו קיום אמיתי בינינו, אזרחי ישראל המנקים בלשונם את נעלי שליטינו, ובין שכנינו, שעושים כך כבר כמה עשרות שנים. זו תהיה אחווה ערטילאית ומשובשת משהו, כיון שסולידריות של ממש היא איום, הרי, להסדר כולו, כך שיהיה מי שימנע אותה. בכל מקרה, לא משעמם לרגע. השאלה היא אם היהודים יסכימו להיכנס למשבצת כזו, של משטרי עריצות, שהרציונאלה העיקרית לקיומם, היא לדכא את ההמונים העניים בבני עמם, ולקיים אוליגרכיה מצומצמת שכתב הערבות שלה נמצא במדינות הים, תרבותית, כלכלית, ובכל מובן אחר. השאלה היהודית במקרה כזה, האם תוך כדי מילוי הפונקציה המרכזית (שמירת בארות הנפט לאספקה שוטפת עבור החלום האמריקאי וה SUV) ניתן עוד לדבר על ציונות, על מהלך ההסטוריה של העם היהודי, או שכל זה הפך לסרט תעמולה, הוליוודי כמובן, כדי לסמם את הציבור (היהודי) שנדרש להאמין שעוד נכונו לו ימים יפים. מבט על העולם הערבי סביבנו מגלה שקשה מאד לקיים תרבות וגם לשמש עבדים, מי חינם ומי בזהב, של מישהו אחר. 

 

מלחמה באופן כללי

אני מודה שהעמדה שלי היא כמעט פציפיסטית (ולכן אולי לא משמעותית פוליטית) לגבי השימוש במלחמה ככלי ליישוב סכסוכים קולקטיביים. הייתי רוצה לראות מצב שבו יהיה ברור לכל אחד שמלחמה היא פשע במשפט הבינלאומי ולבסוף גם במשפט המקומי ובתרבות העולמית. אני מודעת לכך שזו מעין אוטופיה, ומכאן שעדיף לבדוק את העמדה ההלכתית, המבטאה בדרך כלל מעין הסדרה של חוליים ולא עקירתם,ויש בה רמז בדרך כלל לאיזון פרגמטי בין המצב בשטח לבין "ימי המשיח". על פי אמות מידה כאלה ישנן מלחמות צודקות (הגנה עצמית כמובן) או מלחמות דתיות מכל מיני סוגים, שאפשר להשוות אותן היום למלחמת עירק למשל, כלומר, השלטת נורמות על אוכלוסיות, מעין מיסיונריות. בכל מקרה, אפשר להתחיל בהתנגדות מצומצמת ומוסכמת (צריכה להיות מוסכמת) למלחמות כלכליות שבבסיסן ביזה נטו, או שיפור התדמית של עריץ או שר בטחון או מועמד במפלגה כושלת וכמובן מלחמה שמטרתה חידוש מלאי בתעשיות נשק או מניפולציה בבורסה, וכדומה.. כמו כן, עמדה כזו פוסלת לחלוטין קיומו של ענף כלכלה של סחר בנשק ופיתוחו, מעבר למה שנדרש מצורכי הצבא הממשיים של אותה מדינה, לקיים מלחמות מותרות (הגנה, וכולי).

 

פשלונרים אינק.

 

על רקע עמדה זו שהצהרתי עליה, ברור שהמלחמה הזו נפסלת על פי כל מדד. אך גם אם בדוחק אפשר היה להכניס אותה, כמו פיל למחט, לקטיגוריה מותרת חלקית, נותרה לדעתי השאלה המרכזית, והיא היכולת, והשאלה המבצעית למעשה, האם ישנה אפשרות לקיים את המטרה המוצהרת מבלי לפגוע בצורה מיותרת באזרחי המדינה עצמה (לא האויב). בנקודה הזו יש יותר שותפים להתנגדות למבצע-מלחמה הזו. עברו שנתיים בלבד ממבצע אחר שחשף חולשה ממשית בצה"ל, מסיבות עמוקות ויסודיות, שחלקן קשורות לנורמות רחבות וכלליות שפשו גם בצבא, אבל גם במדינה כולה. מדובר על שחיתות למשל, שגרמה לכך שמחסני ציוד חיוני התרוקנו (אולי האחראים עשו קצת עסקים מהצד ?), רמטכ"ל שמשחק בבורסה ושר שמנשק חיילות ביום הדיונים הראשון למלחמה, חיילים נטולי אימון בסיסי ונטולי כושר השרדות בכלל, שרשרת פיקוד משובשת, וכולי. לא ראיתי שום שינוי במדינה בשנתיים האלה, והרי החיילים באים מפה ולא ממדינות הים. כמו כן, לא שמענו על גל אישומים וחקירות לגבי ניהול האפסנאות בצה"ל, כך שיש להניח שהברדק חוגג כמו קודם. לקח אחד נלמד, והוא כמובן לא נוגע לצבא. זה הלקח העיקרי להימנעות מועדות חקירה, ומשמעותו סתימת פיות מסיבית עוד כמה חודשים ושבועות לפני המלחמה. כי מה שלא מסוקר לא קיים.

לכן, עם כל הרצון להתחבר לחדוות המבצע והיעדים (הגנה על שדרות), ברור שרצון בלבד לא משנה את מהלך הכוכבים וגם לא את החיילים, שהם העם, ועליהם "בונים" בכל מבצע ומלחמה. מה הטעם אם כן להרוג ולחרחר, להסיג אחורה מצב די רע למצב רע מאד, ולחשוף עוד יותר את החולשה. בינתיים, מה שאני שומעת סביבי זה פקפוק שקט, וציני (באוטובוס, במונית, במקומות "שלא נחשבים" אצל אהוד ברק למשל) ביכולת של צה"ל להלחם בעזה או בכל מקום אחר. ובקיצור, כמו שאמר שרק "you and what army ?" בתשובה להתקפת איומים עליו בידי בריון שכל חייליו ברחו והוא לא ראה עדיין שהם נעלמו, כאשר הוא מתנפח באיומים.

לקח אחר ממלחמת לבנון שנלמד ויושם הוא להשתיק את הנפגעים, כלומר, לא להשמיע את הצווחות של הישראלים שיושבים תחת מטחי אש, ולא להראות את שיירות הבורחים, ובקיצור, להעלים את התוצאות בכלל.  בעניין הקורבנות הישראלים צה"ל מתלבט בין שתי גישות הפוכות. הגישה הפשוטה של השתקה כדי לא לפגוע במורל (לקחי לבנון) לעומת התאווה לנצל את הפגיעות כדי לזכות בנקודות בדעת הקהל העולמית. ביטא את העמדה הזו, התועלתית, קצין-פרשן עילג במיוחד שהתראיין אתמול ופירשן באחת מתוכניות המלל של ערוץ 10 אחרי הצהריים. הקצין העילג חייך מאוזן לאוזן כאשר המליץ "לנצל" את היתרון ההסברתי של הנפגעים הישראלים, וכבר ראית שהוא רואה בפגיעות האלה נכס, ועוד מעט יהרוג בעצמו כמה מתושבי שדרות, בשביל "ההסברה". כלומר, אחד מלקחי לבנון 2, הוא שהאזרח אינו רק בשר תותחים עלוב שיש להפקירו (בגליל למשל) אלא שיש לראות באזרח אויב, שיתרונו היחיד הוא באפקט ההסברה שלו כאשר הוא צווח ומדמם.

ככל שהלקחים נלמדים ביעילות ככה הכל מתחיל להזכיר לי מאד את ימיה האחרונים של האימפריה הסובייטית. פשוט מרוב לקחים שם, לא שמעו ולא ראו כלום, רק איומים ריקים של מנהיגים שצבאם נרקב פשוט. נרקב משום הרקבון הכללי בציבור שלהם, והצבא הוא רק חלק מזה.

אחד הנימוקים היחידים שאפשר להציל מהפוליטיקאים שמקשקשים במוח בטלויזיה הוא "ישראל לא תפעל תחת אקדח לרקתה" ללמדך שתחושת אין האונים של ההנהגה מעיקה עליה, וההנהגה מבקשת להקל על המצוקה באמצעות פיברוק כוח, במקום להתמסר לרגע לאין האונים ולהפיק ממנו לקחים עמוקים שיחלחלו ויבצעו שינוי של ממש. כמו אדם העומד מול יריב, ואין לו שום נשק, אז הוא עושה תנועה ביד של אקדח, ואומר כמו הילדים "הנדס אפ" משחקים בנידמה לי.

עגום קצת.

מצד שני, מאחר שבחרו יעד קל מן הקלים, יתכן שצהל ישקם את ההרתעה נגד אזרחים לא חמושים בגטאות סגורים במקומות דומים לעזה ולחאן יונס. גם זה משהו.עכשיו, בכל בנטוסטן ועיירת פחונים בעולם השלישי, יפחדו מאד מצה"ל ש"הראה להם" לאנשי עזה האלה, את נחת זרועו.

 

לקראת פירוז גרעיני ?

 

מחשבה אופטימית על כל התהליכים האלה מוליכה אותי לעתיד, ושם יתכן שממשל אובמה אכן יפרע את הצק והציפיות, המדובר בתחילת תהליך הפירוז מנשק גרעיני. תחנוניו של שמעון פרס, לנשיא אובמה, להשעות את השיחות הישירות עם איראן עד לאחר הבחירות (והכוונה בעצם לאחר המלחמה, שאחריה, אם היא תסתיים אי פעם, יהיו אולי בחירות). בנושא הזה אין כניראה לישראל מרחב פעילות ולחצים יותר, שכן הדרישה מגיעה מן הצד הניצי-ימני ביותר במפה האמריקאית וכוללת כמובן את היונים והדמוקרטים. תהליך פירוז בישראל יקל מאד על המצב פה, בעיקר במדיניות הפנים ובאופו המידרוג החברתי בישראל, ורמת הדמוקרטיה ורווחת הפרט.