פרות, שופטות, והחיים

 

פרות בטוסקנה

 

בינתיים אני פה בגליל, נהנית, ותיארה את המצב הזה, מכרה שעברה גם היא לפני שנה מן העיר אל הקפמנייה כ"לגור בצימר כמה חודשים". כלומר, חוויית המעבר, בחודשים הראשונים, משכרת ונותנת תחושה של נופש מתמשך. פותחים את החלון, אויר צח נכנס פנימה, וממול נוף ירוק, הרים ועמקים, וכמה פרות רועות באחו.

 

האמת, מבחינה כלכלית זה רעיון לא רע להחזיק בית בכפר לנופש ולדעתי מוזיל מאד את סעיף ההוצאה, במיוחד אם עוד אפשר להתחלק עם אחרים. שכירות, תחזוקה שוטפת וכיוצב עולים להערכתי לחודש בערך כמו שלושה לילות ב"מצפה הימים". מומלץ גם לבורגנים מתחילים שאין להם עדיין כסף לרכוש מטוס פרטי ויאכטה.

 .

 

שופטים ובתי משפט בישראל

 

נושא מערכת המשפט הולך ומתרחק מחיי האישיים מאד, לאחר שסגרתי כבר כמה שנים בלי המקצוע הזה, ולא חסרתי אותו למעט ההתפלפלות שהוא מאפשר, בור ללא תחתית ממש של נימי נימים של דקויות ופרשנויות, תענוג והכל עוד במסווה של "עבודה" ולא תחביב.

 

המפגש היחידי שנותר לי עם "המערכת" (או בלשון הטוקבקים "מעכרת") היא זנבות של התדיינות שלי עם בני משפחתי, בבית המשפט למשפחה בראשון לציון. מידי פעם אני גם מתעמקת קצת בידיעות על המערכת, כמו במקרה של יגאל עמיר וברית המילה ועוד כהנה וכהנה פיקנטריה. ממרחק מה, אני מתחילה להבין שיש משהו מאד מטעה – מתעתע ממש – במערכת המשפט, שלציבור הרחב "מוכרת" תדמית של נאורות, חלק מזה בגלל ריבוי הנשים העוסקות במלאכה ופה ושם איזה פסק דין שמרגיז את החרדים וכמה חוקים נגד הפריווילגיות של הזכר היהודי לאנוס, להטריד ולפעמים לשלם אתנן זונה או לא, תלוי בחשק שלו. בזה בערך מסתכמת הנאורות של המערכת, וגם בתחום המין, שהצליח להפיק את שארית התשוקה מן הציבור (התגייסות מדהימה של טוקבקים לפחות להציל את מקצוע הזנות מן הכורת האכזר של חופש העיסוק), הדימוי רחוק מאד מן המציאות בפועל.

 

המערכת הזו דומה הרבה יותר למערכת החינוך, שגם בה יש המון נשים, ומידי פעם אפילו נותנים לאשה להיות שרה של החינוך, אבל היא מנוהלת הרבה יותר פטריארכלי מאשר משרדים אחרים או מערכות אחרות, שדוקא יצא להן שם ""גברי", נגיד משרד התחבורה או השיכון. (נהגים ובנאים הם תמיד גברים). למעשה השופטות וגם הפרקליטות וכל הקצ'קעס האלה נשמעות לחלוטין, לא לאימת החוק, אלא לבוסים שלהם, ול"בוסים" אחרים בישראל (עולם תחתון, גנרלים, או בן הזוג) וכדי להרגיש טוב, הן מידי פעם מארגנות מעין מסע קטן נגד "הבנים" שנגמר בפיאסקו אדיר, למשל פרשת קצב או רמון.

 

אני מצאתי שהפרשה של השופטת הזו, שאת שמה שכחתי, דליה משהו, שנחקרה במשטרה על קשריה המיוחדים עם עורך הדין המושחת, מסמלת יפה את המצב. לפני שהפרשה נחשפה, ולדעתי זה קרה מטעמים לא ענייניים בכלל אלא שוב מחמת קינאת נשים זו בזו ומלחמה על ליבו של גבר די עלוב (אולי אשתו השוטרת יזמה את החשיפה ? משהו בסגנון), ניתן היה לסבור בטעות שבאים להתדיין בפני ברקודה עצמאית, וזה נראה כך מהתספורת האחידה שלה כמו כל השופטות שראיתי, ששמות קצת יותר מידי ספריי. הלשון נשמעת רהוטה בפסקי הדין, והכל מתקתק ב"כאילו". אבל מסתבר, שמי שמשך ברוב החוטים של אותה אשה נאורה ומתקדמת הוא איזה נוכל ונואף קטן, שבהינף אבר, גם לכך שהיא הסכימה – העצמאית – להרוס את הקריירה שלה בשביל לרצות אותו. במקרה כזה צריך לשאול באמת, מה קרה בפסיקות קודמות, ומי בכלל "מחליט על האשה הזו" כמו שאומרים הילדים היום.

 

ככה השופטת שאני זכיתי לראות לשתי דקות בדיון שלי, שישבה כאילו זחוחה וניצחת על כסא די יפה, עם אותה תספורת חובה, והפליגה בשבחי עצמה ובעצמאותה, עד כדי כך שנכשלה בלשונה והסבירה לי שעצמאותה כוללת את הזכות לפסוק שלא לפי החוק בכלל, אלא כפי "שניראה לה". בינתיים, לאחר שזימברה לח"מ את הצורה, מתחילים לתהות מי בדיוק מחזיק את ה"שלט" לאשה הזו. וכך הלאה. עיינתי בדף הביוגרפיה שלה, כדי לדוג קצת תובנות וראיתי שהיא בכלל היתה ביוכימאית, ולפתע עברה למשפטים ומהר מונתה לשופטת.

בכלל, כל הפסאדה הזו של הנוקשות העוצמתית של בנות ישראל מעוררת חשד שהיא מחפה על כניעות מוחלטת. בשלב שמגלים את זה, אומרים שזה קשור "לחיים הפרטיים" שלה, כמו שאמרו לי שהעובדה שבן זוגי (במקרה מנכ"ל עיתון חשוב וחושב) מתעלל בי היא "מקרה פרטי", אבל התוצאות של זה, הן "פרצופי הציבורי". זו הצביעות של החברה הישראלית.

 

נזכרתי בזה השבוע, גם משום שהייתי צריכה לשלוח לכבודה – הקצ'קע עם הספריי – בקשה בכל זאת להתחשב קצת בחוקים, וגם במושג המופשט "צדק". בעוד אני כותבת הבנתי שזה מגוחך, כיון שצריך לשאול, כמו במאפיה "למי צריך למצוץ פה כדי לקבל תוצאות" או "תביאי את בעל הבית נדבר איתו ישר". זה ברור שהאשה הזו היא ברווזה המבקשת גם לרצות את בעלי הבית, וגם להיראות אבו ג'ילדה בעיני עצמה והציבור. נזכרתי בזה גם כאשר ישבתי בגינת הילדים במושב ותהיתי למה כל הנשים שם, האמהות מדברים כמו רס"ריות בצה"ל ורובן גם לבושות כך, עם דגמ"ח ומנסות להראות כמו הבעל המג"ד שלהן.  קצת קינאתי שהן כאלה שאטריות, עד שפשפשתי קצת וראיתי שהן אחוזות בעתה קיומית וחסרות כל בטחון באהבה של בן הזוג שלהן, ובערך העצמי, ולכן הן פשוט החליטו לדמות יותר לחברים שלו מהגדוד, בתקווה שהוא לא ישים לב ויישאר לפחות עד גיל הפרישה מהמילואים, איתן.

 

הנוקשות והעוצמה לכאורה, והתוקפנות הזחוחה, אינם אלא ניסיון כלשהו לשקם את האגו ההרוס מאימה וכניעה. קצת מזכיר את הפוזה של ישראל הציונית, המשקמת את דמותו של הסבון ההולך לגאזים. בשני המקרים זה לא "אוכל", כלומר לא מחזיק מים. בטחון הוא דבר שקט המאפשר גם להודות בחוסר בטחון וחולשה.

 

בגלל שהשופטות האלה מבצעות למעשה את דבר המפקד, בעיקר כאשר הן "נכנסות" בגברים אחרים, כלומר משחקות את תפקיד בולם הזעזועים, הרי הן מאבדות עוד מכוחן המועט גם ככה, כאשר הן הופכות למוקד המתקפה הנגדית. במידה מסויימת זה לדעתי גם הפוזה של בייניש עם כל התדמית ההפוכה. מה שקרה במערכת המשפט, כמו במערכת החינוך, זה ששימור השליטה על ידי הפטריארכיה מושג דוקא ביצירת "מקצוע נשי".

 

העצוב בכל זה הוא שמרוב נשים במערכת הזו, מתברר שההחלטות הכי לא פמיניסטיות, הכי שוביניסטיות יוצאות כמובן מפי השופטות, וגם הפרקליטות ניראית כמו חדר המורות ובדרך כלל בצמרת יושב שר גבר, וגם היועמ"ש הוא תמיד גבר, פה ושם נתנו לפרקליטות גם תפקיד די בכיר, פרקליט ראשי, אבל הן רק הצליחו לחזק את המבצר הפטריארכלי כדי למצוא חן בעיני הבנים כניראה.

 

קטן, שוטה, והחיים כפי שהם

 

כאשר אני מסיימת את ההגיג הזה, הלא שלם, אני מקבלת טלפון מהשכן שלי, בקשר לאיזה בעיה טכנית בחצר. אנחנו מדברים, ובאמצע השיחה נשמע צלצול הסלולרי אצלו, הוא מבקש סליחה ואני ממתינה. מבלי לרצות אני נחשפת לשיחה שלו עם החברה שלו, כאשר הוא מדווח לה על משהו והם קובעים לדבר אחרי כן. לא נמלט מאוזני כינוי החיבה שהוא נתן לה "קטנה". זה מייד מחזיר אותי לגיל 19, כאשר היה לי חבר טייס מושבניק מלח הארץ (שאחרי כן הפך לטייקון הייטק ונעצר על שערוריות מיסים מתוקשרת), שכך היה קורא לי, כאשר נפגשנו פגישות אוהבים מתגעגעים, בחופשותיו מן הצבא. "קטנה"…ואחרי כן, למיסוד היחסים "קטינא". ממרחק של שנים, ומתוך הבנה של התהליכים שהתרחשו פה, אני מצטערת בכנות שלא נשארתי איתו, על תקן ה"קטנה", במקום לעבור את התרמית המסוגננת של הנאורות הישראלית, בשנותי היפות בשירות מערכת המשפט. עדיף לדעת איפה אתה נמצא, או כמו שאמר מי שאמר, הכל נסבל אם אתה יודע באמת את הגודל של הזין שלך…

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מודי  On 05/11/2007 at 11:01

    מה שכתבת פה לא נופל תחת קטגורית "בזיון בית המשפט" או משהו כזה?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: