ארכיון חודשי: ספטמבר 2008

רשתות זנות ילדים

 

במספר פוסטים אחרונים נגעתי בנקודה של "רשתות זנות ילדים" וסחר לצרכי פדופיליה ופורנוגרפיה, וקיבלתי שאלות דומות ממגיבים בקשר לדינמיקה בפועל, יחסי המשפחה, ואיך זה בדיוק מתרחש.

 

ראשית, נידמה שאין כללים אחידים בקשר לאופן המעורבות של המשפחות, ולכן לדעתי שגוי לייצר הנחות עבודה קשיחות (ההורים אשמים, ההורים אף פעם לא אשמים, האמא או האבא וכולי). אני לוקחת מקרה היפותטי, בעצם שניים, המבוססים על מקרים אמיתיים כדי להסביר את הדינמיקה ובעיקר את האופן שבו, למרבה הצער, משמשות הרשויות כחלק ממעגל הפשיעה, במקום לבצע את תפקידן. אם זה רשויות רווחה, ואם משטרה, או בריאות נפש, הדפוס החוזר הוא שבסופו של דבר, הן משרתות את המבצעים.

 

מקרה א'

 

אשה כלשהי נישאת לגבר ויולדת לו שניים או שלושה ילדים, ומגלה יום אחד, שבגן או במעון או במשפחתון מתרחשים דברים מוזרים. לאחר בדיקה שלה עצמה, היא חושדת שבעלה (אב ילדיה) וחברים נוספים, משתמשים בילדים שלה(ם), ואחרים, כדי להפיק סרטי פורנוגרפיה. בשלב הראשון יש מעין שיתוק והאשמה עצמית, אך לאחר מכן האשה מתעשתת ופונה לקבל עזרה. מאחר שבעלה, במקרה זה חבר הרשת, צופה את צעדיה ומצוי הרבה צעדים לפניה, הוא מקדים אותה למשל בפניה לרשויות הרווחה ומטיל בה גנאי, או, שכיח יותר, נעזר בשירותי בריאות נפש לתייג את אשתו באופן כלשהו (זה לא קשה), או שמערער אותה ממש.

 

פניה של אותה אשה למשטרה מגלה לה שאחד מחברי הרשת, חבר של בעלה, הוא שוטר באותה תחנה. יתכן שזה לא היה מונע טיפול בתלונתה, יתכן שכן, אך עצם המכה הפסיכולוגית, כאשר היא מצרפת את העובדות ורואה את הפושע במדי המשטרה בתחנה כאשר היא באה לשם, מרתיעה אותה, ומגבירה את החשד והפרנויה. האשה מחליטה לא להתלונן במשטרה, ובעלה גם דואג לאמר לה שאין לה סיכוי, שהחבר שלו שם במשטרה, ושהיא משוגעת וזה מה שהוא יגיד. ניסיונות לדבר עם חברות או אנשים מהצד מבהירים לה שאנשים מתקשים מאד לקבל טענה כזו, ונוטים לייחס אותה להזיה או לשקרנות זדונית.

 

בדלית ברירה, האשה נוטלת את הקטינים ובורחת ל"חצר" חרדית בעיר דתית כלשהי, "חוזרת בתשובה" ומגייסת את החוג החדש שלה להלחם על החזקה, במקרה כזה יש לה סיכוי להחלץ, דוקא מבלי להתלונן לגופו של עניין, אלא תוך ניצול הכוח של החוג החרדי-דתי בבתי הדין הרבניים. היא "משתדכת" במהירות יחסית ל"חוזר בתשובה" אחר, ומצליחה איכשהו לחלץ את ילדיה, במחיר גבוה מאד.

 

מבחינת רשויות הרווחה, בדרך כלל, העובדה שהיא חזרה בתשובה והתחרדה מהווה אישור לטענות של הבעל, בדיעבד, שהיא מעורערת בנפשה, אך סביר שלנוכח חומת המגן החרדית הם ייסגו מפעולה, ומעבר לכך, דיונים על חזקה מתקיימים בבית הדין, כך שרשמית הם יכולים לרדת מהתיק.

—–

מקרה שני היפותיזה על בסיס המקרה בנבטים (אין בהכרח קשר לעובדות, אלא מקרה דומה).

 

זוג עם בעיות בנישואין מתגורר בבסיס צבאי של חיל האויר, היחסים ביניהם קשים מתוחים ואלימים, והם מגדלים בת בבסיס. אפשר שהאם מנהלת רומן עם "הגורם הפלילי" ששם עין על הבת, וכבר בשלב זה הוא עושה ניסיונות לנצל את הבת, וזוכה לתמיכה לא מודעת, עקיפה, מהאם שרוצה מאד להחזיק בו, בכל מחיר. הגורם הוא גם המעביד של האב. זהו  גורם מסחרי מתוחכם כלשהו "מתלבש" על הנערה בבסיס, ביודעו שהוריה עסוקים במריבותיהם ומסוכסכים ומזניחים את הילדה. הילדה שזקוקה לשימת לב נענית להשפעתו, ותחת השפעה זו, מקיימת יחסי מין עם לקוחות שהוא מביא, וגובה מהם כסף. הגורם מתקין בחדר מצלמה וגם מפיק סרטי פורנוגרפיה מהאירועים.

הגורם הוא בכיר יותר מהאב של הנערה, באותה שרשרת פיקוד, ויכול לפיכך לשלוט בשעות עבודתו, וגם לרכוש את אמונו כך שלא יתעורר חשד כלשהו אם הנערה תזכיר אותו כבעל סוד וידיד קרוב. למעשה, בהדרגה, הגורם הפלילי "קונה" את האב, והופך אותו לשותף כפי שקרה עם האם.

 

הנערה נמצאת ממילא בהשגחה פסיכיאטרית וגם בידיעת שירותי הרווחה. עקב המצב המשפחתי, אך הרשויות ניזונות ממידע המגיע מהבסיס, בשליטת ה"גורם" והורי הנערה שיש להם סיבה טובה לשמור על דיסקרטיות. גורמי בריאות נפש, אפשר שהם חלק מהרשת, וזה לא נדיר כפי שזה נשמע. כך שבמקום לטפל בנערה הם למעשה מטשטשים אצלה את תחושת המציאות, ומטילים עליה את האחריות למעשיה, חרף הידיעה שהגורם המסחרי מסרסר בה בשותפות עם הוריה.  ישנם מקרים, מתועדים, שרשויות רווחה ובריאות נפש, אשר ידעו על מצבים כאלה ואף הכניסו אותם לתיק רפואי, לא דיווחו למשטרה אלא העניקו טיפול סימפטומטי לנערה כזו (אם היא אובדנית או משהו כזה).

 

מאחר שהנערה נמצאת בסביבה סגורה ונשלטת לחלוטין, קל יחסית לסרסר בה לגורמים שחרדים מאד לפרטיותם, ואינם מעוניינים בשירותי זנות רגילים, שבהם יש חשיפה מסחרית, וגם הזונה הרגילה בדרך כלל נמצאת בעמדת מיקוח שיכולה לסכן את הקליינט. הנערה יכולה להפוך לתרנגולת המטילה ביצי זהב, הן לצרכי פורנו והן לצרכי סרסור לגורמים המבקשים לשמור על סודיות מיוחדת, ואנשים הזמינים בסביבה הגיאוגרפית המיידית (בסיס למשל, אנשי צבא בכירים, אורחים מחו"ל וכולי).

 

בשלב מסויים, אם התוכנית מצליחה, הנערה יכולה למרוד בהוריה (ובצדק) ולינסוע למשל עם הגורם לחו"ל, או עם חבריו, ולשמש כסחורה של הרשת לזמן ארוך יחסית. כל זה לכאורה בהסכמה וללא תמורה.

 

גם במקרה כזה, רשויות הרווחה ובריאות הנפש משמשות אליבי בדרך כלל לשלול את תוקף העדות של הנערה, ככל שזה נוגע למעורבותו של "הגורם". אם לנערה נולד צאצא כלשהו, ישמשו שירותי הרווחה כמי שיוציא את הילדים מרשותה, ויעביר אותם לגורם הסוחר או להורים שהם חוליה בשרשרת של הסחר. זאת, משום שמכל הרשת, רק לנערה יש "תיק" ברווחה או בבריאות הנפש, ואילו המסרסרים בדרך כלל נקיים מתיקים כאלה, ומחזיקים בעמדות ובמשרות, וגם בכסף מספיק כדי להעיף את הרשויות הציבוריות. הגורמים הסוחרים גם מתאמים גרסאות, מה שמקשה עוד יותר על טיפול נכון.

 

למרבה הצער, ואולי מדובר בלקונה בחוק, רשויות הרווחה ובריאות הנפש לא מעדכנות את המשטרה (באופן שגרתי וכרוני) בעבירות הקשות ביותר הללו. בניגוד למשטרה אין להן הרצון והכלים להתמודד עם פשיעה כלל, וסל העצות הטיפוליות שלהם, עם כל הכבוד, מחטיא באופן קבוע את העיקר, ונטפל לטפל ולמי שקל להיטפל אליו. מדובר ברשויות ביורוקרטיות, חסרות אמצעים ומוצפות, שקל לגורמי פשיעה גם לחדור אליהם ולאיים עליהם.

 

בדרך כלל הגורם הפלילי יהיה המתוכחם בשרשרת בהפעלת הרשויות ובמגע איתן, ויציג את עצמו ואת טענותיו בצורה שנוחה לעיכול וחביבה על הרשויות הללו, וגם תוך איום כלשהו בנקיטת אמצעים. הורה מסרסר יופיע כ"דואג" לילדו המסורסר או לנכדיו הנסחרים, יכתוב ברהיטות, יופיע בצורה משכנעת, ויהיה לו רקורד האהוד על הרשויות הללו (מתנדב, שירות צבאי, בעל רשת חברתית עניפה, מבוסס יחסית, לבוש היטב). הוא גם יהיה הגורם היחיד שיש לו "תוכנית" והצעות פעולה מגובשות, אל מול הרפיסות וחוסר היצירתיות של הרשויות. זה גם הגורם שידרוש מהרשויות לפעול, במועדים הנוחים לו, וישתמש ב"מילות הקסם" המפעילות את הרשויות כרצונו, כמו מחלל מהמלין.

 

במגע עם המשטרה, די שהגורם יטיל ספק בכשרות הנפשית של הקורבנות, כדי שגרסתו היא היחידה שתישמע. המשטרה לא תטרח לבדוק אפילו אם ייחוס הטענות נכון ומגובה. מספיק לאמר ש"פלוני" מעורער, או לספק מכתב מאורתופד בכלל שמאשר את זה, כדי שהמשטרה "תרד" מהעניין ותעביר אותו, שוב, לרווחה או לבריאות הנפש.

 

בצורה כזו, מי שבקיא באופן פעולה הרשויות הללו, יכול בקלות להכין תיק ולתעתע בהן, וזה מבלי שנכנסנו כלל לשאלה של חברות גורמי פשיעה וחדירתם לרשויות הרווחה (בעיקר במחלקות המטפלות בילדים ובקטינים) ולבריאות הנפש,וחדירה זו קיימת, בכל העולם, וגם בישראל.

 

חטיפה ברשות התורה

בשני המקרים יש לנו סצנריו פשוט יחסית של "חטיפת" קטין על ידי רשת לצרכי ניצול מיני מסחרי, באמצעות רשויות המדינה ובהסכמתן ובעידודן. יש להוסיף אלמנט חשוב מאד והוא ההתנגדות המבנית המובנית והנחושה של רשויות הסיוע להאמין לתלונות על סחר בילדים. תלונה על אונס תתקבל ביתר קלות מאשר תלונה של קטין על כך שנסחר, במיוחד שהקטין יתקשה להסביר את המצב ויקח מראש את האחריות והרציה על עצמו, אבל גם אם לא יעשה כך, הוא יתקשה להסביר מצב של סחר, משום שהעסקה נסגרת שלא בנוכחותו כמובן.

 

תלונות על ניצול לפורנוגרפיה ייתקלו בהתנגדות עמוקה יותר, כיון שיש להניח שיהיו פרובלמטיות, קשה מאד לקטין להעיד על ניצול לפורנוגרפיה כיון שהוא לא יודע שהוא מצולם ולא יכול להגדיר את הסיטואציה הזו. פעמים רבות מדובר בצילום של קטינים המתבקשים "לשחק" זה עם זה, באופן מיני, והם מתקשים מאד להבין את ההשאה וגם את המטרה, בהיעדר כלים להבין את התמונה הגדולה. בעיקר אם מדובר בהנחיה של מבוגר שהם רוכשים לו אמון, הורה או קרוב אחר. בדרך כלל הם ייחסו את היוזמה לעצמם או לקטין השני. במקרים רבים הקטינים "משחזרים" אלימות מינית שבוצעה נגדם על ידי בגירים, ומתעללים בקטין אחר, בהיעדר רציה של ממש. אך מבחינתם הם לוקחים את האחריות על המעשה.

 

—-

 

זהו היום דפוס מסחרי מקובל ושגרתי. אך הדימוי הקיים בציבור כאשר מדברים על רשתות פדופיליה או על חטיפה של ילדים הוא דימוי אחר, נוקשה יותר, של פושעים המתנפלים באישון לילה על ילד ולוקחים אותו למרתף. גם זה קיים, אך בדפוס כזה קיים סיכון גדול יחסית של חשיפה, למעט אם המטרה היא להרוג את הקטין תוך זמן קצר.

אגב, מקרים של היעלמות יכולים להיות תוצאה של חטיפה לצרכי ניצול (פורנו ומין) ואחריהם רצח, וכל זה בתכנון מראש של פרק זמן כלשהו לשימוש, כמה חודשים די בהם להכניס מאות אלפי אם לא מיליוני שקלים.

 

חשוב לזכור גם, שכאשר נוצר חשש לחשיפה של הרשת, וזה קורה לעיתים נדירות מאד לאור הדינמיקה שתוארה לעיל, לא יהססו לנקוט באמצעים אלימים להשתקת עדי מפתח. השילוב של תימרון הקהילה, והרשויות המסייעות, ביחד עם נכונות להפעיל אלימות קיצונית (רצח), במקרים של סכנה ממשית לרשת, מהווים מחסום יעיל מאד נגד חקירות.

 

התקשורת וארגונים

 

למרבה הצער, גם כאשר ישנה חשיפה חלקית של אירוע השייך לפשיעה המאורגנת הזו, בדרך כלל הזוית שתבחר התקשורת בעידוד ארגונים שונים, היא מגמתית וחלקית. כך, ייעשה שימוש פוליטי בדרך כלל במקרים כאלה כדי לקיים חקיקה כלשהי, או להגדיל תקציב או תקנים של גוף או ארגון כלשהו, או כנשק בויכוח משפטי בין שתי אסכולות. רשתות מתוכחמות מודעות גם לדינמיקה הזו, ויבצעו ספין הולם דמג' קונטרול שיסיט את הדיון הרחק מן העבירות שבוצעו לאספקט אחר, ופיקנטי, בפרשה.

צ'ק פוינט צ'רלי

 

 

בוקה ומבולקה

 

היום בסימן מלחמת כנופיות בעליונים ובתחתונים, שיש ודאי יותר מקשר מקרי ביניהן. אברג'ל פורץ בבכי מול שופטת מחוזית, ומצהיר ש"הוא מפחד מאמריקה והוא רק קורבן". יריבו, כך אומרים, צ'רלי אבוטבול (אחיו של המנוח פליקס), נורה אנושות בנתניה. ובעליונים, מלחמות בין פרידמן לדיכטר בקשר לתפקוד המשטרה בעניינו של אולמרט, הקדוש של העבריינים.

 

יש כמה אפשרויות לבחון את הפשיעה בישראל, במיוחד זו המאורגנת, וסוג אחד של ניתוח מוביל אכן למסקנה שמדובר בקרבנות, ואופן חיסולם מאשש זאת. משפחות הפשע, כפי שאנחנו למדים ממקרה אבוטבול הם "הצמחה" מלאכותית של האליטות, שנזקקו למישהו שיעשה את העבודה המלוכלכת, וגם נפטרות מהם, ברגע שאין יותר צורך בהם, או שהגולם מאיים על יוצרו.

 

תהליך דומה אפשר לבחון ביחסים של האליטה האמריקאית וההנהגה שהיא הצמיחה כאן, אשר בדומה למשפחות הפשע, נועדו לבצע עבודות מלוכלכות, ומודחות כאשר אין צורך יותר בהן, או שהן מאיימות על יוצריהן. התהליך של החיסול מתחיל מלמעלה ומחלחל עד לסמטאות נתניה וחוף בת ים.

 

חילופין בגשר

 

אולמרט, בצעד סמלי, קלט היום מאתיים "עולים" מאמריקה, ולי זה הזכיר מבצע דומה של אביו הרוחני, אריאל שרון, לפני כשלוש וחצי שנים. בשני המקרים מדובר הרבה פעמים ב"סייענים" (א-לה פולארד, אבל בקטן) שמבצעים מעין "חילופי אוכלוסין", אולי אברג'ל תמורת מאתיים סייענים, משהו כזה. רבים מהם יתפלאו לגלות שההסדר אינו כה נפלא, אולי הם יודעים זאת בנבכי לבבם, אולי לא. חלקם יחזרו בשקט לארצות מוצאם בעוד שנה, שנתיים שלוש, וייגמלו לתמיד מהצורך "לסייע" למדינה הקטנה של היהודים במזרח התיכון. אולי הם יגלו שהכל בלופ, ומעמדם דומה לזה של אברג'ל בעצם, רק "לבן" יותר.אחרי הטבילה ב"מדינה הנפלאה ביותר בעולם" הם מגלים שבסך הכל הם לא סייעו לציונות או ל"בית הלאומי של היהודים המסכנים" אלא לאיזו מאפיה שבעצם מונתה על ידי שלטונות אמריקה, אפילו לא זה, אלא על ידי המאפיה השולטת בארצם המקורית.. בלופ על בלופ, הפוך על הפוך. חלק יעדיפו לא לחשוב על זה, וישקעו בתפילות והתנחלויות כמו מכור לטיפה המרה המבקש לשכוח, לשכוח את עצמו. יום אחד הם יגלו שהמשחק הזה היה גדול עליהם, ובשמם של ססמאות הם פגעו באנשים חפים מפשע,בעצמם, במולדתם, בכבודם ובכל העקרונות שלהם, ובעיקר בעצמם.

 

אבל רק בישראל מותר להגיד "עבדו עלי",   זה כבר פזמון שחוק. ויש תור ארוך בחלון של הקורבנות מן הסוג הזה..

 

השד העדתי

 

הדילמה נותרת דילמה. גם משפחת פשע שהוצמחה כדי לחטוף שרים ניגרים, ביצעה בסופו של דבר פשעים, וגרמה לאנשים רבים, תמימים וחפים מפשע, לבכות בפחד, כמו מאיר אברג'ל היום. הם בטח נהנו מהכוח שקיבלו מהמדינה להפחיד אנשים, להפוך אותם לסמרטוטים נרצעים, רועדים. ככה זה, כולנו מתמכרים לכוח. בדיוק כמו מנהיגי ישראל, או "מוצמחים" אחרים שקודמו לפתע על ידי האימפריה הגדולה, וסופסוף יכולים היו לנקום בגננת שחלקה על גדולתם, או על יריביהם מכיתה ח'. עבד כי ימלוך, או אולי אפילו לא עבד, סתם אפס כי ימלוך.

 

 

מפיסטו, או האם ישנה עוד אותנטיות אחרי אמריקה …

 

הבעיה עם הסדרים כאלה שהם תמיד על תנאי וזמניים. השטן אף פעם לא מתחייב לנצחיות, והוא לא מוסמך להנפיק זהות אחרת, רק לתת מסיכה לזמן שאול וקצוב.  יום אחד, המצמיח והמצניח מחליט שהוא לא זקוק לזה יותר, להיפך, הוא רוצה לנקות את השולחן מכל "זנב" אפשרי, לפני שהוא מפנה את הבית הלבן או הירוק או את שולחן הממשלה בישראל. ואז, זה באמת לא נעים. ואז לפעמים אותו אדם, שנהנה מהכוח וחשב שלעולם חוסן, מבין שעבדו עליו, שהוא בעצם קורבן. כי גבוה מעל גבוה…

זוהי בעצם הדרמה של החיים, כמו במיטב המחזות והטרגדיות הגדולות בהיסטוריה. גבולות האחריות, החמלה על הפיתוי, הנקמה, הנפילה, והצמיחה מתוך ההריסות. במקרה הטוב. במקרה הטוב. זה מזכיר לי את סיפור אדם וחווה, עם התפוח הנוצץ, הנחשק, שאי אפשר לעמוד בו.

 

dont eat the shiny apple…

 

 

סחר בבני אדם ועבדות "לבנה" בישראל- המקרה של תע"ש.

Slave trade heads to Israel

 

 

העיתון asia times (הטיימז של אסיה) מפרסם בסוף השבוע כתבה על סחר העבדים והנשים בישראל, תחת הכותרת "העבדות וסחר בבני אדם מגיעה לישראל". בתחקיר – נתונים מזעזעים, המציבים את ישראל במקום גבוה מאד במדד הסחר העולמי. הכתבה מתמקדת בעסקה של תע"ש לשדרוג טנקים בטורקיה ואיך בתמורה נסחרו לישראל כאלף עבדים טורקים ללא זכויות (turks for tanks). כמו כן, סוקרת הכתבה את הסחר לסקס, וקובעת כי אחוז גבוה מן הנסחרים/ות הם קטינים. נתון מעניין הוא השיעור הנמוך יחסית של השליטה הרוסית בענף (עשרים אחוז בלבד), בניגוד לדימוי שישראל משווקת, כאילו עיקר הענף הגיע ממזרח אירופה.

המדינה אף היא זוכה לנתח מן הרווחים (ולכן מעודדת את התופעה), באמצעות גבייה מוגברת של מס הכנסה וכן שוחד לפקידים המשתפים פעולה.

כדאי לקרוא.

 

מי שמכיר את הפרקטיקה של תע"ש במיוחד, בתחום הסחר בבני אדם (והשלוב בין שיווק הסחורה שלהם לבין סחר בנשים וקטינים ישראלים לצרכי שוחד מיני בחו"ל ובארץ) לא יופתע מן העסקה הטורקית. אפשר לזקוף את הצלחותיה המסחריות של תע"ש בתחום הנשק למיומנותה ונסיונה הרב בשילוב עם סחר בבני אדם שמקבל אישור ועידוד מהמדינה ורשויותיה.

 

בכתבה נזכרת גם העובדה (שאף היא לא חדשה) שישראל יצואנית מצטיינת של זנות, בין קטינים ובין בגירות, וכן לצרכי פורנוגרפיה ברחבי העולם כולו, במיוחד העולם המערבי (ארצות הברית, קנדה ובריטניה). גם עובדה זו נסתרה עד כה במכוון מהציבור, כאשר נושא הזנות קוטלג כבעיה של סחר עם מזרח אירופה. הנושא כולו לוט בערפילים, אך לאחרונה ניראה שמעורבות של גורמי חקירה זרים ובינלאומיים תוביל לתגליות שיחייבו התייחסות של המערכת, שעד כה העדיפה להשתיק ולגזור את הקופונים.

 

 

תוספת מאוחרת –

בעניין דומה, חברת האם לשעבר של הליברטון KBR נתבעת על סחר בבני אדם, אונס, וכליאה בעירק.

KBR/Haliburton Worker Raped, Locked in Shipping Container

טיהור

 

 

ספר חדש, פירסום אקדמי למעשה, מבצע רה-הביליטציה לז'אנר ה"הקונספירציה" ולפרנואידים המאכלסים אותו.

 

טרם קניתיו, אך ניראה לי ראוי ומעניין.

 

Nonfiction: You Can Never Be Too Paranoid 

Jack Z. Bratich, Conspiracy Panics: Political Rationality and Popular Culture (State University of New York Press, 2008)

 

קטע חשוב מן הספר, עוסק באינטרנט, ובחרדת האליטות מפני אבדן שליטה בתקשורת ההמונים. עוד שואל המחבר, מי בעצם זכאי להחשב לעיתונאי או חוקר ?

Bratich argues that, in relation to the actions of conspiracy theorists, the elite fear a democraticization of journalism. With the downsizing of TV and newspaper newsrooms, much investigative reporting has shifted to online sources. This trend is pushed further by the fact that—as Salon writer Glenn Greenwald explained to the Rail’s editor in the May issue—Internet journalists are freer in that they do not have to answer to corporate paymasters in the way those in the more established media must. Even if many conspiracy theorists go off half-cocked, the better ones are digging through background material in a way that transcends what reporters for the mass media can do. This distinction poses, as Bratich puts it, the disturbing question, “Who counts as a researcher or an investigator?”

 

זכרונות

 

תחילת שנת הלימודים זימנה לי אירוע סמלי, פגישה מחודשת, אחרי עשרות שנים, עם מישהי שלמדה איתי בבית ספר היסודי. הפגישה המפתיעה התרחשה ביום הראשון ללימודים של בני, בבית ספר יסודי (ניסיון מספר…ארבע, למצוא מסגרת סבירה ליורש העצר).

 

המפגש הפך מהר מאד להעלאת זכרונות, ברובם קשים ומרים לשתינו, והפתיע אותי שמישהו אחר זוכר אותי מתקופה שבה אינני זוכרת את עצמי, כל מיני פרטים, שמשלימים את התמונה. הכיתה שלנו היתה יצור מוזר מאד, השלב שלפני "האינטגרציה" (הרפורמה), כלומר, בני "עדות המזרח" שולבו אמנם בבית הספר עצמו, אך בכיתה נפרדת, מעין "ספינת המצורעים". מדיניות האפליה היתה עדיין לגיטימית ורשמית, וכך גם ההתבטאויות המזעזעות על רקע עדתי. בכל זאת, למרות שהיתה זו כיתה "מיועדת" לשחורים בלבד, השתרבבו קומץ אשכנזים דחויים שלא נמצא להם מקום אחר. אך בעיני המזרחים, אותם אשכנזים היו נציגי האליתה שקיבלו לדעתם יחס טוב יותר מ"הרשויות" (כלומר המורים), ובמידת מה זה היה נכון.

 

בקטיגוריה שלי היו "ילדים דחויים", כלומר, ילדים מבית טוב שהיו "כבשות שחורות". כך למשל, היה "הדוס", בן למשפחת פרופסורים מהוללת (מדען גרעין, למעשה) מבכירי אשכנז, ש"עשה בעיות", מעבר לכך שהיה קצת היפראקטיבי ודיסלקטי הוא גם היה מרדן, ולא רצה בית ספר דתי כמו אחיו. לכן, נזרק לאי השדים, אמנם בית ספר חילוני יוקרתי, אך לכיתת המצורעים. לימים, התחתן עם מרוקאית והסתכסך עם משפחת המקור שלו על הרקע שהם גזענים כלפי אשתו. היו עוד כמה כאלה, בת אחת של ניצולי שואה (גם הם היו קטיגוריה אשכנזית דחויה) שדוקא התקדמה יפה, עוד ילדה מבית טוב שהיתה מילולית "ילדת מפתח", כלומר הסתובבה עם מפתח תלוי על צוארה ותמיד חיפשה מחסה וארוחה טובה בביתם של אחרים. בנו של צייר אשכנזי המכור לטיפה המרה, וסתם אשכנזים מהמעד הנמוך כלכלית (או רומנים, שזה היה ספק אשכנזי). בסך הכל היינו פחות מעשרים אחוז, והשאר – הרוב העיקרי – תימנים משעריים, או "לא אשכנזים", כולל חברתי שנפגשתי עתה איתה, שהיתה בולגריה. נראתה לבנה לגמרי, אבל לא מספיק בשביל להתקבל לכיתות הלבנות.

 

לא הופתעתי איפוא לשמוע פרץ של זכרונות זוועה וכעס מאותה מכרה-חגשה-ישנה. מסתבר שבהזדמנות הראשונה שהיתה לה, היא עזבה את ישראל, וחזרה רק עכשיו, אולי, בודקת אפשרות לחזור ואם "כלו המים".  שטף הדיבור שלה היה קשה לקליטה, ובטח אי אפשר היה לעצור אותו. בעיניה, היותה "מזרחית" דפק לה את הסיכויים בחיים, ואכן – המורים דאגו להבהיר ל"שחורים" של אז, שלא כדאי להם לפתח תקוות בכלל להתפתחות בלימודים, כי הם דפוקים יסודית. כל צוות בית הספר היה אשכנזי, מהסוג הגרוע של "עבד כי ימלוך", סגן המנהל שהיה גם מורה שלנו בכיתה ו' ניצל מינית את הבנות, ומכרתי זו טוענת שהחירמונים שלו עוד היו החלק החיובי בזכרונותיה מבית הספר, כי לפחות היה זה פידבק ותשומת לב חיובית. אני הדחקתי את האירועים האלה, ומה שזכור לי הוא שבתגובה לכך הפסקתי לבוא לבית ספר, עד שהמורים "עלו על זה" שאמא שלי לא יודעת שאני נשארת בבית, ועשו סקנדל. וכך, אחרי חודשיים בבית, אולצתי לחזור לבית המטבחיים של המורה צבי.

 

חברתי זכרה שהיו קוראים תמיד את החיבורים שלי, ושהמורים חשבו שאני כותבת סיפורים יפים. אני לא זוכרת מכל זה דבר, אלא רק את האלימות, הרעש, והטרור שהשליטו המורים. אנקדוטה המדגימה את סוג האפליה של אותם ימים, מקפלת את הטרגדיה כולה. חברתי זוכרת אירוע אחד במיוחד, של "יום הזכרון", שהתקיים בדרך כלל ליד האנדרטה העירונית לחללי צה"ל. חברתי סיפרה לילדים שדוד שלה נפל במלחמה, והצביעה על שמו במצבה.

לטענתה, המחנכת של הכיתה התפרצה עליה בזעם ואמרה בקול רם "היא משקרת", כלומר שאותו חלל אינו קרוב משפחתה. בעיני חברתי, המסר היה שהיא לא מספיק "שייכת" כדי שיהיה לה קרוב משפחה חלל צה"ל. כלומר, המבחן להשתייכות ל"אליטה המקומית והשלטת" הואם אם יש לך קרוב משפחה חלל צה"ל. ואכן, קשה לדעת מה היה עדיף באותם ימים, להיות "שה לעולה" מתוך האליטה של כת מקריבי הילדים 0- שיש לו "קרובי משפחה" (וכל המרבה, כולל עצמו וילדיו ברבות הימים, הרי זה משובח), או להיות "מזרחי דחוי וטיפש".

 

ומה עשתה אותה חברה בעלת המודעות העדתית ? היגרה למערב, חיפשה רופא אשכנזי, והחליטה לחזור ולהראות "שלה לא יעשו יותר דברים כאלה". אני לעומת זה, הבאתי ילד מרוקאי דוקא, שלמרבה ההפתעה יצא יותר לבן וגינגי ממני, ומסרב להיכנס לכל הקטיגוריות האלה. כל אחת, בדרכה, ניסתה למצוא לה "בית" במקום זה שדחה אותה.

 

 

כוחה של השאה

 

 

יצאתי לפני שעה קלה לחצר, לפנות ארגזים ריקים וזבל שהצטבר מן המעבר, ונתקלתי בשכנה שלי, בחורה חביבה למדי ואמפתית שיוצאת איתי ביחד לטיולי הפיפי של הכלב, עם הכלבות שלה. אתמול נתקלתי בה כאשר חזרתי מסאונה ממש, המתנה בת שעה לאוטובוס בעמק הירדן הלוהט, ו"שפכתי" עליה קיטון של קיטורים, מסכנה, והיום היא כבר שאלה בזהירות אם חזרה החיוביות לחיי. צחקתי קצת, והנהנתי, שהגל הפולני עבר כאשר נכנסתי למזגן.

היא שאלה לשלום בני, שיצא החוצה ונכנס במהירות עקב החום. והתחשק לי להתבדח בהומור שחור, ולהגיד ש…רגע נדמה לי שהוא באמבטיה, ואני הולכת לנסות להטביע אותו…

 

לא מצחיק.

 

חשבתי באמת על גבולות ההשאה, כלומר, עד כמה אפשר להשיא, להשפיע, על אדם לפגוע ביקר לו, או בעצמו, שזה אותו דבר, בניגוד לרצונו. זה עלה במוחי בעקבות העיסוק הממושך והמתיש בנושא של נפגעי רשתות זנות בילדות, אנשים שבאמת עברו הכל, אך מדברים בעיקר על "שטיפת המוח", כעל החוויה הצורבת, המזיקה, המזעזעת ביותר, במהלך חייהם. שטיפת מוח שגרמה לרבים מהם לגונן על השובה והמענה, לעשות מה שאינם רוצים, לשקר למי שבא לעזור להם, בקיצור, להפוך לאויב המר ביותר של עצמם. חלק מתהליך שטיפת המוח נעשה באמצעים מתוחכמים, כאשר נעשית התנייה מכוונת בין גירוי מיני לבין כאב, כלומר יצירת "מזוכיזם" מתוכנת, כדי להטביע ולצרוב בתודעה את העבדות לצרכיו של האחר.

 

נשים נפגעות סחר ואונס, בעיקר בילדות, מדווחות על כך שהגוף ממשיך לבגוד בהן שנים אחרי שנחלצו מהשבי, שוקמו ועברו לחיות חיים פרודוקטיבים. הגוף ממשיך להגיב בגירוי (עוררות מינית) למחשבות על אירועים מכאיבים, על השפלה, על עבדות וגם על פגיעה ביקיריהן, או אפילו ילדיהן. זה לא שהן מוציאות את זה לפועל, אלא שהן מדווחות בתדהמה על כך שהתיכנות עדיין שם, וזו התזכורת המדכאה שלו, המובילה לעיתים לייאוש ועצב.

 

רק מודעות גבוהה מאד, ותמיכה חברתית ואישית חמה, מאפשרת להכיל את המצבים האלה, המחשבות, הרגשות, התחושות, באהבה, לדווח עליהם, ולזוז הלאה.

 

לדחוק אדם לפינה

 

אנחנו יודעים מהספרות הביוגרפית על השואה, ומפי רבים מהניצולים, שאמהות השליכו ילדים שלהן למוות, במקרים לא מעטים. איננו מחזיקים זאת נגדן, ולרבים מאתנו זכור הסרט הנוגע ללב עם מריל סטריפ המבוסס על הספר "בחירתה של סופי". עדויות משפטיות הזכירו לא אחת יהודים שעבדו או הועסקו כעוזרי צוות של הנאצים, בבלוקים, והתעלמו מבני משפחתם, הורים וילדים, שהגיעו לבלוק, ואף סייעו לפגוע בהם או לחסל אותם בלי להניד עפעף, מפחד שאם יסגירו את הסוד, יוצאו להורג עם אותו בן משפחה. כל האמהות בגטו מסרו את הילדים לפי פקודה או בקשה של ראשי היודנראט עם הטרנספורטים הראשונים, למעשה הלחץ הנאצי הוביל לניתוק הקשר ההורי הטבעי, וזו היתה כוונתו, לפגוע לא רק בחיים אלא להשמיד את הנשמה והאנושיות. זה כניראה לא מאד מסובך לעשות זאת, די בכך שאתה מוריד אדם לדרגה של חיה (וזה נעשה באמצעות הרעה בתנאי חיים, אלימות, הרעבה, הכאבה). הישרדות אנושית ברמה החייתית מתנהגת בדיוק כמו עדר בעלי חיים, וכך למשל זאבים הורגים גורים שנולדו לזאבה שאינה המיועדת לרבייה (הזאבה המלכה), וגם האם עצמה מבצעת את גזר הדין. חיות רבות משמידות דור שלם של צאצאים בשנות בצורת. ונשאלת שאלת האחריות, וחשבתי על זה היום עם הדיווחים על כל האמהות הנואשות האלה. כולן מוכרות לרווחה, כולן ביקשו סיוע כלכלי ואחר בשלב כזה או אחר, כולן נידחו.

ואלה דוקא נשים מטופחות, חשוב להן להראות טוב ולשמור את הילדים מוקפדים. ללמדך, שלא תמיד כדאי להקשיב לפולניות ולמשרד הרווחה, עדיף להזניח קצת את הלבוש וניקיון הבית למען דברים אחרים חשובים יותר, וגם אפשר להפליק מידי פעם לילד, כדי למנוע טרגגיות גדולות יותר. בקיצור, מותר לאבד שליטה, למרות שדורית בייניש כתבה שאמא כזו צריכה ללכת לבית סוהר. גם את הדברים האלה אפשר ורצוי לקחת בערבון מאד מוגבל, כאשר הם באים מאשה שלא ידעה מחסור בחייה.

 

שלחתי לבלוג לינק חשוב מאד, שלא הספקתי להדגיש אותו. זהו מסמך של ארגון הבריאות העולמי המסביר את המובן מאליו, שאי צדק חברתי הוא גורם מוות סיטוני, והמלצותיו הן להגדיל את השוויון בבריאות ובתנאי מחיה, ובמיוחד לשפר את תנאי החיים של נשים, כי הפליית נשים היא גורם מוות מרכזי בעולם. לא רק שלהן עצמן, אלא של הילדים.

The commission's three recommendations to close the gap in a generation are:

  1. Improve daily living conditions, such as nourishing mothers and expanding education to early child development.
  2. Tackle the inequitable distribution of power, money and resources, for example between men and women.
  3. Measure and understand the problem of health inequity and evaluate the impact of changes.

 

MO

 

חשוב לדעת שבמקרים של רשתות זנות ילדים, יצירת דחק סביב ההורה המוחלש, כדי לקבל גישה מסחרית לילד או ילדה, הוא חלק מ"שיטת הפעולה" (MO) הפלילית. מדובר בדרך כלל ברשתות, ולא ביחיד, המבצע את ה"גניבה", וההתנפלות היא מערכתית, על המשפחה כולה, בדרך כלל משפחה מוחלשת מכל מיני סיבות (כלכליות, כמובן, בדרך כלל, אך לא רק). למרבה הצער, חוסר מודעות וגם שחיתות לפעמים, מובילים את מערכות המדינה שאמורות לסייע, בדיוק לתפקיד של שותף לעבירה המאפשר לרשת לקבל לידיה את הקטינים הנחשקים.

מבלי להתחייב, כיון שהפרטים אינם ידועים, הסבירות שמצבים כאלה יתרחשו סביב משפחות מעולי חבר העמים גבוהה יותר, כיון שהוצאת ילד למזרח אירופה, לאחת מאותן ארצות שבהן סחר בילדים הוא כמעט נורמטיבי ואפשרי, היא מסתברת יותר. נשים ממזרח אירופה עלולות להיקלע למצב כזה, ולא לדעת איך לצאת ממנו, למעט בדרך טראגית מאד. יתכן גם שיעדיפו לא להעיד בעניין זה, מאימת התנכלות של המאפיה.

 

ומשהו פסיכולוגי לסיום…

Smiling Now Primarily Used To Communicate Anger

  

NEW YORK—The smile, a facial expression traditionally used to convey joy, pleasure, or amusement, is now mainly used to suppress rage, according to a five-year study released Monday by the Countenance Institute. "More than 85 percent of smiles are involuntary responses to mounting anger," the study read in part. "In addition, the length and intensity of these smiles directly correspond to the amount of anger the smile is concealing. A smile that lasts less than two seconds represents just a passing annoyance, while a smile of four to eight seconds indicates a genuine hatred for its target." The study noted that individuals smiling for more than one minute while nodding and baring their teeth are most likely preparing to kill the person they are smiling at.

 

לא, זה לא מכתב עת מדעי…

 

בריאות (3), כמו דג סלמון במעלה הנהר

האם ניתן "להחלים" מטראומה ?

 

הפוסט על הורדת לחץ דם בלי תרופות, הזכיר לי שמזמן רציתי לכתוב משהו כמו "איך מחלימים מטראומה קומפלקס  ….בלי תרופות" או משהו כזה. אבל אז נזכרתי שבעצם לא החלמתי, ואולי לא מחלימים מחיים מחורבנים בגיל שאמור להיות יפה ומתוק. אבל פעם, לפני "הגל השני" של ההתחברות לזכרונות ולכאבים, התיימרתי – באותה עזות מצח של צעירים – להגיד משהו על החלמה מטראומה, כתבתי על זה די הרבה, וזכיתי לפידבק חיובי מקוראים ובעיקר מקוראות ששאבו עידוד נפשי ממה שאז כתבתי. היום כאשר אני מעזה לקרוא את הדברים האלה מפרספקטיבה חדשה, אני מבינה כמה מה שחשבתי אז  היה בעצם "ביניימי" כזה, לא שלם, פרי של תקווה יותר מאשר מציאות.

 

לאחר מכן, במשך די הרבה שנים "סתמתי את הפה" בתחום הזה , שהיה בעצם חצי התמחות שלי (טראומה ומשפט, טראומה וזכרון, התעללויות וכולי), כיון שהרגשתי שכל מה שאני יכולה להגיד  עכשיו – עם התפכחותי – ינטע ייאוש וזעם ואובדניות בליבם של אנשים אחרים שאולי בסתר קוראים את הבלוג ואומרים "וואו, כמו אצלי, אף אחד אף פעם לא כותב את זה ככה, כמו שזה". בעיצומה של תקופת הייאוש הניהיליסטי המופגן – דוקא התגבר זרם הפניות אלי בתחום המשפטי, בעיקר מנפגעי טארומה בצבא – ונעלמו הצעירות המחלימות מאונס ונמצאות בטיפול פמינסטי.  אנשים שמתמודדים עם תוצאות של טראומות הרסניות, הוריקנים דרגה חמש, אשר כמו קתרינה וגוסטב, חוזרים דוקא לזירת הפשע, ומכים את מי שכבר חטף מהם שטוזה. אך מסתבר שייאוש מדוד, מעורר הרבה יותר אמינות בתחום המשפטי, ומעודד נפגעים לפנות כדי להגיש תביעות. ההבנה שהנזק מהאירוע החבלני הוא לכל החיים, וקשה מאד, מוביל למסקנה שכדאי להשקיע יותר בעורך דין, מאשר בפסיכולוגיה או אידיאולוגיה.

 

השבוע בכל זאת הכרחתי את עצמי לחשוב קצת במונחים חיוביים, מה כן אפשר לאמר על "החלמה" מנסיבות שהן באמת מעל הנתפס, מבחינת אכזריותן, האינטנסיביות שלהן, ובעיקר משך הזמן של הפגיעה  ? פעם הייתי שואבת חצי עידוד מניצולי שואה "מוצלחים", הרי אין על השואה, אז אם הם השתקמו אז…כולם יכולים ! באמת ? לא בטוח. ראשית, ישנו פרימו לוי שלא הבטיח שום גן ורדים, והוא בהחלט מודל מצטיין לניצול שואה בעיני, וישנו ההבדל הגדול בין ניצול שואה ובין ניצול שואות אחרות, לטובת הראשון, במובן זה שהנאצים נחשבים בעיני כולי עלמא כהתגלמות הרוע, והם חוסלו (לפחות רשמית), והאדם יכול לפחות לסמן קו גבול ברור בין "הפלנטה האחרת" ובין התקומה והגבורה. אך גם זה התברר כדי מכליל ואופטימי מידי. לימים התברר שהנאצים לא בדיוק מגונים בעיני רבים, ואפילו לא בישראל, ולא בטוח בכלל אם הם חוסלו. אבל לפחות יש מיתוס להיאחז בו ואיזה צ'רצ'יל לצורך יצירת ה"גיבור הפנימי" בדרך של השראה. בכל מקרה, אפשר להפסיק לדבר גרמנית, לעבור לעברית, ולהרגיש "חדש ומחודש".

לעומת זה אנשים שעברו אושוויצים לא פחות גרועים, אך לא על רקע אתני, לאומי, אלא להיפך, על רקע אישי, אקראי, מסחרי, משפחתי – לאלה אין אפילו אפשרות סימבולית להיאחז בקש העלוב של שיתוף היסטורי ב"מהפך" שחיסל את הרעים  והעלה את הטובים.. מבחינתם, הנאצים עדיין בשלטון, העולם אינו בטוח, צדק לא נעשה, ואף אחד לא יודע על מה הם מדברים. וזה המצב אצל רבים, או יותר מאשר נוטים לחשוב.

 

  resistance is futile

 

במקרים כאלה, וזה בעיקר התעללות קשה מאד בילדות (נחשפנו החודש לכמה דוגמיות), או התעללות מוסדית ממושכת, או סביבתית, קהילתית, זוגית, שבי, כליאה ועינויים על רקע פלילי , צבאי או פוליטי ועוד – אין לדבר כלל על החלמה, ואין לנטוע בליבם של אנשים פנטזיות, השכיחות כל כך בספרות הפופ-פסיכולוגית האמריקאית, וחלקה אף מכנה עצמו "ספרות פמיניסטית". חיים בנסיבות של שבי אכזרי, אלים, בעיקר כאשר השובים הם בעלי סמכות ומופקדים על שלום הנפגע (כמו הורים, או דמויות מיטיבות אחרות), לא "יחלימו" גם עם טיפול מקצועי סופר מתוחכם המשתמש בכל המונחים הכי מתוחכמים.. אימה הנחווית לאורך שנים, בנסיבות של חוסר אונים מוחלט, בעיקר בגילים צעירים מאד, פוגעת בשורש ובגזע שעליו מונח כל המבנה של האישיות. לא תרופות, לא שיחות ולא חירטוטים כלשהם על "חשיבה חיובית" יהפכו את הצלקות לעור נקי, והנגע שנוצר ימשיך להכאיב ולהרוס ולחבל, בפרט אם לא חל שינוי חד מספיק בנסיבות, ואין אישוש חברתי לסיטואציה. וזה- למרבה הצער – המצב ברוב המקרים. מלחמת העולם השניה היתה רק פעם אחת, ועליה שר באמת לאונרד כהן i've never been so happy since the end of world war two. גם חנה ארנדט ניסתה לתאר את ה"רגע" ההסטורי הייחודי הזה בתום מלחמת העולם השניה, כמעין חלון זוהר, חד פעמי, ניסי כמעט, לקפיצת מדרגה באיכות הקיום החברתי האנושי. רגע שלדעתה הוחמץ כמובן, וחזר לשגרה שונה במקצת, של טוטאליטריזם. אך "הרגע" הזה, במונחים סימבוליים והסטוריים, כניראה בעקבות הפרופס והליהוק האמריקאי, מעצב עד היום, במידה ניכרת, את הציפיות התרבותיות ואף הפסיכולוגיות בהתמודדות עם רוע אנושי וחברתי. עוד לא נגמלנו ממנו. אפשר לכנות אותו משיחיות חילונית.

 

אמירה אומללה

 

הסיבה שהחלטתי לפשפש ולחפש דברי נחמה ועצה טובה בנושא כאוב זה, היתה כותרת מטופשת שצוטטה היום ב"הארץ" מפי ד"ר יצחק קדמן מהמועצה לשלום הילד, כאילו מותה של הילדה רוז היה מעין "הקלה" מחיים של עינוי מתמיד. מעין…המתת חסד ? אמירה זו קוממה אותי מאד, כיון שהיא פשוט לא נכונה, גם עבור הנפגע המרוט והמצולק והמעונה ביותר, ובטח לא ילד. אני יכולה, מצד אחד, להסכים לחלוטין רגשית ומוסרית עם ז'אן אמרי שנימק והצדיק מעשה של התאבדות-חסד (לעצמו, ואכן נטל את חייו לאחר מכן) בניצולי שואה שעברו עינויים אצל הגסטפו. התיאור של הישנות העינוי לנצח, גם אחרי השחרור מהמצב הפיזי, הוא אותנטי לחלוטין, ובעיני הוא נכון, כולל התחושה שרק התאבדות תתקן את הצילוק באמת הנשמה, ואת הגריעה מכבוד האדם. יחד עם זאת, הוא היה אדם בוגר, שקול, שמסוגל לקבל החלטות אחראיות המתחשבות בסבל שנגזר עליו, באופן ריאלי, לתמיד, עם היכולת והרצון שלו "לסחוב" את החיים רק לשם הארכתם. ואכן, אדם בוגר בזמן שהוא יציב שקול ואחראי למעשיו, מסוגל להעריך נכוחה את רמת הסבל מטראומה מסוג כזה, במיוחד לאחר חלוף כמה שנים. הסבל הזה, כמו סרטן או מחלה אחרת, הוא בלתי נסבל ואין כל חובה לשאת אותו, כך סתם בהיעדר כל תקווה ריאלית לשנוי, או קיומו של ערך פודה אחר, בעיני הנפגע עצמו, המעניק משמעות לסבל שנגזר עליו.

 

מצד שני, דוקא כאשר מדובר בילדים, שחווים את הטראומה בילדות ולא בבגרות (אמרי עונה בתור בוגר לאחר שהחליט להצטרף למחתרת ולקח סיכון), אינם מסוגלים להחלטה כזו. להיפך, מה שמניע ילדים במצב כזה הוא תקווה, אינסופית, מדהימה, מעוררת כבוד ויראה, שהם יינצלו. ואין ספק, שהצלה במועד, של ילד בגיל כזה, אפילו בוגר יותר, מנסיבות של התאכזרות, יכולה להפוך את הגלגל, כיון שהנפש עדיין גמישה, והיא מסוגלת אז לפתח השקפת עולם הכוללת תקווה ושיקום של תמונת העולם באופן המאפשר יצירת אמון מחודש באנשים, ובחיים.

בשום פנים ואופן אי אפשר להחיל נורמות של בוגר, על ילד, וגם לא "שיקולים רציונאליים" של הסיכויים של הילדה הזו -או אחרת – לחיים טובים מול המשך ההתעללות. מוות בנסיבות כאלה הוא בעיני השיא של התאכזרות, שלילת התקווה, באופן סופי ולא הקלה. בגיל חמש אין לדבר על נטילת חיים מושכלת או המתת חסד, כיון שהכל, ובאמת הכל (!) פתוח.

 

משמעות החיים וחופש הבחירה

אז מה אני יכולה לאמר על החלמה מהתאכזרות סדיסטית ממושכת בילדות ועד לבגרות באופן ששולל לחלוטין חוויית גדילה נורמלית ? אני יכולה לאמר שגם לחיים כאלה יש ערך. ויש להם משמעות. אי אפשר לדבר על מודל של "מחלה והחלמה" בנסיבות כאלה, ואני דוחה היום את השיח המחלים הזה, שנוטע תקוות שוא ומגדיל את ההתנפצות על קרקע המציאות. אדם שחווה נסיבות חיים מסויימות לא יכול להחלים ללא עזרה מבחוץ, כלומר, שינוי אמיתי של נסיבות חייו, שחרור מעשי ומשפטי וחברתי מהשבי וההתעללות בו הוא או היא נתונים, והעברה לנסיבות חיים בניגניות, בתוספת הכלה חברתית אישית רגשית של התוצאות הרגשיות. ובקיצור, נכון הביטוי היהודי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". הנטל חוזר לקהילה, ולא יעזור בית דין ולא הוליווד.

 השיח האמריקאי, המעביר את הדגש לפרט העוטה על עצמו "סופר יכולות" והופך מחפץ מעונה למושיע סופרמן (וי לונדטה למשל, כסרט אופייני, ויש רבים אחרים), מייצג לדעתי תרמית שמחיריה יקרים מאד. הרי  כל נפגע הלם קרב מצוי, כלומר אדם שחווה חויים נורמלים והבסיס שלו תקין, ונפגע במהלך מלחמה, מגלה סימנים של אלימות, קוצר רוח, התפרצויות, הרס עצמי, בידוד, סיוטים, באופן הפוגע משמעותית בסביבה שלו, ומכאן גם בעצמו. קל וחומר אנשים שגדלו בחושך,אימה, חוסר אונים, ביזוי והחפצה קיצוניים וסדיסטיים במשך שנים בגיל המעצב את אישיותם, – יציגו דפוסי התנהגות שיגרמו לפגיעה נוספת בהם. זה דרכו של עולם, ובסוף כל "פלנטה אחרת" לא מחכה חיבוק, אלא ועדות דורנר לבדיקת הניצול הנוסף וחוזר חלילה.

אי הכרה ואי הכלה יוצרות לבסוף סביבה פוגענית לנפגע, וכך גם במקרים קלים יחסית, יש למעשה מעגל שוטה של דירדור לפי תהום. המצב גרוע פי מיליון כאשר הפגיעה היא בילדות ובאופן ממושך. כי אין אפילו בסיס להישען עליו, ובעיקר אין משפחה להישען עליה כאשר התסמינים הופכים לנטל.

Abandon hope all ye who enter here

 

אז מה כן שווה בחיים של שחזור אינסופי של מצבי גיהנום חברתים ואישיים הנובעים מ"התחלה גרועה" ומסביבה חברתית מושחתת ואלימה (לדעתי במידת מה החברה הישראלית היא סביבה לא בטוחה, בדיוק כמו שהחיים כרגע בכרבלה לא מבטיחים הישרדות ושפיות, לא רק עקב המלחמה, אלא עקב השתררות כאוס קהילתי, ניכור, אלימות, חטיפות, דוסרנות השרדותית, והיעדר "פינה בטוחה", היעדר "בית") ? בכל גיהנום יש פינה של יופי, של סדר, משמעות, העמקה של הבנה, שמחה אפילו, והשלמה הקרובה לרגע של חסד אלוהי (השלמה עם המציאות ממצב של קבלה, לא קורבנות אבל קבלה). הבעיה המרכזית של שורדי התעללות אכזרית שלא הותמרה חברתית היא שהאויב נמצא בתוכם, כל עוד הוא לא אותר והושמד מחוץ להם.

כך שגם אם יש מוצא מציאותי, או הצלה כלשהי, הוא נדחה ולעיתים מותקף בפראות על ידי הנפגע עצמו, שאינו יודע לזהות אויב מאוהב, וחרד מסיכונים ואבדן שליטה. כמו כן, קיימים מנגונים פיזיולוגיים ממש היוצרים "חריטה" באזורים במוח, וכן "חיווט" מעוות של סינפסות במוח, הפועלים נגד השורד, משום שהם דוקא מעוניינים בגירוי חוזר של אזורי הפציעה, אלה דברים ידועים לבעלי מקצוע וגם למי שחווה טראומה. הטבע בעצמו, פועל נגד הנפגע שממילא לוקה בחסר כישורים להישרדות וגם בחסר בתמיכה ובאמצעים חיצוניים (תמיכה משפחתית, חברתית, כספית וכולי).

 

דגי הסלמון במעלה הנהר

 

צפיתי אתמול בתוכנית טבע יפהפיה בבי.בי.סי, על מסלול הייאוש של דגי הסלמון, שעוברים ארבע שנים של מסע אימים באוקיינוס כדי לחזור למקום שבו באו לעולם, תוך כדי שחייה נגד הזרם, ממש, בנהרות ואשדות שוצפים; נגד כרישי ענק, להקות של דובי גריזלי ונשרים, וחלק מהם, מיעוט אמנם, מצליח לחזור ולהתרבות באותו מקום.

היה שם קטע אחד, שבו הצלם עצר את ה"שוט" והתפייט בדיון קיומי על משמעות החיים (חיי הדג במקרה ההוא). הוא תפס במצלמתו דג שהגיע עד סוף המירוץ, אחד מן המעטים שכבר לא אכל ולא נח חודשים, שחמק מכל הסכנות, וקפץ ממש באויר כדי לעבור מפלי ענק, והנה באשד האחרון, ממש לפני שהוא מגיע לנחלה ולמנוחה הוא מבצע קפיצת ענק, והמסלול…עומד להסתיים בתוך הלוע הפעור של דובת גריזלי רעבה…

 

כן או לא ? ייבלע או יחמוק ? באמצע המסלול, באויר, נעצרת התמונה, והצלם מעלה את השאלות הקשות….מה ערך המאמץ ? האם זו טעות פטלית בבחירת הרגע הנכון ? האם זה גורל ?

 

נשארתי עם השאלה הזו, גם בנושא הפוסט הזה, ולשמחתי, הצלם בחר לא לענות. הוא לא המשיך את הסצינה, ונותרנו בלי לדעת אם הדג חצה את המשוכה האחרונה או נטרף ? ולא קיבלנו תשובה האם זה משנה…