ואדי ערה

 

 

למי שגדל במרכז, אזור תל אביב למשל, המושג "ואדי ערה" מתקשר לאזור ספר, עם שמץ הרפתקנות מסוכנת, זכרונות מעומעמים משיעורי מולדת על מלחמת השחרור, והתחלה של טיול בצפון, איזה נופש או טראק, או אולי גלישה בחרמון. כך היה בשבילי ואדי ערה, יעד במקום מעורפל אי שם, מעבר להרי החושך.

 

בשנת 1979 גרתי בבאר שבע עם בן זוגי הראשון, שהיה מעין "בעל בית" כלומר קיבל אותי בעיסקה כלשהו מהורי, ילדה קטנה, בגיל העשרה, ולקח אותי תחת חסותו בעיר הרחוקה והחמה. אף פעם לא נשאלתי או "חוזרתי" כדי להסכים או להיעתר, כך היה, וזהו, ושמחתי שאין לו ריח רע במיוחד כאשר בא לתבוע את חלקו בלילה. לא שאלתי שאלות, הייתי יפה ושתקתי, כאשר חרגתי מכללים לא כתובים כלשהם, קיבלתי "הפוכה" להזכיר לי מאיפה מגיע האוכל לפי, ממנו מהורי, וחזרתי לציית.

 

האדון היה הולך לעיסוקיו, ולא פירט, מידי פעם הלך לאוניברסיטה, או עשה מילואים בדימונה, או נסע לחו"ל. בהיעדרו הצלחתי לפעמים לפגוש חברות ותיקות, להתרפק על אהבה ישנה, ולחלום שפעם אצא לחופשי. כאשר חזר, תמיד עמוס בגדים יפים ובשמים, עברתי את תהליך התחקור המתיש כמו שבוי המורגל בחקירות עונתיות וחי ביניהם בתקווה שהפעם הבאה לא תתרחש.

 

יום אחד נכנס האדון ואמר שנוסעים לטיול ב"ואדי ערה", התלבשתי בבגדים שהוא בחר והשליך על המיטה, ארזתי קצת חטיפים ותרמוס ויצאנו לדרך בפיאט הסגולה. בואדי ערה התלהבתי מהנוף הירוק, אך נתקפתי אימה כלשהי מהריחוק והזרות. נכנסנו לכפר קרע, כך אמר לי וכך כתוב בשלט, ושם חיכה לו מישהו, מ. היה שמו,  בחור ערבי מקומי שראיתי קודם בדירה בבאר שבע. ירדנו מן המכונית, והמקומי הוביל אותנו לאיזו יחידה דיור, מעט שקועה בקרקע, לא מושקעת וחסרת פתחי אוורור, יחידה הצמודה לבית מגורים גדול ויפה. הוא פתח את הדלת והדליק אור. החדר היה קטן, אולי של סטודנט, ועל הקירות היו מודבקים פוסטרים גדולים, עם כתובות שונות בערבית. הפוסטר המרכזי מעל שולחן הכתיבה כלל ראש מנהיג אמריקאי צמוד לראשו של מנהיג ישראלי, שניהם חובשים מגבעת "הדוד סם" ומעשנים סיגר בצורה של טיל. על צוארם ענדו שרשרת של קליעים וכלי משחית. מ.  אמר שדייר החדר, אולי קרוב משפחה או שכן שלו, הוא סטודנט הלומד בגרמניה.

 

האוירה היתה דחוסה, וכל מה שזכור לי הוא מבט עיניו החומות, הרכות, של המקומי, כאשר בתוך כל זה הוא מוצא זמן ופנאי רגשי לחמול עלי, קורא היטב את המפה ומברך שהוא לא במצבי. הכלא שלו קצר יותר, וגם שיתוף הפעולה הנדרש.

 

בדרך למטה מן הכפר עצרנו לנגב חומוס ולאכול בשר, האדון אמר "נכון יפה פה ?", לגמתי מהקולה והתמקדתי בפיתה החמה.

 

2000 – אני בדרך חזרה מנופש ב"הגושרים" וכרסי בין שיני. הידיד שנוסע איתי מסכים לנהוג הלוך חזור כי ההגה כבר מתחכך בבטני וקשה לי להעביר הילוכים בלי לחוש צרבת עולה וחונקת. שוב איני יודעת בדיוק מה זה ואדי ערה ואיך מגיעים לשם, נוסעים לפי השילוט הגואל לתל אביב, כאילו היא המקום היחיד בעולם שאליו זורמים כל הכבישים. לפתע פקק, קולות ירי ופצצות תאורה. ואדי ערה נותן שואו הראוי לשמו ומוניטיו. אנחנו פותחים רדיו ושומעים שפרצו מהומות. כמו כולם, אנחנו חותכים בסיבוב פרסה לאחור, ומגיעים לאחר שבע שעות איומות, דרך חיפה וכביש החוף לתל אביב. "אירועי אוקטובר".

 

2008 – אני גרה בצפון, ונוסעת תמיד דרך ואדי ערה הביתה, מתל אביב או ירושלים או כמעט כל מקום ישוב אחר. המיסטיקה נעלמה, זה כביש ותו לא, הנוף אינו אקזוטי במיוחד, זה הגליל, ורק מקווים שלא יווצר פקק לפני היציאות לכביש 6, באום אל פאחם. פעם אחת עוצרים עצירת חירום בשולי מוצמוץ (מוסמוס) כדי לעשות פיפי בפיצריה, ומאז כל פעם שעוברים שם הבן שלי אומר "הנה מוסמוס", ואנחנו חוקרים את הבתים היפים, דמויי הטירות, שנבנים שם, כמעט עד הכביש הראשי. ואדי ערה הוא כמעט הבית, והבניה והתכנון בכפרים הערביים מוררים קינאה, על ההשתלבות בנוף, והאסתטיקה. כבר מזמן נגמר הפחד העלום, כאשר יושבים בתחנת אוטובוס באחת בלילה, עם אנשים מברטעה, ערערה, או אום אל פאחם, וממתינים לאוטובוס האחרון שמגיע מתל אביב לטבריה. האדון, כך כתוב בעיתונים, הפך למנהל גדול בתקשורת, מ. כבר בטח שכח את ההשפלה ועסוק בגידול ילדיו ובפרנסה.

 

בשבוע הבא אני אמורה להיפגש עם מכרה בבית קפה ארומה בכפר קרע, למפגש נשים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איריס  On 19/07/2008 at 17:18

    אגב, באורח פלא וחרף חלוף שלושים שנה, אני זוכרת היטב את שמו המלא של הערבי מכפר קרע, יהיה מעניין לפגוש אותו ולהחליף זכרונות. רק עשרים שנה בערך אחרי האירוע הבנתי שהאדון היה בתפקיד כאשר סחט משת"פים, ואני הייתי שפחה ואישה מוכה. אז חשבתי שזה טיול ושמדובר בחבר שלו, וחשבתי שאני לא מספיק מכירה תודה לאדון, ושבטח אני אשמה שהוא מרביץ, כי מגיע לי. כי אני לא בסדר. הרבה מים חלפו.

  • איריס  On 19/07/2008 at 18:04

    היום כל השירים זה מקדונלד כאן ובכל מקום. אני למשל לא זוכרת אף שיר מהילדות תודה לאל, והשפה האנגלית שגורה אצלי בדיוק כמו עברית, ואני בטוחה שתוך שנה אני יכולה להתמצא טוב בכל שפה אחרת. השאלה לדעתי אינה הדרכים והעצים אלא אם הסביבה התרבותית-לשונית-קהילתית מפתחת אותך או מכחידה אותך. בעניין זה אין לי ספק שכל שעה כאן היא מיותרת לא רק מבחינתי אלא אם אתה מאין ב"קוסמוס" אז גם מבחינתו, כי אדם נועד לממש את תפקידו, את הכישורים והכשרונות שלו, לטובת הבריאה והאנשים. אם הוא יושב בכלא, "במולדתו" זה אוף כפורעס כמו שאומרים ביידיש, כפרות.

    היום ממילא יש ניידות או רילוקיישן אדיר בעולם, אבל דוקא לגבינו היהודים זה לא חדש. אני הרבה יותר דורות רוסיה מאשר ישראלית. ולאחרונה, לאחר חקר ההתיישבות של המכונה "העלייה הראשונה" (שממנה אני באה מצד אבי) אני לא בטוחה כלל שהיו יהודים, גם אם אמרו שהם כן. לגבי הצד השני, מאז שהספורטאית פיסצקי הגיעה לישראל הבנתי שמה שהיה ניראה קודם קצת חשוד (שם המשפחה הזה) כנוצרי, הוא אכן לא יהודי במפגיע. כך שכל זה הוא "אוטופיה ואידיאליזם" ואילו ההרד פקטס נוטים לתמוך במה שהגוף מרגיש. ואיפה שנוח לו ולנפש גם.

    את השיעור שלי למדתי, בדרך הקשה, שתמיד צריך להקשיב לנשמה ולגוף גם יחד, וכאשר הם שרים שיר הלל ושימחה, זה הבית, גם אם שטפו לך את המוח בכל מיני אמרות שפר שמשרתות את הכיס של מישהו אחר שחוגג על האנרגיה שלך.

    לא בטוח שאצליח לממש את השיבה הביתה, אבל אנסה להגיע לכך, כלומר שלכולם כדאי יהיה לשחרר.
    אין דת ואין אלוהים ששונא אותך כפי שאין אידיאולגויה נכונה שבמסגרתה אתה אמור להיות קורבן ולהסכים לזה. אם זה הדבר, החלף דת, אידיאולגיה או מולדת. אלוהים אוהב אותי בזה אני בטוחה.

  • חנה בית הלחמי  On 19/07/2008 at 18:42

    על מי היו פעם כמה מאלו שמעצבים את ההווה הציבורי….

  • חנה בית הלחמי  On 20/07/2008 at 13:20

    ומצאתי שרוב הגברים בחיי, שמם התחיל ב- א'. חלקם היו ב- א' רבתי (תרתי משמע), וחלקם משמעותיים פחות, אבל עדיין נשאו בגאווה את האות א'.
    אמא'לה, מה זה אומר עלי? איפה המיסטיקנים וקוראי הלבבות כשצריך אותם/ן?

  • חנה בית הלחמי  On 20/07/2008 at 14:46

    (אחרי שהוכחת לי שבחירת הזכרים-אַלפות בחיי טריוויאלית ומשעממת עד פיהוק :)) –
    כשכל מיני לאומנים רפי שכל אומרים לי שצריך להחזיר את ואדי ערה לפלשתינאים, מתכוונים גם להחזיר אותך? כי אני לא מסכימה. ועוד לא דיברנו על אלה שרוצים "להטיל פצצה" על ואדי ערה.

  • יו  On 30/07/2008 at 13:15

    איריס יקרה,

    בלוגך נמצא בראש רשימת הבלוגים שלי (יחד עם יוסי גורביץ).

    שניכם פשוט תענוג צרוף.

    בנוגע לבלוגך, אדמיניסטרציה, ישנם יחסית הרבה רשימות שמגיעות אלי לרסס רידר שאיני יכול להכנס אליהן משום מה (החלמה ספונטנית ופישפשים, לדוגמא).

    הודעת השגיאה היא "העמוד הזה לא נמצא במערכת".

    האם זה מכוון על ידיך או שמישהו מנסה להוריד בכוונה תחילה… יחי הקונספירציות.

    המשיכי לעדכן אותנו על מעללי התעשיות הצבאיות למיניהם וגרורותיהם.

    איך אנשים לא רואים הא?

    חזק ואמץ,

    יו

    רציתי לכתוב בצור קשר אבל גם שם יש בעיה, תודה שוב.

  • איריס  On 30/07/2008 at 18:47

    הכתובת היא
    irisedelbaum1@yahoo.com

    הפוסט ההוא נמחק על ידי, ויועלה משודרג שוב
    תודה על החיזוקים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: