מנפלאות האפליה

 

 

"הארץ" חושף היום נתונים ראשוניים של מחקר מעניין המפלח את שיעור המיעוטים בקרב סגל אקדמי בישראל. כצפוי, ובהתאם לתחושה, השוויון מאתנו והלאה. נשים, מזרחים, ערבים ועולים…נמצאים אי שם בשוליים והרחק משיעורם באוכלוסיה.

 

הנתון המזרחי הוא מעניין משום החתרנות שבעצם הצגתו, תוך כפירה באתוס "כור ההיתוך" המפורסם. זה הזכיר לי התדיינות שערכתי מול מערכת הרווחה בירושלים, בפני בית המשפט לנוער, ובה החלטתי לטעון מה שאמרה לי הלקוחה שלי, נערה צעירה ונחמדה – "אני לא רוצה ללכת לבית ספר כי הילדים מפלים אותי על רקע עדתי". כך, בפשטות. מסתבר שהיא היתה שייכת לאיזו תוכנית מפוצצת לאינטגרציה, במסגרתה הוסעו ילדים משכונות מצוקה לבית הספר היוקרתי "ליד האוניברסיטה". לפי התיאורים שלה, הילדים המקומיים התייחסו לילדי התוכנית כאל מוצג זואולוגי מבודד, ובמקום אינטרגרציה הודגשו דוקא הבדלי העדה והמעמד, עד כדי כך שצעירה זו לא רצתה ללכת לבית ספר, אחרי שחוותה כמה "זובורים" בחדרי השירותים.

 

משרד הרווחה מיהר להתערב ולאיים על הילדה בהוצאתה מהבית לפנימיה. שטחתי בפני השופט את הטענות של הילדה, בפירוט מוחלט, וביקשנו שיאפשר לה לחזור לבית הספר "הגרוע" במקום מגוריה, שם היא מרגישה שייכת, כמו כולם, ובטוחה בעצמה. ההשתוללות של השופט החלה בשלב שבו טענתי בכתב שמדובר באפליה עדתית, שיטתית, כלומר, הפרת זכויות אדם של הילדה. השופט – אחרי כמה ג'סטות של שבץ והתרגזות – נימק את דבריו בכך שלדעתו המשפט הישראלי לא מכיר בקטיגוריה העדתית בכלל, ובודאי לא בטענה עובדתית של הבדלים עדתיים.

 

בסופו של דבר הגענו לתוצאה המקווה בלי להידרש לסוגיה מעניינת זו, יתכן שהתוצאה החיובית התקבלה בגלל הטענה הזו, אינני יודעת, אך כך נחשפתי לראשונה לבעייתיות המשפטית סביב קטיגוריה זו. נזכרתי בדבר דומה שקרה לי במפגש הראשון עם מערכת השפיטה. מדובר היה בעתירה לבג"צ בקשר להפליה של בדואים בהחכרת אדמות לחלקאלות. השופט שישב בדין הקשיב לי בעייפות ואי נחת, ולאחר שסיימתי אמר לי בפסקנות "לא יעלה על הדעת שיש אפליה על רקע לאומי בישראלי" . זהו, ובזה בעצם הסתכם הדיון, לאחר שהמדינה הסכימה באדיבותה לטפל עניינית בתלונות של העותרים הספציפיים ונתנה כל מיני התחייבויות לשנה הבאה.

 

מפאי – ו"לא יעלה על הדעת"

 

מן הנתונים שמתפרסמים עולה תמונה לא סימפטית בכלל, המאשרת את הטענות של הומוגניות אליטיסטית נפוטיסטית באקדמיה הישראלית, המשמרת מבני היררכיה מסורתיים. הדרך המקובלת לבלום מחאה היא בשיטת מפא"י שתוארה לעיל, כאילו עצם העלאת הטענה היא פגיעה באושיות המדינה, המצדיקה כמובן צעדים חמורים נגד המבשר.

יש אמנם קושי מחקרי לקבוע מהו "מזרחי" (לעומת ערבי או אשה) אך אפשר להתגבר עליו כמובן.

 

נשים נשים

 

אינני מזרחית, אך כאשה ומתך השוואה למצב בחו"ל, ברור לי שמצבי   קשה יותר בהתקדמות באקדמיה בישראל, עד בלתי אפשרי. בשתי הפקולטות היוקרתיות, ת"א וירושלים, מלמדים גברים גם את רוב הנושאים הקשורים לאפליית נשים ועבירות מין נגד נשים. בירושלים, הדיקאן הוא תמיד גבר, ויש אישה נצחית בתפקיד המשנה לדיקאן שזה מילת קוד למזכירה בכירה ותככנית – האלפסי הנצחית – שעושה לו את המלאכה המלוכלכת.  בירושלים זו היתה איזה מלי, שאכפה עבור הפטריארכיה את חוקיה, כמו האחראית על המילה של נשים בקהילות אחרות.

 

בכל העולם קיימת הבעיה של אפליה, אך ברוב המקומות מזה עשרות שנים נעשה מאמץ מודע להכניס את השוליים פנימה, בכללי אפליה מתקנת ברורים מאד, וגם על ידי יצירת נישות לחקר האפליה שאותה יחקרו כמובן בני הקבוצה המופלית. כל זה פסח על ישראל בדילוג גדול, הישר לאיזה באק לאש אלים מאד. אין מה לאמר,

i will hand it to them שמפאי יכולה ללמד את העולם כולו שיעור בשימור עצמי חסר בושה. כך, נוצרה באופן פלאי מחלוקת וסכסכת בין קבוצות מודרות בישראל, כמו מזרחים נגד נשים, זה מתרחש כאשר את מלאכת האפליה של הנשים מעניקים למשל לבן (זכר) של מיעוט אחר, או הנישה המעניינת והישראלית למהדרין של ייצוג אנסים  ופדופילים בני מיעוטים כעשייה חברתית (?), וכל מיני ארגונים מוזרים של "זכויות הגבר" בתחום דיני המשפחה המוציאים את זעמם על השופטות דוקא או על הפרקליטות כעניין של מגדר. ניתן היה כמעט להעלות קונספירציה מופלאה של מינוי שופטות אשכנזיות מטומטמות במיוחד (מה שנכון, לצערי) כדי שיעמדו כ"כליא ברק" בין המקופחים על רקע עדה/לאום ובין הפטריארכיה המאפיניקית. וכך אנחנו מוצאים את ההמונים פורקים זעם (מוצדק) על כמה משפטניות בינוניות שמקודמות "דוקא", כמעין סמרטוט אדום, ובזה נעצרת המחאה.

 

המדהים הוא שהדפוקים לא מצליחים להתגבר על המקיאווליזם הזה, ומכלים זה את זעמו של זה על רעהו הדפוק, או על נשים באשר הן, מה שיורה לעצמם ברגל כמובן. יש לקוות שאנשים שרמתם מזכה אותם בתארים אקדמיים נבחרים ישכילו לראות דרך ענני החול הללו, אך בינתיים זה לא קורה.

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מואיז  On 19/10/2007 at 15:12

    והוא חי בתוך מציאות של אפליה, והוא יודע שצריך לתמרן בתוך המציאות הזו, בין אם הוא מודע לזה או לא.

    בשביל חלק מהאנשים הפיתרון הוא לא להיות בסגל האקדמי על אף שזו משאת נפשם, אני לא הייתי ממליץ לבוגר משפטים שאפתן לנסות להיות פרופסור למשפטים או להיות שופט, כי ההתקדמות שלו תיעצר. עדיף להיות עורך דין פרטי ולעשות לביתך. אני חושב שרוב בוגרי המשפטים המזרחים מבינים את זה, וזו רק דוגמא.

    גם הילדים בבית ספר יודעים מה קורה, וזה לא מפתיע שהילדה אמרה שהמלך עירום בצורה החדה והפשוטה ביותר.

    רק שיש לציין שמוקדי האפליה הגדולים ביותר הם מרכזי היידע, השליטה והשפה בישראל, המוקדים הם כל מחלקות מדעי הרוח והחברה, בתי המשפט, הוצאות לאור, כל הפעילות האומנותית בישראל, ובמיוחד התיאטרון.

    אני למשל רציתי בצעירותי לכתוב מחזות אבל מהר מאוד הבנתי שזו חומה בצורה, אני לא יודע באיזה חושים אבל אחרי המחזה הראשון ואחרי שראיתי מה הולך בתיאטרון הבנתי שבזה אין לי סיכוי, לכן גם אין מחזאים מזרחים ואין בימאים. יש אומנם שחקנים, אבל מעטים. מתוך חושיי פניתי למשהו יותר פשוט מהעלאת מחזה, כתיבת שירה או פרוזה אינם מצריכים אישורים של המערכת (או הרבה פחות) וכול מה שצריך זה עט ונייר.

    אני לא חושב שיש אפליה בתחום הבניה או קבלנות בניין, שם יש כן בעיה של עשירים מופלגים אשכנזים, אבל נגיד ברמה של קבלן בניין לא תמצא אפליה. לכן גם צריך למקד את הבעיות.

  • איריס  On 19/10/2007 at 15:43

    אני משערת שבתחום קבלנות בנין יש אפליה של נשים. המיקוד שלי היה באקדמיה הישראלית, ובעיקר במיליה המשפטי שלה. אותו אני קצת מכירה. קשה לי לדבר על מקומות אחרים. אני יכולה לאמר שאת אושיות מפאי אני מכירה מבפנים כך שאני מניחה שהשיטות זהות במבצרי הכוח.

    מה שאתה מתאר על עולם התרבות, חל באותה מידה על נשים. יש הטעיה מסויימת בריבוי סוג מסוים של נשים בדומה ל"שופטות" שהזכרתי, זה פלנקס של בינוניות שנשלח קדימה מסיבות טקטיות.
    בדרך כלל המודל של רביקוביץ הוא השכיח יותר לגבי מוכשרות שיכולות לאיים על הגמוניות. היא על תקן פרח משוגע מבחינת היכולת לתרגם את הכשרון לכוח בברנזה.
    ויש תופעות דומות לגבי מזרחים, אני משערת כלומר קול ייחודי וחשוב ינוטרל בצורות דומות

    ובכל זאת בישראל לא נוצרה הקטיגוריה המאד מוכרת בחו"ל של "מינוריטיז", שם זה שער כניסה לנשים, מיעוטים אתניים וגם מיעוטים על בסיס העדפה מינית, זו קרן שפע מיטיבה, מתקנת, שיש בה סולידריות. כאן אין קטיגוריה כזו בעצם, אלא שציינתי שהמינוריטיז אוכלים זה את זה
    ולכן אין קרנות שפע לקידום הביקורת על ההגמוניה.

    את הגוב שלי למשל לקח גבר מזרחי שבא על תקן "חברתי" כך שאי אפשר היה להתלונן כביכול על הפליה מגדרית, כביכול אני אומרת' כיון שדי מגוחך שגבר ייכנס לנישה של נפגעות אלימות מינית או משפחתית, אבל בישראל זה קורה. אני חושבת שמתפתח טרנד כזה, וכדאי לשים לב כי כולם נדפקים ממנו.

  • איריס  On 19/10/2007 at 15:48

    השם הוא אדלבאום, לא מנדלבאום, ואם כבר לסרס אז מקובל לעבור ישר לטננבאום, אני מרשה

  • א  On 19/10/2007 at 15:52

    "יצירת נישות לחקר האפליה שאותה יחקרו כמובן בני הקבוצה המופלית" – זה מנגנון דיכוי מהחזקים והמתוחכמים שיש.

    מצד אחד, הוא מהווה מעין "גטו פנימי" שאליו מופנים בני המיעוט שכן הצליחו להתקדם באקדמיה.

    ומצד שני, העובדה שרק בני המיעוט עצמם חוקרים את אפלייתם שלהם, משווה לכל העיסוק בנושא חזות של בכיינות מקופחים ולא של תחום מחקר מדעי אובייקטיבי ולגיטימי.

  • איריס  On 19/10/2007 at 16:05

    כן ולא. ברגע שנכנסים למעמד הקבוע, יכולים לעשות כל מיני דברים באקדמיה. ובכלל, נאמר הזהרו בבני עניים, כמשל על כך שההתחדשות האינטלקטואלית מגיעה מן השוליים. כך תיאוריה קווירית כבשה מעמד במיינסטרים הגם שהחלה כתגובה להפליה באקדמיה וכולי.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 19/10/2007 at 21:47

    בדקתי את השנתון של האוניברסיטה העברית:
    דיני משפחה וירושה – דר' איילת בלכר (ודר' דב פרימר), דיני עבודה – דר' חני אופק (ודר' גיא דוידוב), משפט וחברה"- דר' מימי אייזנשקוט, "משפט ומגדר" – דר' יפעת ביטון, "כבוד האדם וכבוד החווה" ו"חשיבה משפטית פמיניסטית וביטויה במציאות" – דר' אורית קמיר, "אלימות כלפי נשים במשפחה"- דר' דניאלה שבאר-שפירא, "קליניקה לסיוע לנפגעות תקיפה מינית" – הדר דנציג-רוזנברג, "קליניקה למניעת סחר בבני אדם" – נעמי לבנקרון, "קליניקה לזכויות נשים בעבודה" – מיה צחור, "נשים, דת ורב תרבותיות במדינה דמוקרטית" – דר' מירב שמואלי.
    ומצד שני: "מיניות ומשפט" – פרופ' אלון הראל, "יחסים בתוך המשפחה" – דר' דב פרימר, "דיני נישואין וגירושין" – דר יחיאל קפלן, "שוויון" – דר' ראם שגב.

    כלומר, קורסים "מגדריים" במובהק מועברים על ידי נשים, קורסים באזור ה"אפור" (בהקשר זה) מועברים על ידי מרצים ומרצות.
    יכול להיות שפספסתי פה ושם כמה קורסים שהיית מגדירה כקורסים בעלי אוריינטציה נשית, אבל אני חושבת שעשיתי את עבודתי נאמנה (:

  • איריס  On 19/10/2007 at 21:53

    אכן חלו שינויים. תוספת בסגל זוטר של נשים. תבדוק או תבדקי פרופסורים.
    זה יפה שהוסיפו קליניקות עם שמות יפים, אלו משרות שבדרך כלל אינן במסלול טניור בכלל. אורית קמיר היא מרצה בכירה, שנאלצה להיאבק בציפרניים, וניראה מה עם הפרופסורה שלה.
    היתה תקופה של "פריחה" מן הסוג הזה בקורסים על זכויות ילדים, וקודם זכויות אדם זה בא והולך וחלק מהם מרצים מן החוץ והשאר עוברים למכללות.
    כמה פרופסוריות יש ? (חוץ ממירי גור אריה וגביזון מזמני).

  • איריס  On 19/10/2007 at 21:58

    http://law.huji.ac.il/segel.asp?cat=409&in=0

    זה מה שצריך לעניין. נא לקרוא ולהתעלף. כמה נשים כמה גברים, ובעיקר כמה קיבלו פרופסורה בעשור האחרון. זה הסגל. כל שאר השמות שהבאת זה בדיוק מוכיח את הטענה שלי.
    זה לא רציני להכניס קורס מהחוץ או "קליניקה" עאלק בשביל הכותרות בעיתון, הנושאים מתחלפים כמו התחתונים של האופנה האמריקאית האחרונה. כדי להיראות נאורים בעיני העולם תוקעים קורס עם שם דומה לזה שיש באמריקה, אבל בלי תקן ובלי המשכיות ובלי שיניים. זה לא רציני, אגב עדיף היה כבר לוותר על ההצגה הזו, היא לא מכובדת.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 19/10/2007 at 22:57

    ראשית, לא ניסתי להוכיח או להפריך את הטענה, רק להציג את הפרטים. לא ידעתי שיש גישה לשנתון למי שאינו סטודנט או מרצה.
    לגבי פרופסוריות אני לא מכירה את כל הרשימה אבל פרופ' סיליה פסברג ופרופ' דפנה לוינסון-זמיר מלמדות בשוטף. את יודעת כמה פרופ' מונו באופן כללי בעשור האחרון?
    לגבי הקורסים המשמעותיים שאינם "קורסים מגדריים":
    מרצים: תורת משפט, דיני עונשין, מבוא למשפט עברי, דיני חוקה, דיני חוזים, דיני נזיקין, סד"א, משב"ל, דיני תאגידים, דיני מסים
    מרצות: שיטות משפט, דיני ראיות, משב"ל פרטי
    גם וגם: דיני קניין, דיני משפחה, מנה"צ, סדר דין פלילי, דיני עבודה.

    זה די הפתיע אותי, למען האמת. בשנתיים הקודמות המצב היה טוב יותר – דר הילה קרן לימדה חוזים (נוסעת לברקלי, כך נדמה לי), דר' יפעת ביטון לימדה לפני שנתיים נזיקין, פרופ' מירי גור-אריה לימדה עונשין ודר' מיכל אגמון-גונן לימדה תאגידים.
    סטודנטים שיתחילו השנה ללמוד בפקולטה יראו מעט מאד מרצות (אבל לא מעט מתרגלות ובודקות).

  • איריס  On 20/10/2007 at 06:09

    אני מבינה שאת כניראה סטודנטית שם. הבעיה אינה רק ספירת ראשים (אגב לא מצאתי את אורית קמיר בדף של הסגל, אולי היא סתם שכחה לשים את עצמה שם ?) אלא השמרנות של הסגל הבכיר. עדיין בירושלים מרצה "נחשב" מלמד דיני חוזים ונזיקין. כל הנושאים הנאורים לכאורה מופיעים בדרך של מרצה מן החוץ או "קליניקות", ואפשר לראות את ההבדל למשל מ
    UCLA
    שבה החינוך הקליני תופס מעמד אקדמי בכיר בפקולטה, או המודל של הרוורד שבו הקליניקה היא מעין משרד עורכי דין משובח בעל אוריינטציה של פרקטיקה ברמה, והניהול הוא על ידי עורכי דין בכירים בעלי תקן גבוה ומשרות ציבוריות בכירות בעבר ובעתיד.
    המודל של ירושלים הוא נצלני, כיון שהם משתמשים בעלי תאנה שאין להם תקנים ואין להם עתיד, חוץ מ"מנהל הקליניקות" שהוא בעצם קוטף את הפירות האקדמיים.
    יש משהו עצוב בנואשות של אנשים (גם אני הייתי בתקן הזה) לקבל כל סידור שמאפשר להם לקדם את הנושא החברתי שהם מאמינים בו. ולכן האוניברסיטה יכולה לשכור כמה עורכי דין, בדרך כלל צעירים מאד או נשים (נשים זה שקול ל"קטן") ולהחליף אותם ברגע שהם צוברים זכויות.
    יש כמובן קליניקה לזכויות עובדים, אבל איזה תוקף יש לה כאשר האווניברסיטה בעצמה מקבלנת ? זה כמו שהתברר שהמדינה היא המפרה הגדולה ביותר של חקיקת עבודה שהיא אמורה לאכוף על בעלי עסקים וסוחרים. החתול שומר על השמנת.
    ברמה של מוסד אקדמי זה הופך אותו ללא רציני.
    האוניברסיטה העברית "מתברכת" בעוד הפרות של זכויות עובדים ואדם, כך שהפקולטה למשפטים מתפקדת בסביבה פוגענית ואינה מתעסקת קודם כל בתיקון הפגמים של המוסד שבו היא פועלת.

  • מואיז  On 20/10/2007 at 07:27

    איריס

    סליחה על הטעות בשם,

    אני ממש בוש ונכלם, ואני דן את עצמי לשלושה ימי צום עם מים בלבד ולארבעה חודשים של קריאת שירים של ביאליק

    מואיז

  • איריס  On 20/10/2007 at 07:31

    תמיד טוב

  • מואיז  On 20/10/2007 at 08:28

    תשלחי לי אימייל עם כתובתך ואשלח לך ספר פיצוי

    moben@012.net.il

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 20/10/2007 at 15:35

    אורית קמיר שייכת למרכז מינרבה למיטב ידיעתי אחרי שעזבה/הועזבה את הפקולטה.

  • איריס  On 20/10/2007 at 18:02

    מואיז תודה, אני פשוט עמוסה בספרים אבל אשלח לך את כתובתי בכל מקרה, עברתי לגליל התחתון ואני מזמינה נופשים ועוברי אורח לחנות ולשתות.

    אנונימית, לא ידעתי שהיא לא בפקולטה. הרי היא נלחמה להישאר שם לפני כמה שנים ? אולי החליטה לעבור לאמריקה. האמת, עדיף מאשר לראות את הפרצופים הנשקפים מדף "הסגל" הזה. משהו מדכא במיוחד מרחף על הדף הזה

  • נעמה  On 20/10/2007 at 19:20

    ידוע שהאוניברסיטה העברית (בכל אופן בפקולטה למשפטים) איננה מקום אוהב נשים, בלשון המעטה. זה סיפור שהתחיל לפני שנים רבות, עם אי-מתן הקביעות לפנינה להב, היום פרופסור באוניברסיטת בוסטון ואבידה גדולה בעיני לאוניברסיטה העברית ולאקדמיה הישראלית בכלל.
    גם אורית קמיר, חוקרת מבריקה, איננה חלק מהפקולטה. הסדר הפשרה שהגיעו אליו אתה היה מוגבל בשנים והיה במסלול אוניברסיטאי ולא פקולטטי. חבל.

  • סמי  On 20/10/2007 at 19:31

    בכל משטר גזעני כמו בישראל, השופטים הם האחרונים תמיד להשתחרר מההכחשה, אבל זה קורה כשהם כבר תלויים מהביצים וזה כבר מאוחר מבחינתם לפחות.

  • איריס  On 20/10/2007 at 20:00

    נעמה, לא ידעתי על הסיפור הזה עם קמיר, לא מפתיע אך מצער. אני הועפתי באותו זמן שהיא, אבל לא הלכתי לבית הדין לעבודה, אלא הביתה נעלבת. אני לא מצטערת, למעט על זה שיכולתי להוציא מהם כסף שמגיע לי על ההדחה הלא חוקית.
    מכירה את סיפור פנינה להב אישית, בעלה המנוח היה ידיד משפחה קרוב וליווה אותה במעבר לחו"ל וכל התסכולים קראתי את ספרה על אגרנט ואהבתי.
    לפני כמה זמן הצעתי בבלוג של אורי שהיא תהיה מועמדת לעליון בישראל זה יסגור מעגל, למרות שאני בספק אם היתה מסכימה.

    סמי, אכן גזענים מקצועיים. זה עוד כלום לעומת מנגנוני ההכחשה שיכולים להוציא אדם מדעתו וזו גם מטרתם.

  • עמיש  On 25/09/2009 at 12:53

    באוניברסיטאות? כנראה שזה מה יש, ואי אפשר להכניס בכוח מרצה לתפקידו רק בשל מוצאו. שילחו יותר מזרחיים וערבים ללמוד החל מיסודי, דרך תיכון ואוניברסיטאות, ואז בטוח שמספר המרצים מעדתם יגדל.

  • איריס  On 25/09/2009 at 13:19

    אתה מציע "שילחו" ? למי ? להורים לילדים או למשרד החינוך ? לא הבנתי.

    ודאי שהפער מתחיל מהחינוך היסודי ועוד לפני כן, בגלל פערים כלכליים. אבל בנוסף לכך יש טענה של פער בלתי מוסבר בין שיעורי האקדמאים ובין שיעור הזוכים להיכנס למשרות הוראה. פה מדובר כניראה בפערים הנובעים מכך שיש תמיד הטייה נגד "השונה" , ואותה כן אפשר לתקן, גם בלי כרגע להתייחס לחריש העמוק ביסודי ובגן.

    האקדמיה מבוססת על מבנים חברתיים שעברו מן העולם, ויש הרבה בעיות של "ייצוג ידע" במוסד הזה, לא רק אפליות אלא הטיות שונות ומשונות.
    האקדמיה בעולם כולו עוברת עכשיו תהפוכה, בגלל שהיא הופכת ממוסד שהיה שייך למעמדות שולטים (אצולה) לעם. כמובן אין משרות להנפיק לכולם, ונוצרות בעיות עם שטף אקדמאים בעלי תארים מתקדמים שמצפים להיכנס למגדל הנחשק. בתוך כל זה יש גם בעיות של גזע, דת, מין ומה לא.,

    אני חושבת שככלל המוסד הזה כבר לא מייצר ידע רלוונטי כל כך, אלא משמר היררכיות פסולות (בעיני) כך שהמלחמה להיכנס בשעריו לא ניראית לי , במקום זה היה עדיף להשקיע במחשבה על ייצור מוסדות אחרים. (במקביל לפחות למאבק על השוויון). זה דומה למאבק של נשים להיכנס למקצועות קרביים. בשביל מה ? אלוהים יודע. אבל לאנשים יש זכות ליחס שווה על ידי מוסדות ציבוריים. על זה לא צריכה להיות מחלוקת.

  • שמיע  On 26/09/2009 at 09:10

    אף אחד היום לא מפריע ליהודי ערבי

    להשיג כל משרה שירצה. הבעיה היא שלא מספיק רק לרצות אלא שצריך גם לדעת איך, לרכוש השכלה ולפתח יכולות מתאימות. כל העניין הזה הוא ברשות הפרט ובאחריותו. לכן עלינו לשנס מותנינו וליישם את יכולתינו ולהפסיק לחזור ולקטר כל הזמן.

  • בנימין  On 16/02/2010 at 06:49

    שנחשף שלשום מראה שהבעיה איתה לא היתה של קיפוח כנגד נשים, אלא של יכולת הוראה בעייתית, ויחסי אנוש רעים

    קישור לכתבי בי דין מופיע כאן, כמו גם ניתוח שאני לא בטוח שאני מסכים איתו

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1463373

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: