צריך להגיד משהו ?

 

 

לפני יום רביעי הגדול

 

מעניינת מאד, לדעתי, התייחסות הציבור ל"דו"ח וינוגרד" כאל חג ומועד חדש המצטרף ללוח השנה היהודי הנצחי. בטרם התרחש האירוע, כבר מתכננים את התגובות והמשמעויות, כניראה שהמקורבים כבר יודעים מה כתוב שם.

 

מבחינה פסיכולוגית (בגרוש) העיסוק הזה מחליף את ההתחברות המלאה למה שקרה כאן בשנה שעברה, וגם למה שמתרחש עכשיו בעזה, ממש קרוב, אך כמה רחוק, מן הלב והתודעה.

 

מבחינתי האישית, המלחמה בקיץ שעבר היתה מעין "קו פרשת דרכים", התנתקות רגשית מלאה מהממסד הישראלי, על כל שלוחותיו, בעיקר התנסות מסויימת עם ביטוח לאומי, במהלך המלחמה, שבעקבותיה התברר לי סופית שהיקום, באמצעות כבוד מדינת ישראל, אדיש, אם לא עוין לשאלת קיומי-חיי מעיקרם. זו תובנה מעיקה, צוננת ומפקחת, וטוב מאוחר מאשר אף פעם לא.

 

סופסוף נפל אצלי האסימון, שכל אחד, פה, דואג לעצמו, וזהו משחק הישרדות שאין בו מקום לחלשי דעת, חלשי לב, ורכי רגש. כך גם גמלה ההחלטה לצאת מהמרכז, למקום שבו יכולת השליטה שלי בבטחוני האישי גדולה יותר, ופחות תלויה בממסד. יקרה הגרוע ביותר, תמיד אפשר ללקט פרי הדר ולחלוב פרות בעצמך, בסביבה כפרית. אפשר גם לנטות אוהל בחצר, אם השהיה בתוך מבנה אינה בטוחה.

 

ההתפכחות היתה כרוכה גם מפרידה רגשית לא פשוטה מהרעיון של "לשנות מבפנים" או להצטרף למלל כזה או אחר, המבטיח "שינוי תמורה וסבבה", תמורת ראשו של פלוני אלמוני, אולמרט, ביבי, ברק או לא חשוב מי. כולו בוצע בצע, ווינוגרד לא יותר טוב מאולמרט. וההיפך.

 

מלחמת הקיץ גם שחררה אותי ממועקה ממושכת ורבת שנים בקשר ל"אחריותי לפלשתינאים", או "שאלת הפריוויליגיות" כפי שהיא מופיע בשיח הרדיקלי לכאורה (!). הצורך לבקר את הממשלה בעניין זה, או לצעוק זעקות חמלה, התפוגג, כאשר הבנתי שאני לא מנהלת את העולם, ולמעשה מצבי ביחס אליהם אינו שונה, אם כי גם לא זהה, לטוב ולרע, תלוי איך מסתכלים. והנה, פוליטיקת השלום הישראלית אינה אמינה יותר מזו של מחרחרי המלחמה, גם בעניין זה יפה לאמר כולו בוצע בצע. איכשהו, יוסי ביילין והמנטור שלו ש.פרס ניראים לי לא פחות "מסוכנים" מאשר הימנים. גם הם יקברו אנשים חיים, ויאכלו ילדים, כדי לקדם את "השלום", שמבחינתם הוא קידום אינטרסים כלכליים מעמדיים של האמידים, מבין היהודים והערבים באזור. מחאת הקצינים גם היא לא מעוררת אצלי השראה, כך שניתן לסכם את המצב כתקוע לכל הכיוונים. באופן כללי, המצב של פוקר בן גוריון בציבוריות, כלומר הנסיונות לשלוט בתוצאות, להנדס, להצריח, לאגף ולמנוע את נתניהו כזה או אחר, מלמדים שהמערכת נמצאת בסחרור לא רלוונטי.

 

 בקיצור, יתכן שהגעתי לשלב הניו אייג', כלומר, התנערות מהצדדים הפוליטיים של החיים והתמקדות במדיטציה בסגנון קוהלת, או ויפאסנה, גם זה לא חשוב. או – שהפתרונות הפוליטיים לא נמצאים כרגע "על המפה" באופן המאפשר בחירה מושכלת, כולל גם ב"בברירת מחדל" כלשהי.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On 28/01/2008 at 18:38

    כלומר, חלקים ממה שכתבת הבנתי מאוד עד כדי הזדהות רבה- גם אני הבנתי שלמדינה, למימסד לא אכפת ממני, וגם אני הבנתי שפוליטיקאים מה"שמאל" לא פחות מסוכנים, וברובם גם לא פחות הורגי ילדים, מפוליטיקאים מה"ימין".
    ורבים מהם רוצים שלום מטעמים כלכליים ומטעמים אופורטוניסטיים בלבד (מה שאגב, לא רע בכלל ואפילו טוב מאוד אם זה אכן יקרה), אבל לא הבנתי את הרציונאל שהוביל אותך מפה להתנתקות מתחושת אחריות כלפי הפלסטינים.
    בעיניי, כשהמדינה, לטעמי, לא ממלאת את תפקידה- גם כלפי אזרחיה שלה, זה גורם, לצד הייאוש, גם לרצון לפעולה, לתזוזה.
    לתפיסתי ולתחושתי, רוב הציבור כאן ורוב הציבור הפלסטיני נמצאים מצד אחד של המיתרס. מהצד השני נמצאים הפוליטיקאים והגנרלים, שבונים לעצמם קריירה וצוברים כוח על גב האזרחים.
    את בטוחה שזה מה ש"ניו אייג'" אומר? לא לעשות כלום? לדעתי דוקא בדיוק להיפך- לשנות את המציאות!

    והתקשיתי להבין גם את הרציונל של לעבור ממהמרכז לגליל שבו במלחמה היה דוקא הרבה יותר מסוכן, או את יכולתו של אוהל בגינה להגן מפני סכנה מוחשית יותר מבית.
    אבל אולי באמת פיספסתי פה משהו…

  • איריס  On 28/01/2008 at 18:56

    בעניין הפלשתינאים לא אמרתי שאין חמלה או הזדהות, יותר הזדהות מתוך מצוקה דומה. וזו הנקודה, אין לי "אחריות" כיון שאין לי שום שליטה על הנעשה. אני הרגשתי שיש גילט טריפ מטעם, כלומר, שכבה מסויימת די מבוססת שמנסה לרכב על אשמה מדומה במקום שהם יקחו אחריות. זה משהו אישי קצת ואולי הוא תקף לאחרים, ואם כן, אז בזה אסתפק. הפסקתי להרגיש "בעלת פריווילגיות מדומות". אין לי. ולא היו לי. אולי לאחרים יש. שהם ירגישו אחראים גם כלפי הפלסתינים וגם כלפי הח"מ.
    זה לגבי הנהגת "השלום" החל מן המרכז-מרצ (פרס-ביילין) ועד חד"ש.
    לגבי האוהל בגליל. במקרה של משהו גדול (מלחמה גדולה) אני לא סומכת על צה"ל שיגן עלי. יש לי יותר שליטה על עצמי ועל המיקום שלי באזור פחות מיושב. אני לא נמצאת קרוב לקו העימות, אגב גם אני פעם חשבתי שצפונה מנתניה זה גבול לבנון.
    אבל יש עוד שטח באמצע שהוא גליל אבל לא בחזית כזו או אחרת. זו תחושה אישית לגבי אזורי סכנה במיידי. אולי אני טועה.
    אני אומרת בחצי צחוק שכל האופנה האחרונה של "לקטות ונוודות" היא אולי יותר מתחביב ניו אייגי. לא רע לשמור על קשר עם היכולות הפשוטות להסתדר כאשר יש כאוס מסביב. לפחות לתקופות קצרות. אני לא רואה את עצמי נכנסת למקלטים ומחכה לאולמרט שיביא אוכל ומזגן. הוא לא יביא כלום. וגם לא צה"ל. אבל בוא נקווה שזה לא יגיע למצבים האלה.

    אם אני חוזרת לנקודה שהטרידה אותך. החלוקה שעומדת להיווצר, היא בין עשירים לבין ביוב, ללא הבדלי גזע. ישנם היום הרבה ערבים בישראל שחביבים על השלטון יותר ממני, ומצבם הכלכלי, הפוליטי והאישי כאזרחי ישראל משופר אלפי מונים ממה שאי פעם אוכל להגיע אליו. לשחיתות הישראלית יש שותפים גם ברשות הפלשתינאית, ופגשתי הרבה מידי משת"פים ופטריוטים ערבים (לא רק פלשתינים אלא דרוזים ואחרים) שהריבוד החדש מצ'פר אותם. הם לא שמאלנים בודאי. קשה לי להגדיר, בדיוק כמו אצלנו, היהודים, יש שכבה גדולה שאין לה שום עניין בסולידריות לא בינם לבין עצמם ולא עם "המעמדות המקופחים" וכולי.
    בקיצור, המצב השתנה אם אי פעם היה "מצב" כמו שמכרו לנו. בכל מקרה, מה שהתכוונתי הוא שמאסתי או נגמלתי מהגילט טריפ בנוסח המסורתי של "אוי אוי יורים בעזה". בוא נבדוק טוב מי יורה, מי יכול למנוע, מי מרוויח, ונמצא שם הרבה מאלה שמעבירים כביכול ביקורת על כל העולם. אני היום בגישה שכל אחד ידאג לחצר האחורית שלו, זה כבר יספיק.

  • שרון  On 28/01/2008 at 21:59

    המשכיל בעת ההיא יידום, וילקט עלי חוביזה לקציצות ביתיות. לקטן מסוים המליץ לי גם על עלי סרפד למרק. מה שיותר מוזר הוא שהקשבתי, קטפתי ונצרבתי. ידנית, לא תודעתית. את התודעה הקפאתי בינתיים, עד להתבהרות. אולי תהיה איזו הפצעה של רעיון חדש. אחרי הכל, היינו, עשינו, ביקרנו את עצמנו, היכינו על חטא והבנו כמה אנו חסרי השפעה. כעת הגיע הזמן לפרוש למטבח. פוליטיקה של המנעות והפניית כתף, נכון לעכשיו.

  • איריס  On 28/01/2008 at 22:14

    יש להשתמש בכפפות, מן הסוג הפשוט של הדחת כלים.
    אחרי כן לשטוף את העלים במים זורמים ולעשות תנועות של הוצאת הקוצים כלומר "ליטוף שוטף" של העלים. בדרך כלל שטיפה אחת מעיפה את הקוצים.
    ראיתי במו עיני, וגם טעמתי.

    אני כמובן לא הייתי עושה את זה בעצמי, אבל יש פה באזור שלי טורפי סרפדים על בסיס יום יומי והם ניראים בריאים ומאושרים.

    חוביזה מעולה על בצק טארט, אם מוסיפים ביצה, ריקוטה וקצת פרמזן אפשר לחשוב שזה מנגולד בלי בעיה. טעים מאד.כמובן צריך קודם לבשל קצת במים ואז לאפות עם הפשטידה

    מסכימה עם התיאור ומוסיפה
    when the house is on fire, let us warm ourselves :_))

    ועוד פצצה טריוויאלית
    under capitalism men exploit others, and under socialism it is the other way around.

    בקיצור, הכל הבל
    והעיקר השומשום המונבט.

  • חייש  On 29/01/2008 at 15:12

    ואיכשהו, דווקא פוסט מלחמת לבנון, אני בטוח שדב חנין לא ימכור אותי בנזיד עדשים.

  • איריס  On 29/01/2008 at 18:03

    נכון שבמלחמת לבנון, הלכתי בהתחלה להפגנה שבה היו באמת קומץ מתאבדים ובעיקר חד"ש, וזה ראוי לשבח באותם ימים מתלהמים.
    אני לא יודעת אם דב חנין ימכור בנזיד או לא, אבל בדברים החשובים הוא לא יכול לעשות כלום, או שלא רוצה. מסורתית המפלגה הזו היתה "מחוץ למחנה", אחרי כן שימשה מעין גשר לגוש המזרחי, ונידמה לי שהיתה די אליטיסטית לסוגה (בשני המגזרים). הקומוניסטים נמצאים בפוסט טראומה מאז הרדיפות השקטות והרועשות של שנות החמישים, לא רואה את דב חנין פורץ את הגדרות שהמדינה סימנה. עם התבגרותי שמעתי יותר סיפורים מילדים של קומוניסטים (ילדים גדולים היום), וניראה לי שהיתה רדיפה המלווה בהסללה, שדי הצליחה. לא שופטת, אבל זה לא גוף שיכול לשנות משהו בשיקולים של פריצת מלחמה. מרצ היתה בתוך מעגל ההחלטות הרבה יותר.
    לגבי הפוסט שלי, אני התייחסתי יותר להוגים והמהגגים הרדיקלים, לא בטוחה שיש חפיפה בין הפוליטיקאים לבין הכתבנים והאינטלקטואלים. למשל אדם כמו אילן פפה, לא ניראה לי שהיה פעיל בחדש אולי הצביע, לא בטוחה. מעבר לכך למרות הקומוניזם, איך שהוא דב חנין לא מתחבר לי לפרולטריון הישראלי, כלומר, קצת לבן הסיפור הזה, בגזרה היהודית שלו.
    בכל מקרה, לגבי המלחמה, הם היו איזה אאוטלט לזעם של רבים, כמוני לפחות, שהרגישו שזו טעות ו"חייבים לעשות משהו". כמובן, שאין מה לעשות.
    ההחלטות הגיעו כניראה מגון בולטון, רייס וצרפת או משהו כזה. אולמרט רק הגיש את הקפה (ושלושים צעירים לקינוח).

  • טלי  On 30/01/2008 at 14:11

    עכשיו הבנתי את כוונתך ובכל זאת אני לא מסכימה עם המסקנה שלך.לגבי אובדן האמון בפוליטיקאים אני מסכימה לגמרי, אבל בלי להכיר את מצבך הסוציו-אקונומי, אני מרשה לעצמי להניח שיש סביבנו הרבה הרבה הרבה אנשים שמצבם- לא רק הכלכלי, קשה בהרבה.

    דוקא כשהמדינה, המימסד, הרשויות פושטים רגל ולא מגלים כל אחריות כלפי מה שנקרא "אוכלוסיות חלשות", זה לא הזמן להשתבלל ולדאוג אך ורק לסירפדים שבחצר האחורית, חשוב לגלות סוג של סולידריות אנושית.

    וכשאני מדברת על אנושיות, סולידריות, אקטיביזם, אני בכוונה, בניגוד לחייש, לא נכנסת לשיקולים של מפלגות כאלה או אחרות, זה רלבנטי רק לקראת יום הבחירות וזה, לטעמי, הרבה פחות חשוב.

  • איריס  On 30/01/2008 at 15:14

    קודם כל, הנחת היסוד שלך לא נכונה, מבלי להיכנס לפרטים.

    אני מגלה סולידריות אנושית.

    זו הבעיה, שדורשים סולידריות אנושית במקום שאין משאבים ואילו אלה בעלי משאבים מטיפים לאחרים להפגין סולידריות…במילים.

    מכאן, אני מסיקה שהקריאות הכתובות האלה (זה לא עולה כסף לכתוב "אוי עזה") הן משהו שבאופן כללי אני רוצה להימנע מלעשותו בעתיד, ואני גם לא מתייחסת לקריאות של אחרים מאותו סוג.

    סולידריות זה אם תהיי סולידרית איתי.

  • איריס  On 30/01/2008 at 15:16

    שכחתי. להזהיר את הציבור שעזרה לפלשתינאים עלולה לסבך אנשים ולגרום להם לאבד את היסודות הכלכליים של החיים שלהם. ואז, מי שהזמין אותם לעזור לעזה, לא יהיה סולידרי איתם. להיפך

  • טלי  On 30/01/2008 at 15:49

    ואת ההגיון שעומד מאחוריה.

    לגבי הנחת היסוד שלי- לא התכוונתי בהכרח למצב כלכלי, אבל עצם העובדה ששתינו יכולות לנהל כאן את הדיון הזה עכשיו, מעידה על כך שיש לשתינו שליטה מלאה בעברית, כושר ביטוי והתנסחות והבנה מסויימת של "כללי המשחק" ונגישות לאינטרנט.
    יש סביבנו הרבה אנשים שאין להם את כל אלה, ואני ממש לא מדברת רק על הפלסטינים אלא על הרבה אוכלוסיות בתוך מדינת ישראל.

    סולידריות מבחינתי היא לא רק מילים, היא פעולות. מילים הן כלי נפלא להנעת פעולות, אבל מובן שהן לא מספיקות ליצירת שינוי מעשי כלשהו בשטח- בכל הקשר ובכל תחום.

    לא מתוך סולידריות אלא מתוך כבוד כלפייך וכלפי זכותך הבלעדית על הבלוג שלך- אכבד בשמחה את בקשתך.

    ואגב, בתור חיפאית, מעולם לא נמניתי על אלה שחושבים שנתניה קרובה לגבול לבנון… (-:

  • איריס  On 30/01/2008 at 16:01

    ההרהורים שלי המשיכו אחורה למלחמת לבנון הראשונה. מאז הבנתי שאלה שקראו לנו, אז צעירים, לסייע לנפגעים ולמחות נגד המלחמה הונו אותנו. כמעט כל ההנהגה השמאלית של אז, נחשפה כמושחתת ומתפרנסת מהמלחמה ומקומבינות. ישנו צורך ליצור מצג, או היה צורך, ליצור מצג של "מחאה" מכל מיני סיבות. מי שלקח את זה ברצינות מידי נפגע קשה, ואז לא ראה לידו את המלהיטים ונואמי הנאומים החוצבים.

    אני חושבת שמצב כזה מחייב אחריות.

    אוסיף רק שאני קוראת בדיוק את הפוסט של אורית קמיר, על התפשטות הפונדמנטליזם הדתי-יהודי. הרקע הוא חדלון המעש של הליברלים למיניהם. אין חלל ריק ואין ואקום לא בפוליטיקה ולא בקהילה. אנשים זקוקים לדרך, כרגע הפניית עורף לפוליטיקה הלאומית-חילונית על כל אגפיה היא פתרון, אמנם אסקפיסטי אבל זה יותר מכלום, לחסרי אמצעים ודרכונים. ואני במניינם.

    אין לי דבר נגדך, אני בטוחה שאת פועלת מנהמת ליבך. אני מדברת פוליטיקה.
    צריכים להיות אחראים לתוצאות של מה שאתה עושה.
    השמאל בישראל הוא חסר אחריות כלפי אנשיו, ראי את אברהם בורג והברחנים, והשאר פשוט נהיו שבעים ומושחתים והבינו קודם את מה שאני אומרת עכשיו
    סולידריות לא מפגינים באינטרנט ובחבילות לעזה, אלא למי שלידך

  • איריס  On 31/01/2008 at 01:29

    אם מישהו עוד קורא את השרשור. שביב מחשבה שארצה לפתח מאוחר יותר.
    הסובלנות של אנשים מסויימים לפיגור הסביבתי-רוחני שלל אנשי עזה (חמאסניקים) מאד תמוה לנוכח האימה נוכח אותה תופעה בדיוק (ש"ס וכולי) כאשר היא יהודית ישראלית. יש להבין שאותה מצוקה דוחפת משני צדדי הגבול לברוח לפנטזיות דתיות קיצוניות. והמצוקה היא המחדלים והשחיתות של המגזר "הנאור" המבוסס. כלומר, תחושת ניכור מהמיינסטרים.
    הבריחה אל קציצות החובייזה היא באמת הרע במיעוטו, מבחינתי ואני ממליצה לכל מי שאין לו מספיק כסף להצטרף לנאורים שיכולים לכתוב באינטרנט לשלוח חבילות לעזה.

    אגב זה שמישהו מדבר עברית ואפילו יש לו חינוך והשכלה לא אומר שמצבו טוב יותר מאחרים שאין להם עברית כזו. השאלה למי יש אמצעים להתפרנס ואת מי זורקים לשוליים, מטעמים כאלה ואחרים.
    גם אנשים עם יכולות, להיפך, הרבה אנשים עם יכולות נרמסו בישראל. אלה נתונים חסרי כל משקל ומשמעות ואי אפשר לקנות במכולת עם עברית תקינה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: