ארכיון חודשי: ספטמבר 2007

שבע השנים

 

 

בשבועות האחרונים אני מסיירת באינטנסיביות בצפון הארץ, מחיפה-נהריה במערב ועד מבואות הגולן במזרח, ומגלה שהחיים האמיתיים מתרחשים מחוץ לתל אביב. לא שאני דוגמא מייצגת, כיון שעבורי תל אביב אינה אלא פיח, צפיפיות ויוקר מחיה שידי אינה משגת לקטוף את פירותיו. הידיעה שלידי מתרחשים חיים תרבותיים ערים לא מחממת אותי, והאמת, אף שהסיבה לכך שאני נפקדת מאירועים היא כלכלית, עד היום לא הרגשתי שהחמצתי משהו מדהים, איזו הצגה מדהימה, או תערוכה יוצאת דופן. אם כבר היה לי כסף, הייתי ודאי מנסה מסעדות ומועדוני ספא, אך אלו קיימים גם במקומות אחרים ובחצי מחיר.

 

הביקור האחרון שלי החל בכמה ישובים סמוכים לראש פינה (את הלילה ביליתי ביסוד המעלה, מקום מוזר מאד), וסיימתי אותו באזור נצרת, בואך כפר תבור. הצפון מתברך בכל היתרונות שאין בתל אביב, אויר קריר ונעים, נוף, פיזור אוכלוסין, ויתר נוכחות לפלשתינאים (בתל אביב הפלשתינאי הוא או פועל מטבח נסתר מן העין או שחקן חתיך, ויש גם יפו, שתושביה הפכו קודם כל לתל אביבים אחרי כן הם ערבים). הכבישים מתפתלים וגרועים, אמנם, אך בסך הכל מתקדמים יותר מהר מאשר במרכז. הגלילאים, כך ניראה, הם בדרך כלל אנשים שלווים מאד, החיים שלהם עוברים בסלואו מושן, ויש להם זמן לעצור ולתת הנחיות נסיעה מפורטות וגם לצייר מפה. הם ניראים יותר מאושרים, או מסופקים, מהתל אביביים המסתובבים עם יצרם, החצוי, בידם גלוי לכל.

 

הבדלי המעמדות בגליל מודגשים וגלויים, בניגוד לשיוכים הסודיים למחצה של התל אביבים לכתות, או משפחות פשע, או למשפחות הון. יש "קיבוצניקים", "מושבניקים", עירונים כמובן, וזן של עירונים לשעבר המתחלק בגדול ל"הייטק נשק" (גוש משגב), או ל"אורגאניים רוחניים" הפזורים מכליל המפורסמת ועד ראש פינה בכל מיני יישובי תמהונים או ניו אייג'. המאחד הוא השינאה למרכז, וגם לערבים לצערי. הגלילאים לא נענים לקוד הפוליטיקלי קורקט ואומרים בפרצוף את מה שהתל אביבי חושב ("אל תלכי לשם, יש ערבושים, רוסים ואתיופים"…מפיה של צ'רקסית המעריצה את יובל בנאי שגר באילניה לדבריה).

 

ביסוד המעלה יש אוירה של "טווין פיקס" וסודות, כניראה סביב מאבקים נדל'ניסטים. מערכת החינוך המקומית עברה קריסה עקב סכסוכים מקומיים, ועכשיו מנסים לשקם ולהחזיר את הילדים לבית הספר המקומי. יש שם קהילה דתית לא מבוטלת, למעשה חריידית (כניראה רובם חוזרים בתשובה), אי אלו אנשי צבא בכירים, והגלעין הקשה של המקומיים, אכרים שתקניים עם חריצים ענקיים בפנים, שיער מקורזל ופרוע, מעין ז'אן גאבן מקומי, שאין הרבה מה לדבר איתם, אבל הם מאד מעשיים.  את הלילה אנחנו מבלים בצימר, כמובן, המנוהל על ידי מדען לשעבר, שפרצופו מוכר לי, והוא אכן עשה כמה שנים במכון וייצמן בעיר רחובות. אני תוהה אם הוא עורך ניסויים על האורחים, ומגרשת מן החדר חתול שניראה מהונדס קצת, ומקפידה לסגור את דלת חדר השינה. בלילה אני חולמת על מפקד פיקוד צפון (??) בדימוס, המנהל אחרי מרדף ברחובות יסוד המעלה, ולבסוף, בחלום הוא אומר לי "יחיאל חורב הוא רק נוכל ממון קטן, וזהו הוא איננו, נגמר". כניראה אפשר להוציא אותי מהגו'נגל הקונגולזי אבל לא את הקונגו ממני, או שצריך חופשה ארוכה יותר.

 

אפשר לאמר שהגליל כולו זה צימר אחד גדול. כמו כל דבר בישראל, יש הגזמות. אמרת צימר, פתאום הכל צימרים, וכמובן היצף מוביל לחפיף, מוביל לשפע מיותר, מוביל לעגמת נפש, והרבה צימרים נטושים או עומדים להשכרה, וניראים כמו בית זונות שהתיישן, שרידי גדולתו הופכים פתטיים, היומרות ניכרות מהריפוד המתקלף, מהגקוזי המחליד, הכוונה ל"עשות קופה" מהר, נחשפת ומעוררת אי נחת. מחמת חסרון כיס לא פקדתי אף מסעדה, ביסטרו, חומוסיה, אבל חלק ניראו די מבטיחות.

 

עצרתי כנדרש, בדרך חזרה בכפר תבור, הלא היא מסחה, ל"עשות כבוד" לשורשי המשפחה שלי. לצערי המוזיאון היה כבר סגור, אז הסתפקנו בביקור ב"מוזיאון המרציפן" שבינתיים החל לגבות הון עתק לכניסה כמובן, וללקות גם כן במחלת ההגזמה שסופה ידוע. הזדמנו לי שיחות מדהימות, כמו תמיד, עם המקומיים, המכירים עוד את משפחת אב סבי, מן המייסדים, ושמחו לרכל על הסכסוכים המשפחתיים הקשים שפירקו לבסוף את השבט הקטן, אדלבאום, כך שמה שנותר שם הוא שני בתים די חדשים של אחד הנכדים שכמובן גר באמריקה, וילדיו אמריקאיים והם רק משכירים וגובים את הכסף. כולם נלחמו בעולם, איש באחיו, ולבסוף …אמריקה, זה מה שנשאר.

 

בשיחה עם מקומי קשיש שעוד מכיר את משפחתי מן העבר, אנחנו מייד מסכימים שאם מפא"י לא היתה משתלטת על הכל, אז בעצם הרעיון של המסחאים להשתלב במרחב היה נכון יותר. כולם דיברו ערבים שוטפת, וחיו "כמו ערבים", לטוב ולרע. משם אנחנו ממשיכים ומקטרים על מיכה גולדמן התככן, ועל ראש המועצה הנוכחי "אותו דבר" (זה בא לתאר את אופיו של הנוכחי בשתי מילים, בהשוואה לגולדמן), והקיטור הרגיל על הפוליטיקאים. הקשיש מאיץ בי "לגדר את החלקה" שנותרה למשפחה עדיין שם, כדי שלא יעשו תרגילים ויקחו גם את זה. זה שווה שלוש או ארבע מאות אלף דולר, הוא אומר לי, ואני תוהה אם כדאי להיכנס למלחמות עם המועצה המסוכסכת הזו עבור קרקע ששייכת לי ולעוד שלושה שאצטרך להתדיין איתם, מה שיצית עוד שלוש מלחמות עולם עקובות מדם ומדמים. גם אצלנו רוב הצאצאים באמריקה. כפר תבור השתנתה ללא הכר, מיישוב קטן וישן, דומה לאילניה הסמוכה הוא צמח והפך כמעט לעיר פורחת של וילות עם שכונות והרחבות, והפעלות, ומפעלים, ומזון, וצימרים כמובן.

 

רק אורחים

 

אני ממשיכה לדהור לכביש  6 המפורסם, שאני רוצה לנסות פעם ראשונה, ואז מרוב רצון למהר, אני נתקעת בפקק תנועה אדיר המשתרך עד אום אל פאחם, שם עומדת להתרחש הפגנה-עצרת של שייח ראעד סלאח מן התנועה האסלאמית. אם הייתי נוסעת בכביש הרגיל והאיטי כבר הייתי מזמן בתל אביב, אך עתה נלכדנו בפקק ומחכים. זו ישראל, "כביש מהיר" תקוע בצואר בקבוק של נתיב אחד. אני נזכרת בכתבה המספרת שטלי פחימה עומדת לגור שם או משהו כזה, וגם השליח במכולת שלי חזר לשם, לאחר גלות ארוכה ביפו. גדודים של שוטרים ניצבים בפתח העיר, ושיירת אוטובוסים עם דגלי התנועה, בירוק המכותב לבן, מתנפנפים ברוח.

 

בלי לרצות אני נזכרת במאורעות אוקטובר 2000, כאשר נסעתי בפעם האחרונה (לפני זו) לגליל לנופש בראש השנה, כרסי בין שיני, שבוע לפני לידה, ובדרך חזרה מחופשת ראש השנה, נתקעתי בתוך ההפגנה הידועה והיריות. חמקנו מן המהומה אך נתקענו בפקק של שבע שעות מחיפה לתל אביב, עם כל "עמישראל" שנמלט מהפרעות בסופו של החג. אני תוהה אם היתה "שריטה" בגלגל הזמן, בדיוק לפני שבע שנים, באותו זמן בשנה.

אהוד ברק שוב מדבר ברדיו, אני נוסעת באותו כביש, אי השקט מפעפע ורוחש, ממש ליד השלט "מגידו" הלא היא ארמגדון המפורסמת. שבע השנים הרעות הסתיימו, ובפתח שבע שנים רעות יותר.

 

שיחה בדרך

 

בני הקטן שואל מה המהומה הזו שגורמת לפקק, וליללות הסירנות. אני אומרת לו שזה חג. "איזה חג ?" הוא שואל. "חג עצוב" אני עונה. "חג של ערביתים ?" הוא שואל למראה הדגלים. "כן, חג של ערביתים" אני עונה ומתלבטת מה להגיד. "הם עצובים שלקחנו להם את הארץ ?" הוא שואל, ומפתיע אותי. "כן, הם כועסים. אבל אני ואתה לא לקחנו להם." אני מנסה להוציא אותו מן "הסכסוך". ואז הוא אומר לי בקול מבוגר להפליא "אנחנו לא לקחנו להם כלום. אנחנו רק אורחים".

 

 

 

בשבח הריסון העצמי – הערה על החינוך הביתי

 

אחד העקרונות הקשים ליישום, אך המתגמלים ביותר, בחלק משיטות "החינוך הביתי" נוגעת לשאלת "הגבולות", האם צריך ומי לשים גבולות לילדים ?

 

ה"אדוקים" מבין שוחרי החופש, מנסים להקפיד שלא להפעיל שום סמכות משמעתית ליצירת גבולות ושליטה בהתנהגות, והיתר, המזדנבים והמתפשרים, נשברים באמצע אם לא קודם לכן. האם אפשר באמת והאם רצוי לא לשים שום גבול ? מסתבר שכן, אלא שזה דורש מאיתנו ההורים להתגבר על התניות שהוטבעו בנו כל כך ביסודיות. זה גם מחייב אמון בתהליך, וזה כמובן קשה עוד יותר.

 

כאשר עוד הייתי בעניינים (לפני שלב ההתשה שבו מוותרים על כל עקרונות החינוך הנשגבים ורק שורדים), ניהלתי שיחות עם אמהות-חברות המתלבטות בבעיות דומות, בין העקרונות ובין היכולת שלהן לעמוד בזה.  היינו מתבדחות על הויכוחים ב"באופן טבעי" האם לשמוע לילד שמסרב לקחת אנטיביוטיקה כאשר הוא גסס מדלקת ריאות, או שמא אז, ורק אז לנסות לשכנע אותו בטוב, את הפעוט בן השנה, כמובן. וכך לגבי סירוב ללבוש חגורת בטיחות. כל זה הצחיק אותנו, אף שהתקנאנו באמהות הללו שיש להן כל הזמן והסבלנות בעולם להיות מושלמות. אני זוכרת שיחה לגבי צריכה שוקולד מלפני שנתיים בערך, כאשר אני עוד צידדתי בריסון העצמי שצומח בעצמו, במקום כניעה ומרי.

 חברתי טענה שזה לא הוגן כיון שבני לא מכור לשוקולד כמו הבת שלה, שכבר נזקקה לטיפולי שיניים יקרים. אמרתי בחוצפה, שזה המבחן האמיתי שלה, המקום שבו יש חולשה. כמובן, אכלתי את מילותי שנה לאחר מכן, כאשר הכנסתי טלויזיה הביתה לראשונה לאחר שש שנים של פרינציפ שהצליח. לא רק זה, אלא שהקטן התגלה כמכור אמיתי לטלויזיה, ממש אי אפשר היה לנתק אותו, בלי צרחות של "קולד טורקי", גם אחרי ארבע שעות.

כתוצאה מכך נפתחה תקופה מגעילה של מלחמות על הטלויזיה, וכל סגירה הפכה לטקס תוקפני מצידי, ורווי צרחות והתקפי זעם מצידו. לאחר זמן מה, חזרתי לעצמי והחלטתי שאני סומכת עליו גם בנקודה הזו והשבוע זה קרה. הנס ! הדרדס המכור הגיע בעצמו, אחרי הרעלת צפייה והודיע שהקץ לטלויזיה, להוציא את "ערוצים" ומייד הוא לא רוצה כי זה עושה לו "כאב ראש". עבר שבוע והוא עומד בזה, ולא מראה סימני חרטה. עשינו אפילו ניסיון נוסף, ואחרי פרק זמן קצר, הוא הציע שהפעם זהו, אולי אפילו לזרוק את המכשיר, למרות שהוא אוהב וידאו, אז אולי נשאיר.

 

אין מה לעשות, זה עובד, והמגבלה היחידה היא כושר הסבלנות שלנו, ההורים. כאשר המגבלה מופיעה ספונטנית, נפתרה הבעיה מן היסוד ואין צורך יותר בהטלת מגבלות ועונשים. זה הריסון העצמי המופיע באופן ספונטני, ושעליו סמוך ובנוי החינוך הביתי החופשי.

 

————————–

סיפור מאלף על איש מילואים למופת, ואזרח מועיל ומלומד, שמוצא יום אחד שתיקו האישי בצבא כולל מידע מרשיע מאד, כמו בעיות נפשיות, סמים, אלימות ואי יציבות. האיש תויג לפתע כ"שולי החברה הבעייתיים" וכך, מבלי שנמסר לו דבר, החל הצבא להתנער ממנו, וכל מיני דברים מוזרים קרו. שאלותיו נענו בהתחמקויות ואפילו פניה לקצין קבילות חיילים. האזרח עשה בשכל ושכר שירותי עורכת דין שלא התעצלה ולא הסתפקה בתשובות כלליות. לאחר שהתברר מה שהתברר, התחייב הצבא "לתקן את הטעות" אך לא הסביר מה קרה.

 

חשוב לדעת ש"רעל" אנונימי כזה יכול להיכנס לכל מיני תיקים, בכל מיני מקומות, וליצור עננת חשד ועוינות מצד גופים ואנשים, ללא ידיעה ובודאי ללא "זכות טיעון" או התגוננות. מערך המחשוב הישראלי פרוץ לכל אחד, בין בתשלום סמלי למאכער, ובין באמצעות "טובה" מחברים שעובדים שם. עובדה שנכנסה לאיזה "תיק" כזה לא תימחק ולא תשתנה לעולם, אלא תעבור מיחזור ותקבל חיים משלה. כך אפשר להרוס אדם בקלות.  מי שנחשף לרכילות רעה שמקורה עמום, מכיר את התחושה המעיקה הזו, שאפשר להשוותה רק לאונס בעיניים עצומות.

 

הלקח מכך הוא שאין לקבל רכילות במקום עובדות, לגבי אנשים המוכרים לך זה מקל וחומר, כדאי ללכת ולשאול, וגם לגבי זרים. תמיד כדאי לוודא, בצורה עניינית, שמשהו רע שנאמר, הוא אכן נכון, בצורה מנומסת. רצח אופי הוא מכשול חמור יותר מפגיעה ממונית ישירה או מתקפה.

 

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/900295.html