זכרונות

 

תחילת שנת הלימודים זימנה לי אירוע סמלי, פגישה מחודשת, אחרי עשרות שנים, עם מישהי שלמדה איתי בבית ספר היסודי. הפגישה המפתיעה התרחשה ביום הראשון ללימודים של בני, בבית ספר יסודי (ניסיון מספר…ארבע, למצוא מסגרת סבירה ליורש העצר).

 

המפגש הפך מהר מאד להעלאת זכרונות, ברובם קשים ומרים לשתינו, והפתיע אותי שמישהו אחר זוכר אותי מתקופה שבה אינני זוכרת את עצמי, כל מיני פרטים, שמשלימים את התמונה. הכיתה שלנו היתה יצור מוזר מאד, השלב שלפני "האינטגרציה" (הרפורמה), כלומר, בני "עדות המזרח" שולבו אמנם בבית הספר עצמו, אך בכיתה נפרדת, מעין "ספינת המצורעים". מדיניות האפליה היתה עדיין לגיטימית ורשמית, וכך גם ההתבטאויות המזעזעות על רקע עדתי. בכל זאת, למרות שהיתה זו כיתה "מיועדת" לשחורים בלבד, השתרבבו קומץ אשכנזים דחויים שלא נמצא להם מקום אחר. אך בעיני המזרחים, אותם אשכנזים היו נציגי האליתה שקיבלו לדעתם יחס טוב יותר מ"הרשויות" (כלומר המורים), ובמידת מה זה היה נכון.

 

בקטיגוריה שלי היו "ילדים דחויים", כלומר, ילדים מבית טוב שהיו "כבשות שחורות". כך למשל, היה "הדוס", בן למשפחת פרופסורים מהוללת (מדען גרעין, למעשה) מבכירי אשכנז, ש"עשה בעיות", מעבר לכך שהיה קצת היפראקטיבי ודיסלקטי הוא גם היה מרדן, ולא רצה בית ספר דתי כמו אחיו. לכן, נזרק לאי השדים, אמנם בית ספר חילוני יוקרתי, אך לכיתת המצורעים. לימים, התחתן עם מרוקאית והסתכסך עם משפחת המקור שלו על הרקע שהם גזענים כלפי אשתו. היו עוד כמה כאלה, בת אחת של ניצולי שואה (גם הם היו קטיגוריה אשכנזית דחויה) שדוקא התקדמה יפה, עוד ילדה מבית טוב שהיתה מילולית "ילדת מפתח", כלומר הסתובבה עם מפתח תלוי על צוארה ותמיד חיפשה מחסה וארוחה טובה בביתם של אחרים. בנו של צייר אשכנזי המכור לטיפה המרה, וסתם אשכנזים מהמעד הנמוך כלכלית (או רומנים, שזה היה ספק אשכנזי). בסך הכל היינו פחות מעשרים אחוז, והשאר – הרוב העיקרי – תימנים משעריים, או "לא אשכנזים", כולל חברתי שנפגשתי עתה איתה, שהיתה בולגריה. נראתה לבנה לגמרי, אבל לא מספיק בשביל להתקבל לכיתות הלבנות.

 

לא הופתעתי איפוא לשמוע פרץ של זכרונות זוועה וכעס מאותה מכרה-חגשה-ישנה. מסתבר שבהזדמנות הראשונה שהיתה לה, היא עזבה את ישראל, וחזרה רק עכשיו, אולי, בודקת אפשרות לחזור ואם "כלו המים".  שטף הדיבור שלה היה קשה לקליטה, ובטח אי אפשר היה לעצור אותו. בעיניה, היותה "מזרחית" דפק לה את הסיכויים בחיים, ואכן – המורים דאגו להבהיר ל"שחורים" של אז, שלא כדאי להם לפתח תקוות בכלל להתפתחות בלימודים, כי הם דפוקים יסודית. כל צוות בית הספר היה אשכנזי, מהסוג הגרוע של "עבד כי ימלוך", סגן המנהל שהיה גם מורה שלנו בכיתה ו' ניצל מינית את הבנות, ומכרתי זו טוענת שהחירמונים שלו עוד היו החלק החיובי בזכרונותיה מבית הספר, כי לפחות היה זה פידבק ותשומת לב חיובית. אני הדחקתי את האירועים האלה, ומה שזכור לי הוא שבתגובה לכך הפסקתי לבוא לבית ספר, עד שהמורים "עלו על זה" שאמא שלי לא יודעת שאני נשארת בבית, ועשו סקנדל. וכך, אחרי חודשיים בבית, אולצתי לחזור לבית המטבחיים של המורה צבי.

 

חברתי זכרה שהיו קוראים תמיד את החיבורים שלי, ושהמורים חשבו שאני כותבת סיפורים יפים. אני לא זוכרת מכל זה דבר, אלא רק את האלימות, הרעש, והטרור שהשליטו המורים. אנקדוטה המדגימה את סוג האפליה של אותם ימים, מקפלת את הטרגדיה כולה. חברתי זוכרת אירוע אחד במיוחד, של "יום הזכרון", שהתקיים בדרך כלל ליד האנדרטה העירונית לחללי צה"ל. חברתי סיפרה לילדים שדוד שלה נפל במלחמה, והצביעה על שמו במצבה.

לטענתה, המחנכת של הכיתה התפרצה עליה בזעם ואמרה בקול רם "היא משקרת", כלומר שאותו חלל אינו קרוב משפחתה. בעיני חברתי, המסר היה שהיא לא מספיק "שייכת" כדי שיהיה לה קרוב משפחה חלל צה"ל. כלומר, המבחן להשתייכות ל"אליטה המקומית והשלטת" הואם אם יש לך קרוב משפחה חלל צה"ל. ואכן, קשה לדעת מה היה עדיף באותם ימים, להיות "שה לעולה" מתוך האליטה של כת מקריבי הילדים 0- שיש לו "קרובי משפחה" (וכל המרבה, כולל עצמו וילדיו ברבות הימים, הרי זה משובח), או להיות "מזרחי דחוי וטיפש".

 

ומה עשתה אותה חברה בעלת המודעות העדתית ? היגרה למערב, חיפשה רופא אשכנזי, והחליטה לחזור ולהראות "שלה לא יעשו יותר דברים כאלה". אני לעומת זה, הבאתי ילד מרוקאי דוקא, שלמרבה ההפתעה יצא יותר לבן וגינגי ממני, ומסרב להיכנס לכל הקטיגוריות האלה. כל אחת, בדרכה, ניסתה למצוא לה "בית" במקום זה שדחה אותה.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חנה בית הלחמי  On 05/09/2008 at 15:50

    שמעתי היום ראיון ארוך בנושא בי"ס בנות יעקב בעמנואל (רשת גזענית, פנאטית ואפלה, שהייתי סוגרת לה תקציבים מזמן – ברעננה הם השתלטו בזמנו על וילה בשכונת מגורים ועברו על החוק בכל דרך אפשרית בהישארותם שם, שלא לדבר על סיכון הבנות במבנה לא בטיחותי).
    קירות הגבס המפרידים בין האשכנזיות למזרחיות, לבוש שונה, ואפילו שערי כניסה שונים למתחם ביה"ס.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: