סרטים והמלצות

סרטים בדי.וי.די (15 ש"ח בשוק)

 

צפייה מאוחרת ב"23" של יואל שומכר הנערץ, קצת מאכזבת. הסרט מטפל בסוג של פרנויה המונית, המקובלת

אפרופו 23…כמובן, כאשר אני עושה שמירה לפוסט הזה קופץ מול עיני

"423" – מספר הרשימות שפורסמו עד פה, וכמובן במונה הכניסות מככב גם 23 במניין המספר הארוך.

עתה בעולם הרחב בעיקר באמריקה, סביב עיסוק מעין נומרולוגי. בסרט, מדובר באובססיה סביב המספר 23, המהווה מעין קללה הרודפת את מי שנתפס בו, וגורם לטרגדיות. עד מחצית הסרט, חשבתי שהבמאי יטפל לעומק בתופעה זו, אך הסרט הופך לקצת הי'צקוקי, כלומר, מסע אישי של בחור נחמד למעמקי הזכרון שנמחק לו עקב תאונה ופציעת ראש. לפני 13 שנה הוא רצח סטודנטית, בעקבות קשיים אישיים (מות אמו והתאבדות אביו המופרע), הכל סביב מעין אובססיה עם המספר 23. אשתו האוהבת מלווה אותו בהיזכרות המיסטית למחצה, שבה מככב כלב משובב נפש שמוביל אותו במסע הזכרון, והוא מסתיים בקתרזיס הוליוודי. האיש מסגיר את עצמו למשטרה, משחרר את האסיר שישב בטעות על הרצח, ומתחיל חיים חדשים ונקיים. הבמאי לא מטפל בתופעה עצמה, אובססיית המספרים האופנתית מאד (11:11, למשל, תנועה ניו אייג'ית הרואה בכל דבר את המספר הזה או אחרים), אלא מותיר שובל מיסתורין דק שאכן מאשש את תוקף הנומרלוגיה הזו. ההסבר ניראה קצת יונגיאני (סינכרוניות בעלת משמעויות עמוקות ולא פתורות), אך לא מחדש דבר.

 

"שמש", מסע בדיוני ליום שבו השמש מתקררת וכדור הארץ קופא, ניראה כמו פיספוס גדול של הכיוון אליו הולכת השמש…החמסין של אוגוסט האחרון מקשה להתייחס ברצינות לאפשרות שבעוד עשרים שנה יקפא כדור הארץ, אם כי הכל אפשרי. אכזבה נוספת עם שמות מפוצצים, נוסחא שחוקה של "מסע יחידים להצלת כדור הארץ בחללית דחוסה ועתירת גדג'טים משעממים". קצת דינמיקה קבוצתית, קצת תקלות, מפגש עם הטירוף האנושי, בדמותו של קפטיין המשלחת הקודמת שנעלמה. האיש השתגע והחליט שאלוהים מתנגד להחייאת האנושות באמצעים כאלה, הוא הופך לדמות בעלת כוחות דמוניים, אך הטובים מנצחים. המשלחת מתגברת על הכל ומציתה מחדש את השמש באקט של גבורה עילאית. נו שוין.

 

 

 

 

 

הפנינה בקטיף הדי.וי.די המזוייפים משוק הפשפשים, סרט קטן "דרך אדומה" (במאית- אנדריאה ארנולד), הפקה סקוטית-בריטית, על אישה צעירה שאבדה את משפחתה בתאונת דרכים מחרידה. מאז התאונה היא חיה כמו זומבי, עד שהיא נפגשת במקרה עם האשם בתאונה, לאחר ששוחרר מוקדם מן הצפוי, מן הכלא. היא מחליטה לנקום בו, על מנת להחזיר אותו לכלא, אך המפגש בין השניים גורם אצלה לתמורה עמוקה ואמיתית, שמאפשרת לה להשתחרר מן האבל ומן המוות הפנימי. סרט יפה, נוגע, וראוי אפילו לצפיה שניה.

 

בסך הכל, סרטים אמריקאים כבר "לא עושים את לי זה", כניראה התבגרתי. השטאנץ האמריקאי, אפילו יואל שוכמכר הטוב לא נחלץ ממנו, מציגים תמיד תמונת עולם פשטנית להחריד בעיקר בתחום של "טוב ורע". אני מגלה לאחרונה את סוד קסמם, והוא העובדה שדילמות "טוב רע" אופייניות לגיל 5-7 התפתחותית. תרבות ההוליווד פשוט נותנת לנו הזדמנות לחזור לתקופה ההיא, של "טוב ורע", לגן העדן של הילדות, ללא הסיפור של "הנפילה", אלא כאילו, אם אפשר היה, אדם היה מתנפל על הנחש ובקרב נינג'ה מפואר מחסל אותו, ומחבק את בחירת ליבו, חוה, כל הדרך אל הבנק..אה, השקיעה. כל מה שקרה אחרי הנפילה בגן עדן, פוסח על התרבות האמריקאית המוסרטת. מבחינה מסויימת, זו פשוט התמכרות.

 

 

 

——————————————————————————————

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד  On 17/09/2007 at 12:06

    לחשוב שטוב ורע הם דברים נורא מורכבים, יחסיים, לא מוגדרים. אם נקשיב קצת לאינטואיציה שלנו, ואולי נחזור לרפלקסים שלנו מהילדות, נזהה טוב יותר מה טוב ומה רע…

  • איריס  On 17/09/2007 at 12:21

    דוד, כן ולא. זה נכון ברובד אישי. כאשר יש ציבורי בני אדם, אין מנוס ממה שנקרא ה"חוק" בצורות שונות שלו, המסדיר יחסים בין הרבה אנשים.
    זכור לנו גם הספר "בעל זבוב" ובכלל ילדים כקבוצה נוטים לשחזר את עולם המבוגרים בהקצנה אפילו, כך שדרוש מבוגר אחראי. אין מנוס מקצת מורכבות. האתוס האמריקאי, כיאה למוצאו האינדיווידואליסטי מתעלם מזה, וכך גם הציוילזציה שהם יצרו.יש "כוכבים" זוהרים בשמיים, על מיליוני גוויות שלא רואים בסרט, כי הם לא נכללים בקאסט בכלל.
    היהודים טיפלו קצת יותר, כתרבות, במתח שבין היחיד לחברה. קשה לאמר שזה בא לידי ביטוי היום בישראל, אבל המסורת קיימת.
    הייתי אומרת שאפשר בכל זאת לפשט את הדברים, כהצעתך, ל"מה ששנוא עליך אל תעשה לאחרים" זה בסדר. תודה
    (אגב אתה כותב משרת של סלקום ?)

  • דוד  On 17/09/2007 at 12:57

    אני לא ממש בעד חוקים או כללים כשזה מגיע למוסר; אני חושב שמוסר הוא הרבה יותר רגשי מאשר שכלתני…

    (ומה זה משנה מאיזה שרת אני כותב?…)

  • אריק פ.  On 18/09/2007 at 03:16

    הלכתי אתמול לראות את הסרט בכותרת, ואיריס, את חייבת לראות אותו כשיגיע לארץ. כתנאי מוקדם להנאה, חייבים להימנות על אלו שהתבגרו בשנות הששים ושאוהבים את שירי הביטלס. תנאי נוסף – אולם קולנוע שירשה לך לעשן גראס כשאת צופה בסרט. חויה פשוט לא נורמלית. אם הייתי בן 7 הייתי אומר שחבל על הזמן.

  • איריס  On 18/09/2007 at 07:01

    דוד, כן, מוסר בא ממקור קצת שונה מהחוק, אבל הם בני דודים. אצל האמריקאים הביטוי האישי והפרטי של הקונפליקט עומד במרכז היקום, ושוכח שיש עוד דראמות ושכל אדם הוא יקום שלם, ולכן המימדים מוטעים להערכתי. הדראמה ההוליוודית יוצרת משוואה מטעה בין הגיבור היחיד ובין כל צופה וכל הצופים ביחד. כמובן, זה תומך בסוג של דרוויניזם חברתי- ואימפיאליזם פסיכולוגי – שמאפיין את אמריקה. בולטות לצד הטוב (מצד בודדים) והרבה רע לאחרים שאינם זוכים לאורות ההפקה. מאד אופייני לאימפריות.

    אריק, אני אצטרך לחכות לגרסא הלא חוקית של די.וי.די בעשרה ש"ח מה שייקח בטח חודש חודשיים. אני עדיין מחכה ליוזמה הברוכה של מישהו בלוס אנגלס להקים עבורי קרן גיוס כספים מסיבית. ואז אולי אוכל ללכת פעם לקולנוע.
    מה קורה עם זה ? יש פה סרט יותר מעניין.

  • יוסי  On 12/05/2011 at 22:20

    לייק

  • misha30792  On 16/05/2011 at 02:47

    בלוג מצוין!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: