אמריקאי בגרוש וחצי

 

ימי "בין המיצרים" הנופלים תמיד על שיא החמסינים מתאפיינים באלימות גסה וגולמית, הפיוזים הקצרים גם כך פשוט משתחררים, והכותרות השבוע ממש מגיעות לשיאים חדשים. גם בעולם הרחב מושפעים כניראה מהעונה, והכניסו השנה אופנה חדשה של כריתת ראשים ממש (אחד אפילו טעם את הראש שחתך לקורבנו באוטובוס).

 

גם עלינו לא פסחו הימים הללו, ובשבת איים עלי בעל הבית שאם לא אשלם לו מה שהוא רוצה (התלוש מן המציאות החוזה והחוק) הוא "יבקש מגילי (?) לתלוש את שעון המים ולהשאיר אותי בלי מים". אינני מכירה את גילי תולש הברזים והשעונים, אך האיום נשמע מאד ממשי ולא נעים. נזכרתי בזה היום כאשר קראתי על המעביד שתקף בחמת רצח את העובד שביקש את שכרו. כיום, חוצפה היא למי שאינו עשיר לדרוש את זכויותיו מן העשיר או בעל הבית. על כך, עלול הוא להיענש בחומרה, אולי יכרתו לו ראש ממש, או למצער  באופן סמלי, רק את שעון המים בחום אוגוסט.

 

אלימות אחרת מתפרצת מן העניים לאחרונה, ומעוררת תקווה כלשהי לשינוי, במידה ותיווצר מסה קריטית משמעותית (אחרת, ההתפרצויות רק מגבירות את הדיכוי). עובדים סוציאלים ורופאים הופכים סמל לממסד שאמור לעזור אך בא לקלקל, והכל במתק שפתיים ובחלקלקות מעצבנת. בימים עברו, לפני שכל אחד פה נהיה אמריקאי בגרוש, לפחות העריצים לא התיימרו, לא שלחו עובד סוציאלי או פסיכולוג אל העבד הבונה את הפירמידה. הרשע נשא  את דמותו בגאווה וללא התנצלות. כיום, הפרעונים אוהבים להיראות חסודים, ומטפחים צבא של "עוזרים", ממש כמו המרפאות במחנות הריכוז שבהם חיטאו וסייעו להולכים למוות.

 

אמריקאים בלירה וחצי

 

לדעתי יש לייחס את ההחמרה בצביעות של המנשלים לאופנה האמריקאית שכולם עוטים עליהם. שמתי לב שכווולם היו באמריקה, לפחות שנתיים אם לא עשר, ומאז שחזרו הם עוטים על עצמם חיוך תמידי, ומדברים בטונים שקולים, משתדלים ככל שניתן להוציא את הצד השני משלוותו. בסוף כל תקיעת סכין מוחלפות כמה מילות נימוסין הכרחיות, וכולם "דואגים" לכולם. גם בעל הבית שלי, חזר מכמה שנים בחו"ל, ומייד הוא מסביר לי שזה לא משנה על כמה כסף מדובר, גם דולר אחד הוא חשוב. דולר. ואני נזכרת באמרות השפר הפוריטניות מאמריקה, וצוחקת בקול רם. קודם כל הייתי לפניך בטריפ הזה, ומאז שהעולם התחתון מגלה לאמריקה את חבריו שנהגו לא לפי הדין, ואפילו רוזנשטיין יודע להגיד כמה מילים באנגלית, זה כבר איבד מזהרו.

 

השילוב הקטלני הזה של הקטנוניות האמריקאית עם האלימות הישראלית (אתלוש לך את הברז) ייצר פה בן כלאיים בלתי נסבל, שדמותו נשקפת מביבי נתניהו למשל, ולאחרונה אולמרט שגילה את ידיד האמת שלו בוושינגטון ועוד לפני כן אצל ,הכספומטים" מלונג איילנד.

 

ידיד אחר שלי (לשעבר, כמו רבים אחרים…) אף הוא חזר מהגולה, נושא בגאווה תואר שלישי, ועווית תמידית של פסיב אגרסיב על הפנים. הדיאלוג איתו, שהיה פעם ישיר ומעמיק הפך לריקוד של דנבנים מצוייצים , אלא שבסוף הציוץ והריקוד לא נותר כלום, חוץ מהמאבק הקטן על מי ישלם את החשבון של ההפוך, גם זה מנהג אמריקאי נלוז. את מקומו של הצבר העוקץ אך המתוק בפנים תפס דימוי של פרופיטרול מקולקל, או בונבוניירה ישנה שמעבירים מאירוע לאירוע ואף פעם לא אוכלים, חוץ מהאחרון שנתקע עם הדבר המיובש והמתפורר והמילוי המר חמוץ שהתקלקל. הישראלי שעבר אמריקאניזציה מצליח לשמור על הפסאדה האדישה והמחוייכת רק עד השלב שפורץ ממנו הישראלי הותיק, ואז בשניה אחת יוצא המילוי ההוא, אך העכשיו הוא כבר מקולקל. הישראלי ירביץ, או יתלוש ברז מים בחמת זעם, ולאחר מכן ישוב לשלוח אימיילים מאופקים, ומנוסחים בעברית שדומה לאנגלית, להראות ש"הוא היה שם".

 

זה הזכיר לי שיחה עם "ייקית" לא צעירה בתחנת הרכבת, שהסבירה לי כמה היהודים שאינם גרמנים הם גרועים, ורק עליה, כשהיא בחו"ל, לא יודעים לזהות שהיא מישראל. הגרמנים ממש חושבים שהיא "אותנטית", עד כדי כך היא מוצלחת, לעומת הזבאללה האחרים שמסתובבים באירופה ועושים בושות. שאלתי אותה מתי הגיעה לארץ, והיא אמרה שהוריה ברחו עם עליית הנאצים, והתיישבו בחיפה. עכשיו כאשר אני במושב "ייקי" אני מתחילה להבין את הבעיה במלוא חומרתה. אנשים המודדים את ערכם לפי אמות המידה של השונא הגדול ביותר שלהם, ומשמרים את ההתנשאות השאולה כלפי שכניהם שהתמזל מזלם לא להיוולד באותו מקום ארור.

 

עלייתה וירידתה

אחת הברכות שהביא עלינו בוש גוניור, ביחד עם צוות האימה שלו הוא ההתפוגגות (שרק תגבר) של האפיל האמריקאי. לעולם יישאר חרות במוחנו החיוך של צ'ייני, החיוך האוילי והילדותי של רוצח וטובח ההמונים בוש, ולאחרונה המילמולים המזיעים של טלנסקי, אחד משלנו, שהתגלה כרוכל תגרן דה לה שמעטה, או בלדינו

"פדו אין צ'ינה", פלוץ בחרסינה.

 

בכך, יש לקוות, יבוא הקץ להתחזות ולהתרפסות התורנית של ישראלים בפני זרים, שגורמת להפניית האלימות כלפי פנים, אחד נגד השני, וכל אחד נגד עצמו.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • heddi  On 04/08/2008 at 20:40

    (I dont have Hebrew on this computer)
    as an israeli – american i want to say that you are right on your money! i have never read a more accurate account of the "oil – water" cultural divide issue.
    thanks!

  • איריס  On 05/08/2008 at 21:40

    אני מקווה שלא פגעתי אישית ב"בני כלאיים", ושהמחמאה אינה מסוג הפאסיב אגרסיב האמריקאי שעליו כתבתי :)))
    בכל מקרה, תודה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: