ארכיון חודשי: מאי 2008

מפוצצים חצקונים לחולה סופני

 

רוחות חדשות מנשבות ממגדל השן של שלטון החוק ומבצרי הנאורות, באיחור מה, עושים סיבוב פרסה בכל הנוגע להתלהבות מה"יהודים החמים" והתורמים הגדולים. אפשר לכתוב כמה דיסרטציות על משבר ההנהגה הישראלי, בעקבות הטיפוח של חלאות, אנשים שנוח ל"הסתדר" אתם, לפי שיטת התורמים המכבסים מיסים ומילים.

 

עכשיו השאלה אם מבצרי הנאורות והחוק יתחילו גם לוודא שלאזרחי ישראל יש ריבונות על עצמם, ושהמדינה מגנה עליהם מפני הפילנתרופים ושלוחיהם בישראל. לא כדאי להחזיק נשימה..

 

זה מזכיר לי את הקמפיין בחירות שהיה בצ'ילה כאשר נפטרו מפינושה. האופוזיציה יצאה בתשדירים ובפוסטרים בהם מלמדים את האזרח להזיז את הראש ימינה ושמאלה ולהגיד "לא". הרעיון היה פשוט ומבריק ונגע לכל אדם. פשוט תלמד להגיד "לא", תפסיק לפחד. קמפיין דומה מתנהל בגני הילדים, ללמד ילדות קטנות להגיד "לא" למי שנוגע בגוף שלהן. באותה צורה כדאי לפזר פוסטרים בתוך כל רשות ומשרד ממשלתי שעליו "לא" גדול. אם פילנתרופ מציע לך משהו מסריח, ואפילו שזה מאד מפתה, תלמד להגיד "לא", כמו לפדופיל שמציע סוכריה עם ליטוף.

 

ובאמת, זה הרי כל העניין. להגיד "לא" כאשר תרומה באה עם דרישה לעשות משהו רע.

 

—-

כמה ידיעות בבחינת פיצוץ חצ'קונים לחולה סופני. מהלכי חקירה סמויים מניבים בקלות כמה "רשתות" יבוא לישראל, של בני אדם, הישר מתוך שירות המדינה עצמו. רשת יבוא עבדים בניהול משרד הקליטה והביטוח הלאומי, ורשת שניה מנוהלת מתוך משרד הפנים לייבוא עבריינים ערבים ורוסים.

 

זהו פיצוץ חצקונים לעומת הסחר הגדול שמבצעת המדינה, וזרועות חזקות יותר, בבני אדם, בעבריינים, בשפחות מין, בילדים לצרכי מין ועבדות, החוצה ופנימה מגבולות ישראל. אבל גם חולה סופני נהנה קצת מטיפול פנים ואקנה פה ושם. כאשר תופסים מניאק קטן במשרד הפנים שמוכר דרכונים לסוחרי סמים ערבים ורוסים, צריך תמיד לשאול מאיפה הוא קיבל את הרעיון, ומי הזמין את העבודה. זה תמיד עולה למעלה, די גבוה.

 

—-

נוהל סחר האדם בישראל באמצעות שירות המדינה הוא כה מבוסס וממוסד, עד שמשרד החוץ למשל מקיים אותו בצורה מוסדרת ממש מתוך נציגויותיו הרבות בחו"ל. מעט מאד התרחשויות אחרות קורות בקונסוליות הישראליות, ומי שפעם נזקק לשירות שגרתי (חידוש דרכון שאבד או משהו) יודע שהם פתוחים שעה בשבוע, שאותה צריך לנחש, לציבור הרחב, ומעבירים את הישראלים גיהנום עד שמגיעים לדלפק המיוחל. מאד מאבטחים, מגלי מתכות, וחדרי בטחון. כל זה מסווה כמובן לפעילות העניפה שם, בדלתיים סגורות. מה שגילו עכשיו על יבוא עבריינים ועבדים (ועוד לא דיברנו על יצוא..), מנוהל ברשת מסודרת בכל פינה בעולם. רק הדגים הקטנים, באמת רוסים וערבים, נזקקים לשירותים מתוך ישראל כי הם באים בגבול יבשתי לפעמים. כל העבריינים הכבדים מהעולם הרחב מקבלים את השירות "עד הדלת".

 

משרדי הממשלה גם מסייעים ליצוא הישראלי. רשתות של יצוא ילדים, חשפניות ושפחות מין מישראל  וכמובן, סלע קיומנו "אקסטזי" (MDMA בצורות שונות) , לכל יעד מבוקש, הן עיקר ההתמחות של הקונסוליות. צריך לחפש בדרך כלל את ,סגן הקונסול, או הקונסול הכללי, ואם איננו אז גם המאבטחים בעניינים.

 

הפרטת ההטרדה ושלילת זכויות האזרח

 

לעומת זה, איתרע מזלו של אדם והוא נולד בישראל, וחי כאדם ישר וממוצע ורק רוצה לחיות כרגיל ויפה את חייו, עם קצת יכולת שליטה על עתידו – מוסדות המדינה הם בבחינת האויב שלו. בכל משרד ממשלתי רואים בישראלי הרגיל מטרד שאין בו הכנסות מפתות. הוא לא יכול להביא חשפניות מודלביות בנות 3, הוא לא מביא סמים מהולנד, או לא שולח מעטפות אנתרקס ברחבי העולם, סתם, נהג אוטובוס נגיד. למה שמשרד הפנים יתן לו שירות בכלל, או ביטוח לאומי, כאשר מולם מונחים פיתויים גדולים יום יום. ההיפך, הישראלי טוב יותר כאשר הוא מת למשל, כי אז אפשר למכור את הדרכון הטרי, כמו כליה להשתלה, לאיזה כריש אקסטזי אמיתי.

 

משרדי הממשלה כבר השתכללו יותר. עכשיו הם לא רק מסייעים קלות לרשתות פשע ועבדות, נשק וסמים, אלא מעניקים שירות "חיסול" פנימי. נניח שעבריין אחד רוצה לחסל את מתחרהו או סתם להרוג מישהו שחייב לו כסף, הוא לא צריך להלכלך. הוא פונה ל"איש שלו" ברשויות השונות, והעבודה מתבצעת ביעילות מפתיעה. ומה ? מחיר מציאה, כי כל ההליך חוסך עורכי דין. המדינה היא הנושאת בהוצאות החיסול השקט והאיומים. פעם צריך היה לקנות ממש ראש של סוס כרות כדי להשליך על המיטה, עכשיו שלוחים חוליית מס לגבות חוב שאיננו, או את מחלקת החניה של עירית ירושלים ויש שפע רעיונות.

 

ממה זה התחיל ?

טוב, אפשר לכתוב על זה דיסרטציות גם כן. ניראה שהמקור הוא משולב. הרגלים טובים ממדינות המוצא שמהן נאספנו הלום. על בסיס זה נוספו אחינו העשירים מהקזינו באוסטריה שגילו את הפוטנציאל הרחב הקיים פה. ועל זה, הנוהלים של הטרדת ערבים שהתבססו עם תחילת המדינה, כלומר, האפשרות לשלול זכויות אזרח בפועל בלי משפט, אלא באמצעות "טרטור" ביורוקרטי. הנוהל הזה התברר כישים למקרים אחרים, אם עושים לערבים, למה לא לבן דוד של שכן שלי שעשה רעש בן שתיים לארבע ?

 

מפאי ההיסטרית והריאליטי של גאידמק

 

 

 

מגדל העמק, היום שאחרי

 

ביום שאחרי יום העצבנות אני יושבת בבית קפה במגדל העמק, במרכז המסחרי, השכם בבוקר. הקפה רק נפתח, הכסאות עדיין הפוכים על השולחנות. בעלת הבית מזמינה אותי בחום פנימה, ועושה לי "הפוך" בסגנון שפעם היה מקובל בתל אביב, בכוסות הגבוהות והארוכות שרכובות על עמוד זכוכית דק. היא מביאה לי עיתון "ידיעות אחרונות" טרי, על הבית, ומנסה לתחקר אותי . "את לא מפה ?" היא מייד מבחינה, ולאחר מכן שוטחת סיפור חיים של עליות ומורדות. לאחר זמן מה מתברר שהיא חושבת שאני תחקירנית מהתוכנית ריאליטי של גאידמק. היא ובעלה הגישו מועמדות לסיוע לעסקים קטנים. כל ההכחשות שלי לא עוזרות, אני מבחינתה התחקירנית של גאידמק ולפיכך אני זוכה ליחס מועדף. חם.

 

למעשה לא שמעתי על התוכנית הזו עד אותו בוקר, אך בערב אני כבר למדהמכותרות העיתון שהתוכנית ירדה בטרם עלתה לאויר, בגלל שגאידמק הוא כבר "בעל רשימה לכנסת" או משהו כזה. חבל על בעלת הקפה הנחמדה, שציפתה באמת לפריצת דרך.

 

שלטון החוק נגד האזרח

 

צהלות השמחה על ביטול התוכנית אינן לוקחת בחשבון את בעלת הקפה במגדל העמק שכססה ציפרניים. שאלתי אותה אם היא הגישה עוד בקשות, לקרנות סיוע, לסטף ורטהיימר והיא צוחקת בצינית מסבירה לי איך מילאה ניירות, ערימות של טפסים לקרנות רשמיות ושום דבר לא קרה. רק גאידמק הוא הסיכוי שלה להחלץ מכמה שנים קשות ואירועים לא נעימים.

 

צהלות השמחה האלה הזכירו לי את הזחיחות של "שלטון החוק", כפי שאני מכירה אותו, משני צדדיו, הצהלות של צדק חלקי מאד, צדק של "ישראל הראשונה".

 

מלמטה הדברים ניראים אחרת, כמובן, והמפלט האחרון מצהלות הצדק הזחוח הוא גאידמק, האיש שלנו במסדרונות השלטון. האיש שמאיים על האנשים שמאיימים עלינו..

 

אני נזכרת בשיחת טלפון אחרת, לפני כמה חודשים, עם איש נחמד מסוג אחר לגמרי. ראש פינה, בעל השכלה גבוהה, רוצה לברוח מישראל. אנחנו משוחחים על המצוקה של נכי הלם קרב ממלחמות, קומבינות, ניסויים ודור שלישי למערכת הבטחון. שנינו מכירים את המציאותה המייאשת הזו ואת הסבל של אלפי אנשים המתמודדים מול המערכת הזו לבד ונגרסים. אפילו הכנסת לא הצליחה לעמוד מול הרשע הזה ולשנות את החוקים בנוגע להתיישנות למשל. השמאל בישראל ניער חוצנו מנפגעי צה"ל, כי כניראה זה צבא הכיבוש, והם מעדיפים לקבל גרנטים מאירופה ליצג את הנפגעים הפלשתינאים של אותו מנגנון אלים ורע. כי זה בטוח לא ימוטט את המערכת. אבל עשרות אלפי תביעות של ישראלים יביאו כונס נכסים למשרד הבטחון.

 עכשיו הוא מפנטז להקים אתר אינטרנט ענק לתת סיוע לנפגעי הלם קרב ונפגעי נפש למיניהו משירות צבאי, או אי שירות צבאי (מושמטים), או בכלל מהצבא. לפחות מידע, לפחות שמץ חיזוק נפשי אינסטנט. אני מזכירה לו שאין קנדידטים לתמוך בזה, כי אגף השיקום מאיים על כל ארגון או תורם שרוצה לסייע. אבל הוא לא שועה לייאוש שלי, הוא מגלגל חלום לבקש גרנט מגאידמק, בואי יחד נגיש, את תהיי היועצת המשפטית של הפרוייקט. חיוך צ'שיירי עולה על פני. לא תודה.. אני תוהה על  בחירת הפטרון, והוא אומר "רק הוא – בכל העולם כולו – לא מפחד מהכנופיה הזו של אגף השיקום", התקווה של כולנו לרובין הוד שיציל אותנו מצהלולי הצדק והתקינות, המגובים בשלטון החוק ואי הצדק. הנאורות המפוארת הזו שרמסה הכל בדרכה לאיזו פיסגה מדומה.

 

שימון פרס מצשייר

לסגור את התחושה הזו של מחנק מופיע שימון פרס צוהל ומדושן בראיונות החג, יורש את אולמרט הנאבק בצווים כאלה ואחרים. החיוך הנצחי של הקומבינות שמאחורי הקומבינות, הייאוש הזה של בית הקפה במגדל העמק להתעורר חמישים שנה, אחרי העליה ממרוקו, ולראות את שימון פרס מחייך בטלויזיה אחרי איזה קומבינה מסריחה שאסור אפילו להעלות אותה על דל שפתיים בהשערה.

 

האיש שלי בדנמרק מסביר לי שפרס הוא האיש שלהם, של האירופאים, בישראל, והם תמיד "מסדרים" ברגע האחרון את הנציג האמריקאי, כך בקונגו וגם כאן, בסופו של דבר האצולות הכחולות באמת מנצחות כל מהפכה של ההמונים. האמריקאים תמימים ליד שימון פרס, והאיש שלי בדנמרק מסביר לי מדוע ארגוני השמאל הישראלים מסתובבים כחתול מסורס סביב זנבו, "כי פרס הוא האיש שלהם", של האירופאים. אני לא בטוחה שאני מבינה את הקשר, אבל העיקר שהוא מבין, האיש שלי בדנמרק.

 

 עכשיו יש לנו גאידמק שמאחד את התקוות של ערבים, יהודים, וכל מי שהבין שהדיבורים לא יובילו לשום מקום. זה דו קיום אחר, בלי הדיבורים האמריקאים, אלא מתוך הייאוש, מתוך התקווה לנס שיקרה בדוכן הלוטו או בתוכנית הריאליטי של גאידמק. לגעת בעושר, לגעת באושר, לזכות למעט ליטוף ודבש בארץ שרק לקחה את הדם ונתנה אותו לשימון פרס.

 

ביזור הכוח, אומרים לי

אקדמאי נאור אחד מסביר לי שעכשיו יש ביזור של כוח, ולכן אי אפשר לדבר כבר על קונספירציות. אני רוצה להגיד לו שהוא מדבר שטויות, כי הוא שכח שיש מפאי, ועדיין לא כתבו עליה מאמרים בצרפתית פוסטמודרנית, זה לא אומר שהיא לא קיימת.. אל תשכח שהכור הגרעיני הוא צרפתי, וגם התעשיה האוירית. אל תשכח שאין פצצות אטום פתאום בכור, חוזרים למתפרה בדימונה. הכל היה חלום רע.  החיים שלנו היו החלום הרע שלכם, אל תשכח לאן ברח כרמי גילון, ועכשיו גם אברהם בורג. אני אבשל לך פה סיפור בלשי ממש, בצרפתית. חשבת על זה ? אז עזוב אותי מהאקדמיה שלך, גאידמק הוא התקווה הצרפתית שלנו, ברח מהמפא"י באליזה וקיבל מקלט מדיני במגדל העמק וביציע של בית"ר. תן לו הזדמנות, הוא מכיר את הסחורה.

לא בטוח שזה מפאי ופרס באמת, אני חייבת להגיד לבעלי החלוקים הלבנים שלא באמת, אלא  שזו הפרנויה המתמידה של מגדל העמק, היא תמיד מחפשת תקוות שוא רק צריך לספק לה את סיפור המסגרת, כדי להתאכזב שוב. אבל גאידמק לא יאכזב, אנחנו יודעים. הוא האיש שלנו, רובין הוד, במסדרונות האליזה, אה, הכנסת.

 

אני לוקחת שלוק נוסף מהקפה החלש מידי, עם יותר מידי קצף מתוק, משהו שמנסה להיות יותר תל אביבי אייטיז מתל אביב אייטיז. מעניין איזה קפה גאידמק שותה.

 

האנגליה -do not forget the Congo

האנגליה שלי מקנדה הזהירה אותי. צריך לשנוא את האמריקאים רק במידה. הם תמימים בסך הכל. כל הקולוניה הזו היא קונספירציה של המלוכה האירופאית, נותנים להם לשחק. זה כלום לעומת הכיבוש האירופאי שלא מתערב ולא מנסה להביא דמוקרטיה ואור באמצעות פסיכולוגים מענים, האמריקאים לפחות באמת רוצים לשנות את העולם, לעשות מכולם אמריקאים, הם חושבים שאפשר. הם הורגים באהבה. עם תוכנית. אבל האירופאים ששלחו אותם, הם סתם מחכים בשקט ופשוט טורפים את הילידים בלווית אנחה מנומסת.. בלי יומרה להביא שום אור.

האמריקאים הם כמו הנאצים, טפשים שמשרתים את האצולה האירופאית, מבלי דעת.לכן, עדיף כיבוש אמריקאי מאשר הניצול השקט הזה, תזכרי את קונגו.

 

החסר משוגעים אנוכי

בסוף זה לא משנה. העיקר לקום בבוקר לעוד יום של עוול מעייף, כמו רוב האנשים במגדל העמק אני משערת, חוץ משכונת נוף העמק, וילות יפות, הרבה רוסים, ככה אומרים שעובדים במפעלים בסביבה, מהנדסים נמרצים. חרוצים שאחרי שנים ספורות בישראל כבר בנו וילות מפוארות בשכונה הירוקה. אני נוסעת לראות, באמת יפה, ומרגישה כמו סקינהד גזעני. "רק באו כבר לקחו את הגובים והוילות" אני אומרת בקינאה, הטייח הבדואי באחת הוילות דוקא מפרגן. "הם עובדים קשה, עובדים עובדים. גם אני עובד, אבל אין לי מזל. אולי אני אסע לאוקראינה אומרים שיש עבודה בבניה, ישראלים משקיעים שם." כך מתחילה הגלובליזציה הרוסית, גאידמק סלל לנו את הדרך לחיים מבטיחים יותר. לא רק ניו יורק מרוצפת זהב.

 

מתעוררים לאט מחלום. חלום החיים. כותרות העיתון. אולמרט משפשף שקיות בעיניים. אורי מסר נראה כמו אסיר נמלט ממגדל העמק. פרס מגולח למשעי. השמש מתחילה לעלות על העמק היפה. החיים מתחילים, עוד סוף שבוע.

 

והתנצלות – על ה"כותבים מוחקים" של השבועיים האחרונים. שני הפוסטים בעריכה ויחזרו לארכיון (לא לאינדקס).

לפעמים התרופה גרועה מן המחלה

 

 המסתננות

 

השבוע אני שוקעת בסיפור חיים של "נסחרת מין" מאוזבקיסטן הנאבקת להתחיל חיים חדשים. נערה רגילה, מתוך האלפים שהגיעו הנה מארצות זרות, במקרה זה מוסלמית במוצאה (המוסלמים באוזבקיסטן, כמו היהודים, חיו תחת המשטר הסובייטי ש"מחק" את הזהות הדתית שלהם), הועברה דרך סיני, להלן "המסתננת", שימשה את הצרכים הנסתרים של עמישראל בנאמנות וכמעט בהתנדבות (הסרסור לוקח את הרוב, ומתחלק בשלל עם הרשויות המעלימות עין מהתופעה). בפשיטה משטרתית היא נתפסת, ביחד עם חברותיה והמפעילים, ונשלחת למקלט. היא מעידה נגד היבואן והסרסור ומתפשטת עירום ועריה בפני משטרת ישראל שגם ניזונה משיירי המידע על הקליינטים (תמיד טוב להחזיק מידע במגירה על כל מיני אנשי מפתח, בכלכלה, בתקשורת, במשפט). היא מקבלת שנה "ויזת שיקום", עובדת למחיתה בניקיון, ומכירה בחור טוב ישראלי, יהודי. השניים מתוגררים יחדיו אך לא יכולים להנשא לפי חוקי מדינת ישראל. משרד הפנים דן בבקשה לויזה מכוח "חיים משותפים". כסיסת ציפרניים. פחדים. יגרשו ? לא יגרשו ? לבן הזוג שלה יש כמה תיקים קטנים במשטרה על סמים קלים מן הזמן שהיה צעיר ופוחז. גם זה עולה ומוחזק נגדם. מי יודע מה טיב השיחות ביניהם לבין המשטרה, ואיזה סחורה עוברת מיד ליד. מי יודע מה השיקולים המנחים את הרשויות, מי לחיים על מי מנוחות בישראל ומי בחזרה לציפרני הסוחרים, לרחוב, באוזבקיסטן.

 

הבלש פרנק אגניו מתאהב, ומתאכזב

 

בערב, אחרי שאני מגלגלת את הסיפור במוחי, אני מדליקה טלויזיה ו"נופלת" על סדרת בלש-משטרה בריטית. הפעם הפרק הכפול עוסק ב…רשתות יבוא שפחות מין, בבריטניה. הטלויזיה הבריטית עומדת בציפיות, ומספקת סופסוף גרסא אמיתית של החיים. משפחת פשע המנהלת גם איטליז "שחור" (בשר פיגולים המשווק כבשר טוב), מחזיקה גם בית זונות המעסיק שפחות מין מיובאות. יש להם גם "מודיע" פורמלי במשטרה. יום אחד מתגלע סכסוך המסתיים ברצח, ואחריו טיוח. בינתיים החוקר הטוב, גיבור הסדר פרנק מתאהב באחת משפחות המין המזרח אירופאיות, ומזמין אותה לגור איתו כבת זוגו. במהלך המאבק מול משפחת הפשע, היא נחטפת על ידם, כדי ללחוץ על השוטר. משפחת הפשע נתפסת "על חם" ברצח המודיע, אך יש להם אליבי מפתיע. קצין משטרה בכיר מאד בדימוס. למעשה מפקד הבולשת עצמה, לשעבר. הוא נאלץ לתת להם אליבי כי…הוא השתמש כמה פעמים ב"סאונה" שלהם, עם היצאניות, ויש להם תיעוד.

 

הפרק הקשה במיוחד, שכולל רצח ועינויים קשים, מסתיים בערימת גוויות מפוארת. שוטר רצוח (החפרפרת של הפושעים), מודיע שנרצח, שוטר שלישי שמתאבד במהלך החקירה, ו…שפחת המין שנרצחה לבסוף.. בוידוי נוגע ללב מספר פרנק הקשוח בדמעות, למפקדו, על הפעם הראשונה שבה ראה תקווה לחייו העלובים.

—–

 

רשת הזנות מוושינגטון די.סי.

 

השבוע "התאבדה" (במרכאות כפולות כיון שזה ניראה יותר כמו רצח) המאדאם מוושינגטון דיסי, פאלפרי, שניהלה רשת זנות יוקרתית לאח"מים בבירת האימפריה. היא היתה צפויה להופיע לישיבה של גזר הדין בקרוב, ושהתה אצל אמה. מקורבים אומרים שאין אפשרות שהתאבדה, אך המשטרה מתעקשת על גרסתה זו. קדמה לכך התאבדות אחרת של חשודה נוספת במתן שירותי  זנות לאח"מים בצמרת הבירה, אקדמאית מצליחה בעלת תואר שלישי בסוציולוגיה מאוניברסיטת מרילנד.

 

התאבדות חשודה נוספת היא של פעיל פלשתינאי מטקסס שגייס כספים עבור ילדים נצרכים בעזה. גל ספקנות עוטף עתה את הדיווחים על כל מיני "התאבדויות" בלתי אפשריות בסגנון הודיני, אנשים שהתאבדו בכמה יריות ממרחק 10 מטר, או כבולים בידיהם. כתוצאה מכך נכנס הביטוי החדש, המלמד יותר מכל על מצבה הרע מאד של אמריקה, "התאובד", כלומר נרצח באופן שניראה כהתאבדות או אולץ להתאבד (שזה למעשה רצח). קראתי באיחור כלשהו את הראיון היפה עם גוהן לה קארה, לקראת ספרו החדש על קונגו (קריאת חובה לישראלים). גוהן לקארה מצהיר כי כף רגלו אינה דורכת בארצות הברית מאז אפגיניסטן ומאז כל מה ששמענו על גואנטנמו. חבל שרבים יותר לא מצטרפים למחאה הפרטית הזו אלא רצים לזנות אחר כספי האימפריה, מכל הבא ליד וללא אבחנה.

 

ראש ממשלה בחקירה

 

פעם עוד היינו תמימים לחשוב שסערה תקשורתית משמעותה שאין "עשן בלי אש". היום, הצליח מזוז לנטוע ספק בלב המושבעים, כלומר הציבור, ששבע הצהרות בומבסטיות ומעצרי שוא, והכרזות מפוקפקות שנגמרו בענות חלושה. היחס שגילה לבסוף מזוז למתלוננות בפרשת קצב הוכיחה שגם הוא בסוחרים, סוחרי האדם, סוחרי האמת, הסוחטים בצללים, המשתתפים ב"משחק".

 

מזוז לא מצליח להעמיד חזית שיטתית נגד קירבון, שעבוד וניצול, אולי משום שיש אצלו סדק פנימי אמיתי, בנבכי נפשו גם הוא מאשים את הקורבן. עכשיו, ומכאן, זה שאלה מי לוחץ יותר חזק. במשחק הזה, אין מנצחים באמת.

 

רפי איתן נתקל במגבלות שלו

 

רפי איתן לא יפול כניראה בגלל חטאיו המרובים, אלא משום שסופסוף נמצא לו יריב ראוי, שמכיר את השטיקים שלו יותר טוב, הוא צעיר יותר, עשיר יותר, ו..מה לעשות, חזק יותר ממנו. גאידמק.

 

המצב של רפי איתן ומה שהוא מייצג ומחובר אליו לא פשוט (אם כי למדנו כבר שאין לצפות לניסים), המבנה שהוא יושב עליו נמצא במתקפה מכמה כיוונים, ולאחרונה ניראה שהוסרה ממנו ההגנה האוטומטית של התקשורת, כניראה מחמת חישובי חיזורים לגאידמק (רדיו 99, למשל). אם הייתי צריכה לייעץ לו, הייתי אומרת שכדאי לו לנסות להיטיב את מצבם של כמה מנפגעי המערכת שהוא עמד בראשה כדי להקטין מוטיבציות. אבל ניראה שלא מלמדים כלב זקן טריקים חדשים, איתן מבין רק כוח, והוא ינסה לחסל אנשים שיכולים להפליל אותו, בשיטות הישנות שלו.

 

עיקר "השיטה" של מערכת השחיתות הגדולה הזו שאיתן מסונף אליה נעוצה בשימוש באיומים, רצח והרעבה של אנשים, תוך כדי פריטה על מיתרי "ציונות". המבנה הזה העשיר אנשים בצורה שלא תאומן, תוך שימוש יצירתי בסמכויות המדינה כדי לקדם מיזמים פרטיים. פולארד למשל הוא דוגמא לגיוסים של איתן וחבריו, והוא עדיין מעז לנסות ולהכפיש אותו על כך שלקח כסף. בן עמי קדיש הוא דוגמא לעבד מוצלח יותר, מסתפק רק במילים ו"סיפוק רגשי". ויש אחרים, שהורעבו, מתו, עונו ונרצחו, במהלך ההתנדבות שלהם למיזמי איתן, הכל לתפארת מדינת ישראל. רפי איתן רגיל להסתדר כך, שאם יש מרידה בקרב העבדים הוא מכביד את האלימות. בינתיים ברחו לו כמה סוסים מהאורווה, נקווה שזה סימן לבאות. למה, מר רפי איתן, מישהו צריך לתת את חייו בהתנדבות בשביל חשבון הבנק שלך ? לפחות תתחלק בשלל. זו ציונות !

 

נושא אחרון זה מחזיר אותי יפה לראשית הפוסט. עבדות, והרעל שהיא מכניסה לכל מערכת. ברגע שאנשים יכולים להחזיק עבדים, בעיקר מן הסוג המתכלה בסוף השימוש, הם יכולים לעשות הכל. עבדות מעניקה כוח חסר עכבות ושליטה לבעליה, ומכאן הפיתוי הגדול. כדי להלחם בתוצאות, אי אפשר להמשיך ולרדוף כל הזמן אחרי כל פושע ומושחת, צריך למגר את התנאים שיוצרים עבדים נרצעים שיעשו כל דבר, ועוד בלי שום עלות ושום סיכון של בגידה בבעליהם. כוח מוחלט משחית באופן מוחלט.

 

 

 

 

  

 

 

 

פצצת מין במרתף 3

הרהורים לא מגובשים על "סחר בנשים" תחת הגלובליזציה

 

“Former victims of trafficking” and “former victims of trafficking for sexual exploitation” are capable of being members of a particular social group within regulation 6(1)(d) because of their shared common background or past experience of having been trafficked." (מתוך החלטה חדשה של הטריבונל הבריטי לפליטים ומבקשי מקלט מדיני, 28-3-2008)

 

לצד ענף הסחר בנשק, מתפתח בישראל ענף סחר נוסף המאיים לדחוק את קרטל הסמים מן הבכורה, וזהו "הסחר בנשים", המתקיים גם הוא בחסות העמימות התרבותית והמשפטיית בישראל. סחר בנשים הוא מונח חדש יחסית הבא לתאר תופעת משנה של החפצת נשים ודיכויין. למעשה, המונח קצת מטעה כיון שהוא יוצר אשליה לשונית כאילו מדובר בעניין חדש ונפרד. אך סחר בנשים מתקיים גם תחת משטרים גלויים כמו ההלכה, והשריעה, כאשר הנישואין מוגדרים על בסיס קניין. זהו סחר מוסדר ו"מקודש" המשולב בהסדר חברתי ומשפטי שלם ומורכב, המקנה גם הגנות לנשים במעמדן הנחות.

הסחר שאליו מתכוונים כיום הוא התופעה המסויימת  של יבוא נשים מארץ אחרת והעסקתן בזנות עבור היבואן בתנאים קשים מאד, ותוך שימוש בחוק, כנשק נגד האשה (העובדה שהיא למעשה "לא חוקית" או מסתננת בעיני המדינה הקולטת). את המונח והעיסוק בו טבעה מחלקת המדינה האמריקאית, על פי ההבחנות המקובלות שם בנוגע לשימוש בדרכי תחבורה, תעבורה או תקשורת בין מדינות הברית. כך למשל, אליוט ספיצר, המושל של ניו יורק, נתפס ברשת החוק רק משום שביצע "עסקה פדראלית" עם הזונה, כלוומר, העביר אותה מניו יורק לוושינגטון כדי לבצע את הסקס איתה. שכן, זנות כלשעצמה אינה עבירה.

התופעה של חיפצון נשים וסחר בהן היא כלל עולמית ורב תרבותית, ויש לה סעיפים וסניפים שונים ומשונים כל מקום על פי הכללים הנוהגים בו. הסחר על פי הדת עדיין מקובל אם כי הוא חי לצד מערכת נורמטיבית מודרנית שהכירה בצלם האדם של נשים ובשוויונן על פי החוק לפני כמאה שנה. כללית, יש לראות את חיפצון וקניין האשה  בזיקה למנהג המקובל בעבר להחזיק עבדים בצורה חוקית, הדברים קשורים זה לזה, אך כמובן הם שונים משום שעבדות נשים על פי הדת למשל היתה נוהגת לגבי כל אשה, לעומת עבדות תעסוקתית-כלכלית שנגעה רק לשכבה חסרת מזל שנקלעה למצב של חובות ועוני. כמו כן, הצד המיני והבינמיני הוא הבדל נוסף וחשוב בין שתי התופעות. עיקר ה"תמורה" מן האישה המחופצנת הוא יחסי מין והולדה, זאת לעומת עבודה ושירותים במקרה השני.

המקרה הישראלי הוא מעט ייחודי הן בשל נוכחות ערכים יהודים מסורתים-דתיים, וגם משום הדומיננטיות של התרבות המזרח אירופאית בשכבה השלטת של המדינה. רבים ממיסדי המדינה וה"ראשונים" באו למעשה מן האזורים הנחשבים היום "אזורי סיכון לסחר בנשים" – מולדביה, בלארוס ואוקראינה. שם תפס החיפצון והסחר אופן ייחודי המתאים לתנאי המקום. נשים נסחרו באופן שגרתי על ידי בני המשפחות, כולל הוריהם, לצרכי מין אך המהפכה המערבית והקומוניסטית הצמיחה שוויון בתחומים אחרים (שוויון בפני החוק, שוויון פוליטי מסויים, זכות לחינוך, תעסוקה וגם חופש מיני עקב השלת הדת). זוהי תרבות מבלבלת מבחינה זו, כיון שהיא מקיימת את ההסדרים זה לצד זה, אך אינה מבטלת את המנהג הקודם לסחור בילדים ובילדות במיוחד לצרכי מין. כפל פנים זה בחברה, "נדד" גם לאליטה הישראלית. אשה ישראלית (חילונית) יכולה לזכות לכמעט שוויון או לתנאי פתיחה לא רעים בתחום החינוך, והמקצוע למשל, אך היא גם נסחרת כחפץ מיני (או מטרימוניאלי) לשם שדרוג מעמדה המקצועי או – מעמדה הכלכלי של המשפחה. במידת מה החינוך ו"סמלי השוויון" (מקצוע מבוקש וכולי) משדרגים את ערכה של האשה בסחר המיני, או המטרימוניאלי. 

 הסחר במקרים כאלה הוא בהסכמה, כפי שמוצאים במולדביה ובלארוס, ושלוב עם הפרקטיקה המשפחתית הרב דורית ועם הקהילה הרחבה. מצב זה של "מעמד כפול" נתפס כנאור יותר מאשר המבנה הכפול והחצוי ה"מסורתי" , שבו עדיין מקובל לחפצן נשים "על פי ההלכה" (או המסורת הדתית), לצד הענקת שוויון גדול יותר בחינוך ובתעסוקה. יתכן שזוהי תת חלוקה עדתית בתרבות הישראלית, אם כי זה טעון בדיקה.

להמחיש את המסורת האירופאית של "סחר בנשים בהסכמה" כחלק מן התרבות של המעמד הגבוה – אפשר לבחון את מה שהתרחש בחצרות המלכים בעבר, באירופה ובאנגליה למשל (ובחצרות האצילים). שם נהגו המשפחות המיוחסות המסתופפות אל חצר המלך, לטפח את בנותיהן ולשלח אותן לצוד את המלך, כדי לשמש לו פילגש. משפחה שביתה או בנותיה קיימו קשרים כאלה עם המלך זכתה לשדרוג משמעותי מבחינה כלכלית ולתארי אצולה וקירבה למלך. חינוך הבנות, כך שידעו שפות, מוסיקה ודת, היוותה חלק מן האטקרציה להתקבלותן כפילגשים. תיאור על היחסים המורכבים בחצר המלך הנרי השמיני קיים בספרות ובסרטים המתארים תקופה זו, וכך היה נהוג בחצרות בצרפת וברחבי אירופה.

 

גוף האשה כאמל"ח

האמריקניזציה והגלובליזציה בעידן הנוכחי ובישראל הובילו לרובד נוסף, והוא התיעוש של הסחר, ושילובו ביבוא ובהגירה, ולאחרונה אף שילובו בתעשיית הנשק. סחר הנשק והנשים שלובים זה בזה בכמה אופנים, ראשית על רקע של שימוש בנתיבי הברחה דומים, שימוש בעולם התחתון, וכן – שימוש בנשים כארסנל תחמושת. כלומר, החיפצון תופס מימד נוסף, כאשר נשים משמשות מטבע חילופין בעסקאות נשק, וגם בתור שוחד או אמצעי סחיטה בהכשרת מכרזים והטייתם לטובת הסוחר המסויים. נשים גם הפכו למצרך די מבוקש כ"מחבלות מתאבדות", ונסחרות לארגוני טרור או צבא על ידי אותם סוחרים שמשווקים נשים וילדים לעבדות מינית (למשל בעירק). לגוף האשה נמצא אם כן שימוש "מעודכן" אם קודם היה לצרכי עינוג מיני והולדה עכשיו נוסף גם אלמנט צבאי. גם עבדות שלא למין, נקשרת עתה לסחר בנשק ומלחמה, כאשר ילדים נמכרים כ"חיילים" לצבאות ולמחתרות ולארגוני טרור שונים, בעיקר באפריקה אך לא רק. כלומר, לחימה בכפייה חזרה לאופנה, לאחר שכמעט שכחנו מהממלוכים למשל, עם שלם של חטופים/נסחרים לצורך לחימה, שאף קם על אדוניו והקים לו שושלת מלוכה משל עצמו. ענף נוסף של הסחר והעבדות המודרנית הוא הסחר באיברים וענף הניסויים הרפואיים בבני אדם (ראוי  לדיון נפרד).

השמאל והביקורת

פתיחת הגבולות, והאפשרות לייבא שפחות מין ממדינות שבהן זה נהוג, ובזול, הציף את ישראל בסרסורים ובשפחות ואמור היה לחשוף את הבעיה המבנית של החברה ביחס לנשים, שכן, הצרכנים היו פה מאז ומתמיד, אלה "הבחורים המצויינים" שלנו, הצברים המתוקים, הדוד האח והאבא שלנו, של כולנו. כלומר, ההיצע קשור בהכרח לביקוש שהיה כאמור בנמצא לפני שהגיעו הבנות ממולדביה. כמו כן, המאשרים והנהנים בעקיפין מהסחר גם הם היו פה קודם, בצמרת שדרות השלטןו, שכן יבוא נשים כרוך תמיד בהסכמה שלטונית (הצורך לעבור גבולות ולקיים מסחר גלוי). תמיד היו איתנו איש העסקים (או הבעל של השופטת הנאורה)  שפירסם מודעות זנות, או השוטר שהעלים עין בגבול, משרד המשפטים ש נתן את הפלומבה, מערכת הבטחון שהצמידה זונות לגנרלים מרפובליקת בננות, –  השיירה עברה והסוחר סחר. אותו דבר אירע גם מכאן החוצה.

ישראל מייצאת שפחות מין, קטינים לצרכי פורנוגרפיה, חשפניות וזונות מזה עשרות שנים לעולם כולו, לארצות הברית ואירופה בעיקר.. הסיבה שלא נערך דיון בזה גם לאחר שנחשפו מימדי היבוא ממולדביה היתה פשוטה, כי נשים ישראליות כניראה נשמו לרווחה שחלק מן העול ירד מכתפיהן ועבר לזרות.   עידן התמימות  עמד בסכנה כלשהי כאשר החל קמפיין "מחלקת המדינה" לדרוש בתוקף מיגור התופעה, בעיקר זו שקשורה לייבוא מחו"ל וממזרח אירופה. סדרה של איומים רציניים, ניערה את החברה הישראלית, וכולנו חזינו במהפכה המוכרת  ממקרים אחרים שבהם משרד החוץ האמריקאי הכריח – הקמת ארגונים יפים, תקציבים, מקלטים, חוקים מועתקים בחופזה מאנגלית, והשתדלות אצל הדוד סם להסיר את ישראל מעמוד הקלון.  אחד הנושאים שאינם נדונים כלל בישראל, למיטב ידיעתי המוגבלת, הם המחיר שמשלמות הנשים בישראל על צרכי התדמית והזהות של הנשים היהודיות בתפוצות החזקות, בעיקר צפון אמריקה. שימור המותג "מדינה יהודית" הוא המאפשר עדיין את האנומליה של תחולת ההלכה בדיני האישות ומונע זעזוע שזמנו הגיע, בתחום זה. החלוקה המסתמנת היא שנשות התפוצה יזכו לחיות תחת משטר חוקי מתקדם, על חשבון הנשים פה המשלמות את מחיר "שימור המסורת" העממית. על כן, עד כה, הפמיניזם המשפטי-אמריקאי שיובא לכאן לא תרם הרבה למעמד האשה הישראלית, אלא הוסיף שכבה נוספת של הסוואה ופיצולים, הקיימים ממילא בפמיניזם המערבי. יחסי הקולוניאליזם הכלכלי והגזעני שקיים (ועובר ביקורת לאחרונה, במסגרת הדיון הפמיניסטי) משועתקים ומוחרפים ביחסים שבין הקהילה היהודית בתפוצה ובין הקהילה המקומית. הביקורת הפמיניסטית הישראלית נעצרת במקום הזה, עקב הפחד לאבד את התמיכה (המורעלת כאמור באינטרס נוגד) מתרומות ליבראליות יהודיות-אמריקאיות. סבך היחסים בין ארצות הברית לישראל, משתקף היטב בנושא זה, וראוי לדיון נפרד. אציין רק את ההימנעות של ארגונים יהודיים לתרום למיגור הסחר בנשים בישראל, לעומת התפקיד שתופסת מחלקת המדינה בנושא זה.

 

איפה הצרכנים ?

אך החברה הישראלית חמקה מדיון נוקב גם הפעם, כאשר הצליחה באופן מדהים לבודד את הבעיה ולהפוך אותה לאיזו "מכת כינים" שנחתה מחו"ל, ולשם תחזור. כמה תפיסות מוצלחות בתקשורת סייעו לדימוי הזה  – נערות מולדביות זרות, סרסורים משולי החברה (אף פעם לא חושפים את הקליינטים משום מה), מרתפים מזוהמים בתחנה המרכזית, הפך את כל זה למשהו "שקורה לאחרים". כך נוצר הרושם שיש מולדביות, סרסורים משולי החברה, ושוטרים שרודפים אחריהם, ותו לא. לכל היותר, הקליינט האלמוני משול לאדם שעדר כינים נחת עליו, מה זה אשמתו ? ובאמת, בעזרת כמה סיפורי הצלחה של שיקום ותביעה,כולם נרגעו, ותודה לאל אפשר להמשיך לסחור. שכן, מה שלא הוברר עד כה הוא מאיפה הקליינטים , איפה הם היו לפני הגלסנוסט וולאן הם נעלמו עכשיו ?  ואולי עכשיו כבר יש פחות מולדביות אז כניראה שהצרכנים חזרו לבלומה ולסיגלית, לסחורה המקומית.

מנגנון ההכחשה כרגיל מקבל סיוע ניכר מהשמאל, שאוהב להיכנס לתפקיד של מבשר הנאורות של משרד החוץ האמריקאי, עד כדי כך, שהוא שוכח שהוא לא ממש נמצא באמריקה, אלא כאן – במולדביה או בקונגו העברית. וכך שוב, כמו בנושא הפוליטי ובתחום הסחר בנשק, מייד נחצו השורות – יש עמישראל התמים והבור שלא ידע כלום וצריך "לחנכו", יש נערות אומללות וכמה רשעים פרימיטיביים, ויש קומץ נשים נאורות שלהן זה לא קרה כי הן אמריקאיות בעצם שרק הגיעו לכאן במקרה והזדעדעו ממה שקורה גם עם המולדביות והפושעים בתחנה המרכזית. ויש כמובן שרי המשטרות והמשפטים וראשי הממשלה שממש מתפלצים מהזוועה ורצים לתפוס את הרעים. וכל השאר, ממלאים פיהם מים

החדשות הטובות

החודש התקבלו כמה החלטות מעניינות בטריבונלים אירופאיים, המביאים לסיום מוצלח קמפיין ארוך ונועז של ארגוני הנשים בעולם. האמנה לפליטים ומבקשי מקלט מדיני חלה מעתה גם על נסחרות, כלומר "נפגעות סחר מין" ללא צורך בהוכחה מיוחדת של טעמים הומניטריים. הטריבונל הבריטי קבע   שמולדבית שנסחרה בבריטניה תזכה למעמד של מקלט מדיני, כיון ש"נפגעות סחר מין הן מעמד או קבוצה חברתית נרדפת" בעלת תודעה משותפת כתוצאה מן ההיסטוריה של עבדות במין. והנה כבר השבוע אנחנו למדים שישנו (כצפוי וכמוכחש מזה שנים) יצוא של זונות עבריות לבריטניה. העיתונות מבשרת על שתי תפיסות של רשת יצוא ישראליות למנצ'סטר. חשוב ליידע שנערות אלה יוכלו, לראשונה, לבקש מקלט מדיני שם, בבריטניה. יש לקוות שכמה בקשות כאלה יאלצו את הציבור הישראלי להסתכל במראה היטב . כמו כן, זהו ערוץ הגירה חדש הנפתח למי שנמצא בתחתית הסולם הכלכלי ואין ברשותה דרכונים נוספים או ממון רב והשכלה.

דפוסי הגירה –  מקלט מדיני – ומוביליות מעמדית

 

החלטת הטריבונל לאשר לנפגעות סחר מין מעמד של פליטות (שבסופו כידוע אזרחות מלאה) יתן תוקף למגמה קיימת ממילא של הגירת שפחות מין ועובדות זנות ממדינות עולם שלישי למערב. בארצות הברית – לפחות – הגירה זו רצויה, היתה גם בעבר, ועתה יוכלו גם ישראליות להנות מערוץ הגירה נוסף המשקף את המציאות החברתית והכלכלית הישראלית כפי שהיא, ולא כפי שרבים רוצים לראותה. דיון ציבורי מלא בבעיה אמור לכלול את כל ההבטים של מעמד האשה והקומודיפיקציה שלה, כולל ובמיוחד בהתחשב בעובדה שדיני האישות החלים בישראל הם ההלכה, הקובעת שאשה היא קניין. כמו כן, לא מתקיים דיון ובמיוחד לא דיון פמיניסטי בהיבטים סמויים יותר של סחר בנשים, המשולב בצורה סמויה בפרקטיקות תרבויות של המעמד הבינוני ואף הגבוה בישראל, וגם בקרב הציבור המכונה "נאור".

 

ליום השואה – סקסואליזציה של אלימות

כפל הפנים של הנאורות המערבית עלה לדיון השבוע באוסטריה, והתקשר גם לשואה ולנאציזם. התגליות האחרונות באוסטריה, עת שנחשפו כמה מרתפים עמוקים ונסתרים ובהן כלואות נשים המשמשות כשפחות מין, עוררו דיון ציבורי נוקב שם. נטשה קמפוש, הצעירה שחולצה לפני שנתיים ממרתף כזה, קושרת את התופעות האלה לנאציזם שלפני ששים שנה, ומעלה נקודה חשובה, לפיה אחד מפגעיו של הנאציזם, שזכו להכי פחות תהודה, היה הפיחות במעמד האשה והחפצתה לצרכי מין וילודה. הנאציזם סחר בנשים באותו אופן שבו הוא ניהל את יתר הענינים, באלימות סדיסטית רצחנית, ובלא עכבות. עם זאת, הדימוי החזק של מרתף נסתר ושקוף בלב התרבותיות המופגנת של אוסטריה, ובו מתרחשים מעשי זוועה סדיסטים בילדה, אינו דורש הסברים נוספים. הוא בהחלט הולם וממחיש את הזוועה הנאצית בהתגלמותה, והאופן בו חלחלה לתרבות כולה.

——————————————————————————————-

 

אז תגיד לגוזל

 

 

שקר לבן

 

היום בעשר. הבן שלי צופה בטלויזיה בחדרו ולפתע צועק "אמא, התקלקל בואי הנה."

 אני הולכת לחדר, ורואה על המסך שקופית שחורה "יום הזכרון לחללי השואה".

באותו רגע מתחילה הצפירה.

"מה זה אמא ?"

-"תקלה. עוד מעט יתקנו. אולי הטרקטור פה בחוץ קרע חוט וזה עושה רעש."

-"אוף, איזה רעש מעצבן. " נעמד ומתבונן מן החלון.

"אתה רואה את הטרקטור שם ? הוא בטח קרע את החוט, כמו פעם שגנבו את החוטים של הכבלים ולא היה טלפון ואינטרנט..זוכר ? ואז תיקנו, זוכר  ?"

-"אה, נכון, הנה זה הטרקטור הזה…אוף, כמה זמן זה ייקח ?"

-" צ'יק צ'ק, יתקנו, כמה דקות."

-"אמא מה כתוב בשקופית…"יום ה…יום ה…"

-"כלום, כלום, זה תקלה."

-"נכון, הנה תיקנו. יו, איזה יופי, יש עכשיו יובל המבולבל …."

————–

 

ולחשוב שבגיל שלו אני כבר רצתי למקלטים ושמעתי אזעקות וידעתי טוב מה זה "צפירה" לעומת "אזעקה" (עולה ויורד).. ובגיל שלו כבר עמדתי "ביום השואה" והקשבתי למופעי האימים של ניצולים. בגיל שלו שמעתי ניצול מספר בכיתה איך היו תולים כל יום במסדר הערב כמה יהודים, והאסירים היו שומעים כל הלילה את הרגלים של התלויים בועטות בלוח העץ, כי תלו אותם בכוונה שיחנקו לאט, לא עם לולאה. ובגיל שלו אבא שלי היה מתעצבן על הבלגן בחדר הילדים וצועק "אני תיכף מעמיד אתכם בשורה ליד הבור ויורה, בום".