ביום שבו ….

 

 

לפני כמה ימים עשיתי מעשה והלכתי לצפות בסרט, ממש בבית קולנוע ("ביטוח לאומי": מאיפה יש לך כסף לסרט ?), ולא בבית בקלטות. חוויית הקולנוע וההתנתקות המוחלטת מהסביבה שווה בהחלט הוצאה של כמה עשרות שקלים, לא בתכיפות גדולה.

באזור הגליל התחתון המזרחי ועמק הירדן, כולל טבריה, יש בית קולנוע אחד שהוא גם "בית תרבות", ומציג סרט אחד או שניים ביום בלבד, ולא בכל יום. כניראה תושבי האזור אינם ראוים ליותר מזה 🙂

הסרט שנבחר לאותו יום היה שובר הקופות והמותחן מד"ב "ביום שבו העולם עצר מלכת…" עם קיאנו ריבס הנפלא. הסרט כצפוי אינו חורג מהנוסחא ההוליוודית הבדוקה של או טו טו הולך העולם, וההצלה ברגע האחרון עם איזה תיקון לב או עולם מתבקש. הנוסחאות מלמדות יותר מכל על הלכי רוח באימפריה שמעבר לים, ויש להם לעיתים כוח מנבא מבחינה פוליטית.

הפעם, הכליון הצפוי מגיע מאינטליגנציה גבוהה יותר, חייזרית, המחליטה שהזיהום של הכדור, בידי בני אנוש, הגיע לרמה המסכנת אותו, ולכן, מתקבלת החלטה להשמיד את הגזע האנושי (אשר יושמד ממילא עקב הזיהום).

את המין האנושי מייצגת כמובן אמריקה, וממשלתה, המנסה להתמודד עם החייזרים בכלי המוכר לה, אלימות. אך הפעם נתקלת הממשלה בישות חזקה ממנה. ולכן, את תפקיד הצלת העולם מקבלת אשה קטנה, הנוקטת בעמדה הפוכה, הידברות, ושינוי (נטישת האלימות לטובת אהבה או משהו כזה). האשה היא מדענית צעירה, המגדלת ילד שחור כמובן, יתום, שאביו המנוח היה בעלה (בנישואיו השניים לאחר שהתאלמן מאמו של הילדון).  ובקיצור, במונחים שלנו "חד הורית". אז יש לנו פה ברית שכבר מוכרת מן הסרטים לאחרונה, בין הנשים ובין ה"שחורים", כנגד האלימות והיהירות של הזכר הלבן.  ברגע האחרון מצטרף לזוג המציל גבר לבן, בכל זאת, מדען, מתימטיקאי חובב באך, המציג את הצד היפה של האנושות. ביחד, השלישיה הזו, גורמת לחייזרים לשנות את ההחלטה הגורלית, ולתת לאנושות הזדמנות חוזרת. המוטו של הסרט, השינוי מגיע בדקה התשעים, תמיד, ולפני המוות. הילד הקטן, והיתום, המסמל את הגבריות "החדשה", לומד שיעור מאימו החורגת, ונוטש את הבטחון המדומה שמקנה לו מורשת אביו המנוח, שהיה חייל. דמות נשית נוספת, היא שרת ההגנה האמריקאית (קאתי בייטס הנהדרת), המגלמת את ערכי הפטריארכיה, מעבירה לבסוף את שרביט ההחלטה למדענית הצעירה, ומרשה לה "לנסות" את הדרך, הפוליטיקה האחרת. בסרט נפקד מקומו של זכר אלפא, ולא במקרה. ישנו הזקן המדען המגלם את ערכי העל של התרבות הגוועת, וילד מבולבל שחולק על אימו. קיאנו ריבס, החייזר, נוטל את מקומו של הבעל המנוח, שהיה כאמור איש צבא, ומוביל אל העתיד, אך הוא נזקק לעזרתה של המדענית, בטיפול בגוף שהוקצה לו, לשם תפקוד בכדור הארץ.

 

בתור חד הורית המגדלת שווארצע חייעה קטן, שאביו עסוק ב"חזרה בתשובה" או משהו כזה, כלומר יתום בפועל מאביו, הייתי אמורה לצאת מעודדת. הנה הצייטגייסט לטובתנו. ואולם, ביציאה מן האולם החשוך, בלב עמק הירדן, נתקלתי במציאות. ביחד עם עוד נשים, לא צעירות, המתנו שעות בתחנת הטרמפיאדה להגיע הביתה. ביום שישי, בשעה תשע בערב, אין בעמק הירדן תחבורה ציבורית. טבריה עסוקה ב"חזרה בתשובה" (לאן ?), והרבה נשים נטולות רכב, מופקרות לחסדיהם של בעלי הרכב. ככלל, זו תופעה שגרתית כאן, למצוא נשים, לאחרונה חלקתי טרמפ עם דוקטורית, מרצה מממכללת עמק הירדן, בת קיבוץ מקומית, שמצבן הכלכלי לא מאפשר החזקת רכב.

 

אז יש לנו עאלק אשה (ציפי לבני שעיקר הקרדיט שלה נובע מאביה, למרבה הצער, ולא מיתרונותיה האישיים) בראשות מפלגת השלטון, ושפרה שניצחה ב"אח הגדול", אבל לא הרבה יותר.

 

אני יוצאת מן הסרט מהורהרת קצת, וכבר לאחר כמה ימים הוא נשכח ומתפוגג, כמו עשן.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ORLAGOL  On 17/12/2008 at 12:04

    "
    הייתי אמורה לצאת מעודדת. הנה הצייטגייסט לטובתנו.
    "

    חחחחחחה.

    בשביל משפט כזה שווה לקרוא אותך!

  • דפנה לוי  On 17/12/2008 at 13:28

    נו איריס, אני מתפלאה (בא לי להגיד מתפלאייית) עליך (גם במלעל). חזרה בתשובה תמיד מזכירה לי את הנהגים של דן בתל אביב של לפני שנים צועקים לנוסעים "תתקדמו אחורה".

  • איריס  On 17/12/2008 at 18:36

    אורלגול, תודה, עם הניק שלך בסדר.

    דפנה, כן כן, מסכימה, אבל במקרה שלי הייתי צריכה לבדוק בעצמי

  • הצועד בנעליו  On 17/12/2008 at 19:02

    היה קיים כבר ב"מפגשים מהסוג השלישי".
    הילד שהולך בעקבות הצליל של החייזרים (שם הם כמובן שוחרי טוב, אבל בעצם זה אותו דבר).

  • תמר  On 17/12/2008 at 23:06

    אני חוזרת משיעור יוגה התודעה ריקה או העייפות מנצחת וקוראת הרשימה עוד לפני שראיתי את הילדים השינוי ניכר , מהלך הדברים מתהפך אמנם מאופטימיות להוויה הגסה אבל חוק שימור החומר קיים ולכן ההתפוגגות חילחלה פנימה ותופיע ביום אחר כקרן אור מבעד למסכי העשן "ואז שרוי הרואה בצורתו שלו" (פטנגלי)

  • איריס  On 18/12/2008 at 11:13

    תודה תמר, על הקריאה הנאמנה והתגובה הנוכחת.

    נחכה לקרן האור המתבוששת.

    לגבי פטנגלי, אכן ענק רוח, אבל כמו שאומרים אצלנו בישיבה, חכמה בגויים ? – על הכיפק, תורה בגויים ? כבדהו וחשדהו.

    ובמונח "גויים" הכוונה לחסרי אמונת הייחוד.

  • תמר  On 18/12/2008 at 12:57

    איריס יקירתי אכן בורותי זועקת לכל עבר אנא מהי אמונת הייחוד?

  • איריס  On 18/12/2008 at 15:07

    התייחסתי לדיעה המקובלת שהדת ההינדית אינה מונותיאיסטית.

    אני רק זוכרת את המורה שלי לאנתרופולוגיה בארצות הברית, הודית מקסימה וחכמה (הנשואה כמובן ליהודי לא פחות חכם) שפתחה כמעט כל שיעור בלגלוג על היאפיז (אנחנו) שעושים יוגה ומתלהבים מהדת ההינדית. היא כמובן הינדית בעצמה, והיחס שלה לכל זה דומה ליחס שיש לנו לפולחנים הדתיים שלנו (במאה שערים, מקווה, נידה, כשרות, וריקוי תפילת שמונה עשרה, וכולי). היא היתה אומרת שיוגה הותירה את שלטון הקאסטות והעבדות בהודו, וההמונים היו אולי "מוארים" אבל קצת רעבים…:))

    פתאום, דרך העיניים שלה, היתה לי הארה אמיתית על האטקרציה של ה"זר" והלא מוכר. אני מאד בעד יוגה, אבל ראיתי שיש פרקטיקות פיזיות-פולחניות נוספות, כמו ה"זיקר" הסופי, או הריקודים הסופים, או עבודת הגוף של מרכז אסיה (שחלק ממנה גורודייף הביא למערב), בקיצור, מדובר בשיטות שונות לעבודת האלוהים, כלומר פולחן דתי שבא עם כל החבילה. אבל מה אני יודעת ? האמת כלום.
    עיינתי קצת בויקי, וראיתי שדוקא פטנג'לי היה יותר יהודי מאחרים, והדגיש את העבודה של האחדות, של האל הכולל (ברהמן) ולא את ההתגלמויות האליליות שלו (שיווה, ברהמן וכולי). אז אולי הוא היה יהודי בכלל ?

  • איריס  On 18/12/2008 at 15:10

    בסוגריים בסוף צ"ל ברהמא כמובן ולא כמו שכתוב

  • איריס  On 19/12/2008 at 10:31

    תשובה אחרת היא שרעייה רוחנית בשדות זרים, וגילוי האור בתורות סוד שאינן "משלנו" – נקייה יותר. קל יותר להיכנס בשער עוקף יהדות, וחף מקונוטציות היסטוריות קשות ומטענים שליליים הקשורים בנציגי הממסד הדתי חדורי המונופול על אלוהים. כל מי שקרא תנ"ך בפעם הראשונה באנגלית חווה זאת, כמו לצייר ביד שמאל שאין לה שום זיכרון או מיומנות חוץ ממגע ראשוני ובלתי אמצעי. אפילו הנתיב לתורת הסוד של היהדות מתפתל לא פעם דרך הודו, ועובר מנגנון הזרה ידוע של התרחקות לצורך ההתקרבות, עד ה: "מי יודע, אולי אך לשוא ישוטט, יתע בן המלך/ ויחפש ביערות עד, בציות חול ובקרקע ימים/ את בת המלכה האובדת/ וחמדה גנוזה זו בזהרה הגדול/ הלא היא כמוסה עמה פה במעמקיה / – בלב הבריכה הנרדמת". (ח"נ ביאליק מתוך "הבריכה").
    מתוך רשימה ב"הארץ" על הסופיות

  • תמר  On 19/12/2008 at 16:18

    הענין הוא הרבה יותר פשוט מבחינתי אני לא מנסה לקטלג את עצמי מאחורי מסורת זו או אחרת אני באה מעולמי האישי "רק על עצמי לספר ידעתי" ובכלל החלטתי לשחרר מידה מסוימת של אחריות לדברים שאני אומרת (אם את יורדת לסוף דעתי) גם ככה ההתנהלות סבוכה ומעייפת אל החופש אל הדרור

  • יו  On 20/12/2008 at 01:30

    גורג'יף? סופים? הדרוויש המחולל?
    וקונספירציות?!
    את באמת משהו.

    ברור לך שהארבעה דלעיל, דורשים סבל רב, כדרך לשימחה האמיתית ונון אטצ'מנט.

    מנסה לקחת את הבאסה בסבבה. אבל זה קשה, כאורך הגלות, קשה.

    חזק ואמץ לכולנו

  • איריס  On 20/12/2008 at 11:07

    תמר, סבבה, לשחרר את החרצובות, אני בעד.

    יו , וואו, בסדר, תודה על התמיכה והאריזה היפה של "הדרך" שבה אני משרכת את רגלי הצבות.

    ביסמיללה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: