בחזרה למצרים

 

 

לאחר שבני ציפר הרס סופית את האפשרות להנות ממצרים, היה זה ליברמן שהוציא לפועל את התוכנית שלי לכתוב משהו טוב על המצרים, לאחר ביקור מרגש והיסטורי בסיני.

 

חזרה לסיני

 

כאשר הונחתתי בישראל כערימת כבסים לחה ורופסת, החלטתי מייד לצ'פר את עצמי ולרומם את רוחי הנכאה בביקור ארוך וממצה בסיני, מחוז חפץ ולב שאהבתי תמיד. בשבוע שבו ערכתי את התוכניות והבירורים הטלפוניים עם אכסניות זולות בסיני, התפוצץ המטען בטאבה, וקטעה את התוכניות באיבן. הבנתי אז שלא מדובר באירוע נקודתי, אלא בתהליך שיסתיים בביטול השנטי בסיני, עבור אזרחי ישראל שאינם משופעים בדולרים. ואכן, כך קרה, ומאותו שבוע שררה אזהרת טרור קבועה ומתחדשת ומתגברת שגרמה לדחיות אינסופיות בתוכנית המקורית שלי.

 

השנה נסעתי. והיה נהדר.

 

שמעתי הרבה דברים רעים על השינויים שאירעו בסיני מאז "הימים ההם", על כך שהמצרים זה לא הבדואים, שכולם שונאי ישראל מבטן ומלידה, ושגם בלי הלוט"ר והשטויות שלהם, אין לאן להתגעגע. לא ביקרתי מעולם במצרים גופא, אני מקווה שיצא לי עוד בחיים האלה לצפות בפירמידות ולשתות קפה בקהיר. בינתיים, הסתפקתי בסיני, שאכן שונתה לבלי הכר, אך לאו דוקא לרעה.

 

ראשית, טאבה. משטח צחיח היא הפכה לעיר ואם, עשרות מלונות ענקיים (וזולים), ומעבר להם שכונות שכונות של וילות מהממות ליד הים, "טאבה גייסט", דוגמא לפיתוח נכון של האזור לעומת אילת המגעילה והמלוכלכת, שבה המחירים מבריחים כל תייר שפוי.

הנקודה העצובה היא נואייבה ובעיקר טראבין. האזור התוסס הזה, שבו ביקרתי לאחרונה בסיני בשנות התשעים (כאשר הדולפינה עוד היתה והספקתי לשחק איתה תמורת עשר לירות מקומיות), הפך לעיר רפאים. שורה של מלונות, אתרי נופש יפהפיים והטיילת של החנויות והשוק ריקים לחלוטין מאדם. נואייבה וטרבין הם הנפגעים העיקריים מ"הלוט"ר" הזה, המסתבר יותר כחרם כלכלי פוליטי מאשר עניין בטחוני.

לעומת זה, דהב, שהיתה חור של חושות, הפכה לעיר קיט מפותחת וגדולה. לא רק בתי מלון וטיילת שופעת כל טוב של מסעדות ואתרי נופש, אלא גם שכונות גדולות למגורים, חלקן בלוקים די מכוערים אך מרביתן בתים פרטיים יפים מאד, לצד אזור "תעשייה" של מלאכה זעירה ומסחר, ואפילו בתי ספר וקליניקות. המקום מושך בעיקר תיירות צלילה (יש שם כמה וכמה בתי ספר ומרכזי צלילה עסוקים מאד ומלאים), גלישה חופשית (שזה סוג של צניחה-גלישה באויר), וסתם תיירות נופש כיפית. בולטים בנוכחותם גרמנים ואחריהם רוסים, המגיעים בטיסה ישירה יומית ממוסקווה לשארם, בחבורות עליזות (ומבוססות, כך ניראה) ודופקים את הראש כמקובל אצלם. האחרים, אנגלו סקסים, אוסטרלים ואנגלים, מעט אמריקאים (גם להם יש בעיות בטחון, כמו לישראלים), צרפתים, סקנדינבים, ומכל טוב.

המצרים אכן שונים מהבדואים, הרבה יותר נמרצים כצפוי, ודעתניים מאד. הרושם הראשון עלול להטעות, וזה אולי שורש הרושם הרע שנחרט אצל ישראלים החוזרים ממצרים נעלבים. המצרים ביקורתיים מאד כלפי ממשלת ישראל, ולא מסתירים את דעתם. יש להם התעניינות בלתי נלאית בפוליטיקה, דת, תרבות, והם ממש גן עדן לפרנואידים ובעלי קונספירציות, אצלם זו דרך חיים ולא אברציה תרבותית בשוליים, וגם לא סגנון של מחאה.

לאחר הפצצה ראשונית של ביקורת קטלנית, ולאחר שהם מבינים שהדובר לא ממש מאוהב בממשלתו (במקרה שלי, ובטח יש עוד כמה ישראלים שלא מתים למשל על אולמרט או שרון), נשבר הקרח, והם מאד רוצים לדעת, לגעת, להתחבר, לצחוק, לאכול ולהנות.

המצרים שבויים בדיוק כמונו בדעות מוזרות על שכניהם שמבוססות רק על פרופגנדה ו"תקשורת", והרבה פחדים ומשקעים. ההתקפה היא יותר מכל הגנה, הגנה מעם שהם מפריזים ביכולותיו ובסגולותיו (בעיניהם כולם בישראל עשירים, ערבים זה לזה, נחושים ומאוחדים בכל דבר ועניין). הישראלים לעומת זה לא טורחים לברר למשל מדוע המצרים "לא באים אלינו", הרי זו הטרוניה המרכזית שאני שומעת בארץ, בקול היבבני של "לא אוהבים אותנו, אז לא צריך", אותה טרוניה של ישראלים ההורגים וחובטים בשכניהם ואז באמת מתפלאים למה לא אוהבים אותם ולא מגישים שוב חומוס.

המצרים לא מגיעים לפה כי אסור להם. ואסור להם לצאת לטייל לא רק לישראל אלא בכלל. ובעיקר למזרח התיכון. נכון, מצב זכויות האדם שם לא מי יודע מה מזהיר, אבל זה לא אישי נגד ישראל. מצרי מצוי מרוויח גרושים ובקושי שורד, ועיקר שאיפותיו זה לקבל משרה ממשלתית, כי רק שם יש קביעות (אצלנו גם זה לא קיים). שכר ממוצע בדרג ממשלתי נמוך (שוטר, מורה, נהג) הוא בערך 200 ש"ח לחודש. ומזה אפשר כבר להבין למה הם "לא באים לטייל בפאבים בתל אביב", ויש להניח שלו יכלו לבוא לתייר, לא היו חוזרים, וגם ממשלת ישראל לא ששה לאפשרות הזו.

מצרי מצוי לא יקבל אישור יציאה לחו"ל אלא לאחר שיוציאו לו את המיץ, כיון שחצי מהמצרים שוטרים, זה לא קשה לטרטר מישהו. להפתעתי, רמת הטרטור הגבוהה ביותר היא למי שרוצה לצאת למדינה שכנה, כולל ישראל, אבל גם ירדן, סעודיה ובטח עירק וסוריה.

המצרים משכילים מאד, ולזכות ממשלתם שהיא התלבשה על נושא החינוך, מעניקה חינוך חינם ברמה גבוהה מאד, כולל שפות זרות, וכולל חינוך על תיכוני. הבעיה היא שהעלייה בהשכלה לא מובילה לדעת המצרים לעלייה ברמת החיים ובתעסוקה הולמת.

אני לפחות התאהבתי, ממש, במצרים ואשמח לחזור לשם לביקור ארוך ומשמעותי יותר, ולא רק בסיני.

5 Resort in Dahab

השרלילות

 

קשה להאמין מה הרושם שהותירו הישראלים על המקום, ועל התודעה של תושבי סיני. ראשית, הרבה מאד אנשים מדברים עברית, בין עברית שוטפת ממש ומעודכנת (בעיקר בדואים) ובין עברית סבירה המאפשרת תקשורת (די הרבה מצרים, להפתעתי). אי אפשר לאמר שמישהו נותר אדיש, ובעיקר לא שוכחים שם ומתגעגעים בכיסופים עזים לבנות ישראל, להלן השרלילות.

התחליף העלוב לישראליות הוא הרוסיות, המציפות בהמוניהן את סיני. אך המקומיים מתרמרים שזה תחליף עלוב, שכן הרוסיות יפות יותר (על זה אין מחלוקת, ובאמת כולן ניראות כמו דוגמניות) אבל קרות ורעות ותועלתניות. המאהבים המקומיים זקוקים גם לנשמה ולב, ולדעתם אין כמו הישראליות שהיו גם משתרללות חופשי אבל "עם כל הלב", ועם מחוייבות, ואהבה. הרבה סיפורי אהבה זמניים לבלבו בסיני, ויש אפילו קומץ זוגות מעורבים שנותרו באזור, סמל לימים אחרים.

במישור אחר נזכרים הישראלים כצרכני קשים ותובעניים. קמצנים ושמרניים, הישראלים הכתיבו למשל הגשת מזון ישראלי בסיני, והרבה מסעדות ובשלנים זוכרים את הטעמים והצרכים הישראלים (ציפס סלט וחומוס), וגם את ההתמקחות והניסיון להימנע מתשלום מלוא המחיר.

כיום, דרכון ישראלי הוא מחזה נדיר ודי מתיש עבור התיירות בסיני, שכן על כל ישראלי צריך לתזז עשרות שוטרים המתייחסים ל"אתרוג" בכל הזהירות הראויה. נהלי אבטחה מיוחדים קיימים לישראלים ואמריקאים בהסעות, במלונות, ובכל הקשר אחר. יחד עם זה, כל מלון שמח לקבל תייר מישראל, והורידו מחירים בהתאם (בידיעה שלא מדובר ב"פראיירים" מאירופה).

 

קשה לסכם בבלוג את הרשמים הרבים, שיחות מרתקות, מפגשים מעניינים עם אנשים מכל העולם, ולא אנסה לעשות זאת כאן ובכלל. לא כל חוויה צריך לתמלל ולמסמס במילים.

 

ליברמן

 

אין טעם להתחיל ולצקצק מכל התבטאות של ליברמן. במקום זה פשוט כדאי מאד לקום ולנסוע למצרים, להנות, לקשור קשרים, לאכול טוב, ולהרגיש שוב בחיים. סיני מציעה נופש ברמה בינלאומית, בזיל הזול (לא נעים לספר על המחירים, אבל רמז…ששה לילות במלון בדהב עלו לח"מ 210 ש"ח…כן , לא ללילה אחד, לכל השבוע). הים אותו ים, עם המראות שלא יאמנו, עשרה מטר מהחוף, שפע דגים מרהיבים ביופיים, ים תכול וצלול, מסעדות נהדרות במחירים מגוחכים, בריכות שחיה על החוף ממש, בארים, ואפילו מתקנים לילדים, שלא לדבר על מסעות הגמלים והסוסים, הלגונה המפורסמת, והשקט, או השקט האינסופי הזה, עם ההרים האדומים, וקו החוף, והשמיים השקופים ממש, שבערב מתחלפים ללהבה של צבעי אדום כתום צהוה, על רקע הכחול אינדיגו העמוק, והירח הענק. וכל כך הרבה אהבה.

בשקיעה אחת כזו, אני ישובת ממש על שפת המים, בבית קפה בדואי, על המזרונים הנוחים והשטיחים, לוגמת קפה, מעשנת, הילדים משחקים על המשטח המרכזי, מוחמד מתיישב לידי, מת לדבר עברית שוב, ולספר לי על הימים הטובים בטראבין, מוסר ד"שים לשרלילות שהוא אהב וזוכר עד היום, מעבירים בדיחות בעברית, התיירים הזרים מסתכלים… גרמני אחד שואל אותי אחרי כן איך זה "שהם לא כועסים עליך", אני צוחקת, "הנה, אני לא כועסת עליך גם כן", הוא נבוך ונזכר שיש רגליים לסברא..אבל זו היתה תשובה מתנצחת וריקה. כי בעצם, זר לא יבין זאת.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידן לוי  On 03/11/2008 at 01:54

    במצרים זול – אוקיי.
    המצרים לא שונאים יהודים – אוקיי.

    אבל לא התמודדת עם תוכן דברי ליברמן, רק הלכת אחרי הנאות הבטן והעיניים.

    נ.ב – גם לליברמן אין שום דבר נגד העם המצרי, רק נגד מובראכ. כמו שכתבת על העם המצרי שאין לו שום דבר נגד ישראל אלא רק נגד ממשלתו

  • איריס  On 03/11/2008 at 07:18

    תודה, זה לא פוסט פוליטי במיוחד.
    בעיני התשובה לליברמן וגם למוברכ זה לעשות את השלום הפרטי עם האנשים כמונו. אם האנשים לא ירצו לשנוא אחד את השני, השליטים לא יוכלו לחרחר מלחמות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: