בריאות (3), כמו דג סלמון במעלה הנהר

האם ניתן "להחלים" מטראומה ?

 

הפוסט על הורדת לחץ דם בלי תרופות, הזכיר לי שמזמן רציתי לכתוב משהו כמו "איך מחלימים מטראומה קומפלקס  ….בלי תרופות" או משהו כזה. אבל אז נזכרתי שבעצם לא החלמתי, ואולי לא מחלימים מחיים מחורבנים בגיל שאמור להיות יפה ומתוק. אבל פעם, לפני "הגל השני" של ההתחברות לזכרונות ולכאבים, התיימרתי – באותה עזות מצח של צעירים – להגיד משהו על החלמה מטראומה, כתבתי על זה די הרבה, וזכיתי לפידבק חיובי מקוראים ובעיקר מקוראות ששאבו עידוד נפשי ממה שאז כתבתי. היום כאשר אני מעזה לקרוא את הדברים האלה מפרספקטיבה חדשה, אני מבינה כמה מה שחשבתי אז  היה בעצם "ביניימי" כזה, לא שלם, פרי של תקווה יותר מאשר מציאות.

 

לאחר מכן, במשך די הרבה שנים "סתמתי את הפה" בתחום הזה , שהיה בעצם חצי התמחות שלי (טראומה ומשפט, טראומה וזכרון, התעללויות וכולי), כיון שהרגשתי שכל מה שאני יכולה להגיד  עכשיו – עם התפכחותי – ינטע ייאוש וזעם ואובדניות בליבם של אנשים אחרים שאולי בסתר קוראים את הבלוג ואומרים "וואו, כמו אצלי, אף אחד אף פעם לא כותב את זה ככה, כמו שזה". בעיצומה של תקופת הייאוש הניהיליסטי המופגן – דוקא התגבר זרם הפניות אלי בתחום המשפטי, בעיקר מנפגעי טארומה בצבא – ונעלמו הצעירות המחלימות מאונס ונמצאות בטיפול פמינסטי.  אנשים שמתמודדים עם תוצאות של טראומות הרסניות, הוריקנים דרגה חמש, אשר כמו קתרינה וגוסטב, חוזרים דוקא לזירת הפשע, ומכים את מי שכבר חטף מהם שטוזה. אך מסתבר שייאוש מדוד, מעורר הרבה יותר אמינות בתחום המשפטי, ומעודד נפגעים לפנות כדי להגיש תביעות. ההבנה שהנזק מהאירוע החבלני הוא לכל החיים, וקשה מאד, מוביל למסקנה שכדאי להשקיע יותר בעורך דין, מאשר בפסיכולוגיה או אידיאולוגיה.

 

השבוע בכל זאת הכרחתי את עצמי לחשוב קצת במונחים חיוביים, מה כן אפשר לאמר על "החלמה" מנסיבות שהן באמת מעל הנתפס, מבחינת אכזריותן, האינטנסיביות שלהן, ובעיקר משך הזמן של הפגיעה  ? פעם הייתי שואבת חצי עידוד מניצולי שואה "מוצלחים", הרי אין על השואה, אז אם הם השתקמו אז…כולם יכולים ! באמת ? לא בטוח. ראשית, ישנו פרימו לוי שלא הבטיח שום גן ורדים, והוא בהחלט מודל מצטיין לניצול שואה בעיני, וישנו ההבדל הגדול בין ניצול שואה ובין ניצול שואות אחרות, לטובת הראשון, במובן זה שהנאצים נחשבים בעיני כולי עלמא כהתגלמות הרוע, והם חוסלו (לפחות רשמית), והאדם יכול לפחות לסמן קו גבול ברור בין "הפלנטה האחרת" ובין התקומה והגבורה. אך גם זה התברר כדי מכליל ואופטימי מידי. לימים התברר שהנאצים לא בדיוק מגונים בעיני רבים, ואפילו לא בישראל, ולא בטוח בכלל אם הם חוסלו. אבל לפחות יש מיתוס להיאחז בו ואיזה צ'רצ'יל לצורך יצירת ה"גיבור הפנימי" בדרך של השראה. בכל מקרה, אפשר להפסיק לדבר גרמנית, לעבור לעברית, ולהרגיש "חדש ומחודש".

לעומת זה אנשים שעברו אושוויצים לא פחות גרועים, אך לא על רקע אתני, לאומי, אלא להיפך, על רקע אישי, אקראי, מסחרי, משפחתי – לאלה אין אפילו אפשרות סימבולית להיאחז בקש העלוב של שיתוף היסטורי ב"מהפך" שחיסל את הרעים  והעלה את הטובים.. מבחינתם, הנאצים עדיין בשלטון, העולם אינו בטוח, צדק לא נעשה, ואף אחד לא יודע על מה הם מדברים. וזה המצב אצל רבים, או יותר מאשר נוטים לחשוב.

 

  resistance is futile

 

במקרים כאלה, וזה בעיקר התעללות קשה מאד בילדות (נחשפנו החודש לכמה דוגמיות), או התעללות מוסדית ממושכת, או סביבתית, קהילתית, זוגית, שבי, כליאה ועינויים על רקע פלילי , צבאי או פוליטי ועוד – אין לדבר כלל על החלמה, ואין לנטוע בליבם של אנשים פנטזיות, השכיחות כל כך בספרות הפופ-פסיכולוגית האמריקאית, וחלקה אף מכנה עצמו "ספרות פמיניסטית". חיים בנסיבות של שבי אכזרי, אלים, בעיקר כאשר השובים הם בעלי סמכות ומופקדים על שלום הנפגע (כמו הורים, או דמויות מיטיבות אחרות), לא "יחלימו" גם עם טיפול מקצועי סופר מתוחכם המשתמש בכל המונחים הכי מתוחכמים.. אימה הנחווית לאורך שנים, בנסיבות של חוסר אונים מוחלט, בעיקר בגילים צעירים מאד, פוגעת בשורש ובגזע שעליו מונח כל המבנה של האישיות. לא תרופות, לא שיחות ולא חירטוטים כלשהם על "חשיבה חיובית" יהפכו את הצלקות לעור נקי, והנגע שנוצר ימשיך להכאיב ולהרוס ולחבל, בפרט אם לא חל שינוי חד מספיק בנסיבות, ואין אישוש חברתי לסיטואציה. וזה- למרבה הצער – המצב ברוב המקרים. מלחמת העולם השניה היתה רק פעם אחת, ועליה שר באמת לאונרד כהן i've never been so happy since the end of world war two. גם חנה ארנדט ניסתה לתאר את ה"רגע" ההסטורי הייחודי הזה בתום מלחמת העולם השניה, כמעין חלון זוהר, חד פעמי, ניסי כמעט, לקפיצת מדרגה באיכות הקיום החברתי האנושי. רגע שלדעתה הוחמץ כמובן, וחזר לשגרה שונה במקצת, של טוטאליטריזם. אך "הרגע" הזה, במונחים סימבוליים והסטוריים, כניראה בעקבות הפרופס והליהוק האמריקאי, מעצב עד היום, במידה ניכרת, את הציפיות התרבותיות ואף הפסיכולוגיות בהתמודדות עם רוע אנושי וחברתי. עוד לא נגמלנו ממנו. אפשר לכנות אותו משיחיות חילונית.

 

אמירה אומללה

 

הסיבה שהחלטתי לפשפש ולחפש דברי נחמה ועצה טובה בנושא כאוב זה, היתה כותרת מטופשת שצוטטה היום ב"הארץ" מפי ד"ר יצחק קדמן מהמועצה לשלום הילד, כאילו מותה של הילדה רוז היה מעין "הקלה" מחיים של עינוי מתמיד. מעין…המתת חסד ? אמירה זו קוממה אותי מאד, כיון שהיא פשוט לא נכונה, גם עבור הנפגע המרוט והמצולק והמעונה ביותר, ובטח לא ילד. אני יכולה, מצד אחד, להסכים לחלוטין רגשית ומוסרית עם ז'אן אמרי שנימק והצדיק מעשה של התאבדות-חסד (לעצמו, ואכן נטל את חייו לאחר מכן) בניצולי שואה שעברו עינויים אצל הגסטפו. התיאור של הישנות העינוי לנצח, גם אחרי השחרור מהמצב הפיזי, הוא אותנטי לחלוטין, ובעיני הוא נכון, כולל התחושה שרק התאבדות תתקן את הצילוק באמת הנשמה, ואת הגריעה מכבוד האדם. יחד עם זאת, הוא היה אדם בוגר, שקול, שמסוגל לקבל החלטות אחראיות המתחשבות בסבל שנגזר עליו, באופן ריאלי, לתמיד, עם היכולת והרצון שלו "לסחוב" את החיים רק לשם הארכתם. ואכן, אדם בוגר בזמן שהוא יציב שקול ואחראי למעשיו, מסוגל להעריך נכוחה את רמת הסבל מטראומה מסוג כזה, במיוחד לאחר חלוף כמה שנים. הסבל הזה, כמו סרטן או מחלה אחרת, הוא בלתי נסבל ואין כל חובה לשאת אותו, כך סתם בהיעדר כל תקווה ריאלית לשנוי, או קיומו של ערך פודה אחר, בעיני הנפגע עצמו, המעניק משמעות לסבל שנגזר עליו.

 

מצד שני, דוקא כאשר מדובר בילדים, שחווים את הטראומה בילדות ולא בבגרות (אמרי עונה בתור בוגר לאחר שהחליט להצטרף למחתרת ולקח סיכון), אינם מסוגלים להחלטה כזו. להיפך, מה שמניע ילדים במצב כזה הוא תקווה, אינסופית, מדהימה, מעוררת כבוד ויראה, שהם יינצלו. ואין ספק, שהצלה במועד, של ילד בגיל כזה, אפילו בוגר יותר, מנסיבות של התאכזרות, יכולה להפוך את הגלגל, כיון שהנפש עדיין גמישה, והיא מסוגלת אז לפתח השקפת עולם הכוללת תקווה ושיקום של תמונת העולם באופן המאפשר יצירת אמון מחודש באנשים, ובחיים.

בשום פנים ואופן אי אפשר להחיל נורמות של בוגר, על ילד, וגם לא "שיקולים רציונאליים" של הסיכויים של הילדה הזו -או אחרת – לחיים טובים מול המשך ההתעללות. מוות בנסיבות כאלה הוא בעיני השיא של התאכזרות, שלילת התקווה, באופן סופי ולא הקלה. בגיל חמש אין לדבר על נטילת חיים מושכלת או המתת חסד, כיון שהכל, ובאמת הכל (!) פתוח.

 

משמעות החיים וחופש הבחירה

אז מה אני יכולה לאמר על החלמה מהתאכזרות סדיסטית ממושכת בילדות ועד לבגרות באופן ששולל לחלוטין חוויית גדילה נורמלית ? אני יכולה לאמר שגם לחיים כאלה יש ערך. ויש להם משמעות. אי אפשר לדבר על מודל של "מחלה והחלמה" בנסיבות כאלה, ואני דוחה היום את השיח המחלים הזה, שנוטע תקוות שוא ומגדיל את ההתנפצות על קרקע המציאות. אדם שחווה נסיבות חיים מסויימות לא יכול להחלים ללא עזרה מבחוץ, כלומר, שינוי אמיתי של נסיבות חייו, שחרור מעשי ומשפטי וחברתי מהשבי וההתעללות בו הוא או היא נתונים, והעברה לנסיבות חיים בניגניות, בתוספת הכלה חברתית אישית רגשית של התוצאות הרגשיות. ובקיצור, נכון הביטוי היהודי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". הנטל חוזר לקהילה, ולא יעזור בית דין ולא הוליווד.

 השיח האמריקאי, המעביר את הדגש לפרט העוטה על עצמו "סופר יכולות" והופך מחפץ מעונה למושיע סופרמן (וי לונדטה למשל, כסרט אופייני, ויש רבים אחרים), מייצג לדעתי תרמית שמחיריה יקרים מאד. הרי  כל נפגע הלם קרב מצוי, כלומר אדם שחווה חויים נורמלים והבסיס שלו תקין, ונפגע במהלך מלחמה, מגלה סימנים של אלימות, קוצר רוח, התפרצויות, הרס עצמי, בידוד, סיוטים, באופן הפוגע משמעותית בסביבה שלו, ומכאן גם בעצמו. קל וחומר אנשים שגדלו בחושך,אימה, חוסר אונים, ביזוי והחפצה קיצוניים וסדיסטיים במשך שנים בגיל המעצב את אישיותם, – יציגו דפוסי התנהגות שיגרמו לפגיעה נוספת בהם. זה דרכו של עולם, ובסוף כל "פלנטה אחרת" לא מחכה חיבוק, אלא ועדות דורנר לבדיקת הניצול הנוסף וחוזר חלילה.

אי הכרה ואי הכלה יוצרות לבסוף סביבה פוגענית לנפגע, וכך גם במקרים קלים יחסית, יש למעשה מעגל שוטה של דירדור לפי תהום. המצב גרוע פי מיליון כאשר הפגיעה היא בילדות ובאופן ממושך. כי אין אפילו בסיס להישען עליו, ובעיקר אין משפחה להישען עליה כאשר התסמינים הופכים לנטל.

Abandon hope all ye who enter here

 

אז מה כן שווה בחיים של שחזור אינסופי של מצבי גיהנום חברתים ואישיים הנובעים מ"התחלה גרועה" ומסביבה חברתית מושחתת ואלימה (לדעתי במידת מה החברה הישראלית היא סביבה לא בטוחה, בדיוק כמו שהחיים כרגע בכרבלה לא מבטיחים הישרדות ושפיות, לא רק עקב המלחמה, אלא עקב השתררות כאוס קהילתי, ניכור, אלימות, חטיפות, דוסרנות השרדותית, והיעדר "פינה בטוחה", היעדר "בית") ? בכל גיהנום יש פינה של יופי, של סדר, משמעות, העמקה של הבנה, שמחה אפילו, והשלמה הקרובה לרגע של חסד אלוהי (השלמה עם המציאות ממצב של קבלה, לא קורבנות אבל קבלה). הבעיה המרכזית של שורדי התעללות אכזרית שלא הותמרה חברתית היא שהאויב נמצא בתוכם, כל עוד הוא לא אותר והושמד מחוץ להם.

כך שגם אם יש מוצא מציאותי, או הצלה כלשהי, הוא נדחה ולעיתים מותקף בפראות על ידי הנפגע עצמו, שאינו יודע לזהות אויב מאוהב, וחרד מסיכונים ואבדן שליטה. כמו כן, קיימים מנגונים פיזיולוגיים ממש היוצרים "חריטה" באזורים במוח, וכן "חיווט" מעוות של סינפסות במוח, הפועלים נגד השורד, משום שהם דוקא מעוניינים בגירוי חוזר של אזורי הפציעה, אלה דברים ידועים לבעלי מקצוע וגם למי שחווה טראומה. הטבע בעצמו, פועל נגד הנפגע שממילא לוקה בחסר כישורים להישרדות וגם בחסר בתמיכה ובאמצעים חיצוניים (תמיכה משפחתית, חברתית, כספית וכולי).

 

דגי הסלמון במעלה הנהר

 

צפיתי אתמול בתוכנית טבע יפהפיה בבי.בי.סי, על מסלול הייאוש של דגי הסלמון, שעוברים ארבע שנים של מסע אימים באוקיינוס כדי לחזור למקום שבו באו לעולם, תוך כדי שחייה נגד הזרם, ממש, בנהרות ואשדות שוצפים; נגד כרישי ענק, להקות של דובי גריזלי ונשרים, וחלק מהם, מיעוט אמנם, מצליח לחזור ולהתרבות באותו מקום.

היה שם קטע אחד, שבו הצלם עצר את ה"שוט" והתפייט בדיון קיומי על משמעות החיים (חיי הדג במקרה ההוא). הוא תפס במצלמתו דג שהגיע עד סוף המירוץ, אחד מן המעטים שכבר לא אכל ולא נח חודשים, שחמק מכל הסכנות, וקפץ ממש באויר כדי לעבור מפלי ענק, והנה באשד האחרון, ממש לפני שהוא מגיע לנחלה ולמנוחה הוא מבצע קפיצת ענק, והמסלול…עומד להסתיים בתוך הלוע הפעור של דובת גריזלי רעבה…

 

כן או לא ? ייבלע או יחמוק ? באמצע המסלול, באויר, נעצרת התמונה, והצלם מעלה את השאלות הקשות….מה ערך המאמץ ? האם זו טעות פטלית בבחירת הרגע הנכון ? האם זה גורל ?

 

נשארתי עם השאלה הזו, גם בנושא הפוסט הזה, ולשמחתי, הצלם בחר לא לענות. הוא לא המשיך את הסצינה, ונותרנו בלי לדעת אם הדג חצה את המשוכה האחרונה או נטרף ? ולא קיבלנו תשובה האם זה משנה…

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נקודת האפם  On 02/09/2008 at 07:55

    אכן אף אחד לא כותב את זה ככה.

    אכזרי וגם מלא יופי

  • עומר  On 02/09/2008 at 11:04

    תודה על הפוסט הנוקב והחשוב.

  • נפוליאון בעל היונים  On 02/09/2008 at 12:11

    פוסט הומניסטי.

  • חני  On 02/09/2008 at 19:26

    ונראה לי שלדג הסלמון בכל זאת חשוב לחצות גם את המשוכה האחרונה. אלמלא היה לו חשוב הוא לא היה משקיע את כל המאמץ הזה.

  • איריס  On 02/09/2008 at 19:50

    זה מה שניסיתי לאמר במענה ליצחק קדמן. שאלת ההצלחה זה כל ההבדל כמובן. זה חשוב זה הדבר היחיד שחשוב בעצם.

    לעומת זה, לגבי משמעות חיי הדג, גם אם נטרף בשלב הזה, אני משערת שלחייו יש משמעות רחבה גם אם נטרף בשלב הזה.

    אני חשבתי שמה שהוא אמר היה שיא ההחפצה וביטול המשמעות, ועל כך כתבתי. גם אם הילדה "נטרפה" בסוף מאבק ארוך , יש משמעות למאבק שלה עד אז, יש אבדן מוחלט בכך שנטרפה, ואי אפשר להסתכל על זה בצורה שהוא מביא את זה. אפילו במקרה של דג, קל וחומר אדם, נשמה שלמה בצלם אלוהים.

    הכשלון הוא כשלון מוחלט של החברה ואני גם מאמינה שיש על זה חשבון. אבל זה כבר אמונה אישית.

  • חני  On 02/09/2008 at 21:14

    המשמעות היא הדרך- כל הדרך שהדג הזה עשה – אלה חייו וזאת גם הצלחתו.כך גם במקרה של רוז: לחייה היתה כל המשמעות שיש לחייו של כל אדם גם אם הם היו רצופי סבל. הסבל אינו מפחית מהמשמעות, להיפך, הוא יכול אפילו להעצים אותה.
    בדיוק כמו שאת אומרת: נשמה שלמה בצלם אלוהים. ומובן שלאיש אין זכות להפחית מהמשמעות הזאת, ובאמת מקומם מאוד לשמוע אמירה כזאת, כמו של קדמן, ממי שאחראי עפ"י תוארו על שלום הילד.

  • איריס  On 02/09/2008 at 21:21

    בכל הסעיפים.

    אני חושבת שזה יותר ממקומם, זה מדאיג
    לאור תפקידו של הדובר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: