באש הצולבת

 

 

סייד קשוע, והצנזור ב"הארץ" (או "הילדודס")

 

קראתי היום בצער רב, ובהזדהות אוהדת, את המאמר האחרון של סייד קשוע, ובו הוא מתאר את המילכוד הקפקאי אליו נקלע בגלל ייחוס אינטליגנציה לקוראיו (משני העמים). המאמר אליו הוא מתייחס זכור לי, ובאמת כבר בטוקבקים ניכר שהישראלים הימנים קוראים את הסאטירה שלו כלשונה, ומשבחים אותו על כך "שהבין סופסוף מי זה הערבים". כך קרה כניראה גם בטירה, שם קראו את הסאטירה כלשונה, והוציאו עליו דין מוסר או משהו כזה.

זה נקרא להקלע בתוך האש הצולבת, ובעניין זה יש לי ניסיון, ואכן זו עמדה לא רצויה, שמלמדת יותר מכל על האיכות הירודה של הצדדים הלוחמים, ששניהם דוחקים לתוך האש שלהם, את המעטים השפויים שמנסים לפשר ביניהם ולהפסיק את האש.

באזורי מלחמה, מרחב המחיה של השפיות הוא דבר מצומצם מאד, ומסוכן מאד. ולכן, בהינתן אישיות מסויימת, כדאי פשוט לא לבדוק את אורך החוט שבסופו פצצה.

ב"רשימות" היו גם כן לפחות שני מקרים שפארודיה לא הובנה, אולי בכוונה, וזה קרה לא במקרה, בזמן המלחמה. אחד היה פוסט שליוסי דר, שעליו קיבל לפתע ברכות ממחנה השלום, והשני  של גלעד סרי, שהתפייט על פוסט של חנה בית הלחמי, באמצעות הדגמה על פוסט של דינה ראלט, ואף אחד לא הבין או לא רצה להבין, והתיחס לסאטירה כלשונה. בימים אלה, כדאי מאד להזהר באירוניות דקות, ולעומת זה כאשר כותבים דברים רציניים, כדאי מאד לתת להם כותרת של פארודיה, פן יבולע לכותב. בקיצור, זהירות אש !

מתוך הזדהות וחיבה עמוקה לסייד קשוע, שלחתי טוקבק לאתר "הארץ", ובו ציטוט מג'יימס ג'ויס שתיאר את מצבו הבלתי אפשרי של האזרח האירי, בתקופתו האלימה ורוויית מלחמת אחים,  בארץ שנתונה למתקפת נקם רצחנית של האלים. לעומת זה, הוא כותב, כאשר האירי מהגר, הוא זוכה לפתע לחיים מהוגנים, ולמרחב צמיחה ונשימה רוחני שבו הוא יכול לפתח אינדיווידיאליות.

“When the Irishman is found outside of Ireland in another environment, he very often becomes a respected man. The economic and intellectual conditions that prevail in his own country do not permit the development of individuality. No one who has any self-respect stays in Ireland, but flees afar as though from a country that has undergone the visitation of an angered Jove.”
James Joyce quote

 

יתכן שעיתון הארץ ראה בציטוט של גו'יס ביקורת מרומזת על שוקן (או על מה ?) ולא פירסם אותו.

 

אבל, אש צולבת, מזכירה לי את הנושא החם של השבוע, אישומים בגין פשעי מלחמה נגד חיילי צה"ל ומפקדיו, ומנהיגי ישראל.

 

הלהיט החדש, שיפוט מהיר לש.ג., ועוד בחו"ל

 

נידמה ששוך הקרבות הוליד אייטם חדש, בעולם ובישראל, והוא ה"בעיה" של חשש לשיפוט בינלאומי נגד חיילי צה"ל או מפקדיהם. זוהי סערה ישנה חדשה, המתעוררת ומתחדשת כצונאמי, רק משום שבכל צעד בתהליך המדרדר הזה, המדינה מצליחה להפגין איוולת כל כך קיצונית, שהיא פשוט מזמינה התנפלות גדולה יותר.

 

גילוי נאות, הח"מ נאלצה להתמודד בחו"ל עם האשמה (לא אישום, אבל האשמה רשמית) ב"פשעים נגד האנושות" או משהו כזה, בתפקידה הרם כמתמחה של אמנון זכרוני בתיק וענונו. הדברים מעט סבוכים, אך אנסה להסבירם, ומכאן גם להוביל את הקורא לקשר שבין אירוע מצער זה, ובין ה"גל" הנוכחי של תביעות בחו"ל, שלא יפסח גם ובעיקר על הש.ג., וגם על המתמחה של הפרקליט בפצ"ר שהכשיר את המחדלים. ובעיקר חשופה לאישום, הפקידה של המתמחה, שסבלה מהטרדות מיניות במשרד.

 

מעשה שהיה כך היה. בשנת 2003 הגעתי לונקובר, מארצות הברית, לתהליך די שגרתי של המרת ויזת תייר בויזת סטודנט. מאז 9-11, שונו הנהלים, וזרים נאלצים לבצע את התהליך הזה מחוץ לאדמת אמריקה, ורצוי במדינת המוצא שלהם. כל זה, משום שחלק מהחשודים בביצוע הפיגוע נכנסו לארצות הברית כסדטונדטים. הייתי מצויידת כדבעי באישור האקדמי, בשכ"ל, ובמכתב הרשמי מהמוסד האקדמי הנכבד שאליו נרשמתי והתקבלתי, ואף שילמתי. אך רצה הגורל, או להשערתי, רצו גורמים ישראלים, שהדבר לא הסתייע. וכך, ביחד עם הודים, פקיסטנים וערבים, סורבתי בתקיפות, ונשלחתי לבצע את השינוי בתל אביב. זה מצב קשה ובלתי אפשרי כמעט, שכן כבר הייתי שנה בארצות הברית, הבית שלי היה שם, והמכונית, והחתול הרעב, ומשמעותו של סירוב כזה היא בעצם מניעת אפשרות כניסה מחדש לארצות הברית על הויזה הקודמת (תייר, שהוארכה כבר עד בלי די ממילא). באורח פלאי ממש, ובבית המלון שבו שהיתי ובו נכנסתי להסטריה קלה, הגיעו לשוחח איתי "גורמים קנדים" כלשהם, והביעו סקרנות כלשהי בקשר לתיק שפעם היתי מעורבת בו, ובתור מתמחה (!), שנקרא תיק וענונו. יתר על כן, הם גם התעניינו בישראלי מסויים שאכן הכרתי, ושלטענתם עסק בריגול באמריקה, ועוד התעניינו בבן זוג לשעבר, ובאירועים שהתרחשו בארצות הברית שיש בהם משום מבוכה קלה לישראל. (לא אכנס לזה כאן). בקיצור, על רקע הפניקה זה היה לא נעים במיוחד, ואז החלטתי לנסות את מזלי, ולהיכנס שוב לארצות הברית ויהי מה. כסף לטיסה לישראל, תוך סיכון שלא אקבל ויזה בחוזרה, לא היה לי. וכך הגעתי פשוט לשדה התעופה, כשבידי דרכון עם סירוב מהבהב, ועמדתי בתור. בונקובר יש נוהל בדיקת כניסה לארצות הברית , אם הנוסע מעוניין למנוע תקלות בנמל התעופה האמריקאי, וכך נכנסתי ל"שיחה" באיזה משרד של ההגירה האמריקאי. בכיתי כמובן, ורחמו עלי כמובן, ואישרו לי להיכנס "רק הפעם" עם אשרה מיוחדת לחודש בלבד, עד ש אסדר את העניינים. עד כאן צריך להודות לפקידים ששמעם דוקא יצא לשימצה בעולם כולו.

אחרי הסיפור המאד לא נעים הזה, נאלצתי ללכת למעסיקה שלי, עורכת דין (לא יהודיה), שאצלה עבדתי משהו זמני כזה כדי שאוכל ללמוד, ולבקש סיוע חירום. היא נעתרה, והגישה עבורי בקשה מזורזת לאישור עבודה, מה שעלה אלף דולר טבין ותקילין, והבקשה אכן טופלה במהירות והתקבלה בחיוב. דע עקא, שעקב כך ולפי החוק החדש, לא ניתן היה להמשיך ללמוד, ובנושא זה האונבירסיטה לא היתה גמישה. הרבה יותר קל היה לי לעבוד בתור איליגל (לא חוקית, תיירת) וגם ללמוד כאי ליגל, אבל בתור בעלת רשיון עבודה, אין הקלות ואין סיכונים. פשוט אין לימודים וזהו. כל זה תוצאת פיגוע התאומים. וכך, בלא שום הגיון והתרעה, נטרפו כל הקלפים, שכן כבר הייתי בעיצומו של סמסטר שני, לקראת דוקטורט שמאד רציתי, ומושקעת היטב במה שהלך להיות העתיד שלי. האופציה שנותרה לי, היא לעבוד אצל אותה עורכת דין, שעכשיו החזיקה בעתידי, כמו שכל פועל זר מכיר ויודע (האישור שלי בידיים שלה), בעבודה שממש לא התחברתי אליה, משרד עורך דין העוסק בגירושין, משהו מגעיל ביותר, שבשבילו לא מהגרים לאמריקה.

 

רצה הגורל הרע, וחודש לאחר "המכה" הזו, נפטרה אחותי הבכורה בנסיבות טרגיות במיוחד, בארצות הברית, מה שהוסיף על הדכדכת. הברירות היו חזרה לישראל (איכס), חיים עגומים ממש ליד החלום שלי, לראות ולא להיכנס (האונבירסיטה), או…וכאן התעוררו הצעות מקנדה, מידידים שהכרתי בעבר, נחמדים מאד, שגרו בדיוק במקום חלומי, שמהווה פיצוי כלשהו על אבדן קריירה אקדמית, וגם לא זה, כיון שלדעתם היה לי סיכוי טוב להשתלב באקדמיה בקנדה, ואף יסייעו למצוא קשרים לאוניברסיטה שנקרא U OF VICTORIA , לא משהו מדהים אבל שווה בהחלט. בנוסף לכך, בקנדה לא צריך בכלל ויזה, מה טוב ומה נעים.

לקחתי את ההצעה, ונסעתי "לבדוק עניינים" , השארתי את הדירה כמו שהיא, בהשגחת ידידים ישראלים וגם את המכונית, במטרה לחזור אחרי חודש ולהחליט. באותו מקם בקנדה גם קיים אשראם בדיוק של היוגה-מדיטציה שאני עסקתי בה בסנטה קרוז הסמוכה, כך שהיו לי שם חברים ברוח גם כן.

אך בקנדה נכונה לי הפתעה, או שאולי היה עלי לצפות את זה, אחרי אירועי ונקובר, שבינתיים נשכחו ומוינו אצלי כ"אירוע מקרי ולא מעניין". בקיצור, דבר הוביל לדבר, ובסופו של יום, לאחר שהחלטתי להישאר בקנדה, ולאחר שהמכונית שלי הגיעה לקנדה, חטפתי "דו"ח" תמוה משירותי הבטחון הקנדיים, ובו בתמצית חשד לריגול, ולאחר מכן, ופה הפואנטה – אישום ב"הפרת זכויות אדם ופשעי מלחמה", לא פחות. במסגרת זו הוחרמו לי המחשב, המכונית והמסמכים שלי כולם ! כל נייר, כולל פתקים למכולת ומכתבים שלא נשלחו, הכל נארז ונעלם, תחת איזה צו נגד הטרור. עורך הדין שעימו נועצתי, הציע לנקוט צעד נגדי ולבקש מקלט מדיני, וכך לקזז את הטענות, (כלומר להפיל את התיק על המדינה שעבורה לכאורה אני מרגלת או ביצעתי פשעי מלחמה), ולסיים את זה בפרשה שמשמעותה תהיה אישור הגירה מיידי. התקדים עליו הסתמכנו היה מקרה של עורכת דין אנגליה, נחמדה מאד, שנכנסה במעבר הגבול הזה בדיוק, ומוזמזה על ידי חוקר גבול או בטחון. בסופו של תהליך היא קיבלה סטטוס חוקי, והתלונה נגנזה. קיזוז הוגן, בהתחשב בזה שהיו לה הפרות חוק בתחום ההגירה מקודם.

 

מה עושה ישראלי במצב כזה ? אה, האינסטינקט יגיד, פונה לממשלתו ומבקש ממנה באדיבות להיכנס בנעליו הצרות, ולהוריד ממנו את הקרציות. ט ע ו ת !!, וכך יגלו גם העומדים לדין פה ושם ובכל מקום. ממשלת ישראל לא מסוגלת, כעניין של מנטליות גלותית, לפתור בעיות כאלה, והיא פועלת במקרים האלה בנוהל פאניקה, שמשמעותו כיבוי השריפה באלימות, ולרוב על חשבון הישראלי (שהוא כידוע קטן ומושתן ואפשר לערום את החרא עליו). נוהל ראשון הוא חטיפה, אם אתה דורון אלמוג אז זה נעשה במחלקה ראשונה ולפני שירדת מהמטוס, אבל אם אתה ש.ג. רס"ר עלוב שלא יודע אפילו איפה עזה, רוב הסיכויים שיחטפו אותך באלימות (כפי שנעשה לי), ובלי כל חשבון לנזקים, כדי להעלים את הבעיה. הרושם שקיבלתי הוא שמי שטיפל בזה מוסמך היה גם לקטום חיים באיבם, אם זה מה שיידרש, וכל זה למה ? כי למעשה אין לממשלת ישראל מה להגיד במקרה הזה. מה היא תגיד ? ובאמת מה היא תגיד בכל המקרים שיווצרו עכשיו ?

 

הצפי שלי, לאור הניסיון המכוער להעלים את הזהות של המג"דים, שהמטרה בזה אינה להגן עליהם בחו"ל אלא לכסות את התחת של צה"ל וליצור יכולת לנתק את האחריות ולהפקיר את המג"ד, להכחיש כל קשר, ולהתנער.

גם בתיק שרון עשתה ממשלת ישראל שמיניות מכוערות באויר כדי לא לענות לגופו של עניין.

 

ומה עם האישום המופרך הזה ? ממשלת קנדה ממלאה פיה מים עד היום, אך חשוב לזכור שהאירוע היה חודשים ספורים ממש לפני שחרורו של האסיר וענונו, כאשר העולם היה כמרקחה, בינתיים העניין שכך וגווע. כמו כן, כל זה קרה ממש באותו חודש שבו נתפס זאב ברקן בשימוש מכוער בדרכון קנדי בניו זילנד, בניגוד להסכמות שאליהם הגיע ביבי נתניהו עם ממשלת קנדה לאחר פרשת חאלד משעל.  כל זה בא להראות שהציד אחרי ישראלים "פושעים" לא מונחה על ידי שיקולים אתיים נעלים בדרך כלל, אלא מהווה קלף מיקוח של גופים וממשלות שונות ומשונות. לפיכך, בחירת ה"פושע" היא לא אקראית אלא הולכת לפי שיקולים של מאפיה, וברוב המקרים, ככל שהג'וק קטן יותר, כך אפשר לרמוס אותו יותר, בידיעה שממשלת ישראל לא תדע מה לעשות חוץ מאשר לרסס את הג'וק שלה לפני שהמבוכות מתרחשות. וזה מחזה שמאד נהנים לראותו בעולם הרחב. באחריות.

 

לנוכח התקדימון הקטן שלי, שבו טוענים שמתמחה (לא כל שכן עורך דין) אשם בהכשרת פשעים נגד האנושות (הייתי כאמור בצוות ההגנה, ולא בתביעה), הרי שכל קומבינה אחרת אפשרית, ועורכי דין כולל מתמחים בפצ"ר כדאי שישימו לב מה הם עושים, ומה הסיכונים, ובעיקר שידע כל ילד נער עברי וכל אם עבריה, שכאשר מתרחש דבר כזה, והמשפחה לא מקושרת טוב מאד (כמו למשל משפחות פשע מסויימות שמקבלות שירותים משפטיים מהשרה לבני, כאשר הם נתפסים עם סמים !), הם יכולים להיכנס לנוהל גלעד שליט, כלאם פאדי עליהם.

 

נוהל אחר השגור במחלקת החילוצים המכוערים הוא להפוך את הישראלי המביך הזה ל"חולה" בין בגוף ובין בנפש, בין באמת ובין רק במסמכים, כדי לחסל את הבעיה באיבה. במקרים האלה, יש חשש שכדי שהסיפור יהיה משכנע, צריך לגרום לכך שזה גם ייראה אותנטי.

 

הצד המשפטי

 

אם ניכנס לצד המשפטי, להערכתי כדאי מאד שמשפטנים ישראלים מכובדים ומוכשרים יעבדו כבר על החוליה החלשה והיא הטלת האחריות כלפי מעלה, כלומר, כיצד מעלים בטריבונל זר את הגנת הש,ג, בצורה יותר מקצועית. אחרת צפויים מחזות מכוערים כמו זה שתיארתי, וחבל על "הילדים" שיפלו ברשת. למרבה הצער, ארגוני השמאל הישראלים כל כך רוצים להרגיש יעילים וחשובים שגם הם לא בדיוק בררנים במי הם הולכים לפגוע, העיקר ההישג של כותרת בת שבוע. מוצע לשכנע כבר עכשיו שמתמחים, ש.ג., רס"ר עבודות שירות, פקידה שכל אחריותה מסתכמת בזה שהוטרדה על ידי הבוס שלה, ומושתנים אחרים לא יכללו במעגל הקורבנות הנוספים של מלחמת עזה, וספיחיה.

 

חשוב לזכור שגם ניסיונות להעמיד לדין בכירים, וגם החטיפה של טננבאום לא הובילו לשום הישג לכוחות השלום, ההתנגדות והמהפכה, למעט "קיזוזים של עוולות", סחיטות הדדיות, וקיזוז סודות ושחיתויות משני הצדדים, שלא קידמו דבר ולא הובילו לשום שידוד מערכות בישראל. המטרה צריכה להיות, בכל הנושא הזה, למנוע ממשלת ישראל להמשיך ולהטיל את האחריות למחדליה על האחרון בשרשרת המזון.

 

רק בצורה כזו, אנשים כמו אהוד ברק ומתן וילנאי, יחשבו פעמיים לפני שהם מתייחסים אליכם כאל בשר תותחים, לא רק במובן המבצעי, אלא בחלוקת הנטלים, העלויות, הסיכונים. לעומת חלוקת הדירות באקירוב. זה גם הסיכוי היחיד למנוע עזה 2 ולבנון 4 וסברה ושתילה 6.

 

אהוד ברח

 

אחד מסימני "השיטה" הישראלית הידועה לשמצה, הוא ההתמחות ב plausible denialbility, שמשמעותה בקיצור הוא לקטוע את רצף הקשר שבין המבצע (שעלול להיתפס) ובין הקודקדים. היכולת להשיג ניתוק כזה כרוכה בהפקרת אנשים, ובמקרים רבים הטלת אחריות עליהם בלא שביצעו שום דבר. הטריק הזה חורג כבר מזמן מאזוטריה של ספרי בלשים, והפך לדפוס היחסים שבין ממשלת ישראל לאזרחיה ועכשיו מתברר גם חייליה, וכן איפיון  היחס של הבכיר לכפיף, מצב של כוחניות, ניצול, והפלת תיקים על האחרון בשורה. אהוד ברק הואשם לא אחת בהפקרת דרג ביצועי בשטח, ואף בבריחה מאירועים שלא עלו יפה. ניראה שהוא מביא איתו את המסורת המשובחת והופך אותה למדיניות. העיקר שיש אקירוב.

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: