it takes a village

 

הגליל

 

לפני עשרה חודשים עשיתי מעשה, חלוצי במקצת, ועקרתי מתל אביב הסואנת לשדות הגליל המוריקים. האמת, לא מאהבת מרדכי עשיתי את הצעד, אלא מאימת המן (במקרה שלי ראובן גרוס ופרשות ישנות), אך משנטלתי את מעט מטלטלי ועברתי, החלטתי לעשות זאת בלב שלם ובשמחה.

 

בשל הבהילות, לא הייתי מאד קפדנית בבחירת המושכר שאליו הגעתי, ידעתי מנסיונם של אחרים, שכדאי להשתכן באופן עראי במקום רצוי באופן כללי, ומשם למקד את החיפוש לאזור המתאים, מבחינה תעסוקתית ואחרת. וכך נחתתי בכפר שכוח ובלתי מוכר בפאתי כפר תבור, יישוב בשם שדמות דבורה. (שהוקם, כך כתוב, בידי קבוצת מתיישבים מגרמניה, ערב פרוץ מלחמת העולם והשואה).

 

התוכנית הכללית השתבשה כבר בהתחלה כאשר לקיתי, בשבוע השני לבואי, בדלקת ריאות, כניראה מעודף חמצן ואויר נקי. אחרי הכל, הריאות התל אביביות מסתגלות לשיעור פחמן דו חמצני מסויים, הנפלט מאוטובוסים ועסקים קטנים, ולפתע מוצפות הריאות באויר נקי, נבגי צמחיה לא מוכרת, וכל מיני דברים בריאים שהריאה התל אביב לא מזהה. בגילי המופלג, ההחלמה מדלקת ריאות היא עניין של מספר חודשים, וכך הכנתי עצמי לישיבה בטלה בבית מט לנפול בלב הכלום. גם אז לא נפלה רוחי והחלטתי למצות את הטוב מן המצב המשונה.

 

דוגוויל

 

ניצנים ראשונים למה שיתפתח, הדומה במקצת לסרטי אימה על עיירות קטנות בדרום ארצות הברית, ניראו כבר בסצינות הראשונות. כלב משוטט, נחמד למראה התלווה אלינו לגינת השעשועים, וניכר שהוא מהווה מקור התעללות ושעשוע מסוג מסוים, לבני הכפר. לקחתי את הכלב הנחמד בתקווה להציל אותו, כמקובל בתל אביב, וזכיתי מייד למטחי בוז ושינאה מבני המקום, כאשר שללתי מהם את ההנאה היחידה, כך מסתבר, להעברת הזמן בגינה. הכלב היה קטום זנב (מהתעללות, מסתבר), ומלא פצעים בגולגולת מאבנים כבדות שהושלכו עליו. המיסתורין התגבר כאשר הוטרינרית הנחמדה שלחה רמזוזים כאילו הוא שייך לאחד מאושיות המקום, שמאס בו, אך במקום לדאוג לו, פשוט השליך אותו החוצה והתכחש לאחריותו. האירוע המשמעותי הבא היה מיסתורי ומדאיג יותר. נערה ששכרתי כדי לסייע בשמירה על בני, (עקב החולשה מהאנטיביוטיקה), יצאה יום אחד מן הבייביסיטר, ובבוקר גיליתי שמונה מאות ש"ח חסרים בארנקי, מסמכים ו…סיגריות. סדרה של בירורים, משטרה, שיחות הורים, העלתה שמספר שבועות לפני כן פשטה המשטרה על המושב ובצעה חיפושים ומעצרים של כמה בני נוער (המדובר בגיל 15 ומטה…אגב), בחשד שהם מקיימים מעין "כנופיות גניבה" בשיתוף עם ילדי מושבים אחרים, ופורצים לבתים, ואף, לא עלינו סוחרים ומשתמשים בסמים. ימ"ר טבריה ביקשו ממני בדיסקרטיות בטלפון לשמש מעין "מודיע", אם ארצה בתשלום כלשהו, אך סירבתי להצעה הנדיבה. הורי הנערה שהגיעו לביתי הסבירו לי ש"תופרים לה תיק", ומי הם התופרים ? הותיקים, הייקים האלה, שמצאו להם שעיר לעזאזל. המשך הבירור העלה כי הכפר המוריק והפסטורלי שקוע בסכסוך עמוק וחריף, בין חמולות וכנופיות.

 

באופן כללי, המושב (כמו רבים באזור) מושתת בעיקר על "שריפים", או מעין בעלי אחוזות שהם החקלאים הותיקים, שחלקם התעשרו מהפשרת נדל"ן, וקבוצת מג"דים, בדרך כלל פורשי צה"ל בגיל 35 שסדרו לעצמם תנאים מופלאים, תמורת שירות קצר ולא מסעיר במיוחד בצה"ל, בגדוד שריון, תחזוקה או משהו כזה. אלה מאכלסים את "ההרחבות", ופשוט לא עושים שום דבר, חוץ מאשר לטפח את הכושר ולצאת לקמפינג כזה או אחר.

בקיצור, במקום כזה, אדם כמוני, אשה, חד הורית, וכל השאר, זה אוכל בשרשרת המזון, או "פרי מוזר" שתולים על אחד מעצי הזית, לשם השעשוע. וכך היה…

 

שיחה עם יו"ד הועד

 

לאחר פרשת הפריצה והשיחות המדאיגות עם ימ"ר טבריה, התחלתי לנעול את כל החלונות והדלתות. האמת, שבכל שנותי ביפו, בלב עיר הגניבות, לא סגרתי ככה את הבית. שוחחתי עם יו"ר ועד הכפר, אחד בן זאב מאותה חמולת שריפים מקורית שהקימה את המקום, והוא פתח את השיחה כך –

"שלום, מדברת איריס, השוכרת החדשה…קיבלתי את הטלפון מחיים, בקשר לפריצה שהיתה לי פה…"

-"אה, את ה"חד הורית " ?

-"אם תרצה, כן, אפשר לאמר.

-"לפני שאת שואלת אותי מה שאת רוצה, אפשר להגיד לך משהו, אבל בלי שתיפגעי…כן ?"

-"אם אתה הולך לפגוע אז אולי כדאי שלא תגיד…"

-"הה,הה…אני נשוי שלושים שנה, ואף פעם לא בגדתי באשתי….רק שתדעי".

-"ולמה אתה אומר לי את זה ?"

-"את יודעת, חד הורית…"

-"חד הורית ו …"

-"פשוט שתדעי אני לא מחפש להתפרפר…"

 

וכך זה המשיך והחמיר. כאשר צלצלתי יום אחד לשכנה, אשת המג"ד, לשאול אם ראתה משהו שהשארתי בחצר, היא ענתה בשובבות "למה לא תשאלי את בעלך ?". השבתי בתמימות מטופשת "אבל את יודעת שאני פה לבד."

והיא חידדה את מוחה והשיבה בתחכום "נו, בדיוק.". וכך נתקלתי בשורה של אמצעי השרדות כפריים, אבוריגינים, של נשים המחזיקות בבעליהן כאילו היו גלגל הצלה במים סוערים, ולא בכדי. האחת, איך לאמר שמנה קצת, שנישאה לרוסי טמיר ומעפעף, הודאגה שמא הוא מפגין התעניינות יתרה כאשר הוא מביא את בנם לשחק, ומייד טענה בפניו שלא החזרתי לה מאה ש"ח, ואיחדה את המשפחה סביב הגנבת…וכך הלאה, משעשע למדי, לולא זה היה אמיתי.

 

עד שיום אחד קיבלתי אפילו טלפון מהמועצה המקומית, מעובדת סוציאלית בשם המתפנפן זיוית, ששאלה לשלומי. "שמעתי שיש חד הורית במושב….אני תמיד מתקשרת לחד הוריות, כי בשבילי זה משפחה בסיכון, ואני יכולה להציע לך כל מיני הטבות.". ואכן, חד הורית במושב הזה היא בהחלט משפחה בסיכון, אמרתי לה.

 

העניינים מתחממים, כרישי הנדל"ן של הגליל התחתון

 

בסופו של דבר, מאחר שכבר עלינו על השרטון הכפרי הזה הרבה מעבר למתוכנן, החלטתי לסיים שם את השנה, ולהנות לפחות מן הבריכה שצמודה בדיוק לבית העומד להריסה שהשכירו לי, התל אביבית הפרייארית במחיר כפול ממחירו. אך כאן התברר שלבעל הבית היו מראש תוכניות אחרות. ההשכרה, מבחינתו היתה – כמו אצלי – סתימת חור עד להריסת הבית מן היסוד, ומעולם לא התכוון לממש את שנת השכירות. בכל יום שחלף התמוטט חלק אחר בבית, הקירות נבקעו וגושי טיח נשרו, המזגנים הישנים ודוד המים התפוצצו, החשמל החל להשתולל ולפוצץ מכשירים ונורות בקולות רעם שלא היו מביישים את החזבאללה, והתחלתי לחלום שיום אחד נקום והתקרה קורסת עלינו. כדי לזרז את היציאה, לאחר שבעל הבית כבר "סגר" על הריסה ושיפוץ, נוכחותנו – החד הורית מתל אביב –

הפכה לנטל כלכלי מבחינתו. או אז התחלתי לגלות את עומק הכפריות השורשית של המקומיים. מסתבר ששדמות דבורה עם חמולות החקלאים שלה אינה נופלת בתל אביב עם פרשיות הראובן גרוס שלה, אבל בקטן כמובן. שעוני מים המפיקים נחלים של אשדות יקרי ערך (כך אומרים לנו) מסווגים כ"מים חקלאיים", החשמל מצוי בתוך הבתים כך שמעולם לא ביקר שם מישהו לבדוק את המונה (גם בעניין זה ביקש בעל האחוזה להפיל עלי שנים של אי קריאת מונה, למה לא ? התל אביבים ישלמו), ארנונה – זה רק ל"זרים", כושים ויהודים..וכך הלאה, עיסה שלמה של שחיתות קטנה וכפרית. תגליות אלה הסבירו לי יותר טוב מה מצאו בני הנוער המפונקים שם, הנוסעים הלוך וחזור מחוגים לחוגים בג'יפים יקרים, לעסוק בפשיעה חמורה. הם פשוט ממשיכים את המסורת ולא מבינים מדוע המשטרה מתרגזת עליהם, אך מתעלמת מהדברים הגדולים באמת.

 

צריך כפר

 

שבועות לפני שיצאנו מבית הרוחות הזה, קיבלתי מספר פניות ממקומיים בקשר לכלב, ההוא, שהיה למשיסת הכפר במשך חודשים עד שחילצתי אותו. בינתיים, לאחר שזכה לבית וליחס אנושי, צמח הכלב והפך לזאב מטופח ומרשים מאד. "אולי את רוצה למסור אותו ?" שאלו אותי לפחות ארבעה תושבים מבוססים, והציעו את עצמם בתור הבעלים החדשים. בנו של המג"ד שגר בשכנות צעק מן החצר "הוא שייך לשדמות דבורה", כניראה ציטט את דברי מועצת הראיסים המקומית.

 

כאשר נכנסנו לבית הרוחות המתמוטט, אכן חלמתי חלום, מאותם חלומות שמקפלים את החוויה הקשורה למקום, ומשמעותם מתגלה רק לאחר מעשה. החלום היה מחולק לכמה "סצינות" ההולמות סדרה של טווין פיקס או משהו כזה. בפרק הראשון, אני נמצאת מאחורי הבית ונחיל דבורים תוקף אותי. מעבר לכביש עומד בחור, או איש, וצועק לי לעבור לצד שלו, אני רצה באימה ומצליחה איכשהו להחלץ מן הדבורים. בפרק השני, פרצוף ברור ויפה של כלב זאב מתקרב לפני, ממש נושם עלי. בפרק השלישי, אני מגלה בבית, על הרצפה חמשה חלזונות ללא "בית", (בלי הקונכיה), ואינני ידועת מה לעשות בהם. לבסוף, לאחר שאני מהרהרת וקצת נגעלת, אני מרימה אותם כל אחד לחוד בזהירות ומכניסה אותם לאקווריום, כי מתברר שהם דו חיים וזה טוב להם. בפרק האחרון, והחותם, אני יוצאת מהריסות הבית הזה, שקרס ברעידת אדמה, וחוזרת רגע אחורה להוציא משם זוג מכנסיים שאני אוהבת במיוחד, המבצבצים מבין ההריסות.

 

it takes a village

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שכנה שדואגת לך  On 21/08/2008 at 11:14

    איריס. כתבת כל כך נוגע, שאין לי מילים . הלב יוצא אליך. אל טוב ליבך, אל היכולת שלך להתגבר על המכשולים, את מעבירה בכזו אלגנטיות חריפה סיפור אמיתי ואישי, את הצד הכאוב כל כך עם הצד העובדתי העצוב והמכוער לא פחות.

    לצערנו, מדינת ישראל היא אותו מחוז, ואין בה הרבה מחוזות שונים, להוציא עיר אחת. רק אחת, ואולי עוד כמה שנמצאות מסביבה המושפעות ממנה, כי מה שיש בתל אביב הליברלית אין במקומות אחרים מבחינת יחס לנשים חד הוריות, מבחינת פתיחות לכל סוגי האוכלוסיה.

    אפשר לחשוב ששם בצפון לא שמעו על נשים חד הוריות, אפשר לחשוב ששם אין פשיעה ואלימות, אפשר לחשוב שההרים היפים והנופים המשכרים מרגיעים אנשים, הופכים אותם לטובים יותר,כנראה שבכלל לא. כנראה שממש לא.

    איריס.
    אם עזבת את המקום הזה, עשית טוב, אבל בידקי טוב לאן את מגיעה בהמשך. כמה מכוערים פניה
    של החברה הישראלית הסגורה המרושעת והאטומה
    חיזקי ואימצי!!!!.

    העברת בזווית מאוד אמינה את הפרצוף האמיתי של חלקים ממדינת ישראל המדושנת הסגורה המכוערת המתקרנפת והאטומה.

    שיהיה לך רק טוב!!!!!

  • חייש  On 21/08/2008 at 11:27

    היפה בכל הסיפור הוא שלא הגעת לאיזה קריית-מצוקה ב08. הישוב הזה אבטיפוס של "ישראל היפה". האשכנזית, החקלאית, המחונכת. אליטות משרתות.

    איזה יאוש.

  • חנוך גיסר  On 21/08/2008 at 11:31

    שבו כל אחד מכיר את השני – כמו קיבוץ = סיר לחץ חברתי ואנושי.
    ואז את מגיעה, זרה חדשה, ואבוי – לא נשואה כהלכה,
    ואת סדרי העולם הצר שלהם את כביכול הופכת.

    אומרים שיש כל מיני דגים בים, ואני מקווה בשבילך שתעברי לאקווריום אחר.

  • איריס  On 21/08/2008 at 11:58

    אכן, מקום לא מתאים, בלשון המעטה, אם כי נכון הדבר לגבי ישראל באופן כללי, למעט קינים מסויימים בתל אביב (אם לא נופלים לידיים של ראובן גרוס וכנופיית נורייגה המטפחת אותו). מקווים לחזור למרכז בשוך כתבי האישום, ובינתיים נהנים מהנוף. באמת באמת יפה פה, ממש.

  • AP  On 21/08/2008 at 12:47

    ומה בדיוק הנסיון שלהם, אבל הם נתנו לך עצה לא טובה. הישובי ביניים האלה, שלא ברור אם מדובר במושב, פרבר, קהילה או כל שאר השמות האלה שאף אחד לא יודע מה הם אומרים, פשוט לא מנוהלים ע"י אף אחד. כמו שתיארת, זה פשוט רצף של תושבים שמאורגנים בכל מיני חמולות שאין ביניהם שום קשר. תושב שמעוניין לשכור דירה במקום כזה נתון לחלוטין לחסדי בעל הבית.
    מנסיון שלי? הכי טוב קיבוץ. זה לא מושלם, אבל זה מציע את השילוב הכי טוב בין פרטיות לבין מקום שעדיין יש בו התנהלות מסודרת ומכוונת. עדיף קיבוצים שלא עברו הפרטה (או לא לגמרי) ו/או הרחבה קהילתית. ממה שאני ראיתי, זה לא יעניין אף אחד אם את אם חד הורית.
    וכמובן, הכי טוב זה לברר על המקום לפני הכל, אבל זה ברור מאליו.

  • איריס  On 21/08/2008 at 14:07

    למען ההגינות אני חייבת לציין את הברור מאליו, שהמקום יפה, ובסך הכל אם היו מקבלים אותנו שם בצורה סבירה ולא כאיום על סדרי עולם, הייתי משתקעת שם, חרף החסרונות. הרשע האנושי שם הוא תמים וקטן ופרובינציאלי ביחס למקומות גרועים יותר. הבעיה שכמו כל מקום קטן ופריפריאלי, הדברים שאני מביאה איתי לא נדרשים שם (תרבות, ביקורתיות, ליבראליות, וכולי) ולהיפך מהווים איום על אורח חשיבה שמרני וקפוא. זה מעניין שהנשים שם, שברובן לא עובדות בכלל, כל הזמן קוראות ספרים, אבל זה מסוג הצרכנות המדכאה של יצירה – כזו שלא רוצה את היוצר בסביבתה, או מעדיפה לקרוא "על הדברים האחרים" מאשר לראות אותם. זה "מועדון הספר של ידיעות אחרונות" כזה. והם מלאים בכסף, כך שזו לא בעיה של מצוקה אלא של "מוח נמוך ועורף אדום" כנאמר בכתובים.
    הסגירות הזו נדונה לכליה ממילא, כיון שהנדלן מופרט ובאים כל מיני אנשים, כולל לאחרונה אוליגרך רוסי עלום שקנה משק במושב הסמוך "כפר קיש", ומי יודע מה עושה או יעשה שם, וכולי. החיים יפרצו גם לשם, אבל אין לי חשק להיות כוח החלוץ במובן זה. וכמובן אם יש לך המון כסף, הם מרכינים ראש בהכנעה, כמקובל בבורגנות.
    ואולי זו הבעיה המרכזית, למקום כזה צריך לבוא עם המון כסף, לקנות בית, ולהחנות את הגיפ על המדרכה, ואז לא מתעסקים איתך גם אם אתה החריג שבחריגים.

    קיבוץ ניראה לי משודרג תרבותית, כי ממה שאני רואה פה בגליל, הקיבוצניקים זה כמה ליגות מעל המושבים ובטח מעל הערים. ישנה עוד המורשת של התרבות והאמנות (בקיבוצים יש תקציבים לזה), הקומוניזם והזיונים (והמתנדבות) שהופכת אותם ל"קוסמו" יחסית למושבניקים שזה באמת דבר קשה, חוץ מאולי בני המשובות החקלאיות (מנחמיה, יסוד המעלה, יבנאל) שהם הדבר הכי דומה להילי ביליז באמריקה. ועליהם בפוסט נפרד, כי באמת זה ראוי לדיון.

    ומעל הכל, הערסים והדוסים, פשוט תענוג. לכן בהחלט הקיבוצים זה שדרוג, אבל בתור פליטה של ההתיישבות העובדת אני מעדיפה "בלי קיבוצים ובלי מושבים" , כניראה שהתנועה הזו צריכה לקרוס לגמרי לפני שיצמח משהו אחר (ראה אהוד ברק לאחרונה). משהו שם רקוב מהיסוד, הזחיחות והיהירות והגזענות….כולל השחיתות זה לא נעים.

  • שרון  On 21/08/2008 at 14:35

    קראתי בהנאה צרופה!

  • איריס  On 21/08/2008 at 14:54

    שרון

  • אביבה  On 21/08/2008 at 15:11

    ומזכיר לי שיש סיבות טובות גם למגורים בת"א המפויחת והמסריחה, מלאת הפרשות הכלבים. לפחות פה לא מרימים גבה על כלום, גם אם תהיי טרנס-ג'נדר שחיה בחמישייה ומגדלת גור תנינים.

    יאללה, צאי משם. יש מושבים נחמדים יותר, קרוב יותר למרכז.

  • חני  On 21/08/2008 at 15:17

    הזכיר לי את הסרט ז'אן דה פלורט. אמנם מדובר כרגע בחיים עצמם, וזה בכלל לא משמח, אבל מי יודע אולי יום אחד תעשי מהם סרט. או ספר.

  • מיכל  On 21/08/2008 at 17:04

    מפחיד ביותר – גם ברמה הפיזית, וגם מאוד מעליב. וכואב.

    עזובה אנושית. לא יכולה לייעץ לך כלום. קטונתי. רק לאחל שיהיה לך טוב.

  • חנה בית הלחמי  On 21/08/2008 at 18:04

    מהמעולים שלך, שהייתי מפיצה לעוד כמה אתרים. אני לא מרשה לך למחוק אותו בשום מצב!!

    ובהערת שוליים – תמיד התייחסתי בחשדנות למיתוס הצפון והצפוניים, ואני מגלה שוב ושוב אישורים לחשדנותי. כלומר, זה שאני פרנואידית זה לא אומר שלא רודפים אחרי 🙂

  • איריס  On 21/08/2008 at 18:10

    תודה תודה. יצאתי כבר תודה לאל גם.

    זהו אביבה, השאלה היא למה אי אפשר לקבל גם איכות חיים וגם אנשים נורמליים…אבל את זה בטח שואלים גם בניו יורק, סן פרנסיסקו וברלין.
    והשאלה היותר גדולה היא למה ראובן גרוס עדיין משוטט חופשי ולא יושב במעצר עד תום ההליכים…
    ולמה לוקח שלוש שנים להכין כתב אישום. אבל זה כבר סיפור אחר. בהזדמנות, פוסט שגרתי ומשמים על נורייגה, בייניש וראובן גרוס.

    עזובה אנושית, אכן ביטוי קולע מיכל.

  • איריס  On 21/08/2008 at 18:21

    חשדנות היא תכונה הישרדותית, סתם יצא לה שם רע, כי כל תנועות הניו אייג מכריחות לחשוב חיובי כדי שלא תראי מה עושה נילי פריאל עם הכסף שלך.

    אל תשכחי רק שחלק מאותם רד נקים, אחרי שבילו כמה שנים בהונדורס ובמיאמי, מטעם מחלקת השחיתות הציונית, עוברים לרעננה…
    אני מכירה לפחות זוג אחד …:))
    בקיצור, בסופו של דבר, רק תל אביב

  • איריס  On 21/08/2008 at 18:23

    מקשקשים כל הזמן על פריפריה, יש מקום ללחוץ על יולי תמיר או מישהו מהשלטון המרכזי לחייב פה בחינוך משלים, סדנאות, וכיוצב, במקום שפע שטיפות המוח הדתיות שמוצעות כאן ומחמירות את המצב.

    זה המקום לפעול, בתל אביב לא צריך סדנאות מודעות לנשים, אבל פה….מאד צריך, כולל קצת הרחבת הדעת לכיון של אמנות (ולא מה שהם קוראים פה אמנות, שזה חוגי מקרמה ופחחות)
    מעבר לזה שאף אחד פה לא ידוע להגיש הפוך בסיסי

  • חנה בית הלחמי  On 21/08/2008 at 20:49

    שממה תרבותית, חשיכה ודלות, עם הילה זוהרת של שאנטי והגשמה עצמית יאפית. אם פריפריה, אז זו שבמדבר. אין שם זמן לבולשיט.
    לגבי תל אביב – תני לי לעשות לך שם טיול מורשת ותגלי שהרד-נקים מנהלים אותה…

  • איריס  On 22/08/2008 at 10:20

    כשאין כסף זה לא משנה איפה גרים, תמיד יש מישהו שירצה משהו. והכסף שלי, מה לעשות, אצל כנופיות סוחרי האדם והעוזרים שלהם. בוא נתמקד בראובן גרוס,והחברים מפנמה וקוסטרה ריקה, אני כבר אבחר בית יפה איפה שהוא.

    יאללה בואו לבקר, הבית החדש יפה יפה, ובמקום טוב. צימר חינם. ד"ש לרעננה.

  • ריקי כהן  On 22/08/2008 at 13:49

    חזק מאוד, מטריד ומקומם. כל הכבוד שלא איבדת צלם אנוש, והשכנות שלך….איזה בהמות.
    תצאי משם, כמה שיותר מהר.
    כדאי לך לקרוא את הספר של שחר מגן "שחיטה שחורה", כי הוא מזכיר לי את מה שתיארת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: