בחירה ובחירות

 

בחירות

 

רוח הבחירות מרחפת בכל מקום, החל מוושינגטון ועד לאחרון היישובים הנידחים בישראל, ועתה גם לכנסת. הזדמן לי לפקוד את עיירת הפיתוח המרוחקת, מצפה רמון, ואספתי מקצת התרשמויות אקראיות משיחות מזדמנות בגינת השעשועים, בבית הקפה ובבתי מכרים.

 

מצפה רמון

 

מצפה רמון נתונה בשליטתו של אחד סמי שושן, מזה שנים, ולאחרונה באמצעות רעייתו, לאחר שנאלץ לפרוש עקב ניגוד עניינים. שושן קיבל תפקידים וכיבודים בין היתר משום שרעייתו, ובהווה ראש עירית מצפה רמון, היא אחותו של אחד עמיר פרץ, למי שזוכר (לשעבר יו"ר ההסתדרות, שר הבטחון בממשלת אולמרט וגרוטאה פוליטית בעקבות מלחמת לבנון 2 ועניינים אחרים).

 

תושבים מלחששים בשקט, מחפשים מאחורי הקיר אם מישהו מאזין, ורק אז מגלים שהם נתונים ב"שלטון הפחד", כך הם מכנים את האוירה היוצאת מבית העיריה ומשתררת על עיר הקטנה והמנומנמת. הם קצת מופתעים לשמוע שאין בזה כל חדש, גם בתל אביב שלטון חמולות, והנה עדות אישית וחיה מהח"מ שנאלצה לעקור משם עד יעבור זעם, חולדאי ומלכי חניונים למייניהם. ובכל זאת הם מסבירים שאצלם זה בטוח יותר גרוע, כי מצפה רמון קטנה ורחוקה, ואין גבול לרודנות והשחיתות. "חמולות מרוקאיות" מתלוננים התושבים, אחד בעל עסק קטן, האחרות מובטלות חד הוריות. מנגד, הבחירה אינה טובה במיוחד. נציג של "הדתיים", אוכלוסיה שנואה במיוחד כאן, המתנהגת באדנות, לאחר שרכשה הרגלים מגונים בשטחים. הדתיים המסתובבים פה הם מהסוג המתנחל, אשכנזים ברובם, כפה סרוגה, שבעי רצון מעצמם באופן כללי. עם זאת, ניראה שתושבים רבים יצביעו ל"דתיים" האלה, משנאת השחיתות ואפס המעש הציבורי של חמולת ששון-פרץ.

 

הסוג השלישי שנמצא פה הוא אנשי השנטי, קבוצות קטנות של "זרוקים", אמנים, שחיפשו את המדבר, דוגמא בולטת היא "אדמה" והפרוייקט של ניר בן גל וליאת דרור הרקדנים ידועי השם שתקעו יתד במצפה והעלו אותה על המפה הבינלאומית. מסביב למצפה, אתרי תיירות רוחניים, בעקבות מסורת שהביאה לשם רחל בת אדם, הגיורת הגרמניה שגילתה את אלוהים במדבר היפה. בין אנשי השנטי אפשר גם למצוא חד הוריות (בעיקר) שברחו מתל אביב בעקבות המחירים, ומצאו זולה, ולומדות "קבלה".

 

בשיכונים העלובים מוצאים את "זכאי משרד השיכון", כאן אפשר לקבל במהירות ובקלות דירת "עמידר", ורבים מתפתים אך מתייאשים לאחר כמה חודשים בבידוד המוחלט וחוזרים למרכז. אחת ששרדה יותר משנה מספרת על הקשיים. היא עברה מראשון לציון, חד הורית, בעקבות "עמידר", אך טוענת שפשוט אין עם מי לדבר, זוהי ארץ גזירה עבורה והיא חולמת לעזוב במהרה, לאחר שתצליח אולי לשכנע את עמידר למצוא לה משהו קרוב יותר למרכז. ניסתה בבאר שבע, אבל שם השכונות גרועות ואלימות יותר, וצפונה משם רשימת ההמתנה ארוכה מידי.

 

בעל עסק אחר מספר שאינו יכול להיכנס למצפה רמון, הוצא נגדו צו הרחקה בעקבות סכסוך עם משפחת ראש העיריה, משהו נפתל ועסיסי המזכיר את פרשת מוניקה לוינסקי. מי היה מאמין שמצפה רמון מפיקה כאלה סיפורים עסיסיים ? ואולי דוקא שם, מחמת השעמום גוברים היצרים, הליבידו, והתקוות ל"מכת נדל"ן" גדולה.

 

טבריה

 

בטבריה, הסמוכה למגורי עכשיו, מתנהלת מערכה בעצלתיים. למי שבא מבחוץ נידמה שיש לפחות עשרים רשימות ומועמדים שונים, אבל כולם ניראים אותו דבר על הכרזות. הבטחה כלשהי, כולנו, יחדיו, לעבר העתיד, שגשוג ובטחון, כמובן בגרפיקה כחול לבן. תמונה מצועצעת, ושום דבר לא נחרט בזכרון יותר מדקה, כולל השם. ראש העיריה הנוכחי, זוהר עובד, מסובך בחקירות שחיתות וגם בקשרים עם משפחת אלפרון, אבל יתכן שזה לא יפריע לו להיבחר. כרזה אחת מושכת את עיני, מדובר באשה, עורכת דין כלשהי, אשר מגוונת במקצת את השממה. לא ניראה שהבחירות האלה ישנו את מהלכה האובדני של העיר הזו, אשר כמו המדינה כולה קיבלה לידיה גן עדן (הנוף, הכנרת, המשאב התיירותי הטבעי של צליינים נוצרים ועוד), והפכה לגיהנום. הגיהנום הזה, כמו רבים אחרים בישראל, לובש כיפה ומתפלל בדבקות לטקסטים שאינו מבין את פשרם.

 

לפני שנה בערך עבדתי קצת בעיתון המקומי של משפחת זוהר עובד, עיתון שהוקם בעיקר כתחרות לעיתון המבוסס יותר של ידיד לשעבר שהפך למבקר. בניו של עובד, צעירים בשנות העשרים המוקדמות ניהלו את העתיון ביחד עם עסקים אחרים של המשפחה. התשלום שהציעו היה מעליב בכל קנה מידה, וגם בו הם לא עמדו, כך שלבסוף עזבתי את הקריירה של עיתונאי מקומי, למרבה הצער. העיתון ויתר לבסוף על כל תוכן, והפך למעין פרסומון עם פרופגנדה בוטה לטובת בעל הבית, בתפקידו כראש עיריה, וקצת פרשנות תורנית משמימה ולא מקורית במיוחד.

 

זהו הסיפור של טבריה באופן כללי, חסכון במאה ש"ח יגרור ויתור על תרבות או כל משאב אחר שיכול להוציא את העיר הזו מן הייאוש והשממון. בטבריה אין אפילו בית קולנוע שלא לדבר על משאבי תרבות אחרים. היא יכולה להציע פלאפל, ותושביה מרי נפש וקשים, באופן שמבריח אפילו את התייר האדוק ביותר שבא לנשק את אדמת הקודש ולצפות בימת הגליל העתיקה.

 

כנסת

 

הסצנריו הצפוי עומד להתרחש, וככל הניראה נזכה לתקופת בחירות בחודשים הקרובים. בראשות "קדימה" תעמוד ציפי לבני, שאינה משתלטת כל כך על צאן מרעיתה הסורר והמושחת (כמו במקרה ה"גמלאים", ספיח שחיתות של חמולת שרון-אולמרט). בראשות העבודה יעמוד אהוד ברק, הזוכה לתמיכה ולרוח כבית מהדוד סם כך ניראה, ובליכוד – דארת ויידר, הלא הוא נתניהו הנורא. לי ניראה שהרפובליקנים שריינו לעצמם לפחות את נתניהו, כפיצוי על אבדן השליטה בבית הלבן (הצפויה כניראה), כך שישו יכול להתנחם באחיזה כלשהי בארץ הקודש. יש להניח שש"ס תגדיל את כוחה לנוכח הקריסה הכלכלית העומדת בפתח, ולפחות בקרב חד הוריות במצפה רמון, ש"ס היא בבחינת המשיח כמעט, מקווים שיחזירו קצת לחם לשולחן וישחררו את חגורת החנק מהצואר.

 

גורלו של נתניהו ייחרץ לדעתי בוושינגטון, ובמקרה שאובמה יעלה, הסיכוי שלו הולך וקטן לתפקד כראש ממשלה, גם אם יזכה לרוב בבחירות. אפשר לחזות אולי ממשלה של קדימה, עבודה ש"ס אחרי הבחירות, כאשר ש"ס תוכל לקבל מעמד בכיר יותר שלדעתה הולם את כוחה הפוטנציאלי. זוהי תחזית, אולי מוטעית לגמרי, אבל ניראית סבירה. משתנה בלתי ידוע הוא "ישראל ביתנו", ואפשר רק לקוות שהיא תספוג מפלה למרות הרוחות הרעות המנשבות במדינה לאחרונה בתחום המדיני.

 

באופן אישי אין בדעתי להצביע גם בבחירות האלה אינני רואה כל הבדל ברמה האישית בין כל תוצאה אפשרית, והצבעה לש"ס הגם שהיא רציונאלית מבחינתי במידה מסויימת, לא מתקבלת על דעתי מסיבות אחרות. היו לי תקוות מסוימות שאהוד ברק יתעשת, מאחר שיש לו פוטנציאל כלשהו, מבין כל המנהיגים, לקבל מימד מנהיגותי, אבל בינתיים הוא לא מוכיח שלתקווה הזו יש יסוד למעט משאלות לב. הטענה שלי, נגד כל המלעיזים נגדו (ובצדק גמור) היא אחת ויחידה. מבין כל הדמויות הקיימות, ברק הוא היחידי המייצג בפוטנציה את תושבי ישראל כפי שהיא. קדימה לדעתי היא ממזר מפלצתי של ארגוני פשיעה מבית שרון ומשרתת אגנדה לא ברורה שכמעט אפשר לזהות אותה עם תאגידים גלובליים מפוקפקים המצדדים בדרוויניזם חברתי ותו לא.

 

נתניהו בעיני הוא שלוח מדעת או שלא מדעת של פלג דתי הזוי נוצרי ויונק מהם את תמיכתו ולמרבה הצער גם את משנתו (הוא אמנם הלביש אותה על משהו פסאודו יהודי, אבל ההכלאה ניראית מאולצת, כמו מקדונלד על גפילטא פיש). ישראל ביתנו זה מפלטם של מיואשים, אך יש לי חשד שהיא מייצגת כלכלית גופים ואנשים ממזרח אירופה שאנחנו אפילו לא יודעים מיהם ומה רצונם. ש"ס זה ש"ס, המפא"י של הענים, המזרחים והדוסים, היא מזכירה לי את העבודה בהחמצה שלה את ייעודה, אבל היא כוח אותנטי ומשמעותי שלא יעוף עם כל רוח.

 

הערה אחרת, אולי

 

קראתי שבזמן חופשתי פורסם בידיעות אחרונות ראיון נרחב עם מירב מיכאלי, על ההקשר המשפחתי שלה, כנכדה של ישראל קסטנר. לא מצאתי את הראיון אך קראתי פרשנויות ותגובות עליו במקומות שונים. קסטנר מרכז את הארכיטיפ של השואה במובנים שונים, ולכן דמותו לעולם תישאר שנויה במחלוקת. אך זה בעיני אינו העיקר בסיפור הזה. העיקר שאינו זוכה כמעט לדיון ציבורי, הוא העול המשפחתי שרבים ורבות מאיתנו נושאים על גבינו, משא הורים וסבים (וסבתות כמובן), מתקופה היסטורית קשה ומזוהמת. בין אם זה משא של שואה, ובין אם משא של תקומה (המעשים שהיו כרוכים ביישוב הארץ והקמת המדינה), משא של סודות בטחוניים ופוליטיים, משא של פשיעה, משא של מחלוקות פוליטיות מדממות (מחתרות, סזון, קומוניסטים, התפלגויות במפא"י וכולי). רבים, ובעיקר רבות מאיתנו, מגלים רק בגיל די מאוחר שמעבר להחלטות שלנו, על חיינו, אנחנו נידונים לספוג, מי לרע ומי ליותר רע, את היחס החברתי, הדטרמניסטי, הנובע ממעשי קודמנו. מעשים שלא יכולנו לבחור או להשפיע עליהם כלל.

 

בכיתה שלי למד נכד אחר של קסטנר, ועד גיל עשרים לפחות לא ידעתי על כך, וגם אם היו אומרים לי אני לא חושבת שמשמעות הדבר היתה מתגלה לי. אך אני זוכרת בצורה ברורה את היחס המעורפל של המורים, את האמירות החידתיות, את הרמיזות מהורים אחרים ("הוא לא יהודי", שעכשיו אני יכולה להבין את פשרן), ועוד. גם אני נפגעתי בעקיפין מ"הסוד" הזה, כיון שכל מרקם היחסים בחבורה שלנו היה מורעל, לא רק מן הסוד הזה, אלא מרבים אחרים. לילד אחר קראו משום מה "המרגל" ורק אחרי שנים התברר לי שזה משום מעמדם של הוריו, שהיו מדענים יוצאי ברית המועצות. הורים רבים עסקו בעבודות חשאיות ושנויות במחלוקת, והרעילות עברה בצינורות לא מודעים ליחסים בין הילדים, אשר "שחקו את התסריטים" בצורה תמימה ואוטומטית, אכזרית מאד.

 

למה אני כותבת על כך ? נידמה לי שיש אפשרות, אולי בבחירות האלה להחליט על מתיחת קו, קו מחילה כללית, אישית וציבורית, והתחלה מחדש. אמריקה מנסה לעשות משהו כזה, בתחומים הרלונטיים אליה, אולי שמץ מזה יעבור גם לכאן.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • nachum  On 24/10/2008 at 16:00

    must be -back wind-ruach gabit.

  • יו  On 25/10/2008 at 02:26

    זה חיב להיות הישות המדברית, עוצמתית כחולה המדברת מאצבעותיך הענוגות.
    ולואי שאופטימיות זו (רוח גבית, כנכתב לעיל)תתגבש למשהו ארצי ואמיתי.

    אני כשלעצמי עדין טוען שבחירות הן רעה חולה שאינן יכולות לשנות דבר. הכל קבוע מראש, פשוט שעמום טוטלי. שינוי, יוק!

    רק מהפיכה תעשה את זה.
    אמיתית, מלמטה. מהגראסרוטס. מהכאב של הכבשים השחורות (והן רבות).

    חזק חזק ונתחזק

  • איריס  On 25/10/2008 at 09:36

    נחום, תודה אתקן

    תודה גם ל"ר" נטול השם. מסכימה בהחלט. אני מאד מסופקת אם יש בארץ פוטנציאל מהפכני בשלב הזה. מורשת קסטנר חיה איתנו, במובן הרע שלה, כלומר אותה תחושה שאפשר לכל היותר להציל רכבת מקורבים תמורת ההקרבה של הרוב. אני לא שופטת אותו, אלא מציינת שמורשתו ממשיכה להכתיב את הציבוריות הפוליטית. באותה מידה ששואלים איך הוא עשה מה שעשה, כדאי לשאול מדוע הצאן סמך עליו ולא לקח את גורלו בידיו.
    יש פה הרבה כבשים שחורות, אכן צאן.
    לכן, נסתפק כרגע בניתוח הבחירות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: