אמנות אקספרימנטלית – סקיצות פסיכוסקסואליות

ואלס עם סיירת מטכ"ל

סמל היחידה

 

מאמר פרי עטו של ארי שביט, וכמה פרשנויות אחרות, הובילו אותי להרהר בארכיטיפ שמייצגת ציפי לבני האשה הבלונדינית מהמוסד, אל מול "יוצאי סיירת מטכ"ל"   (ביבי וברק). אודה על האמת, אני לא הצטרפתי למתקפת ההתלהבות של התקשורת ערב הפריימריז, ועכשיו יש לי הסבר מלומד יותר. קודם כל, הגישה שלי נבעה מהבטן, איזה שהיא תחושה שלבני היא חלק מהמשחק המאצואיסטי=צבאי, ולא אלטרנטיבה לו.

 

שרטוטים של מציאות ישראלית,  סיירת מטכ"ל

 

סיירת מטכ"ל, הביטוי, מעלה בי זכרון חי ובועט ממפגשי הממושכים עם נחום לב (ז"ל). נחום היה אל"מ במילואים שהגיע לדרגה של סגן מפקד סיירת מטכ"ל, ומאחר שלא היה מועמד לפיקוד, פרש לחיים אזרחיים. בתקופה מסויימת הוא השתלב קצת ב"נערי ברק" בתקופה שברק היה ראש ממשלה, הקים לו "זולה" באילת, התעסק בספורט ושקע בכתיבת ספר על אופנוענות. קיץ 2000, בחיי, היה שייך לנחום לב.

 

נחום לב הגיע אלי במסגרת איזו שליחות שהוטלה עליו או שנטל על עצמו, לבדוק את בעיית הניצול המיני והאחר של נשים במערכות בטחון. די מהר הפך ממתעניין לחוקר תובעני, ונפגש איתי מידי שבוע, לפחות פעם אחת, לפגישות שארכו חמש או שש ושבע שעות, רובן בדירתי. הכרתי כבר את רעש האופנוע הענק שלו, לעיתים חיכיתי לו למטה, ופעם הוא לקח אותי "לסיבוב" על המפלצת, אך ביקשתי לרדת מהר, משום שפחדתי.

 

בשבילי נחום הוא הארכיטיפ של סיירת מטכ"ל ויותר מכך של העומד בראש העדר הזכרי, בהבניית הזכריות הישראלית. הוא היה ענק ומוצק, נאה בדרכו המאצואית, בעל פני תינוק חרף ארבעים שנותיו, חף מרגשות. הוא ניסה להוביל מהלך של מו"מ ופיצוי עבורי, אך נידמה לי שבסופו של דבר אפילו לקח לעצמו כספים שקיבל לעניין זה, כמה עשרות אלפים אם לא יותר, וסמוך לאחר מכן מת, זקוף ונוקשה על האופנוע. זה היה ממש יום או יומיים לאחר שנפגשתי איתו (זו היתה הפעם האחרונה) בבית ציוני אמריקה, לקפה ופגשתי אדם קצר רוח ונרגן, שאיים אלי באופן סטרילי ונטול רגשות. נקלענו לויכוח כלשהו, והוא הסביר שיש לו סמכויות לנטרל גם אזרח חף מפשע, ישראלי, כנגד "תועלות מצטברות". חלקתי על כך, ומכאן החל הויכוח.

 

אף שהוא היה החוקר רב הסמכויות ואני השבוי חסר האונים המפרפר בין ידיו המסוקסות, הצלחתי לתחקר גם אותו, בדברים שעניינו אותי. ומה שעניין אותי, כיצד בחור כזה תלפיותי אינו נשוי בגילו, ואינו רוצה משפחה. בעוד שהוא רשם את השיחות שלנו בקפידה וביסודיות במחברת שנשא איתו תמיד, אני אצרתי את ההתרשמויות בזכרוני. הוא סיפר על ילדות של יתמות מאם, וחיים עם אם חורגת קרירה ואב מרוחק ותובעני. סיפר איך "חזר בשאלה" ואיך הוא נהנה מן החופש לנסוע באופנוע. מבחינה רוחנית, אמר, הוא חווה חוויות מיסטיות מדהימות עם פטריות הזיה בדרום אמריקה, והוא מחובר "לרב מימדיות" ולמה שמעבר לחושים. אני התרשמתי שהוא כלוא ב"מוח האנליטי" ובפוזה האוטיסטית ומחכה לגאולה שכניראה לא הגיעה. מחכה לאמא שתחזור ותחבק אותו, אבל אמא לא באה והוא גם לא היה נותן לה לפצות אותו.

 

הוא סיפר על ההתנקשות באבו גי'הד אחד, איזה מחבל מתוניס, התרשמתי שהוא נתון בפוסט טראומה קשה, אך הפך אותה למשהו רציונאלי, עוד שכבה של בוץ ואבן. ההזמנה היחידה שהוא נתן לי, במשתמע, היתה להצטרף להרפתקאה בנוסח המטריקס, עם מיסטיקה של לוחמים, תקושרים ומסעות מעבר לזמן, לא היתה שם אהבה ולא נחמה, אלא ננוטכנולוגיה, פולחן כיתתי כלשהו שהחליף רגש, מוסר וחייים.

 

אני חושבת שהוא רצה מאד שאהיה ציפי לבני. אבל אני עדיין לא ויתרתי על חלום האהבה.

 

 

Cover Story

cover story. by Victor Ostrovsky

 

הבלונדינית מהמוסד

ציפי לבני, כך אומרים, שירתה במוסד בגיל צעיר מאד לכמה שנים. מקורות זרים אומרים ששירתה בצרפת בעיקר, והיתה מעין "כוח עזר" בחוליית התנקשות במחבל כלשהו ביוון. הזמן הוא השנים שלפני ואחרי מלחמת לבנון, אבו נידל למשל, ועוד נגיע אליו. אני תוהה מה יכולה בחורה עדינה בת עשרים לתרום ל"מוסד" הישר אחרי שירות צבאי, ואני נזכרת בנחום לב, ובצרכים האזוטריים שלהם בבלונדינית מעלה באוב, באנרגיה מינית של קדשה ומעלה באוב גם יחד. הצורך שלהם בקמע, בלוחמת שהם יכולים למשוך בחוטיה ובתנאי שלא תזכיר את הפצע של חסר במגע אם. נזכרתי שהם רוצים כל כך חיבוק ולכן, כמו ילד שכבר "עבר את שעת האכילה או השינה" מתחיל לצעוק ולבעוט ולנסות להרוס את החיבוק שהוא כמה אליו. וחסר לה, לקמע, שתעמיד את ההישגים שלהם בצל.

 

ציפי לבני היא ארכיטיפ השבוי בידי הזכרי החולה והחסר. היא "הבלונדינית מהמוסד", זו שמופיעה על עטיפת ספרו של פיטר הונאם, ועל ציוריו הכואבים והמיוסרים של אוסטרובסקי. הבלונדינית שמפתה, ש"פותחת בקלפים", שיודעת גם לירות באקדח, ויש לה ציצי מסיליקון והלב גם כן. כך רוצים אותה. מסתערבת, כמו שאהוד ברק מרגיש הכי טוב בתור רוצח-מחסל בלבוש אשה בלונדינית. בעיה של מיניות.

 

הם לא תמיד משלמים, שם בסיירת מטכ"ל, לבלונדינית המתכלה בגיל 25, ולכל היותר "מקדמים" אותה בקריירה שהחליטו עבורה, אם "מבקרת ספרות" בעיתון יוקרתי או עורכת דין, או פוליטיקאית, לעתים אפילו נשיאה של בתי משפט עליונים. בכל אלה היא צריכה להישאר הבלונדינית שלהם, הפקידה שמתחזה למשהו אחר, אך חוזרת לייעודה בשעת פקודה. וחסר לה שלא. ובעיקר היא צריכה להישאר מסורסת, כמוהם.

טורסו מהסיירת

 

אבו נידאל, אבו ג'יהד וובן לאדן

 

לערבי יש תפקיד בסאגה הפסיכוסקסואלית הזו. כך אנחנו קוראים שאבו נידאל היה למעשה מרגל וסוכן של הסי.איי.איי (ושל כווית ושל מצרים וכן, גם של המוסד בעת הצורך). זה לא אמור להפתיע, שכן בעל הבית האמריקאי, ומשרתו מן הסיירת המטכלית, לא אוהבים הפתעות. הוא צריך את הבלונדינית בשליטה וגם את "המחבל" הוא יוצר בעצמו, וקובע את סאת פיגועיו, וכמה ישנאו אותו הציבור, ומתי לחסל אותו ואיך. אבו נידאל הוא לפיכך אביו הרוחני של בן לאדן. ואבו גיהד קיבל תפקיד לא נוח, של מפגן התנקשות בתוניס, כדי שיישאר מתח אמיתי.

 

בשנת 1982 חיפש אריק שרון עילה ציבורית לפלוש ללבנון ולפגוש שם את חבריו הפלנגיסטים, אלה שאיתם אכל במסעדות יוקרה באירופה ומי יודע מה עוד עשו. אלכסנדר הייג ושרון שחקו את המשחק עם אבו נידאל, שלמה ארגוב שיחק את תפקידו עד הסוף, והיתה פלישה. השאר – הסטוריה. אני נזכרת תמיד בואלס הזה, עם אבו נידאל, ובנשף המסיכות המדמם, והנה אפילו אירוע אקטואלי לוקח חזרה ללונדון 1982 (מייקל פישר, הקשוח  המטכלי המתפוצץ התורן, עלה לארץ מבריטניה באותה שנה, מי יודע למה), וירה בבלונדינית ההיא, מהמוסד, בארכיטיפ שהכזיב, ופריז כמובן ואחרי כן בלגיה והולנד, מסע בעקבות ציפי לבני ואבו נידאל, ומסיבות פדופיליה בברוז' ובפלנדריה רבתי.

 

הערבי מת. עשה את שלו. אחרי שקיבל עליו את תפקיד ה"שד", אבל שדים כידוע לא מתים הם רק עוברים התמרה ליישות אחרת. נחום לב מת על האופנוע בתאונה חזיתית, שמעתי את אבו גיהד צוחק באותו יום. וציפי לבני כמעט ראש ממשלה, אבו נידאל אוחז את בטנו במרומים. ובן לאדן, מתוחכם יותר מקודמיו, החליט לכתוב את הספר בעצמו, ולקחת את התמלוגים מהוליווד. יש לו קשרים, אחרי הכל, הדובר שלו יהודי מלוס אנגלס.

 

 

מציצים באנגלית

 

Voyerism

 

אז מה יש לנו כאן ? ילדים אנליטיים עם בעיה של גבריות, מתמודדים כמו שהם יודעים עם הבלונדינית מהמוסד, וכל האבו איבן נידאל גיהד האלה מתים ויוצאים מן הקבר, מתים ויוצאים מן הקבר וחוזר חלילה.

 

  אני לא הולכת להצביע לתיאטרון המסורסים, ולאורגיות החיילים בבחירות.  מאחורי התיאטרון הזה עומדים סקסולוגיים עם מבטא אמריקאי, מפעילים את הבובות, ואותי זה כבר משעמם,  הסאדו מאזו הזה. הם, הסקסולוגים האמריקאים, משלשלים את הכסף לכיסם.

 

sexual asylum

 

רק לא ציפי לבני. עדיף לברוח אל בין זרועותיו של הסקסולוג האמריקאי המתבונן, או להתמסר לאבו נידאל בנויאבה, הרחק מכל זה' לחפש מקלט מדיני סקסואלי מכל הקברט הדנג'ני הזה. בינתיים, בינתיים, עד שהאיש מהסיירת יתפייס עם אמא שהשאירה אותו בלינה המשותפת, וייבשה ביצות כשהיא חולמת על אהובים שנותרו בארצות רחוקות. עד שהם יחזרו אלינו מתיאטרון המציצנות והשירלולים עם אבו נידאל והסקסולוג האמריקאי, בינתיים, פשוט, לא נצביע בבחירות.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לולו  On 27/10/2008 at 14:04

    הניתוח שלך יפה ומעניין. ובכל זאת יש בו רובד סקסיסטי מאוד כשאת מתעלמת מהאב ותפקידו (האב שלקח לו אם חורגת קרה, אבל הוא זה הקר, המאכזב, שלא השכיל לחבק ולהיות גם אם) ומהצד השני הנשים בסצנריו הזה חסרות כוח, מריונטות. מה הן מקבלות בתמורה? איפה הוטיזם הגברי הוא בעצם האוטיזם הנשי שאסור לנשים לבטא מבחינה חברתית – שכן עליהן מוטל להיות האמהות הנענות.מה עם פנטזיית הכוח של האשה בכל הסיפור הזה?

  • איריס  On 27/10/2008 at 14:19

    מה שאת/ה מחפש/ת הוא הספר השלם שיכול להיכתב וצריך להיכתב על הנושא הזה.
    סקיצה נוספת היתה "לא יצאתי בשלום יצאתי גבר"

    כמובן, הרקע הוא היעדר דמות אב או עיוותה לכדי הצד השלילי של הפטריארכליות (רודנות, תובענות וכולי). זה היה משהו מאד ראשוני, על המיניות האפשרית בין אבו נידאל לציפי, שהיתה אולי מועילה לנו. בינתיים היא מתמזמזת קצת עם קונדי רייס לא עלינו.

    דמותו של נחום לב יכולה לפתוח דיון מטאפורי נרחב, החל משמו שמהווה תשליל, ועד למיניות שלו שלא נכנסתי אליה כלל.

  • איריס  On 27/10/2008 at 14:45

    שאלה טובה לולו. אני נזכרת באימרה של פרופסור אילוז, יוצא לה מזה מימוש הפנטזיה של חוסר אונים מוחלט בידי הגבר רב העוצמה. וזה כבר באמת מתקשר לאב הנעדר, שהיעדרותו יוצרת חלל קבוע ומשאלה ילדותית להיות מעורסלת ומובלת למקום הנכון. אמון מוחלט, כמו ילדה שיושבת על כתפי האב הכל יכול.
    אבל בוא נדבר על האב הזה. בהחלט. בהזדמנות כאשר יבוא הטריגר מהאקטואליה.

  • המבול  On 27/10/2008 at 15:05

    לדעתי את האב טיפוס להתנהגותה לוקחת ליבני מיצחק רבין . הוא התנהג בדיוק כפי שהיא בוחרת להתנהג היום. מבחינת אג'נדה היא בחרה להיות עבודה במרץ, ובגלל זה היא לא תיבחר.

  • עומר  On 27/10/2008 at 22:57

    תודה.

    גם אני מצפה לפוסט שהבטחת-עכשיו, על תפקיד האב ועל "מה יוצא לה מזה" (במיוחד עם הפרספקטיבה האילוזית המבטיחה…)

  • איריס  On 27/10/2008 at 23:42

    מקווה שאעמוד בציפיות הכוססות :))

    מבול, רבין דוקא כן נבחר אבל הוצא מן המשחק. אני לא רואה דמיון ביניהם תנסה אולי לנמק, מעבר לזיהוי הכללי עם העבודה ומרצ. לבני לדעתי נפלה למלכודת מסויימת, אבל עם זאת היתה לה הזדמנות לנצל את האינטרסים של אחרים, לקדם את עצמה בסיטואציה שנוצרה. אני במקומה הייתי משלמת כל שוחד שנדרש על ידי שס. הרי אחרים יעשו זאת במילא בקרוב. אבל אומרים לי שש"ס לא רצתה לסגור איתה עסקה בכל מקרה. אגב אלי ישי, כבר בערב הבחירות בקדימה התבטא שניראה לו שזה "לא רציני" ושהולכים לבחירות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: