מן הגורן והיקב

סמול מימין ומשמאל

 

עיון באתרי החדשות הבוקר מעלה כמה פכים קטנים לתגובה. ראשית, מאמר תמוה באתר "הארץ" המנתח את המונח החדש (יציר האינטרנט, לעניות דעתי) "סמול" ומוכיח בורות בבלוגוספריה ובעגת האתרים המובילים. אכן, המונח "סמול" נוצר ככל הניראה בידי הטוקבקיסטים הימנים-דתיים כמנהגם היפה דוקא, לחלץ משמעויות פונטיות מביטויים קיימים, באופן המשרת ערכיהם. שינוי הכתיב, מוליך לאסוציאציה של "קטנות", ומכאן להקטנת העמדה השמאלנית המגונה על ידי טובעי המונח. גם אם אני שייכת בעיני ממציאי הביטוי למחנה השלילי הזה, אני משבחת מידי פעם את היצירתיות והשימוש התוסס בשפה העברית, מן הכיוון הזה של המפה.

 

ואולם, כותב המאמר מגלה חוסר יסודיות והיעדר בקיאות בהשתלשלות הביטוי לאחר שהומצא, דוקא בקרב השמאל עצמו. חוגים רדיקליים יותר (מאלה שהכותב מציין כבר כרדיקלים מידי, כלומר "סמולניים"מידי) בתוך השמאל, בעיקר מקרב המזרחים, אימצו את המונח, אך הוסיפו לו תג קצת ויצרו את ה"אסמול", לציין את השמאל הציוני או השמאל הליבראלי, בצורה מגונה בהפוך על הפוך. כלומר, גינוי משמאל, דוקא, ומכיוון התוקף את ההגמוניה האשכנזית ומגמות ליבראליות כלכליות.

תוספת הא' יכולה לציין חיקוי לעגני של ההיגוי האשכנזי של ה' הידיעה, בתוספת הסכמה להקטנה שטבע הימין, או תוספת של הא' בערבית שהיא מעין ה' ידיעה מקובלת כרישא, ומלמדת על המזרחיות של טובע הביטוי.

זו ההזדמנות לציין שהעברית חוגגת לאחרונה, בבלוגוספירה ובטוקבקים, תחייה מחודשת גם מן הכיוון השמאלני רדיקלי מזרחי, ובאופן דומה שיורד לרבדים בלתי חרושים של שורשים, מילים, צלילים, ויוצר ממש יצירות לולייניות וקליטות, ממונחים מאובנים. מבנה הטוקבק, והצורך לחסוך במילים יוצר מוטיבציה נפלאה ליצירתיות.

 

מה קורה פה עם האופניים ?

 

אתרי האינטרנט מוצפים לאחרונה בכותרות ענק בנוגע לחוק המחייב לבישת קסדה ברכיבה על אופניים. נוצר הרושם שישנה יד מכוונת, אם מיבואני האופנים או מלובי אנשי תקשורת שוחרי האופניים, ללחוץ על מקבלי החלטות לפטור מעונשה של הקסדה. אין לי עמדה ברורה בנושא, בארץ האופנים, היא דנמרק יש חובת קסדה גם על ילדים קטנים מאד, כך שלא מדובר באיזו התעמרות ישראלית ייחודית. יתכן שיש טעם לייצר תמריץ כרגע לשימוש באופניים מטעמים דחופים של חסכון וייעול וגם בריאות הציבור, אך הכתבות אינן מנמקות את התביעה שניראית די סבירה על פניה. רכשתי השבוע את אופניו הראשונים של בני, בתוספת קסדה , ובאמת מחיר הקסדה היה שליש ממחיר האופניים, דבר תמוה למדי בעיני, אך זו בעיה אחרת הקשורה בודאי למיסוי והיטלי יבוא. לי דוקא יש בעיה עם חוקי חגורת הבטיחות, אך אלה התקבלו ללא מאבק, וגם חוקים הנוגעים להיטלי מיסוי על מעשנים, ועוד מיני חקיקה פטרונית שמקצצת באוטונומיה של הפרט לסכן את עצמו כרצונו. דוקא הקסדה באופניים ניראית לי דרישה תמימה ולא מעיקה במיוחד, המסוגלת להציל חיים שכן הראש הוא האבר החשוף ביותר לפגיעה כאשר רכב פוגע במדווש. מידי פעם אני נתקלת בסוג כזה של "קמפיין" מתואם, ותוהה איך מתקבלות ההחלטות העיתונאיות בנושאים כאלה.

 

 

מדינת ישראל נגד האמנות

                                                           

 

פסל וגם מסיכה

 

שלל כותרות מן הימים האחרונים חושף שוב מגמה קיימת בחברה הישראלית להטיל אשמה ולייצר שעירים לעזאזל. הקבוצה הנבחרת לאחרונה היא "אמנים", מה שהתחיל בקמפיין נגד זמרים פופולארים שלא שירתו בצה"ל, ונענה בדרישת החרמה של אמנים המופיעים בפני מתנחלים. אקורד אחרון להיום, ליברמן יוצא להגנת האמנים המוחרמים על ידי השמאל, ועושה להם שירות דוב, או כמו שאומרים יורה לעצמו ברגל. אם עד עכשיו לא היתה לאנשים רבים דעה נחרצת לגבי ההשתתפות של עידן רייכל, אהוד בנאי ואתי אנקרי בפסטיבל גוש עציון, אחרי שהפכו לחביביו של ליברמן, הם נכנסו באמת לבעיה. לצד המאבק הזה סביב האמנים, התבטאויות של הכוכבת בר רפאלי נגד התרבות הישראלית, בעקבות התנסות שלילית עם פפרצי מקומיים. לדעתי, ההתמקדות באמנים אינה פרופורציונאלית לחשיבותם בחברה הישראלית, ולאיכות האמנות בישראל באופן כללי. זמרים או דוגמניות שלא עשו צבא לא משפיעים על דעת הקהל בענייני צבא, אחרי הכל זה לא בוב דילן או גוני מיטשל במלחמת וייטנם. האמנות מגוייסת בישראל בדרך כלל למפעל הלאומי, הרבה יותר מאשר שוליה הביקורתיים. החרפת מגמת הגיוס של האמנות (שגם כך היא בלתי נסבלת) ממשיכה לפגוע באיכותה. אמן מגוייס לשמאל-סרבנות או כזה המגוייס לייהוד יפו העתיקה דה לוקס, הוא בדרך כלל אמן גרוע. אפשר לתהות אם הנטיה הזו לגייס בבהילות ברוטאלית את האמנות לפוליטיקה נובעת גם מהמורשת היהודית-דתית שבאופן כללי מצמצמת או שוללת עיסוק אמנותי כשהוא לעצמו, אלא מתירה אותו בהקשר פולחני בלבד, כלומר, העמדה היהודית ההיסטורית היא "גיוס" של האמנות לצרכי פולחן. אין זה בהכרח עקרון מגונה בעיני, אך אפשר לקיים עליו דיון המציל ממנו רעיונות מעמיקים ומעניינים על האמנות כביטוי רוחני ואסתטי, ביחס ובניגוד אולי ליצירת הדתית הפולחנית כאמצעי לאותו צורך, והקשר שבין האסתטי למוסרי אם בכלל קיים.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני ה.  On 02/10/2007 at 12:29

    נוצר על ידי דורון רוזנבלום מ"הארץ" כחיקוי לשפתם העילגת לכאורה של הטוקבקיבסטים הימניים.

  • הצבנ  On 02/10/2007 at 12:30

    בחוסר עקביות. לפני כמה ימים כתב ציפר מאמר הקורא שלא להתרגש מהבמה שקיבל אחמדינג'אד בניו יורק. יפה שנותנים דוגמה אישית ומעניקים במה על דפי האתר לטיעונים המקוממים, אני מקוה, את רוב קוראי העתון (ועם אופי ורמת טיעונים המזכירה למדי את המקרה בניו יורק, ובלי הצדדים המצחיקים שיש לפחות בהופעתו של האיראני).

    ואגב, אני כתבתי "סמול" עוד לפני שידעתי שיש אינטרטנט.

  • איריס  On 02/10/2007 at 12:34

    יפה, ותודה על המידע.

    אכן, הסגנון של הרשימה מבחינת רמתה הכללית מתאפיין ברב תרבותיות…לטובת המאותגרים מבחינה לשונית. טוב הוא מהנדס לפחות, יש לו תירוץ

  • חנן כהן  On 02/10/2007 at 14:14

    לדעתי רוזנבלום קבע את המילה "סמול" כשהוא כתב על יצחק שמיר.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=46832

  • איריס  On 02/10/2007 at 15:12

    ניראה כמו איזכור מקורי ודי מזמן 2001..
    אם אכן זה המקור, אז הביטוי כבר עבר שלושה גילגולים, מגינוי שמאלני לבורות הימין, ואז אימוצו על ידי הימין להקטין את השמאל, ואז שוב על ידי חלק מהשמאל כדי להבחין את עצמו משמאל ציוני. מעניין מאד. ועוד היד נטויה

  • נ'  On 02/10/2007 at 18:27

    עצמו כרצונו?
    גם מגבלות על סטירות, למשל, קוצצות את אוטונומיית הפרט להביע באורח מוחשי את רצונותיו ותסכולו.

    עישון לא זו בלבד שהוא כופה סיכון עתידי על כל המצויים בסביבתו, אלא שהוא מפריע ומציק כבר באותה עת, בזמן הווה.

    יש אנשים שהעישון מקשה באורח מיידי על נשימתם, מגרה את גרונם, מעלה ליחה, ועוד; הוא משנה באחת את סביבת הימצאם לסביבה דוחה ומרתיעה.

  • איריס  On 02/10/2007 at 19:34

    נניח בלי אף אחד שסובל מזה. המדינה עדיין מתערבת במנהג הזה, ומקשה עליו במיסוי דראקוני, כמו אלכוהול ו"שגעונות" אחרים.
    זה שני דברים שונים, אתה מדבר על עישון פסיבי, או הנזק לסביבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: